العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

ללא סטלין מדינת ישראל לא הייתה קמה

 

 

1. שתי תנועות משיחיות

 

ב-7 בנובמבר 1917, חמישה ימים אחרי הצהרת-בלפור, תפס ולאדימיר איליץ' לנין את השלטון בפטרוגרד. שני אירועים היסטוריים אלה השפיעו במישרין על חייהם ומותם של מאות מיליוני בני-אדם ועל גורל העולם. המהפכה הרסה את משטר-העריצות של רוסיה הצארית שגרם לסבלם ולדיכוי של מיליוני יהודים - ובנתה משטר-עריצות אחר. המאבק האידיאולוגי שניהל הקומוניזם נגד הציונים היה אלים: תנועה קנאית-משיחית זאת לא השלימה עם קיומה של תנועה משיחית אחרת. נאמני הדת הקומוניסטית רדפו את הציונים כמו שרדפו יריביהם, נאמני הדת הנוצרית, את היהודים. לכן הפתיעה כל-כך תמיכת ברית-המועצות בחלוקת ארץ-ישראל (בשנת 1947) את המערב, את הציונים, את שליטי מדינות ערב ואת חברי המפלגות הקומוניסטיות האנטי-ציוניות במזרח-התיכון. היה זה אחד מהמהלכים המדיניים הערמומיים האופייניים לשליט יוסיף סטאלין. טועה מי שרואה בו גחמה אישית ולא-מובנת. מי שקרא את מה שכתבו לנין וסטאלין על האימפריאליזם, על מאבקי העמים המדוכאים למען שחרור לאומי ועל המזרח-התיכון, ומי שעקב אחרי המהלכים המדיניים של ברית-המועצות בשנים שלפני 1947, לא הופתע. יתר על כן, למפנה "המפתיע" קדמו סימנים מבשרים. 

כבר האבות המייסדים של המפלגה הבולשביקית התנגדו לציונות. מאחר שקבעו כי טריטוריה היא אחד התנאים ההכרחיים לקיומו של עם, הגיעו למסקנה שהיהודים אינם עם. ב-1903 כתב לנין ששאיפת היהודים לביטוי לאומי היא ריאקציונית ונוגדת את האינטרסים של הפרולטריון היהודי. (1) ב-1910 אמר לנין לחיים ויצמן, בבית-קפה בפאריס, כי הוא מתנגד לציונות, אך גם לאנטישמיות, וכי לדעתו היהודים, כיחידים, הם השאור שבעיסה, ויהיו לחיל-החלוץ של המהפכה הקומוניסטית. (2) לא מיותר להזכיר שזאת הייתה גם דעתו של היטלר ושסבו של לנין, ישראל-סנדר בלנק, היה רופא יהודי שהמיר את דתו לנצרות. הוריו של סנדר באו לרוסיה יחד עם הגרמנים שהתיישבו על חופי הוולגה, בימי יקטרינה הגדולה. זה היה, כנראה, רקע מלחמתו של לנין נגד ה"בונד" (המפלגה הסוציאליסטית היהודית. האנטי-ציונית ששאפה לאוטונומיה תרבותית יהודית בברית-המועצות ובמדינות שהיהודים יושבים בהן). לנין הגדיר את ה"בונד" כ"ציונות עם מחלת ים." (3) 

הרמז הקדום ביותר שבישר את המהפך של שנת 1947 הוא חיבור תיאורטי של לנין, שראה אור בקיץ 1916: "האימפריאליזם - הדרגה הגבוהה של הקפיטליזם". לנין כתב: יש אינטרנציונל אימפריאליסטי של המעצמות האירופיות התעשייתיות, שמגמתו לנצל את העמים האחרים. באינטרנציונל האימפריאליסטי הזה, טען לנין, טמונים גורמי חורבנו: המלחמות בין המעצמות התעשייתיות - כמו המלחמה בין בריטניה לגרמניה - ותנועות השחרור הלאומי, שצמיחתן בעמים המנוצלים היא כורח המציאות. 

קארל מארקס הוכיח שהיריבות בין המעצמות התעשייתיות מחויבת המציאות; הוכחת הכרחיותן של תנועות השחרור הלאומיות היא תרומת לנין למרקסיזם. לנין צירף לסיסמה "פועלי כל הארצות התאחדו" את סיסמת אחדות העמים המדוכאים, וכך חזה מראש את הולדת "העולם השלישי", "הבלתי-מזדהה", שברית-המועצות מינתה את עצמה לפטרוניתו ברבות הימים. (4) התיאוריה הלניניסטית הזאת השתלבה עם המדיניות האימפריאליסטית של ברית-המועצות.

 

2.סטלין:"אין לסמוך על מנהיגי התנועה הלאומית הערבית"

 

 המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית נוסדה בשנת 1919, ושמה היה "מפלגת פועלים סוציאליסטית", או מפ"ס. ב-1922 התגלגלה המפ"ס במפלגה הקומוניסטית הפלשתינית (פק"פ) שהייתה אנטי-ציונית קיצונית, בהתאם להוראות שקיבלה מברית-המועצות. החל משנת 1924 השתייכה פק"פ לאינטרנציונאל הקומוניסטי, הוא "הקומאינטרן", כסניף ארצי. (5) רוב אנשי הישוב העברי החרימו את חברי פק"פ. שלטונות המנדט רדפו אותם, קשריהם עם ראשי התנועה הלאומית הערבית ועם הציבור הערבי היו רופפים, ומנהיגי ברית-המועצות בשנות העשרים לא הקדישו להם תשומת רבה. 

יותר מאשר בכל עם, בלט הניגוד שבין הקומוניזם ובין הלאומיות, בקרב העם היהודי, ויותר מאשר בכל ארץ בלט ניגוד זה בארץ-ישראל. כאדוניהם מעבר לים, התנגדו הקומוניסטים הארץ-ישראלים לקיבוץ-הגלויות, וציירו את הציונים כמנשלי-ערבים ואת הציונות כתנועה של בורגנים מנצלים. בשלבים מסוימים הם שיתפו פעולה עם מפלגות ערביות לאומניות קיצוניות, בהתאם לתיאוריה הלניניסטית המצדיקה בריתות-לשעה בין כוחות-המחר ובין מפלגות כאלה. הקומאינטרן ראה בחברי פק"פ הערבים את המקשרים בין הקומוניזם ובין עמי ערב. 

בשנת 1929 הגיע למוסקבה מארץ-ישראל יוסף ברגר-ברזילי, בשליחות הפק"פ, ושוחח עם ראשי הקומאינטרן. ברגר-ברזילי ניסה להתנגד ללחצי הקומאינטרן בכיוון ערביזציה של המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית, אך הוועדה לענייני המזרח-הקרוב לא קיבלה את טענותיו והצביעה פה-אחד בעד הצעת-ההחלטה שהוכנה מראש: להעביר את המנהיגות בפק"פ מהיהודים לערבים. כשביקש ברגר-ברזילי לערער על החלטה זאת בדרגים גבוהים יותר, הוזמן, להפתעתו, לפגישה עם סטאלין. 

בפגישה הזאת נכח כמשקיף, יושב-ראש ועדת הקומאינטרן. לפי עדות ברגר-ברזילי שאל אותו מנהיג ברית-המועצות על התנהגות הבריטים בארץ-ישראל ובארצות-השכנות, ואמר: "תפקיד הקומוניסטים לזרז את תהליך נפילת האנגלים, ולהכין אלטרנטיבה לשלטונם." הוא גם דיבר על הדמיון המזרחי של המוסלמים ועל הדעות הקדומות, השמרנות והדת, המכוונות את חייהם והביא לדוגמה את גישתם של עובדי-האדמה המוסלמים באסיה המרכזית לחלוקת הקרקעות: כשהגיעה המהפכה הפרולטארית לאסיה המרכזית והקרקעות הופקעו מידי בעליהן, תבע ה"וואקף'" יחס מיוחד, והאיכרים המוסלמים סירבו לקבל את רכושו של הווקף. על מנהיגי התנועה הלאומית הערבית דיבר סטאלין בלעג, ואמר שאי-אפשר לסמוך עליהם. לשאלת ברגר-ברזילי, אם לשתף את הלאומנים הערבים באגודות ההמוניות שיקומו תוך-כדי המאבק נגד הבריטים, השיב סטלין בשלילה מוחלטת: על הקומוניסטים לשמור על עצמאותם ולהגן על התביעות המעמדיות של הפועלים, "וברור שאי- אפשר לשתף פעולה עם הלאומנים." באותו מעמד הורה סטאלין ליו"ר ועדת הקומאינטרן לשלוח למזרח-התיכון "חבר שיחקור את העניינים מקרוב."" (6) 

זה הדיווח היחיד הידוע, עד כה, על שיחה בין יהודי ארץ-ישראלי ובין סטאלין, בנושא ארץ-ישראל, והוא שופך לא מעט אור על הרקע הפסיכולוגי-פוליטי של מהפך 1947, אף שבין השיחה ההיא (שהתקיימה בשנת 1929) ובין נאום גרומיקו (במאי 1947) התנהגו הרוסים בניגוד לרוח הדברים שאמר סטאלין לברגר-ברזילי.

 

 

 

3.הקומיניסטים:"הציונות מנצלת ומדכאה"

 

"החבר" שנשלח למזרח-התיכון היה הקומוניסט הצ'כי בוהומיל שמראל. הוא הגיע לארץ-ישראל ימים אחדים לפני "מאורעות" 1929, ובתשעה באב כמעט נהרג בידי ערבים בבית-צפפא: אחר-כך הוברח אל מעבר לגבול, לבל יילכד בידי הבריטים. ברגר-ברזילי הכחיש, אחרי שנים, את הדעה שרווחה בישוב היהודי על השתתפותה של פק"פ בתכנון "המאורעות" וטען כי לא היה לחברי מפלגה זאת מגע עם המנהיגות הדתית הערבית שהמופתי הירושלמי עמד בראשה, וכי הם השתתפו בהגנת הישוב יחד עם חברי ה"הגנה". לדבריו דיווח בוהומיל שמראל למוסקבה ש"המאורעות" הם פוגרום דתי-לאומני ולא התקוממות-המונים נגד השלטון הזר. גם בישיבת הוועד-הפועל של האינטרנציונל הקומוניסטי במוסקבה, זמן קצר אחר-כך, תיאר שמראל את ה"מאורעות" כפוגרום, אך הצירים, שלא הסתירו את קוצר-רוחם לשמע דברים אלה, ביקשו ממנו "לומר משהו על המאבק נגד האימפריאליסטים הבריטים," ושאלו: "מה הייתה המשמעות הפוליטית של ה'מאורעות' ?" הוועד-הפועל של האינטרנציונל קבע בהחלטותיו שהערבים בפלשתינה התקוממו נגד האימפריאליזם הבריטי ונגד הציונות. ראשי הקומאינטרן הגיעו למסקנה שהצרה של המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל היא הֶרכבה הלאומי והתדמית של הקומוניזם כ"עניין יהודי", והחליטו להדיח את הנהגת הפק"פ היהודית, ולהשליט ערבים על מפלגה זאת. (7)

ב-1931 פורסמה (בערבית) בביטאון פק"פ עמדת האינטרנציונל הקומוניסטי: "הציונות היא ביטוי של הבורגנות המנצלת והמדכאה, המשתמשת במיעוטים היהודיים המדוכאים שבמזרח אירופה להבטחת מדיניותה האימפריאליסטית. למען מטרה זאת התחברה הציונות, על-ידי הצהרת-בלפור, עם האימפריאליזם הבריטי, ובתמורה על הכרת האימפריאליזם הבריטי בה, הייתה למכשיר שבו הוא משתמש לדיכוי תנועת השחרור הלאומי של המוני הערבים." (8) אחרי "מאורעות" 1939-1936 הכריזה ממשלת ברית-המועצות בגלוי על תמיכתה בתנועה הלאומית הערבית, ולכאורה נכזבה כליל התקווה, שיהודים לא מעטים השתעשעו בה, לשינוי יחסו של סטאלין למפעל הציוני בארץ-ישראל. (9) 

אף שברית-המועצות והאינטרנציונל הקומוניסטי שללו את הציונות, חשו יהודים רבים בארץ-ישראל געגועים רומנטיים אל רוסיה, ארץ-מוצאם, שממנה ינקו את תרבותם ואף חלק מהשקפת-עולמם. את היחס הרגשי למולדת הקודמת ביטאה רחל, משוררת העלייה השנייה והשלישית: "זכרונה של ארץ חורגת / בלי משים עולה על הלב / על גבעה פרחחי אשוח / במישור ישישי אלון / במורד על חופי הפלג / בנות ליבנה בכסות שבתון." (10) ההתלהבות ממהפכת אוקטובר לא פסחה על הישוב העברי בארץ-ישראל. עם דרכה האידיאולוגית של ברית-המועצות גילו הזדהות רבים מחברי "גדוד העבודה", בשנות העשרים, (שביטויה בא בחבורה שחזרה לברית-המועצות בראשותו של אלקינד), ואחר-כך הזדהו: תנועת "השומר-הצעיר" ומפ"ם המאוחדת - לרבות "התנועה לאחדות-העבודה" - שדגלו זמן רב ב"אוריינטציה על כוחות המחר." בלי להפר את נאמנותן לציונות. 

בשנות העשרים והשלושים ניסו כמה קבוצות ארץ-ישראליות - לשווא - לקשר בין התנועה הציונית לבין ברית-המועצות. גם שני האישים הבולטים ביותר בתנועה הציונית ב-1947, חיים ויצמן ודוד בן-גוריון, ניסו את כוחם בכיוון זה. ויצמן נפגש בלונדון עם סובייטולוג יהודי, צבי פרבמן, שהיה חבר ה"פראקציה הדמוקרטית" בתנועה הציונית בהנהגתו של ויצמן בשנת 1901. פרבמן, ששמו הקודם היה אברמוביץ, היה אז שכנו של לנין במינכן והתיידד איתו. ב-1922 שלח אותו העיתון הלונדוני "אובזרבר" למוסקבה. לראיין את לנין לקראת ועידת לוזאן. וויצמן שלח בידו מכתב ללנין, ובו בקשה להיפגש איתו לשיחה על הציונות בעת שישהה בלוזאן. איש "הפראקציה הדמוקרטית" לשעבר הביא את המכתב ליעדו, אך לנין לקה בהתקף-לב ונשאר במוסקבה. (11)

 

 

4.בן גוריון התלהב מברית המועצות

 

דוד בן-גוריון נסע לברית-המועצות באוגוסט 1923, כנציג הישוב העברי לתערוכה החקלאית העולמית, ונשאר בה כשלושה חודשים. על-אף השתדלותו לא קשר קשרים עם ראשי ברית-המועצות, אך ארץ-הסוציאליזם עוררה את התלהבותו. ברכבת, בדרכו חזרה, רשם מזכיר ההסתדרות דאז ביומנו: "לשנות מיד את הפוליטיקה ביחס לרוסיה הסובייטית, לחדול מכל התנפלות ותגרה נגד הממשלה (הרוסית) ומכל הדיבות השונות". (12)

על אף הכישלונות וההתבזויות של החוזרים לברית המועצות המשיכו, רבים מהחלוצים, יוצאי ברית-המועצות, להגות לה חיבה, ואף שהתנגדו למשטר דיקטטורי, מצאו לה צד של זכות, כמגשימת-הסוציאליזם המוקפת אויבים. (13) הסכם מולוטוב-ריבנטרופ ב-1939, שעורר את זעם העולם, הרגיז בראש ובראשונה את העם היהודי. אבל כשפלש הצבא הגרמני לברית-המועצות (ביוני 1941) שטף אותו גל של סולידריות, ורבים קיוו שהעימות עם הנאצים יקטין את הפער בין הקומוניזם לציונות. התקוות גברו כאשר ניצלו הסובייטים את יהודי ארצם למסע-תעמולה אנטי-נאצי בכל העולם, ובייחוד בארצות-הברית: הציונים השתמשו ברגע-חסד זה, והרדיו הארץ-ישראלי שידר אל יהודי ברית-המועצות. ברל כצנלסון דיבר אליהם, וחנה רובינא קראה קטעי שירה למענם. באוקטובר 1941 יזם הוועד-הפועל של ההסתדרות מגבית לרכישת אספקה רפואית לצבא האדום. כל חוגי הציבור וכל המפלגות תרמו למגבית הזאת, ואחרי שבועות אחדים נשלחו ללונדון עשרת אלפים לא"י. (זמן-מה אחר-כך נמצאו אך בקושי כחמישה עשר אלף לא"י כדי להמשיך את קיומו של הפלמ"ח,). ההסתדרות רכשה בכסף הזה ציוד רפואי. ונציגה בבריטניה, ברל לוקר, העביר אותו לידי שגריר ברית-המועצות בבריטניה, איוואן מאיסקי. 

בסוף אותו חודש נוסד בארץ-ישראל "ועד ציבורי לעזרת ברית-המועצות במלחמה נגד הפשיזם". ובמאי 1942 נוסדה "ליגה וי לעזרת ברית-המועצות", שכל המפלגות של תנועת העבודה ורוב המפלגות הציוניות האחרות השתתפו בה. הכינוס הארצי הראשון של ליגה זאת התקיים בסוף אוגוסט 1942 בירושלים, בהשתתפות מאתיים וחמישים צירים ושני נציגי הצירות הסובייטית באנקרה, מיכאילוב ופטרנקו. מיכאילוב אמר: "ידידים ניכרים בעת צרה. עזרת היהודים בארץ-ישראל לעמי ס.ם.ס.ר. הלוחמים באויב הפאשיסטי, תחזק את קשרי הידידות בין ארץ-ישראל היהודית ובין עמי ברית-המועצות. אנו מעריכים את עזרתכם. שלשמה יסדתם את 'ליגה וי', ולא נשכח זאת." באפריל 1943 רכשה "ליגה וי" שלושה אמבולנסים, חדרי ניתוח-שדה ניידים וציוד רפואי, ונציגיה נסעו אתם לטהרן, נפגשו עם נציג סובייטי בכיר, מסרו לו את המתנות וקיבלו את תודתו החמה. הנציגים ניצלו הזדמנות זאת, והזדמנויות אחרות, וניסו להסביר לרוסים את מטרות הציונות בארץ-ישראל. (14)

 

 

5.סטלין:"ארץ ישראל תהיה יהודית"

 

לקראת סוף 1943 יזמו הרוסים מגעים עם יהודי ארץ-ישראל. הם הבינו שהשאלה היהודית תהיה אחד הנושאים החשובים במדיניות העולמית אחרי המלחמה, שסופה כבר נראה באופק, ורצו ללמוד את הנושא הזה לפני שיקבעו את עמדתם. סגן שר-החוץ הסובייטי, השגריר בלונדון לשעבר, איוואן מאיסקי, ביקר בחטף בארץ-ישראל באוקטובר, נפגש עם בן-גוריון, אליעזר קפלן וגולדה מאיר סייר בקריית-ענבים ובמעלה החמישה ודיווח לסטאלין בהתלהבות על הישגי היהודים בארץ. (15) 

ביולי 1944 אמר סטאלין לאמיל זומרשטיין, חבר הממשלה הפולנית הזמנית, שהרוסים יצביעו בעד פתרון בינלאומי לבעיית היהודים ושיש טעם ברעיון שארץ-ישראל תהיה יהודית. (16)באותה שנה אמר מלינקוב, מזכירו של סטאלין, באסיפה במוסקבה, ש"על ברית-המועצות לרפא את פצעיו של העם היהודי ידוע-הסבל," ושהיהודים ראויים לפתרון טריטוריאלי. (17) 

בוועידת שלושת הגדולים ביאלטה, בפברואר 1945, דיבר סטאלין על מדינה יהודית. ובאותו חודש, בוועידה העולמית של האיגודים המקצועיים בלונדון, אמר נציג ברית-המועצות שיש להקים בית לאומי בארץ-ישראל ליהודים הרוצים לעלות אליה. דברים דומים השמיע ואסילי קוזנצוב בוועידת-היסוד של האינטרנציונל המקצועי בפאריס, בספטמבר 1945." (18) לעומת זאת תמכו הסובייטים בתביעות הערבים בוועידת-היסוד של או"ם בסן-פרנסיסקו (באמצע 1945), (19) במוסדות או"ם, ובכל במה בינלאומית. עד אמצע 1947, עמדתם של עיתוני ברית-המועצות בעניין זה לא הייתה חסרות מלים. ב-22 בינואר 1946 סיפר "איזווסטיה" על "מאבק הדמים ההרואי" של המחתרת היהודית בארץ-ישראל נגד השלטון האימפריאליסטי הבריטי, והשווה את המצב בארץ-ישראל למצב ברוסיה לפני מהפכת 1917, וביוני באותה שנה כתב "נובויה ורמיה" שארץ-ישראל היא אחת הארצות המפותחות ביותר במזרח-התיכון. אחרי שלושה חודשים הגדיר אותו דו-שבועון עצמו את ארץ ישראל כ"מבצר קפיטליסטי". עיתונים סובייטיים דיברו בשבח ההתעוררות הלאומית הערבית המקומית ותיארו את מזכיר הליגה הערבית עזאם פחה כדיקטטור עריץ. ביטוי שלילי לעומת "דיברו בשבח". בספטמבר 1946 כתב "טרוד" שיש להביא את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם. כדי למנוע טרגדיה. (20)

 

 

 

6.אלף שנות חדירה רוסית למזרח התיכון

 

המזרח-התיכון נחשב ליעד רוסי חיוני משחר ההיסטוריה הרוסית. בשנת 907 צלח הנסיך הרוסי האגדי אולג, שהניח את היסוד למדינה הרוסית, את הים-השחור והסתער על קונסטנטינופול, בירת הקיסרות הרומית המזרחית. בעקבות פעולה צבאית זו חתמו ביזנטיון ורוס על הסכם מסחרי וכרתו ברית אי-התקפה, ומסורת-העם הרוסית הדביקה לקונסטנטינופול את השם צאריגרד, עירו של הצאר. 

יורשו של אולג, הנסיך איגור, סייע לביזאנטיון לבלום את הסתערות הטורקים-המונגולים, ובשנת 961 סייע כוח רוסי לצבא הביזאנטי להגן על האי כרתים מפני פלישת צבאות מצרים. בשלהי האלף הראשון לספירה קיבלו תושבי רוסיה-קייב (אוקראינה כיום) את הדת הנוצרית. והתרבות היוונית-אורתודוקסית-ביזאנטית פלשה אל היבשת האירו-אסיאנית. הקשרים בין רוסיה ובין הים התיכון נותקו בגלל פלישת הטטרים, שהרסו את ממלכת קייב. וחודשו עם תקומתה של ממלכת מוסקבה, בשלהי המאה החמש-עשרה; יחד עם תחיית המסורת הביזאנטית קם לתחיה גם החזון הפוליטי של "רומא השלישית". 

אחרי שהשתלטה רוסיה-מוסקבה על הנחלאות שבמזרח, פנתה למערב, אל הים הבלטי. המוצא אל הים התיכון היה חסום בפניה, ולפטר הגדול (בסוף המאה השבע-עשרה ובראשית המאה השמונה עשרה), מייסד הקיסרות הרוסית, הייתה אוריינטציה על המערב. הים השחור היה בשליטת הטטרים והטורקים, פרט למובלעת צרה של הים האזובי שפטר הגדול הקים בה כוח ימי סמלי, גרעין צי הים השחור הרוסי שיקום בעתיד. 

כל מלכי רוסיה במאה השמונה-עשרה שאפו להשתלט על קונסטנטינופול (צאריגרד), כקרש-קפיצה אל הים התיכון, אל המפרץ הפרסי, אל המזרח-התיכון ואל הודו. כשתקף צבא יקטרינה השנייה (הגדולה) את טורקיה ביבשה, בשנת 1769, יצאה שייטת רוסית, בפיקודו של הרוזן, אלקסיס אורלוב, מהים הבאלטי אל הים התיכון, ותקפה את ערי החוף הטורקיות ואת מיצרי הדרדנלים. השייטת קיבלה סיוע מהבריטים והיו לה הצלחות קרביות ניכרות. אניותיה שייטו לאורך החוף המזרחי של הים התיכון, מלבנון עד מצרים, וחנו בנמלי קפריסין. אורלוב ליבה התקוממויות נגד הטורקים במצרים, בסוריה ובארץ-ישראל, וסיפק נשק למורדים. בשנת 1772 סיפקה שייטת רוסית ציוד צבאי לשליט מצרים, עלי ביי אל-כביר, שמרד בטורקים. ומשלחת ימית רוסית אחרת הנחיתה כמה יחידות צבאיות בביירות. שנתיים שלטו הרוסים בביירות, והמנהיג הנוצרי המקומי, יוסוף שיהב, שנהנה מחסותם, ביקש להיות נתין רוסי והציע לרוסיה את לבנון כנחלה. יחידות רוסיות יבשתיות יצאו מביירות לעכו, ליפו ולעזה. בשנת 1774 נחתם הסכם-השלום בין רוסיה לטורקיה: רוסיה קיבלה מעבר חופשי בבוספורוס ובדרדנלים, והשייטת של אורלוב עזבה את הים התיכון וחזרה לים הבלטי. 

ב-1798 ראה הים התיכון שוב אניות רוסיות. מפקד השייטת היה האדמירל אושאקוב, שנלחם, בפיקודו של האדמירל הבריטי נלסון, נגד נפוליאון. מסע אושאקוב נמשך שנתיים. ובשנת 1800 חזרה השייטת שלו לים השחור. אחרי מסע זה, רב-ההוצאות ומעוט-ההישגים, קבעה ועדת- החקירה, ברשותו של הרוזן וורונצוב (בשנת 1802): "לעולם לא תשיג רוסיה מעמד של מעצמה ימית... אין לרוסיה צורך במעמד כזה." 

אף-על-פי-כן פקדה, בשנת 1805, משלחת ימית רוסית, שלישית, את הים התיכון, בפיקודו של תת-האדמירל סניאבין, ששיתף פעולה עם הצי הבריטי. ב-1812 חזרו אניותיו של סניאבין לים-הבאלטי, ומאז, ועד מלחמת העולם הראשונה לא הייתה נוכחות רוסית בים התיכון, פרט לכמה גיחות קצרות וחסרות-הישגים. ההיסטוריון הסובייטי מ.נ. פוקובסקי כתב: "בגלל המֵצרים הסתבכה רוסיה במלחמת 1914." ואמנם, ההסכמים החשאיים של מעצמות-ההסכמה (הסכמי סייקס-פיקו) הועידו את קונסטנטינופול ואת המֵצרים לרוסיה. בוריס גוריאל כתב: "מעגל של אלף שנות חדירה רוסית לים התיכון היה אמור להיסגר עם ניצחונן של מדינות-ההסכמה במלחמת העולם הראשונה." המעגל הזה לא נסגר. לנין הוציא את רוסיה מן המלחמה, הכריז על "שלום מיד, ללא סיפוחים," ביטל את "מזימת קונסטנטינופול" והכריז, במנשר בשלושה בדצמבר 1917: "הרפובליקה הרוסית וממשלתה, מועצת הקומיסרים העממיים, מתנגדות לתפיסת טריטוריה זרה. על קונסטנטינופול להישאר בידי המוסלמים." (21)

 

 

7.ארץ ישראל כחלק מרוסיה

 

מאהבה של יקטרינה הגדולה, המצביא-מדינאי, גריגורי פוטיומקין, הציע לצארית, בסוף המאה השמונה-עשרה, להקים לגיון יהודי שיכבוש למענה את המזרח-התיכון, ולהעביר את יהודי רוסיה לארץ-ישראל, שתהיה טריטוריה רוסית. (22) רעיונות דומים עלו במוחו של שר-הגדוד, פסטל, ממנהיגי מרד הדקבריסטים (1825) בספרו "האמת" ; גם הוא הציע לכבוש את המזרח-התיכון בעזרת לגיון יהודי ולשלוח אליו את יהודי רוסיה, שאינם יכולים להתבולל בעם הרוסי, כדי שיקימו בו מדינה משלהם. (23) 

בשנת 1917, אחרי מהפכת קרנסקי, חזר יוסף טרומפלדור מאנגליה לרוסיה והציע לממשלה הזמנית הליבראלית ללכד את כל החיילים היהודים שבצבאה בחטיבה של מאה אלף איש ולשלוח אותם לארץ-ישראל. הממשלה הזמנית הרוסית קיבלה את התוכנית עקרונית, וטרומפלדור כתב לידידתו פירה רוזוב: "בעוד חודש יינתן לנו רישיון, ובעוד שניים או שלושה חודשים נהיה בחזית המהפכה הרוסית, דגלים אדומים ודגלי התחיה הלאומית, תכלת-לבן, על ראשינו." מהפכת אוקטובר חיסלה את התוכנית הזאת. (24)
בין אמצע המאה התשע-עשרה ובין מלחמת העולם הראשונה תפסה רוסיה כמה "חזקות" בארץ-הקודש. בזו אחר זו. ידועה אמרתו של הצאר ניקולאי הראשון על טורקיה: "זה איש חולה, חולה מאוד, ואל לנו לתת לו להסתלק מן העולם לפני שנשלים את הסידורים הדרושים." הסידורים שעשתה רוסיה היו יעילים, למרות משטרה הרקוב ומנגנונה הבלתי-יעיל. בתזכיר שחיברו אנשי משרד-החוץ הרוסי אחרי מלחמת קרים כתוב: "עלינו לבסס את נוכחותנו במזרח לא באמצעים מדיניים אלא על-ידי הכנסיה." (25) ואכן, בתחילת שנת 1858 הגיע לירושלים ההגמון הרוסי הראשון לארץ-ישראל, קיריל נאומוב. אחרי שנה הגיע אליה הדוכס הגדול קונסטאנטין, אחיו של הצאר אלכסנדר השני, והשלים בחתימתו עסקות-מקרקעין גדולות, לרבות קניית מגרש-המסדרים הטורקי שהיה ל"מגרש-הרוסים" שממערב לירושלים העתיקה. וכן קניית חלקה גדולה במרומי הר-הזיתים, ושטח סמוך לכנסיית-הקבר, שעליו נבנתה אחר-כך הכנסיה על-שם אלכסנדר נייבסקי, בלב העיר העתיקה." (26) 

רוסיה ניצלה את הכנסייה האורתודוקסית, הקימה צוות קונסולארי גדול בירושלים. בנתה כנסיות, בתי-ספר, מנזרים ובתי-חולים בירושלים, בנצרת, ביריחו, בחברון, ברמלה וביפו וסבסדה מסעות של צליינים לארץ-הקודש. בתחילת המאה העשרים ביקרו בארץ-ישראל יותר מעשרת אלפי עולי-רגל רוסים כל שנה. בשנת 1911 ביקר בה איש-הדת הכול יכול, גריגורי ראספוטין. (27) 

יחסם של נציגי רוסיה בארץ-ישראל ליהודים לא היה אחיד. באמצע המאה התשע-עשרה הציע הקונסול הרוסי בביירות ק. באזילי לקונסול הבריטי בביירות ה. רוז שבריטניה תפרוש את חסותה על כל היהודים יוצאי רוסיה היושבים בארץ-ישראל; ממשלת רוסיה תשמח לשלוח לארץ זו את כל נתיניה היהודים ולהיפטר מהם." (28) אבל בימי העליות הציוניות הראשונות, שבאו ברובן מרוסיה ועד סוף ימי השלטון הטורקי בארץ-ישראל הגנו הקונסולים הרוסים על היהודים שברחו מארצם בגלל הפוגרומים והרדיפות. השופט גד פרומקין העיד כי "היהודים נתיני רוסיה אהבו את הקונסול שלהם מרחוק, ובאו אליו רק באין ברירה," (29) אף-על-פי-כן באו. האנטישמים הרוסים ניצלו אפוא את שיבת-ציון כדי להציב כף-רגל במזרח-התיכון. 

אחרי המהפכה הפסיקה רוסיה את ניסיונותיה לספח שטחים מן המזרח-התיכון, והעדיפה לטפח את המפלגות הקומוניסטיות המקומיות, שחתרו תחת ממשלות ארצותיהן וששאפו להקים בהן משטרים שיהיו קשורים עם הקומוניזם הבינלאומי וכפופים למרות ברית-המועצות. המפלגות הקומוניסטיות קיבלו הוראות מברית-המועצות ומילאו אחריהן, אבל עד אחרי מלחמת העולם השנייה לא השקיעה ברית-המועצות מאמצים רבים במזרח-התיכון, והישגיה בו היו מעטים. 

בוועידת שלושת הגדולים - רוזוולט, צ'רצ'יל וסטאלין - בטהרן, לקראת סיום מלחמת העולם השנייה (בדצמבר 1943), הציע סטאלין ששלוש המעצמות יפקחו על הנפט המזרח-תיכוני. רוזוולט דחה את הצעתו. (30) יוסף ברגר-ברזילי כתב שסטאלין רצה אז לחלק את העולם לשני אזורי השפעה, סובייטי ואמריקני, והציע זאת לרוזוולט בפגישת הגדולים ביאלטה, אך צ'רצ'יל הכשיל את מזימתו והציע ברית אנגלו-אמריקנית, נגד תוכנית-ההתפשטות של סטאלין. (31) 

אחרי הניצחון הייתה ברית-המועצות מעוניינת בחגורת-ביטחון מדרום (שתגן על האזורים התעשייתיים שבדרומה ועל שדות-הנפט שלה בקאווקאז), במאחז בנמלי המזרח-התיכון ובנפט שלו ובמוצא אל הים התיכון (וממנו אל האוקיאנוסים ההודי והאטלנטי). המזרח-התיכון גם היה קלף חשוב ב"מלחמה הקרה", שהתחילה מיד אחרי הניצחון על גרמניה. 

בשנים 1946-1945 התעניינה ברית-המועצות פחות בסכסוך היהודי-ערבי ויותר בטורקיה. ביוון ובאירן. כנראה קיוותה לסחוף את הארצות הללו למעמד של גרורות, אך בריטניה סיכלה את תקוותה בסיועה של ארצות-הברית. כשנקרתה לברית-המועצות ההזדמנות להשתתף בקביעת גורל המזרח-התיכון - כשהובאה בעיית ארץ-ישראל לאו"ם ב1947- - הייתה אפוא מדיניותה חד-משמעית: לנשל את בריטניה מהאזור ולסכסך בינה ובין ארצות-הברית. לכן תמכה בדרישות הציונים.

 

 

8."סטלין עצמו חיבר"

 

 בבדיקת רקע המהפך בעמדת ברית-המועצות כלפי בעיית ארץ-ישראל יש להביא בחשבון את ההלכה הלניניסטית בנושא האימפריאליזם והעמים הנתונים תחת שלטון קולוניאלי, ואת מצבה של ברית-המועצות כמעצמת-על אחרי מלחמת העולם השנייה. "המלחמה הקרה" התחילה, כאמור, עם סיום המלחמה. סטאלין ניסה להחליש את ארצות-הברית ולתקוע טריז בינה ובין בריטניה. וניצל את הבעיה הארץ-ישראלית למטרות אלה. מפגישות-הפסגה של שנות המלחמה הסיק סטאלין שרוזוולט וצ'רצ'יל חושדים זה בזה. ושהאחרון מייצג פחות כוח מעצמתי ויותר התנשאות אימפריאליסטית, ועשה שימוש לתועלתו במסקנותיו אלה. אחר-כך ניצל את ההפרעות בתקשורת בין טרומן ובין אטלי ובווין. 

במארס 1946, בוועידת שרי-החוץ של המעצמות במוסקבה. הציע סטאלין עסקה לשר-החוץ החדש של בריטניה, ארנסט בווין: ברית-המועצות תתמוך במאבקיו בארץ-ישראל ובמצרים בתנאי שבריטניה לא תיתן לאמריקנים דריסת-רגל במזרח-התיכון. בווין וראש ממשלתו אטלי דחו את ההצעה המפתה-מאוד, מפני שהיו מעוניינים דווקא למשוך את האמריקנים אל האזור. (32) כשראה סטאלין שהבריטים אינה נוגסים בפיתיון פנה לכיוון ארצות-הברית, וניסה להסתייע ביהודים האמריקנים, כדי לסכסך את שתי יריבותיו המערביות זו בזו. לכן חדל - לזמן-מה - לתמוך בערבים, והפגין - לזמן-מה - מדיניות פרו-ציונית, אף שידע כי הוא מסתכן באובדן אהדת עמי-ערב. 

שיקוליו של סטאלין היו לא רק בין-מעצמתיים. המדינות הערביות השביעוהו אכזבות: מאז מהפכת אוקטובר שיתפו מנהיגי הערבים פעולה עם הבריטים או עם הצרפתים. והמפלגות הקומוניסטיות הערביות היו חלשות מאוד ולא השפיעו על ההמונים. אחרי מלחמת העולם הראשונה ניסתה ברית-המועצות לרכב על הגל הלאומי המצרי וסייעה לאיגודי-הפועלים המצריים, אך כל האיגודים הללו התפוררו או דוכאו בידי הממשלה (בייעוץ בריטי). 

יוסף ברגר-ברזילי, ראש מחלקת המזרח-התיכון בוועד-הפועל של הקומאינטרן בשנות השלושים הראשונות, כתב כי המומחים הרוסים לענייני המזרח-התיכון לא האמינו שברית-המועצות תוכל לחדור אליו, וכי אהדת המנהיגים הערבים למדינות-ה"ציר" במלחמת העולם השנייה לא הפתיעה את מנהיגי ברית-המועצות. על-פי התפיסה הזאת היה הניצחון על היטלר ומוסוליני גם ניצחון על הריאקציה הלאומנית הערבית. (33)

הקומוניסט הסורי חאלד בכדאש האשים את התנועה הלאומית הערבית בעמדה האנטי-ערבית של נציגי ברית-המועצות באו"ם בשנים 1947 - 1949, מנהיגים אלה - כתב בכדאש - חששו לא רק מהתחייבויות כלפי ברית-המועצות אלא גם מכל מגע עם נציגיה. (34) אף-על-פי-כן לא שרפו הסובייטים את כל הגשרים בינם ובין הערבים, וסוכניהם ניהלו שיחות בקהיר אפילו עם חג' אמין אל-חוסייני. 

לא רק בגלל כישלונותיה בעולם הערבי בחרה ברית-המועצות להמר על הקלף הציוני. היא ידעה כי הישוב היהודי הוא נקודת-התורפה של הבריטים במזרח-התיכון, וכי לתנועת העבודה יש משקל מכריע בישוב. אחרי מלחמת העולם השנייה ביקר במוסקבה יעקב קליינבאום, אחיו של משה סנה, כשליח המחלקה המדינית של הסוכנות. פקידים סובייטים, שהזמינו אותו לשיחה, שאלו אותו שאלות מפורטות מאוד, וסנה דיווח על מעין-חקירה זאת לבן-גוריון ולמשה שרת. החוקרים שאלו את קליינבאום אם היהודים בארץ-ישראל מסוגלים לפעולה עצמאית, ומהי מידת השפעתם של מנהיגי ההסתדרות על ראשי האיגודים המקצועיים בארצות-הברית. (35) 

בימים ההם עדיין לא שכחו הרוסים את אהדת יהודי ארץ-ישראל אליהם בשעותיהם הקשות ביותר, ויוסף ברגר-ברזילי העיד שאנשי קשרי-החוץ של המפלגה הקומוניסטית ברוסיה קיבלו ממשרד החוץ הסובייטי דיווחים על חילופי-האוריינטציה של מנהיגי הישוב העברי וההנהלה הציונית בשנות המלחמה ואחריה. התמרמרותם של מנהיגי היישוב על הבריטים הגיעה לנקודת-רתיחה כשסירב בווין להתיר את עלייתם של שרידי השואה לארץ-ישראל - נאמר בידיעות אלה - ו"הניגוד בין היהודים לבריטים הגיע לנקודה שאי-אפשר לחזור ממנה." (36) נראה שכמה אנשי-שמאל יהודים שכנעו את הסובייטים שמדינת-ישראל, כשתקום. תהיה ידידותית כלפיהם. ואולי אפילו דמוקרטיה עממית. את הסוכן הסובייטי משה סנה שהתפטר מראשות מפקדת ההגנה בגלל שיתוק תנועת-המרי, דירג המודיעין הרוסי כאיש העוצמה הפוליטית השלישי בתנועה הציונית. ב-1946 עדיין היה סנה חבר הנהלת הסוכנות ובעל תיק ההעפלה ו"הבריחה". כאחראי לארגון בריחת היהודים ממזרח-אירופה קיבל סיוע לא מועט מן הסובייטים. אחרי שביקר בפולין, באמצע 1947, הכריז סנה שאוריינטציה על ברית-המועצות תיתן למדינה היהודית הצעירה יותר ממה שתיתן לה התקשרות עם בריטניה ועם ארצות-הברית. נראה שסנה טיפח - ביודעים או בלא-יודעים - בכמה מאנשי הממשל הסובייטי את האמונה בכוחו לסייע בחדירת ברית-המועצות למזרח-התיכון. יש אומרים כי הוא הגיע למסקנה שברית-המועצות עתידה ממילא להשתלט על האזור ואימץ לו גישה מדינית-ציונית מבוססת על אוריינטציה סובייטית, וכי לכן למד את הדוקטרינות האידיאולוגיות של "עולם המחר". אך ככל שהרבה ללמוד אותן כן השתכנע בצדקתן. (37) נוסף על כל אלה היו היהודים מיעוט לאומי בארץ-ישראל, והסובייטים רגילים לתמוך במיעוטים לאומיים מחוץ לגבולות ברית-המועצות, בייחוד באזורים שהם חפצים בתסיסתם. 

שליחי המפלגה הקומוניסטית הישראלית. שליחי "השומר-הצעיר" ושליחי לח"י, שפעלו באירופה, השתדלו לנהל דו-שיח עם הרוסים וניצלו לשם כך כל הזדמנות, כל ידידות-נעורים וכל קירבה משפחתית. שני מקרים כאלה תיאר נתן ילין-מור, ממפקדי לח"י. הוא סיפר על בטי קנוט. שהייתה חברת ארגונו (לפני כן חברה בתנועת ההתנגדות הצרפתית ועיתונאית צבאית) וקרובת-משפחה של שר-החוץ הסובייטי ויאצ'יסלב מולוטוב: אמה הייתה בתו של דודו, הקומפוזיטור סקריאבין. בטי קנוט נפגשה עם מולוטוב בפריס, אמרה לו שהיא חברה בתנועה בעלת אופי אנטי-אימפריאליסטי, וביקשה את תמיכת ברית-המועצות בתנועה זאת. מולוטוב ענה לה: אין הוא יכול להשיב לה מיד, בעוד זמן-מה "יינתן אות ברור." לח"י שלח לבולגריה את יצחק מרקין, שהיה ידידו של הנשיא גאורגי דימיטרוב ושחילץ אותו בזמנו ממאסר. ילין-מור סיפר: "כשהגיע מרקין לארמון (הנשיאות בסופיה) ירד דימיטרוב לקבל את פניו. בתום שיחה טלפונית נוספת עם הקרמלין בישר דימיטרוב לידידו כי שליח מיוחד של סטאלין יבוא להיפגש עמו. הפגישה התקיימה אחרי ימים אחדים... מזכירו של דימיטרוב הסיע את מרקין לחווילה והשאירו שם. אחרי רבע-שעה הופיע השליח, שלא גילה את שם משפחתו. מרקין הרצה לפניו על לח"י, על המלחמה האנטי- אימפריאליסטית בארץ-ישראל ועל התקווה שהבריטים ייאלצו לפנות את הארץ... ושאל את השליח הסובייטי... אם האנגלים יגורשו מן הארץ, האם יכירו הסובייטים במדינה שתקום? לאחר שלושה שבועות בערך שמע מרקין מפי דימיטרוב בשורה מרגשת: 'דיברתי עם סטאלין, ובטוח אני שבסופו של דבר תהיה לכם מדינה. אומנם לא גדולה, אך עם זאת מדינה'." (38) 

שליח "השומר-הצעיר" אל הסובייטים, מרדכי אורן, העיד שכבר ב-1944 סיפר לו השגריר הסובייטי בלונדון על עמדתה האוהדת של ברית-המועצות כלפי הקמת מדינה יהודית בארץ- ישראל. (39) שליח אחר של "השומר-הצעיר", נתן פלד, נסע למרכז או"ם בניו-יורק בתחילת 1947, כדי לשכנע את המשלחת הסובייטית לתמוך בשאיפת הציונים. פלד התיידד עם חבר המשלחת אלכסנדר קרסילניקוב. שבועות אחדים לפני נאום גרומיקו בעצרת הביע באוזני ידידו את החשש שברית-המועצות תתמוך בערבים. וקרסילניקוב השיב לו בחיוך שארצו לא רק תסכים לעליית היהודים לארץ-ישראל, אלא גם תתמוך בזכותם להקים מדינה. (40)

ראש המשלחת הסובייטית באו"ם ב-1947, אנדריי גרומיקו. ביקש ממשה שרת שהציונים יחזיקו בעמדותיהם הצבאיות והפוליטיות בארץ-ישראל, ושידווח לו על כל התפתחות. כשהזכיר לו שרת שדרוש נשק להגנת המדינה הנולדת השיב גרומיקו שכבר נעשו צעדים אחדים בנושא זה, ומכל מקום הוא ישוחח עם המשלחת הצ'כית. (41) 

כל ימי המושב המיוחד של עצרת או"ם באמצע 1947 לא הכריזה ברית-המועצות על עמדתה. נראה שהשפיעו עליה, לבסוף, ההחלטה הנחושה של היהודים להילחם נגד הבריטים ואי-נכונותן של המדינות הערביות לעשות זאת, וכן ההדים שעוררו בעולם המבצעים האנטי-בריטיים של היהודים (ב-3 באפריל 1947 פוצצו אנשי הפלוגה הימית של הפלמ"ח את שתי אניות-הגירוש הבריטיות ; ב-4 במאי פרצה יחידת אצ"ל לכלא עכו). גם תמיכתה - ההססנית - של ארצות- הברית בעמדת הציונים והניגוד - המסוים - בין עמדתה לעמדת בריטניה בנושא זה השפיעו על ברית-המועצות. היהודים נראו לה כסוס לא רע, שיוביל את עגלתה לפחות כברת-דרך לקראת היעד: הרחבת הסכסוך בין שתי מעצמות-המערב. 

ב-14 במאי 1947 . בדיוק שנה לפני הכרזת העצמאות ויום אחד לפני נעילת עצרת או"ם, נאם בה תת-שר-החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו. הוא אמר: "אין במערב אירופה אפילו מדינה אחת שמסוגלת להבטיח את הזכויות היסודיות של העם היהודי או לפצותו על הסבל שגרמו לו התליינים הפאשיסטיים, לכן שואפים היהודים להקים מדינה משלהם. אי-אפשר להצדיק שלילת זכות זו מהם, בייחוד אם מביאים בחשבון מה שעבר על העם הזה במלחמת העולם השנייה. ברית-המועצות מעדיפה מדינה אחת, דו-לאומית, בארץ-ישראל, אך אם מדינה כזאת אינה אפשרית. היא בעד חלוקה." (42) אחרי חודשים אחדים, בראשית נובמבר 1947, נפגשו חיים ויצמן ואנדריי גרומיקו במסדרונות בית או"ם בלייק-סאקסס. 

"אני רוצה להודות לך על נאומך בחודש מאי. אבל אינני עושה זאת בפומבי, שמא ייחשב לך הדבר לרעה, ויאמרו שאתה ציוני," אמר ויצמן לגרומיקו ברוסית. 

"איך היה אפשר אחרת?" השיב לו גרומיקו. "ומה החשש? הרי סטאלין עצמו חיבר את הנאום ההוא." (43)

 

 

 

9.לחיי המדינה היהודית

 

היחסים המיוחדים בין משלחת הסוכנות ובין משלחת ברית-המועצות באו"ם נרקמו בין 14 במאי ל-29 בנובמבר. דוד הורוביץ סיפר על הפגישה הראשונה עם המשלחת הסובייטית, בבית הקונסוליה הכללית של ברית-המועצות בניו-יורק: "בשעה שנקבעה לנו הופענו, שרתוק, אליהו אפשטיין ואני, נפעמים ונרגשים, בפתחו של בניין הקונסוליה... הוליכונו אל הקומה השנייה דרך פרוזדור גדול, שעל אחד מכתליו תלויה תמונה ענקית של סטאלין. באולם גדול. שעל קירותיו הביטו אלינו שוב דיוקנאותיהם של לנין וסטאלין, ליד שולחן קטן, בפינה, קידמו את פנינו באי-כוח ברית- המועצות סמיון צראפקין וסגנו פרופסור בוריס שטיין... הם ניגשו לבדיקת ענייננו ביסודיות האופיינית להם. שאלותיהם נגעו בכל פרט... הם גילו עניין בשאלות ירושלים והגבולות... ביכולתנו האדמיניסטרטיבית ובכוחנו הצבאי. שאלותיהם היו אדיבות וידידותיות. ועם זאת חודרות ובהי רות. 'התוכלו להשתלט מבחינה אדמיניסטרטיבית על חיי הארץ עם הקמת המדינה ? היספיק כוחכם הצבאי להדיפת התקפה אפשרית? כיצד רואים אתם את הביצוע של החלטת החלוקה?' שאלות אלה ודומות להן הוצגו לנו בכל פגישה. הם היו השואלים ואנו המשיבים. את תשובותיהם לנו העדיפו לגלות במעשים... במאבקם העקשני למען ענייננו בכל נקודה של הדיונים. 

"באחת הפגישות הרחבנו את הדיבור על ירושלים. שרתוק הסביר להם את צורת העיר, את ההבדל שבין העיר העתיקה. המוקפת חומה. ובין העיר החדשה, ואת תביעתנו לשלטון יהודי מלא בעיר החדשה. לפתע הפסיקו צרפקין ושאל לפירוש שמו הרוסי של הכותל המערבי, 'כותל-הבכי'. 'על מה הבכי?' שאל. ענה לו חברו. בוריס שטיין, שהסביר כי שם מתאבלים היהודים על אבדן עצמאותם וחורבן בית-מקדשם. 

"האווירה הכללית בפגישתנו הייתה של ידידות. והנציגים הסובייטים גילו הבנה ואהדה כנה... פעם אחת קם צראפקין ממקומו, יצא לשעה קלה מן החדר וחזר אחרי רגעים מספר ובידו בקבוק יין וכוסיות. הדבר היה בראשית הדיונים והעתיד עדיין היה מכוסה בערפל, לפיכך נמלאנו התרוממות- רוח... צרפקין מילא את חמש הכוסיות ובהרימו אותן אמר 'לחיי המדינה היהודית העתידה לקום'. השיבונו בהרמת-כוס לחיי ברית-המועצות והרגשנו באפיזודה זו משהו מחווייתה המיוחדת של שעה היסטורית גדולה. 

"אותו דבר סיפר שרתוק בישיבת ההנהלה, והוסיף: 'מה שאירע לנו עם ברית-המועצות הרי זה ממש נס.' דבריו אלה ביטאו את התמיהה הגדולה שתמהו רבים על המפנה הגדול בעמדת ברית-המועצות. לאחר שנים של התנגדות עקבית לציונות. 

"מגעינו עם נציגי ברית-המועצות נשארו הדוקים... היינו נפגשים בין ישיבה לישיבה. מתייעצים ומתאמים את תכסיסינו. רק לעתים רחוקות העיבו צללים קלים על היחסים האלה. כמה פעמים היינו אנוסים לסגת מעמדה זו או אחרת מחשש שמא יעלה לנו ניצחוננו החלקי בתמיכתן של כמה מדינות. הרוסים ראו בגמישותנו זו אופורטוניזם ורפיון, אנו הסברנו את עמדתנו בצרכינו המיוחדים. ברבות הימים גילו גם הרוסים מידה של גמישות, בייחוד בבעיית הביצוע, וגמישות זו היא שהבטיחה את סיומה המוצלח של פרשת לייק-סאקסס כולה. כנגד זה דרשו מאתנו הרוסים להודיעם מראש אימתי יש בכוונותינו לוותר, מפני שלפעמים היו הם מגנים על עמדה שאנו נטשנו מזמן, או שעמדנו לנטוש אותה. הבטחנו לעשות כן ועמדנו בהבטחתנו. והיחסים בינינו נשארו תקינים וידידותיים... תמיכתם העקבית של צרפקין ושטיין בענייננו והגיונם הבהיר והחותך מילאו תפקיד נכבד בשורה ארוכה של הישגים שהישגנו, והטביעה חותם על פרשת לייק-סאקסס כולה." (44) 

בעיצומו של ירח-דבש זה ניהל הגוש המזרחי מגעי-סתר עם נציגי מדינות ערב. ב-2 באוקטובר שאל נציג פולין את הנציגים הערבים מה דעתם על הסכם של תמיכה הדדית בין הגוש הסובייטי ובין הגוש הערבי במסגרת או"ם. לשני הגושים יחד היו אז שנים-עשר קולות. נציגי הערבים התכנסו ודנו בשאלה אם לפנות לעזרת ברית-המועצות וגרורותיה. נשמעו דעות לכאן ולכאן ולבסוף הכריע הנציג הסעודי, הנסיך פייסל: אין להתקשר עם הקומוניסטים לפני שתיוודע עמדת ארצות-הברית. ו"האינטרסים ארוכי-הטווח של הערבים קרובים לאלה של בריטניה וארצות-הברית יותר מאשר לאלה של ברית-המועצות." הוחלט לספר לנציגי ארצות-הברית על פניית הנציג הפולני ולהעמידם מול הדילמה: לתמוך בערבים או להסתכן בצירוף קולות הערבים לקולות הגוש הסובייטי בנושאים חשובים להם. (45) 

ארצות-הברית לא נענתה לסחיטה, אבל מדינות-ערב עדיין לא היו בשלות לברית עם הרוסים או לתיאום-עמדות איתם, ותמיכת ברית-המועצות בעמדה הציונית גברה. הגוש המערבי חשש מאיבת הערבים מפני שהיה לו מה להפסיד במזרח-התיכון. לגוש המזרחי לא היה מה להפסיד. אם הייתה תמיכת הסובייטים בציונים תרגיל, שנועד לדחוף את ארצות-הברית לתמוך בהם יותר מכפי שהייתה מעוניינת וכך לערער את מעמדה במזרח-התיכון, הייתה הצלחתו של התרגיל הזה מלאה. האמריקנים, על כל פנים, סברו שזה המניע שלהם. ב-3 בדצמבר 1947 כתב קונסטאנטין בראון ב"וושינגטון איוונינג סטאר": "את שמחתה של ברית-המועצות להצטרף לארצות-הברית בתוכנית הקמת המדינה היהודית מפרשים משקיפים צבאיים בהצלחת ניסיונה המתוחכם לקרוע קרע בין ארצות-הברית ובין הערבים. ברית-המועצות אינה זקוקה לבסיסים אוויריים במזרח התיכון וגם לא לנפט הערבי. הרחקת הערבים מארצות-הברית תהיה ניצחונה האסטרטגי המרשים." מהלכים מורכבים אלה סייעו לציונים. הסובייטים סייעו להם ב-29 בנובמבר 1947 והמשיכו לסייע להם במאבקים דיפלומטיים ובעסקת הנשק הצ'כית, שערך רב נודע לה במלחמת-העצמאות. 

לפי עודד ערן, "השיקול הסובייטי העיקרי לתמוך בהחלטה [של הכ"ט בנובמבר] שנתנה הכשר בינלאומי להקמתה של מדינת ישראל, היה תקוותו של סטלין כי התפתחות זו מוליכה לערעור מעמדה ואחיזתה של האימפריה הבריטית באזור זה. בעקבותיה, כך סברו בברית המועצות, תבוא סדרה של מהפכות שחרור לאומי במדינות ערב, שידחקו סופית את ההשפעה המערבית מן המזרח התיכון, וייצרו תנאים נוחים להתפשטות השפעה סובייטית". (46) 

לא רק ברית-המועצות תמכה בהצעת החלוקה אלא גם כל גרורותיה, אף שידעו כי תמיכתן זאת תתורגם בעתיד ליחסים דיפלומטיים ביניהן ובין ישראל ולשגרירויות ישראליות בבירותיהן, שישפיעו על היהודים המקומיים. ואמנם, היחסים נקשרו והשגרירויות קמו. אף שהיהודים לא קיבלו זכויות חדשות בארצות הקומוניסטיות ואף שרדיפת הציונות לא חדלה בהן. שגרירויות אלה - ועצם תמיכתו של העולם הקומוניסטי בהקמת מדינת ישראל - היו גורם מרכזי בהתעוררות הלאומית של היהודים מעבר למסך הברזל. 

 

____ 

[בשבוע הבא: על מאבקי הדיפלומטיה הציונית באו"ם ביחס לאישור חלוקת ארץ ישראל בין מדינה יהודית ופלשתינית וביחס לגבולות המדינה היהודית.]

 

הערות

 1. Arnold Krammer, The Forgotten Friendship – Israel and the Soviet Bloc, 1947-1953, University of Illinois Press, 1947, p. 6 
2. בוריס גוריאל, "לנין וויצמן – קורות פגישה אחת", הארץ, 3 בנובמבר 1967: בסדרת הראיונות הנ"ל סיפר גוריאל שקיבל את תוכן השיחה מן הארכיון המרכזי מוסקבה, באמצעות אנשי שגרירות ברית-המועצות בישראל בראשית שנות החמישים, כשהיה ראש המחלקה המדינית (מחלקת החקר) במשרד החוץ. 
3. בוריס גוריאל, אימפריאליזם לניניסטי (מחקר בכתובים). 
4. Lenin, Progress Publication, Moscow, 1966. 
5. Juddy & Teller, The Kremlin, The Jews and the Middle East, Thomas Taseloff, New York, 5. 1957 
יוסף ברגר-ברזילי, הטרגדיה של המהפכה הסובייטית, עם עובד. 1968, עמ' 92-90,;145-158.pp 
6. יוסף ברגר-ברזילי. "שיחה עם סטאלין", מולד, מס. 30-29, אוקטובר-דצמבר 1973, עמ' 613-506. 
7. ברגר-ברזילי, הטראגדיה, עמ' 105-93. 
8. The Tasks of the Communist Party of Palestine in the Countryside, Resolution of the VIIth Congress of the C.C.P., U.S. Congress House Committee on Forein Affairs, Communism in the Near East, 80th Cong., 1948, p. 23. 
9. Arnold Krammer, “The Forgotten Friendship”, p. 7 
10. אורי מילשטיין (עורך), רחל – שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה, זמורה, ביתן 1985, עמ' 195. 
11. סדרת הראיונות הנ"ל עם בוריס גוריאל. גוריאל שמע על הפרשה מפי פרופ' חיים ויצמן כשהיה מנהל גנזך ויצמן ומקורב מאוד לנשיא ישראל הראשון. הוא גם קיבל מאנשי השגרירות הסובייטית בתל אביב את תוכן המכתב השמור בארכיון במוסקבה. 
12. מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, עמ' 176-168. 
13. ראיון עם יעקב חזן ב-31 באוקטובר 1978; חזן היה ממנהיגי תנועת "השומר-הצעיר". שראתה בברית- המועצות סמל ודוגמה. 
14. אהרון כהן, ישראל והעולם הערבי, ספריית פועלים, 1964, עמ' 337-336. 
15. Bulletin of the Institute of Arab-American Affairs, No. 5, New-York, p. 3, 15 May 1948 
16. ואנס טורקאו, נאך דער בארפרייאונג, בואנוס-איירס, 1959, עמ' 107: אליהו אילת, המאבק על המדינה, עמ' 290-289. 
17. אהרון כהן, ישראל, עמ' 339. 
18. 18. שם. שם, עמ' 340. 
19. אליהו אילת, המאבק על המדינה, עמ' 253-252. 
20. שם, עמ' 289-288. 
21. Bories Guriel, “Two Hundred Years of Russian Interest in the Mediterranean”, The New Middle East, November, 1968, pp. 35-41; FO 371/61569 E 8678 
22. בוריס גוריאל, האימפריאליזם הלניניסטי. 
23. שם, שם. 
24. שולמית לסקוב, טרומפלדור, שקמונה, 1972. עמ' 153-152. 
25. אלכס כרמל, "פעילותה של רוסיה בארץ-ישראל בשלהי התקופה העותומאנית", ספר-זיכרון ליעקכ הרצוג, יד בן-צבי, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תשמ"א. עמ' 97. 
26. שם, עמ' 99-97. 
27. FO 371/61569 E 8678, אלכס כרמל, פעילותה של רוסיה, עמ' 110. 
28. אלכס כרמל. פעילותה של רוסיה, עמ' 93. 
29. גד פרומקין. דרך שופט בירושלים, דביר, 1954, עמ' 106. 
30. ספרו הנ"ל של א. קרמר. עמ' 32. 
31. יוסף ברגר-ברזילי, "החשבון מאחורי ההכרה הסובייטית", למרחב. 30 באפריל 1968. 
32. The New Middle East No. 2, November, 1968, London, p. 53 
33. יוסף רגר-ברזילי, החשבון מאחורי ההכרה הסובייטית. 
34. שם, שם. 
35. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 
36. יוסף ברגר-ברזילי, החשבון מאחורי ההכרה הסובייטית; ברזילי סיפר כי מידע זה הגיע אליו מאדם שהיה עוזר לסגן ראש לשכת-המידע בשנות המלחמה האחרונות, אחד ממלאי המקום של שר-החוץ הסובייטי במחצית השנייה של שנות הארבעים. כרזילי פגש בו ב-1951 במחנה-עבודה בסיביר. 
37. הראיון הנ"ל עם יעקב ינאי; סדרת הראיונות הנ"ל עם בוריס גוריאל; Teller, The Kremlin, p.142; Winston Bwidett, “Encounter wiyh the Middle East”, Athenaeum, New York, 1969, p. 135; Martin Egon, “Communist Tactics in Palestine”, Middle East Journal, July, 1948, pp. 226-227. 
38. נתן ילין-מור, לוחמי, עמ' 395-381. 
39. Arnold Kramer, The Forgotten Friendship, pp. 35-36 
40. שם, שם; ראוי לזכור שתיאור מגעיהם של שליחי לח"י ו"השומר הצעיר" מבוסס על עדויות בעלי-הדבר, ולפיכך יש להתייחס אליהן בזהירות, ואף-על-פי-כן אסור להתעלם מהן. הסתמכות רק על מקורות ראשוניים תעוות את התמונה במקרה זה, בגלל מיעוט המהימנות של המקורות. 
41. חביב כנען, בצאת הבריטים, 1958. עמ' 48-44. 
42. United Nations General Assembly, Discussion of the Report of the First Committee on the Establishment of a Special Committee on Palestine. 
43. סדרת הראיונות הנ"ל עם בוריס גוריאל. גוריאל סיפר שוירה ויצמן נכחה באותו מעמד. ושהיא אישרה את הגרסה באוזניו, אחרי מות ויצמן. 
44. דוד הורוביץ. שליחות., עמ' 290-288. 
45. 1171. FRUS 1947 Vol. 5, pp. 
46. עודד ערן, מדיניות החוץ של ברית המועצות – מלנין עד גורבצ'וב, כרך א', האוניברסיטה הפתוחה, 1991 עמ' 328.

 

 

הרקלייטוס "האפל"