العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

כ"ט בנובמבר א' - המטרה מקדשת את האמצעים

 

 

1. תרגיל פיליבאסטר" (1)

 

הישיבה נפתחה אחר-הצהריים. יושב-ראש היה נשיא העצרת, ד"ר אוסוואלדו ארניה הבראזילאי. הדובר הראשון, נציג יוון, הביע התנגדות לתוכנית, ולא הייתה זאת הפתעה: היוונים הודיעו מראש לנציגי הסוכנות היהודית שאין הם יכולים לתמוך בחלוקה, מפני שהם זקוקים לקולות הערבים במאבקיהם באו"ם, אך הבטיחו להימנע מהצבעה. (2) לעומת זאת הפתיע אותם גנראל רומולו, נציג פיליפינים, שדיבר גם הוא נגד החלוקה. הקול של פיליפינים היה אחד ה"בטוחים" בחישוביהם. יוון ופיליפינים היו תלויות בארצות-הברית: התברר אפוא שנציגי ארצות-הברית אינם מתאמצים ביותר לשכנע את עמיתיהם לתמוך בעמדתה. 

הדובר השלישי, נציג שוודיה, האריך בדיבורו והעלה עוד ועוד נימוקים נגד החלוקה, לפני שהכריז על מסקנתו הסופית. "שיאמר כבר ולא יוציא את הנשמה," לחש משה שרת לנחום גולדמן. (3) נודע שכמה משלחות נוספות שינו את דעתן והחליטו להצביע נגד או להימנע. נציג האיטי, שדיבר בעד החלוקה באחת הישיבות, ימים אחדים קודם לכן, דיבר נגדה במליאה (גם האיטי הייתה בהשפעה אמריקנית) וחברי המשלחת הציונית נבהלו. הם הבינו כי ייתכן ששיעור התומכים בחלוקה בהצבעה הממשמשת ובאה לא יגיע לשני-שלישים מכלל הקולות, ושביום ההצבעה עלולים להסתיים בלא-כלום שבעים שנות מאמצים מדיניים של התנועה הציונית; עשר שנות המאבק על המטרה, והחודשים הרבים של מאמציהם במסדרונות או"ם. 

משה שרת, נחום גולדמן ואבא הילל סילבר, יצאו למסדרון להתייעצות. לכאורה לא יכלו לעשות דבר. הכול הניחו - ועיתוני ניו-יורק הודיעו - שהפעם תתקיים ההצבעה, גם אם תימשך הישיבה עד אור הבוקר. למחרת, ב-27 בנובמבר חל חג-ההודיה, שתושבי ארצות-הברית שובתים בו מכל מלאכה, ואף-על-פי-כן לא נדחתה ההצבעה הגורלית. 

מאחר שהייתה צפויה הצבעה שלילית של חמש-עשרה חברות או"ם, נדרשו להצעת החלוקה שלושים תומכים, ולכך לא נראה כל סיכוי. בהתייעצות-של-מסדרון החליטו הציונים לבקש מידידיהם להאריך בנאומיהם, כדי לדחות את מועד סיום הישיבה, ולנסות לשכנע את יושב-הראש ארניה לדחות את ההצבעה עד אחרי חג-ההודיה. המסקנה מניתוח התחזיות, ומן ההסתברויות וההבטחות, הייתה שארבע משלחות – האיטי, ליבריה, אתיופיה ופיליפינים - הן שיחרצו בהצבעתן את גורל העצמאות היהודית. הביצוע הוטל על משה טוב, ראש מחלקת אמריקה הלטינית במשרד הסוכנות שבוושינגטון. בעצה אחת עם נשיא-העצרת, הבראזילאי ארניה, עם נציג אורוגואי, רודריגו פבריגט, עם נציג גווטמלה, גארסיה גרנאדוס, ועם נציג ונצואלה, פרדו סולואגה, קבע טוב את הטקטיקה: נאומים ארוכים של נציגי דרום אמריקה. הידידים מאמריקה הלטינית טענו שכבר דיברו בעצרת בעניין ארץ-ישראל, וגולדמן השיב: "לא משנה מה תאמרו. קראו תהילים, צטטו את התנ"ך. ובלבד שתדברו." נציג אורוגואי היה האיש שהפעיל את תרגיל "הפיליבסטר". המתנגדים לחלוקה, שקיוו לגייס יותר משליש הקולות, היו מעוניינים בהצבעה בו ביום, לכן ויתרו נציגי פקיסטן ועירק על רשות-הדיבור שלהם, אבל בזכותו של פבריגט נמשך הדיון עד ארוחת-הערב. בשעה 7 הודיע נשיא-העצרת שהנציגים שמעו טיעונים רציניים וזקוקים למחשבה, ושחג-ההודיה הגיע. בגלל הכבוד שרוחשים נציגי האומות לעם האמריקני, לא תתחדש הישיבה אחרי הארוחה, אלא תידחה ליום ו', 28 בנובמבר. (4)

 

2."כל העיניין מחליא אותי"

 

 לציונים נשארו אפוא ארבעים ושמונה שעות להטיית כף-המאזניים. הם התכנסו לטכס עצה במשרדי הסוכנות היהודית, ברחוב 66, בין השדרה החמישית לשדרת מדיסון (לימים "טמפל עמנואל"), ובילו שעות ארוכות ומייגעות בדירתו של נחום גולדמן, בפארק אווניו ובדירת-מלונו של חיים ויצמן במלון "וולדורף אסטוריה". ראשי המדברים בדיונים אלה היו משה שרת, דוד הורוביץ ואליהו אילת, הארץ-ישראלים; אבא הילל סילבר ועמנואל ניומן האמריקנים; הציוני הבינלאומי, נחום גולדמן, והמומחה לענייני דרום-אמריקה, משה טוב. 

בחג-ההודיה של שנת 1947 לא אכלו מנהיגי-הציונים האמריקנים את תרנגול-ההודו במסיבות המשפחתיות: הם היו טרודים בעניין הציוני. לא היה יהודי בעל-השפעה - ציוני או לא-ציוני - שסירב להושיט עזרה. אף שאחדים מהם עשו זאת בנפש חצויה, כגון איל-הכספים ברנארד ברוך, שנדרש לשכנע את עורכי "ניו-יורק טיימס" (היהודים) לפרסם מאמר הקורא לנמנעים לתמוך בחלוקה, אף שדעתם (של העורכים) הייתה אחרת. ברוך כתב אחר-כך לידידו כי עשה מה שנדרש ממנו, אף ש"כל העניין הזה מחליא אותי." (5) 

אפשר להניח שהלך-מחשבתם של חברי משלחת-הסוכנות לאו"ם היה כזה: (6) הרי לרוב המדינות לא אכפת אם תקום מדינה יהודית, אם לא. נציגיהן יצביעו בהשפעת לחצים רגעיים, התרשמויות סובייקטיביות, או קפריסות, לעתים בניגוד לדעת ממשלותיהם, או בלי קשר אתן, ואין להם ידע רב בסכסוך היהודי-ערבי. קובה, למשל, תומכת בערבים בגלל האמביציות האישיות של נציגהּ באו"ם, ג'ולרמו בלט, שניסה "לתפוס מנהיגות" על גוש מדינות אמריקה הלטינית ואסיה, ונציג ארגנטינה החליט להימנע מהצבעה, על-אף ההוראות לתמוך בחלוקה, שקיבל מממשלת פרון. (7) רמתם המוסרית והאינטלקטואלית של כמה מן הנציגים מפוקפקת, ועצרת או"ם היא ההזדמנות שלהם "לעשות חיים" על חשבון ממשלותיהם, להציץ במטרופולין של העולם, לטפח את האגו שלהם במשחקי-קביעת-גורלות ולהרוויח כסף. אם אי-אפשר לשכנע בהיגיון את הנציגים, בצדקת הטיעון הציוני, יש לפנות אליהם מכיוון אחר. נראה שאנשי הצוות הציוני המוביל סברו שהמטרה מקדשת את האמצעים במקרה זה, והרי האמצעים אינם קטלניים.

 

 

 

3."מדינה תאוקרטית-גזענית"

 

 

למעלה מחודשיים קודם לכן. בפתיחת מושב עצרת או"ם. בסוף ספטמבר. לא היה מצב הציונים טוב הרבה יותר: הם היו כחולמים כשהמליץ הרוב בוועדת אונסקו"פ על החלוקה, אך לא היו בטוחים כלל ששני-שלישים מהנציגים בעצרת יאשרו את ההמלצות הללו. החשבון של הערבים היה ידוע להם. שליח ערביי ארץ-ישראל באו"ם, ג'מאל חוסייני, העריך שתשעה קולות מונחים בכיסו: ערב הסעודית, סוריה, לבנון, עירק, ומצרים, הערביות, ואירן, טורקיה, פקיסטן ואפגניסטן המוסל-מיות. גם הודו ויוגוסלביה, בעלות המיעוטים המוסלמיים הגדולים, נראו לו בטוחות למדי, והוא קיווה למשוך כמה ממדינות דרום-אמריקה הקאתוליות וכמה ממדינית אסיה ואפריקה, ששואת היהודים לא נגעה ברוב תושביהן. הערבים עדיין קיוו שברית-המועצות תצטרף, בסופו של דבר, אל המחנה שלהם. (8) בתחילת כינוס העצרת לא ראו נציגי הסוכנות אפילו בחלומותיהם, אפשרות כה מוקדמת לשיתוף-פעולה סובייטי-אמריקני בעד יציאת הבריטים מארץ-ישראל ובעד הקמת המדינה היהודית. 

מכל חברות או"ם יכלה רק ארצות-הברית להשיג רוב של שני-שלישים לתוכנית החלוקה, והציונים לא הסתפקו בהצבעה החיובית של משלחתה. הם דרשו ממנה להשפיע על ידידותיה, ובספטמבר 1947 היה נראה שסיוע כזה לא יינתן להם. ב-16 בספטמבר נפתחו דיוני העצרת, ולמחרת התכנסו חברי המשלחת האמריקנית, בראשות שר-החוץ, ג'ורג' מרשל, לקבוע מדיניות. 

"ארצות-הברית אחראית במידה רבה להתפתחויות בנושא ארץ-ישראל. ויש לה מחויבות לתמוך בדוח ועדת אונסקו"פ", אמר מרשל לנאספים. הערבים, הבריטים ועשרים אחוזים מן הציונים ודאי יתנגדו לחלוקה, לכן תידרש ארצות-הברית לבצע אותה. ברית-המועצות ודאי תתמוך בערבים ותתנגד לחלוקה (לדעה זאת היו שותפים כל הנוכחים, חוץ מאלינור רוזוולט). אם תאושר התוכנית, תיאלץ ארצות-הברית לשלוח צבא לארץ-ישראל. 

ראש מחלקת אפריקה והמזרח-הקרוב בסטייט-דפרטמנט, לוי הנדרסון, גינה את דוח אונסקו"פ, וגם ראש המשלחת, וורן אוסטין, וחבר המשלחת, ג'ון פוסטר דאלס, (9) הסתייגו ממנו. גנראל הילדרינג ואלינור רוזוולט - שני "המוצנחים מבחוץ" למשלחת האמריקנית - דיברו בשבחו. הנדרסון ולובט כתבו את נאומו של שר-החוץ במליאת העצרת, נאום מעורפל ופושר. (10) 

ההתמודדות בתוך המשלחת האמריקנית נמשכה שמונה ימים, והנדרסון ניבא, בלהט הוויכוח, שהמדינה היהודית תהיה תיאוקראטית-גזענית. ב-26 בספטמבר התקבלה ההחלטה: להצביע בעד חלוקת ארץ-ישראל, ולדרוש שהנגב ויפו יכללו לא במדינה היהודית אלא במדינה הערבית" (11) 

מיד אחרי כינוסה, הקימה העצרת הכללית ועדת אד-הוק לנושא ארץ-ישראל, בראשות ד"ר הרברט אווט מאוסטרליה ובהשתתפות כל חברות או"ם. בישיבה השנייה של הוועדה, ב-26 בספטמבר, הודיע ראש המשלחת הבריטית, שר-המושבות, ארתור קריץ-ג'ונס, כי ממשלתו תשקול אם להשתתף בהגשמת הפתרון שיוחלט עליו, על-פי שתי אמות-מידה: אם זה פתרון צודק, ואם הוא מחייב שימוש בכוח. ממשלת בריטניה לא תכפה פתרון בארץ-ישראל בכוח הזרוע. כדי למנוע אי-הבנות – אמר קריץ-ג'ונס – מודיעה בריטניה מראש, כי אם לא יושג פתרון מוסכם באו"ם היא תסתלק מארץ-ישראל בהקדם אפשרי, והיא מייעצת לעצרת לתת את דעתה לא רק על עצם הפתרון אלא גם על אפשרויות יישומו. 

הודעת קריץ-ג'ונם זעזע את הוועדה ושינתה את כל הערכותיה. הרוב באונסקו"פ, שהמליץ על תקופת מעבר של שנתיים, בחסות או"ם, ציפה שבריטניה תספק את רוב כוח האדם לאבטחת ארץ- ישראל בתקופה זאת. גראנאדוס כתב בספרו: הודעת קריץ-ג'ונס צמצמה את תקופת-המעבר משנתיים לחודשיים. 

ב-28 בספטמבר הגיב בן-גוריון על הצהרת קריץ-ג'ונס בהצהרה בפני אסיפת הנבחרים בארץ-ישראל: "שר המושבות מתנה קבלת אחריות, אך ורק בסידור מוסכם על-ידי יהודים וערבים, כלומר סידור שאינו במציאות, ושלא ייתכן בשעה זו: כי אילו היה אפשרי, לא היה צורך במבַצֵע זר... אנו נהיה המבצעים. אנו בעצמנו. אנו מוכנים ומוכשרים לפעול כממשלה, מיד מראשית תקופת המעבר (מיד) במקום הממשלה הבריטית המסתלקת מהארץ." בן-גוריון העריך שקריץ- ג'ונס מנסה להכשיל את תוכנית החלוקה ורומז שבריטניה תגרום תוהו-ובוהו בארץ-ישראל, אם יחליט או"ם על חלוקה. מיתוס "מזימת התוהו-ובוהו" השפיע על מדיניותם של ראשי הישוב ועל החלטותיהם, עד תום המנדט. 

הצהרתו של בן-גוריון גרמה מתיחות בינו לבין שרת, ומברקים נרגזים הוחלפו בין תל אביב לניו-יורק, מקום שהותו של שרת. מדברי בן-גוריון השתמעה נכונות להקים ממשלה עברית מיד: ב-1 באוקטובר הביע שרת את דעתו: "המעבר חייב להיות תהליך, מהיר ככל שיהא, אך אינו יכול להיעשות כאקט חד-פעמי." שרת רצה שהבריטים יעבירו לאו"ם את סמכויותיהם בארץ-ישראל, והעריך שיהיה קשה למדינות ערב לצאת בגלוי נגד פעולה שאו"ם מעורב בה. 

הודעת קריץ-ג'ונס הבהירה לבן-גוריון שהוא, חבריו והמודיעין המדיני-אסטרטגי שלו, טעו בהערכת מועד פרוץ המלחמה. היא תפרוץ לא שנתיים אחרי פרסום המלצות ועדת אונסקו"פ, אלא מיד לאחר שתאשר עצרת או"ם את דוח הרוב של ועדה זאת. ב-26 בספטמבר נכנסו הכנות היהודים למלחמה ולקבלת העצמאות, להילוך גבוה. (12) 



 אחרי הצהרת קריץ-ג'ונס הוקדשו כמה ישיבות לוויכוחים על פתרונות חלופיים לבעיית העקורים היהודים. רבים מנציגי המדינות החברות באו"ם נטו לתמוך בחלוקה; הסעיף ששכנע אותם היה זה שדובר בו על האיחוד הכלכלי בין שתי המדינות. הם האמינו שאיחוד כלכלי כזה אפשרי, למרות הצהרת קריץ-ג'ונס, ושהוא יוביל את היהודים ואת הערבים לאיחוד מדיני. בשבועיים הראשונים של ישיבות ועדת אד-הוק לא הביעו נציגי ארצות-הברית וברית-המועצות את דעות ממשלותיהם. נראה שהם עקבו אחרי ההתפתחויות והמתינו. נזהרים לא להמר על הסוס המפסיד. 

אבל הלובי הציוני לחץ על ארצות-הברית להכריז על עמדתה. ב-11 באוקטובר אמר ראש המשלחת האמריקנית, הרשל ג'ונסון, שממשלתו תומכת בהמלצות הרוב של ועדת אונסקו"פ, ומציעה שאו"ם לא יקבל על עצמו את השליטה על ארץ-ישראל, עד יישום ההמלצות, ושממשלת-המנדט תמשיך, לפי שעה, להיות אחראית לה. ממשלת ארצות-הברית מוכנה להשתתף בכל תוכנית של או"ם, ולסייע לבריטים. ג'ונסון דיבר על כוח משטרתי של מתנדבים מטעם או"ם, אך לא הניח שיהיה צורך לנקוט אמצעים נגד איומי ארצות או גורמים מחוץ לארץ-ישראל. הטיוטה של הצהרת ג'ונסון נוסחה בסטייט-דפרטמנט, אבל בארבעים ושמונה השעות האחרונות שלפני פרסומהּ חלו בה שינויים מרחיקי-לכת, הודות ללחץ הכבד של ידידי הציונות בצמרת הממשל ומחוצה לו. (13) בישיבה הבאה של ועדת אד-הוק, ב-13 באוקטובר, דיבר נציג ברית-המועצות, סמיון צראפקין. הוא תמך בחלוקה. דיבר על התקופה שבין סיום המנדט ובין הקמת שתי המדינות, ולא הציע ממשל חילופי. כל הטיעונים המשפטיים וההיסטוריים הם משניים - אמר צראפקין - והבעיה החשובה היא זכות ההגדרה העצמית של מאות אלפי היהודים והערבים החיים בארץ-ישראל. היהודים שואפים למדינה שלהם, ואין למנוע אותה מהם. 

נציג לבנון הנוצרי, כאמיל שמעון, השמיע קריאת-ביניים: "זה הלך-מחשבה מסוכן! הלך- מחשבה כזה עלול לעודד מיעוטים לאומיים נוספים לתבוע הגדרה עצמית!" הוא לא יכול היה לדעת אז שאחרי שלושים שנה יהיו ההגדרה העצמית והזכויות של המיעוט הנוצרי בלבנון, לבעיה הבוערת שלו. 

בסיום הוויכוח הכללי בוועדת אד-הוק, ב-16 באוקטובר, קיבל קריץ-ג'ונס שוב את רשות-הדיבור, ושוב הסב את תשומת-לב הנאספים להיבטים הביצועיים של תוכנית החלוקה. למפקפקים בכנות כוונותיה של בריטניה השיב: בריטניה תפנה את ארץ-ישראל בהקדם האפשרי. ו"אם תחליט עצרת או"ם על מדיניות שהיהודים והערבים יתנגדו לה לא בריטניה תגשים את המדיניות הזאת." משלחתה של בעלת המנדט על ארץ-ישראל הכריזה אפוא על מדיניות של אי-קביעת עמדה, והביעה יותר מקורטוב ספק ביכולתו של או"ם להציע פתרון מתקבל על הדעת. וכך השתררה אווירה של פסימיות על העצרת. 

הרולד בילי, שצורף למשלחת הבריטית, סיכם – ב-12 באוקטובר - את עמדתה של משלחתו במסמך: בריטניה תצביע נגד כל החלטה שתטיל עליה לכפות פתרון, ולא תקבע עמדה כשידובר באפשרות אחרת. על-פי תוכנית-החלוקה של האמריקנים, יפרידו שנתיים בין סיום המנדט ובין העצמאות המלאה. נראה שארצות-הברית תציע לבריטניה להמשיך לשלוט בארץ-ישראל בשנתיים אלה, ושהקבינט הבריטי ידחה את הצעתה. על-כל-פנים, בילי הציע למשלחת לבקש אישור מלונדון, להצביע נגד הצעה כזאת. (14) 

להודעה השנייה של קריץ'-ג'ונס בוועדת אד-הוק קדמה התייעצות של המשלחת הבריטית, יום לפני כן, ב-15 באוקטובר. המשלחת החליטה להשיב בשלילה להצעת נציג סוריה, שבריטניה תמשיך להחזיק במנדט, שהרי הקבינט כבר החליט לצאת מארץ-ישראל ויהי-מה. התובע הכללי הבריטי, שצורף למשלחת, אמר: אין זה הוגן שבריטניה מציגה אולטימטום לאו"ם. הרי רוב המשלחות אינן מבינות מהי משמעות יציאת הבריטים מארץ-ישראל. מוטב שנגדיר את מדיניות ממשלתנו ונציין את תאריך הפינוי. המלצתו נתקבלה. קריץ'-ג'ונס הבטיח שהגבלות-ההגירה היהודית לארץ-ישראל לא יפחתו בתקופת-הביניים. רוב חברי המשלחת אמרו שחוסר-התכלית שבדיוני או"ם על נושא ארץ-ישראל הוא סיבת המצב האבסורדי: בריטניה, המדינה היחידה שמכירה היטב את בעיות ארץ-ישראל, אינה משתפת-פעולה בדיונים אלה. בהתפרקותה של בריטניה מהאחריות היא מגינה על עצמה. הרי היא תהיה המדינה שתיקלע למצב ביש אם יחליט או"ם על פתרון, בלי להביא בחשבון את אפשרות יישומו. (15) 

 

 

 

 

4.לא להתערב גם אם יהיה טבח

 

אחרי שהציג קריץ'-ג'ונס את עמדת ממשלתו בוועדת אד-הוק, הקימה הוועדה שלוש ועדות-משנה: לבחינת המלצות הרוב בוועדת אונסקו"פ; לבחינת המלצות המיעוט והצעות הערבים; לניסיון לפשר בין אלה לאלה. חברי התת-ועדה הראשונה, שמיקדה את מירב ההתעניינות, היו נציגי קנדה, צ'כוסלובקיה, דרום-אפריקה, ארצות-הברית, ברית-המועצות, אורוגואי וונצואלה. חברי התת-ועדה השנייה היו נציגי אפגניסטן, קולומביה, מצרים, עירק, לבנון, פקיסטן, ערב הסעודית, סוריה ותימן; חברי התת-ועדה השלישית היו יושב-ראש ועדת אד-הוק, ד"ר אווט מאוסטרליה, סגנו, הנסיך סבסטי מסיאם ותור תורס מאיסלאנד. בריטניה הציבה משקיפים בשתי התת-ועדות הראשונות. 

כשנודע הרכב התת-ועדות, והתברר שכל חברי הראשונה תומכים בחלוקה ושרוב חברי השנייה מזדהים עם עמדת הערבים, ניסה נציג ארצות-הברית לשכנע את ד"ר אווט לצרף לתת-ועדה הראשונה שני נציגים שלא הודיעו על תמיכתם בחלוקה ולתת-ועדה השנייה שני נציגים ניטרליים. הניסיון נכשל. נציג קולומביה, הניטרלי היחיד בתת-ועדה השנייה, התפטר, אך לא הוחלף, וכאשר התכנסה ועדת אד-הוק שוב, הונחו בפניה שני מסמכים, שמסקנותיהם היו רחוקות מאוד אלה מאלה, ולתת-ועדה השלישית לא הייתה תעסוקה. 

התת-ועדה הראשונה הזמינה לישיבותיה את נציגי הסוכנות היהודית. שהגנו על עמדתם ושרק זכות-ההצבעה הבדילה בינם ובין חבריה. נציגי ערביי ארץ-ישראל, שלא הבינו את חשיבותה של תת-ועדה זאת ושטעו בהערכת חשיבותם של דיוני העצרת וועדותיה, היו צמודים להחלטת הוועד הערבי העליון בירושלים, מ-18 בספטמבר, "להתרכז בשתי דרישות בלבד: יציאת הבריטים מפלשתין ומתן עצמאות לערבים. ולא להיכנס לוויכוח על נושא אחר". (16) לפיכך סירבו להופיע לפני התת-ועדה הראשונה ושיתפו פעולה רק עם התת-ועדה השנייה. והשפעת הציונים על ההחלטה הסופית הייתה גדולה מהצפוי. 

נותני הטון בתת-ועדה הראשונה היו נציגי ארצות-הברית ונציגי ברית-המועצות, ואף שאלה ואלה היו בעד חלוקת ארץ-ישראל היו חילוקי-דעות רבים ביניהם. לפיכך, הקימה התת-ועדה הראשונה קבוצת-עבודה, שהייתה מורכבת מנציגי ארצות-הברית, ברית-המועצות, קנדה וונצואלה. הסובייטים דרשו שהחיילים הבריטים יתפנו בהקדם מארץ-ישראל ושלמועצת-הביטחון יהיה תפקיד מרכזי ביישום המלצות העצרת. לסטר פרסון מקנדה, שניסה לפשר בין האמריקנים לסובייטים, ניצל את נכונותם של האחרונים לוותר על חלק מתביעותיהם ובלבד שיהיה רוב של שני-שלישים בעד תוכנית החלוקה. (17)

בממשלת בריטניה התרוצצו השקפות שונות על המדיניות הרצויה כלפי או"ם. אנשי משרד המושבות הציגו שתי אלטרנטיבות לפינוי הכוחות הבריטיים מארץ-ישראל: א. פינוי מהיר לאזור חיפה, בלי אחריות למה שיתרחש באזורים המתפנים "לא להתערב גם אם יהיה טבח במקום קרוב, למשל, בעמק יזרעאל"; ב. פינוי הדרגתי, שיאפשר ליהודים ולערבים לבנות מוסדות שלטון בשטחים שבהם יש רוב לכל אחד מהצדדים ולהידבר אלה עם אלה לפני שיפנו הבריטים את השטחים האחרים. 

במברק ששלח בווין לשגריר בריטניה באו"ם, סר אלכסנדר קאדוגן, (ב-6 בנובמבר) כתוב: "אף שכדאי לממשלת הוד מלכותו להמתין לדיון העצרת הכללית של או"ם, לאחר שהפננו אליה את בעיית ארץ-ישראל, ואף שההיגיון מחייב להמתין וללמוד את התוכנית לפני שנכריז על עמדתנו, נשיג יתרון, אם ננסה לנקוט עמדה פחות שלילית (כלפי פתרון המסתמן באו"ם) לפחות בינינו לבין עצמנו." 

החוקר, יורם נמרוד, סבור שבדיונים פנימיים של משרד החוץ הבריטי הייתה עמדתו של בווין שונה מזאת שהביע כדוברה של בריטניה, ושבדיונים אלה נטה בווין לצד פתרון מבוסס על חלוקת ארץ-ישראל בדרכי שלום, אך ברוב המקרים קיבל את דעת צמרת משרדו והממסד הצבאי. ואכן, ב-12 בנובמבר הורה בווין במברק לקדוגן, להציג לפני התת-ועדה הראשונה את עמדותיה הסופיות של ממשלתו, שעיקרן אי-השתתפות ביישום החלוקה. במברק זה כתב שר-החוץ: אולי רצוי לבריטניה שעצרת או"ם לא תגיע להחלטה. גם במקרה כזה היא תפנה את ארץ-ישראל, אך תעשה זאת בתנאים שהיא תקבע אותם, וגם תוכל לקבוע מה יהיה המשטר בארץ-ישראל (שלטון ערבי על כל הארץ) אחרי הפינוי. שיקולים אלה הם לידיעתו האישית של קדוגן, ואסור שייוודע לאיש כי הבריטים מעוניינים שאו"ם ייכשל. "עלינו להבהיר, בייחוד לאמריקנים, שלא נסכים להיות מכשיר לכפיית ההסדר, ששני הצדדים אינם מקבלים אותו."

 

 

5.הסכמה סובייטית-אמריקנית

 

ב-13 בנובמבר, כשהציג קדוגן את עמדת ממשלתו, התקרבו עמדות ארצות-הברית ועמדות ברית-המועצות אלו לאלו. ב-19 בנובמבר הונחו הדוחות של שתי התת-ועדות, הראשונה והשנייה, לפני מליאת ועדת אד-הוק. יושב-ראש הוועדה, ד"ר אווט, הודיע כי התת-ועדה השלישית לא הצליחה לגשר על הפערים בין שתי התת-ועדות. על כן יועמדו הצעותיהן להצבעה בנפרד. (18) כל תקופת פעילותן של התת-ועדות ניהלו נציגי מדינות ערב מאבק מדיני אינטנסיבי. אבל סירובם של ערביי ארץ-ישראל לדון בכל ויתור או פשרה, שיבש את מאמצי הגוש הערבי, וכך נשאר כל מרחב-התמרון המדיני למשלחת הציונית." (19) 

תזכיר פנימי שכתב חבר המשלחת הבריטית, הרולד בילי, מעיד שהמשלחת הבריטית הציגה בפני המשלחת האמריקנית הצעה ערבית. לפתור את בעיית ארץ-ישראל בשיטת הבוררות. הבוררים שהוצעו היו מלך סעודיה, איבן-סעוד, ונציג ממשלת ארצות-הברית. שר-החוץ הסעודי, הנסיך פייסל, הביע נכונות להיפגש עם גנראל מרשל לדיונים מוקדמים. חברי המשלחת האמריקנית לא קיבלו את ההצעה, ובילי חיווה את דעתו: הם דוחים אותה מפני שאינם בטוחים שהעצרת תאשר את הצעת החלוקה. (20) 

התת-ועדה השנייה דנה בכמה בעיות משפטיות – שהעיקרית שבהן הייתה: היש לעצרת זכות לכפות את החלוקה? - והציעה לבקש את חוות-דעתו של בית-הדין הבינלאומי בעניין זה. על-פי הצעת הנציג הצרפתי, עמדה הצעה זאת להצבעה בנפרד, ונפלה על חודו של קול: עשרים ואחד נגד, עשרים בעד. שאר המלצות התת-ועדה בתחום המשפטי נדחו בעשרים-וחמישה לעומת שמונה-עשרה קולות. התת-ועדה השנייה הציעה ליישב את העקורים היהודים במדינות החברות באו"ם ולהקים ועדה של העצרת הכללית, לשם כך: שישה-עשר נציגים הצביעו בעד ההצעה הזאת ושישה-עשר הצביעו נגדה, והיא נפלה. המלצתה השלישית. לקבל את תוכנית הערבים כבסיס לפתרון בעיית ארץ-ישראל, נדחתה ברוב של עשרים-ותשעה לעומת שנים-עשר, עם ארבעה-עשר נמנעים. 

התת-ועדה הראשונה המליצה לקבל את דוח הרוב בוועדת אונסקו"פ, עם שינויים מסוימים לטובת היהודים, ולהקים לתקופת-הביניים ועדת ביצוע מנציגי נורבגיה, גווטמלה. איסלנד, פולין ואורוגוואי - שתקבל את השלטון על ארץ-ישראל ותפקח על הקמת שתי המדינות החדשות. בכל מקרה יהיה אוגוסט 1948 התאריך האחרון לסיום המנדט. 

ב-20 בנובמבר הודיע סר אלכסנדר קדוגן לוועדת אד-הוק את תגובת ממשלתו על הצעת ההחלטה הסובייטית-אמריקנית: (21) בריטניה לא תחכה לאישור מועצת-הביטחון ותפנה את ארץ-ישראל: היא לא תסכים לחפיפת שלטונה עם פעילות ועדת-הביצוע; עם תום שלטונה האזרחי על ארץ-ישראל תכריז בריטניה על משטר צבאי בשטחים חיוניים לה (כמו נמל חיפה) עד שיושלם פינוי הגייסות. נציגי ברית-המועצות וארצות-הברית הציעו אפוא למסור את השלטון בארץ-ישראל לוועדת הביצוע של או"ם, ברגע שיתפנו ממנה הכוחות הצבאיים הבריטיים. 

ב-22 בנובמבר קיבלה ועדת אד-הוק את הדוח המתוקן של התת-ועדה הראשונה. ובהזדמנות זאת מתחו שני נציגים ביקורת חריפה על בריטניה: הנציג הפולני פרוז'ינסקי האשים אותה בניסיון לחבל בעבודת העצרת, ונציג ארצות-הברית, הרשל ג'ונסון, התלונן על מיעוט הסיוע שלה לתת-ועדה הראשונה. הנציג הבריטי. איש משרד-המושבות, ג'ון מרטין, התגונן: ממשלתו רואה חובה לעצמה להזהיר את חברות או"ם מפני הסכנות שבהחלטת החלוקה. 

ב-25 בנובמבר התקיימה ההצבעה של ועדת אד-הוק. עשרים וחמישה הצביעו בעד התוכנית האמריקנית-סובייטית, שלושה-עשר התנגדו ושבעה-עשר נמנעו. למחרת, ב-26 בנובמבר הייתה ועדת אד-הוק אמורה לדווח לעצרת הכללית על תוצאות עבודתה, והעצרת הייתה אמורה להצביע. (22)

 

 

 

6.ארצות-הברית לחצה

 

בכינוס של פעילי ההעפלה, "הבריחה" וה"הגנה" באירופה, בתחילת נובמבר, אמר משה סנה שעצרת או"ם ודאי תדחה את המלצות הרוב של אונסקו"פ, וכי ייתכן שתתקבל תוכנית מוריסון-גריידי. יש להתכונן לרע מכול, אמר סנה. הרע שחזה היה התערבות צבאית של הבריטים בסכסוך בארץ- ישראל, ותמיכה גלויה שלהם בצבאו של עבדאללה, והוא הציע שהמחתרת היהודית באירופה לא תתפרק אחרי שתקום - אם תקום - המדינה היהודית. 2425 

נציגי הסוכנות סברו כי השינוי בעמדת המשלחת האמריקנית - מתמיכה סבילה לתמיכה פעילה – התחולל, לפי הוראות מגבוה, בארבעים ושמונה השעות האחרונות, אחרי משבר 26 בנובמבר. כנראה לא היה לה מידע על המאבק שניטש בצמרת הממשל בעניין זה. ב-11 בנובמבר, שמונה-עשר ימים לפני ההצבעה הסופית, התקיימה התייעצות בבית-הלבן. להלן תוכנם של כמה פתקים שנכתבו באותה ישיבה. ושנשמרו בין מסמכי הנשיא טרומן והותרו לעיון אחרי מותו: 

"מצב ההצבעות בעניין ארץ-ישראל השתפר במקצת. יש לנו קשר עם שר ליברי, שינסה להשיג שינוי בהוראות ממשלתו (למשלחת הליברית באו"ם) ולתמוך בנו. לדעתנו האיטי בכיס שלנו. אפשר לשנות את עמדת פיליפינים משלילה להימנעות, ואפילו לתמיכה. עם קובה אין לנו סיכוי, היא לא תשתתף במשחק. המצב של יוון אינו ברור. יש לה תירוץ, שקשור בהצבעות בענייני הבלקן ובמוסלמים." (26) 

ספק אם ידעו הציונים כל מה שהתחולל במהלכים המרומזים בפתקים אלה. אף שדוד נילס, האיש המרכזי בפעילות הזאת, סיפק להם מידע שוטף. סול בלום, ציר בית-הנבחרים מניו-יורק, וחבר הוועדה לענייני חוץ, סיפר על מגעיו עם נציגי כמה מדינות, לרבות פיליפינים, האיטי וליבריה: "ברוב המקרים הצלחתי להשיג את תמיכתם. ובמקרה אחד או שניים השגתי שינוי מהצבעת-נגד להימנעות." (27) 

הלחץ שהפעילה ארצות-הברית על נציגי המדינות לתמוך בתוכנית-החלוקה היה נושא של אחת השיחות, בין שגריר בריטניה בארצות-הברית, לורד אנוורצ'פל, ובין ראש מחלקת המזרח-הקרוב בסטייט-דפרטמנט, לוי הנדרסון. האחרון טען שאין לחץ כזה ושרק הציונים הם הלוחצים על נציגי מדינות דרום-אמריקה. אבל "כשמבקשים הערבים הסבר מהדרום-אמריקנים עונים להם הללו שארצות-הברית היא הלוחצת." (28) 

בישיבת ועדת אד-הוק ב-22 בנובמבר אמר ראש המשלחת האמריקנית, הרשל ג'ונסון, כי ארצות-הברית לא תקבל בהבנה הימנעות מהצבעה בנושא הזה. ולחץ על נציגי המשלחות להחליט, בעד או נגד. (29) בימים ההם ראו מדינות רבות את ההתנגדות להצעה שארצות-הברית תומכת בה, כבלתי-אפשרית. בשלושה מברקים שנשלחו ב-24 בנובמבר מניו-יורק ללונדון, מהמשלחת הבריטית באו"ם למשרד-החוץ, נאמר: משלחת ארצות-הברית לוחצת על משלחות אחרות לתמוך בחלוקה ולהמעיט בנאומים ביום ההצבעה. נראה שההצבעה תתקיים ב-26 בנובמבר, ועל אף הלחץ של ארצות-הברית לא מובטח רוב של שני-שלישים להצעת החלוקה. אם לא יושג רוב כזה, תתלה העיתונות האמריקנית במשלחת הבריטית את אשמת הכישלון. נציג קנדה, לסטר פרסון, מציע שאם לא תאושר החלוקה תצא משלחת נוספת לארץ-ישראל ותנסה לפשר בין הצדדים. נציגים רבים מתעניינים בגורל ירושלים. לדעתנו, אם תתקבל הצעת-החלוקה על בריטניה לסיים את המנדט לפני מאי 1948, מפני שעד אז יגרמו היהודים צרות צרורות." (30)

 

 

7."קבוצות יהודיות משחדות"

 

בתזכיר שקיבל הנשיא טרומן ממזכירו מט קונולי, ב-25 בנובמבר, מוזכרת תלונתו של שר-החוץ, לובט: האינטרס האמריקני ניזוק בגלל לחצי "קבוצות יהודיות", ויש סימנים לכך שקבוצות אלה משחדות משלחות ומאיימות עליהן. "קבוצות מסוימות הודיעו לממשלת ליבריה שאם לא 'תתנהג כראוי' תתעכב החתימה על ההסכם בינה ובין ארצות-הברית (בעניין פיתוח אוצרות-טבע בליבריה), ולשגריר של ניקרגואה נאמר שאם 'יתנהג כראוי' יהיה מי שידאג להכרת-התודה של ארצות-הברית כלפיו." (31) 

על העמדה הרב-משמעית של ארצות-הברית ושל נשיאה מעידה פגישת לובט והנשיא טרומן, שהתקיימה ב-24 בנובמבר לפני הצהריים. בפגישה הזאת אסר הנשיא על נציגי ארצו לשכנע משלחות של מדינות אחרות להצביע בעד החלוקה, ועם זאת הדגיש שעליהם להצביע בעד החלוקה, מפני שזאת המלצת רוב חברי ועדות או"ם שטיפלו בנושא זה. לובט דיווח על פרטי השיחה להרשל ג'ונסון ולהילדרינג, והללו ראו בה הנחיה." (32) היסוסי ארצות-הברית והרמזים וההמלצות הסותרים שהשמיעו אנשי ממשל, אנשי-קונגרס ואחרים, הביכו את נציגי מדינות אמריקה הלטינית, ליבריה ופיליפינים, שראו בארצות-הברית את מנהיגתן ביחסים הבינלאומיים. 

אור ליום ד' 26 בנובמבר, בשעה 2 אחר חצות, בא המנהל בפועל של משרד הסוכנות היהודית בצרפת, מוריס פישר, לבית-מלון בפאריס, לחדרו של חבר הנהלת הסוכנות, משה סנה, והעיר אותו בבהלה: זה עתה קיבל מפקיד משרד-החוץ הצרפתי תצלום של מברק המורה למשלחת הצרפתית באו"ם להימנע מהצבעה. בבוקר השכם הזעיקו סנה ופישר לעזרה את ליאון בלום, המדינאי היהודי-צרפתי הסוציאליסט, שהיה בעל השפעה רבה על הקבינט. בלום ביקש מנשיא הרפובליקה לכנס לדיון את הממשלה שזה אך הוקמה. לפני הצהריים התכנסה הממשלה, והחליטה לשנות את הוראת שר-החוץ, ג'ורג' בידו, ולהורות למשלחתה באו"ם לתמוך בהצעת החלוקה. בידו, ממנהיגי הימין, ארגן משלחת של שגרירי מדינות ערב שתלחץ על נשיא צרפת לשנות את ההחלטה. (33) בסופו של דבר לא היה על צרפת לעמוד במבחן הזה: ההצבעה שנועדה לאותו יום נדחתה.

 

 

 

____ 

[בשבוע הבא הפרק האחרון בסדרה על ההכנות למלחמת העצמאות: על מאמצי הרגע האחרון של משה שרת וחבריו בעצרת הכללית של האו"ם להשיג רוב של שני שלישים לטובת הקמתה של מדינת ישראל; על שיחוד נציגי מדינות לאו"ם; על הציפיות המתוחות לתוצאות ההצבעה בכ"ט בנובמבר 1947; על התגובות להצבעה ועל ברית ויצמן-בן גוריון שהובילה לחלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות שאחת קמה והשנייה עדיין לא.]

 

הערות

1. פיליבסטר (אנגלית: Filibuster) הוא תמרון פוליטי שתכליתו לעכב הכרעה כלשהי בבית המחוקקים באמצעות שיטות שונות למשיכת זמן. מקורם של הפיליבסטרים בסנאט של ארצות הברית. הפיליבסטר הראשון נערך בו כבר ב-1790, ובמהלך המאה ה-19 התפתח השימוש בו, ונקבעו לראשונה כללים להסדרתו. 
2. גנזך המדינה, תעודות מדיניות, מיכאל קומיי אל ב. גרניג (יוהנסבורג), 3 בדצמבר 1947. ניו-יורק. 
3. דוד הורוביץ, בשליחות מדינה, עמ' 313. 
4. מסמכי משרד החוץ הבריטי: FO 371/68528, The Palestine questin at the Second Annual of the General Assembly, September-November 1947. 
5. Snetsinger, Truman, p. 66. 
6. הנחה זאת אינה מכוססת על פרוטוקולים של דיוני משלחת הסוכנות לאו"ם. אלא על קטעי מידע שמהם אפשר להרכיב את התמונה. 
7. ת"מ, מיכאל קומיי. 
8. 371/622017 FO 
9. שר החוץ בימי הנשיא אייזנהאואר. 
10. Zvi Ganin, “Truman, American Jewry and Israel”, Holmof & Meier, New York, 1979. pp. 128-130. 
11. 8. 133 Ibid, p. 
12. United Nations General Assembly Official Records, Ad Hoc Political Committee, September 25, 1947, p. 2-4. 
13. ת"מ 1. מיכאל קומיי. 
14. 371/61948 FO 
15. 371/61883 FO 
16. FO 371/68528 
17. 14. Ibid. 
18. Ibid. 
19. ת"מ, מיכאל קומיי. 
20. 17. E 3048, Palestine 1 March 1948 FO 371/68536 
21. היא ההצעה הסופית של תת הוועדה הראשונה. 
22. 18. The Palestine Question FO 371/68528, 
23. שמחה בלאס, מי מריבה ומעוטה, עמ' 48-145. 
24. יהודה בן-דוד, חרב בונה – מעלילות ההגנה באירופה 1948-1945, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1978. עמ' 204. 
25. 21. ת"מ 1, מיכאל קומיי. 
26. 22. 229–230 Donovan, Conflict and Crisis, pp. 
27. 23. Snetsinger, Truman, p. 66 
28. 20 November 1947 371/61889, FO 
29. The Palestine Question 371/68528, FO 
30. 24 November 1947 371/61889, FO 
31. 330 Donovan, Conflict and Crisis, p. 
32. 1283 FRUS 1947 Vol. 5, pp. 
33. ארכיון ציוני מרכזי, תיק 45/1. מס. 13. פרוטוקול דיוני הנהלת הסוכנות, 7 בדצמבר 1947.

 

 

הרקלייטוס "האפל"