العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

רצח נוסעי אוטובוסים

 

 

1. "נשחט את כל היהודים"

 

אחרי פרשות "גן-הוואי" ופרדס אבו-לבן (שתוארו בפרק הקודם) מינה המטכ"ל את קצין המטה לעניינים ערביים, משה דיין, לקצין-מטה לענייני ביטחון שוטף, והוציא הוראות לפעולות-גמול: 

"א. יש להודיע מיד על כל אינצידנט בשטח הביטחון היהודי-ערבי. 

"ב. יש להודיע למפרע (1) ולהעיר את תשומת-הלב להתחדדות היחסים ולתופעות העלולות להתפתח ולגרום סיבוכים בשטח זה, ולהציע דרכים לפתרון המאורע. 

"ג. יש לדאוג שבכל נפה תימצא יחידה אשר תוכל להתגייס במהירות, לבוא לעזרת הנתקפים ביום או בלילה, ולערוך מארבים לכנופיות ולגנבים, אם תהיינה ידיעות על כך. 

"ד. קו-הפעולה, אשר על-פיו תתוכנן הפעולה, הוא: להלום נמרצות ולפגוע במלוא היעילות בשודדים, בגנבים, בכנופיות מזויינות ובמתאמנים בשטח היהודי, או סמוך לנקודות יהודיות. 

"ה. עונשים קיבוציים ופגיעה בבתים ונגד אנשים, על-סמך ידיעות שהם השתתפו כפעולות מהסוג הנזכר בסעיף ד', אין להוציא לפועל אלא אם כן נתקבל אישור על כך מהמהנדס." (2) 

ראש אגף המבצעים, (אג"ם) במטכ"ל יגאל ידין ואנשי האגף תכננו מבצעים שמטרתם הייתה חיסול כמה ממנהיגי הטרוריסטים הערבים. למבצעים אלה ניתנו שמות, "זרזיר", "אנקור" ו"ציפור", והאחראי להם, משה דיין, היה כפוף במישרין לידין. איסוף הידיעות המודיעיניות הוטל בעיקר על יחידת המסתערבים של הפלמ"ח שבסיסה היה בקיבוץ עין-החורש שבעמק חפר ושמפקדהּ היה דני אגמון. רוב המועמדים לחיסול היו מחיפה ומצפון הארץ, ומפקד האזור, משה כרמל, שיתף את יחידת הסיירים והמסתערבים של חיפה, בפיקוד גרשון גלעד, בהכנת תיקים אישיים על מועמדים אלה. כתובות המגורים וסדר-היום של חג' רשיד אל אברהים, מוחמד ציפורי, נימר אל-חטיב, חסן שובלאק ומוחמד זינאתי, נכללו בתיקים אלה, וכן תמונותיהם, שצולמו במצלמות זעירות. פעמיים נפגש אגמון עם משה דיין בקפה "שטורך" בתל אביב, מול בית הוועד-הפועל של ההסתדרות ברחוב אלנבי, ודיווח לו על הפעילות המודיעינית; אחר כך התרשם שדיין אינו מתעניין בדיווחיו וחדל לבוא, ויגאל אלון נזף בו: דיין אחראי למבצע מטעם המטה-הכללי, ועליו לשמור את התרשמויותיו לעצמו. ועל אגמון להמשיך בדיווחים. ניסיונות להתנקש בחיי המנהיגים הערבים נעשו אחרי שכבר פרצה מלחמת-העצמאות. (3) 

דיין גם ניסה לפלג את הערבים, ושלח את יצחק שווילי, מפקד משטרת נהלל, עם אנשי "הש"י הערבי", גיורא זייד ועודד ינאי, לכפר הערבי הגדול צפוריה (ציפורי), שתושביו היו ידועים כלאומנים ושלנכבדיו הייתה השפעה רבה בנצרת ושליטה בכפרי הסביבה. בתיווכו של סעוד שחאדה, שכינויו היה "גידי", נפגשו שווילי, זייד וינאי, עם ארבעים נכבדים, בביתו של הנכבד מוחמד סעיד עבד אל-מאטי. אחרי הקפה אמר זייד לנאספים: "אנחנו שליחי נהלל, הישוב היהודי הגדול ביותר בעמק-יזרעאל. אנשי נהלל רוצים לכרות ברית עם תושבי צפוריה, הכפר הגדול ביותר בעמק בית-נטופה. בקוראן כתוב שכל אדם חייב לשמור על יחסים טובים עם שבעה שכנים לכל כיוון, נהלל הוא שכנכם הרביעי לאחד הכיוונים. הבריטים יעזבו את הארץ; הבה נשמור על יחסים טובים, לא נתקיף זה את זה ונחלק בינינו את הארץ." 

עבד אל-מאטי ענה: "המלחמה תפרוץ ואנחנו נשחט את כל היהודים. אתה שכננו, ואתה כמו ערבי-יהודי; הבא את אשתך ואת ילדיך אלינו, ואנחנו נגן עליהם. את האחרים נשחט." הוא הפסיק רגע, ואמר לעודד ינאי: "גם אתה יכול לבוא אלינו עם אשתך וילדיך, נגן גם עליכם." 

אף שעבד אל-מאטי דיבר כשחיוך על פניו, התייחסו בני כפרו לדבריו ברצינות, ואלה שלא הסכימו להם בליבם, לא העזו לומר זאת בגלוי. רק שייח' סלם סאלים (לימים חבר-כנסת) הרים את ידיו, כמו לתפילה, ואמר: "אלוהים, מה יהיה גורל הנשים והילדים, אם כך מדברים?" 

גיורא זייד השיב: "לא באנו לחפש מחבוא, לא נעמוד על דם אחינו. אם יהיה עלינו להילחם, נילחם, אבל לא כך ראוי להתייחס לשכנים." (בקרבות עשרת-הימים. כשנפל הכפר צפוריה בידי היהודים, בא גיורא זייד, עם המתורגמן של מפקד הגזרה, חיים לסקוב, אל בית אל-מאטי. הבית היה ריק. על גחלים, עדיין לוחשות, עמד קומקום-קפה, ולידו טס עם פינג'נים הפוכים. זייד אמר בלבו: "זה שכרך, עבד אל-מאטי, על רצונך לשחוט יהודים." רוב נכבדי הכפר ברחו ללבנון, וכמה נשים כבודות ברחו יחפות. (4)

 

2."פעילויות 'נקיות' - אינן אפשריות"

 

 בתחילת אוקטובר נרצחו שני יהודים סמוך לכפר-סירקין, והש"י גילה את עקבות הרוצחים שהובילו אל כנופיה שחנתה סמוך לראש-העין. ב-7 באוקטובר הגיעה יחידת פלמ"ח למאהל של הכנופיה, הקיפה את שני אוהלי הרוצחים וזרקה עליהם רימון. שלושה גברים נהרגו וכן נהרגה יצאנית מיפו, חברת הכנופיה. גבר וילד נפצעו. נכבד ערבי ממתנגדי החוסיינים סיפר שפעולה זאת הרשימה מאוד את הערבים. "בציבור הערבי רווחת אמונה שמשפט ה'הגנה' צודק ונכון, ושהיא אינה טועה, לפיכך אם פגעו במי שפגעו, כנראה הגיע לו. יש להחמיר בעונשים." (5) 

אבל גם ערבים בלתי-לוחמים רכים נפגעו תוך-כדי פעולות-הגמול, ורבים מחברי ה"הגנה" מחו על פגיעות אלה. הפיקוד-העליון מינה ועדות חקירה פנימיות למקרים אלה. בראש הוועדה שחקרה את פעולת פרדס אבו-לבן עמד צבי איילון, ראש מחלקת הפיקוח במטכ"ל. במסקנות הוועדה כתוב כי אף שיש להשתדל לפגוע באשמים בלבד יש להביא בחשבון פגיעה בלא אשמים, אם הם נקלעים לאזור המערכה. בגלל התנאים הבלתי-לגאליים אי-אפשר לשלוח למשימות יחידות גדולות, המסוגלות לבודד את המטרה ולחסום את כל דרכי הבריחה. הבריטים עלולים להתערב בכל רגע, ופעולות "נקיות" – אינן אפשריות. 

בישיבת ועד-הביטחון ב-13 בנובמבר הגדיר ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, את מדיניות-הגמול של ה"הגנה". "האינטרס שלנו, אם יתלקחו מאורעות, שהתוקפנות לא תתפשט על הרבה זמן ולא על שטח רב... במקום אשר נותקף – שם תהיה התשובה. זה יהיה האמצעי היעיל לכבות את האש. יש בזאת סכנה של גורם מגרה. ההנחות הן: אם לא תוכל להיות הגנה יעילה במקום ההתנפלות ובזמן ההתנפלות, כלפי האשמים בתוקפנות, לאו-דווקא כלפי האשמים הישירים, התוכניות צריכות להיות כמו שהגדיר פעם חבר המטה... כדוגמת בית-מרקחת. מוכנות בו כל מיני תרופות, והרופא יזמין לפי הצורך. המקומות מועדים, האנשים מועדים, הכפרים מועדים וגם ידוע מה הם זוממים. וצריכה להיות מוכנה תוכנית איך להגיב בכל מקרה ומקרה. ה"הגנה" אינה עשויה לתוקפנות. היא אינה רוצה להשמיד, היא מוקירה חיי אדם. היא רוצה לפגוע רק באשמים. היא אינה רוצה להצית, אלא לכבות אש. אומנם לא רק ערכים מוסריים כלולים בתוכנית, אבל לעיתים הם מכבידים על פעולת ה"הגנה", ואנחנו מתחשבים בהם." (6)

 

 

 

3."האווירה העירקית תפציץ את תל אביב"

 

 

בתחילת ספטמבר 1947, כשהגישה ועדת אונסקו"פ את המלצותיה לעצרת או"ם, דיברו הערבים, היהודים והבריטים, על המרד הערבי שיפרוץ בקרוב בראשותו של המופתי, ועל הצבאות של מדינות ערב שיפלשו לארץ-ישראל. כל עסקני החוסיינים, וגם מנהיגים ערבים אחרים, נסעו למצרים להתייעץ עם המופתי. מפקד ה"נג'אדה", מוחמד נימר אל-הווארי, אמר לו שערביי ארץ-ישראל אינם מוכנים למרד, אין להם די נשק, הם לא קיבלו אימון צבאי ורבים מהם פוחדים מהטרור ואינם רוצים שיתחדש. המופתי שאל נכבדים מעזה, מחיפה ומשכם, כמה אנשים הם יכולים לגייס ומהו הציוד שברשותם. לש"י נודע שהמופתי נקט אמצעי זהירות בפגישות אלה, מפני שנודע לו שהיהודים שלחו אנשים להתנקש בחייו. 

ב-26 בספטמבר הודיעו הבריטים כי הם עומדים לעזוב את ארץ-ישראל. לש"י נודע אז: "בוועד הערבי העליון במצרים דנים אם לפתוח ב'מאורעות'... הם בטוחים שבעצרת או"ם יוחלט על חלוקת הארץ. לדעת אנשי הוועד, ערביי ארץ-ישראל לבדם לא יוכלו לעמוד נגד היהודים. אחרי שהתייעצו עם ממשלות עירק וסוריה, יש תוכנית שהאווירייה העירקית תפציץ את תל אביב, ואחרי זה יתקוף הצבא הסורי את הארץ. גם יחידות של הצבא העירקי שתגענה לסוריה תשתתפנה בהתקפה, ורק אז יוכרז על מרד כללי בארץ. ממשלת לבנון הודיעה שאין לה אפשרות להשתתף בפעולות נגד יהודי ארץ-ישראל." בתחילת אוקטובר סיפר עיתונאי ערבי לאיש הש"י על תוכנית להפציץ את תל אביב מהאוויר: "לאחר מעשה, נודיע שאלמנטים פנאטיים עשו זאת על דעת עצמם, ושהמפציצים יבואו על עונשם." 

בסופו של דבר החליטו אנשי המופתי להכריז בתחילת אוקטובר על שביתה כללית של שלושה ימים, ולצרף לשביתה הפגנות סוערות והשחתת רכוש של הממשל הבריטי, של ארצות-הברית ושל ברית-המועצות. מוחמד נימר אל-הווארי הורה לפקודיו לשמור על השקט, למנוע התפרעויות ולהיזהר מהחוסיינים, המסוכנים יותר מהיהודים. לש"י נודע כי "שש מכוניות ממצרים גנבו את הגבול, בעזרת משמר-הגבול המצרי, והביאו לאנשי המופתי שנים-עשר מקלעים, חמישים רובים איטלקיים, שמונת אלפים כדורים ושמונה מאות פצצות. ושהמרד יתחיל ביום א', 3 באוקטובר." לבולשת הבריטית נודע שהמרד אומנם תוכנן לתאריך זה, אך ברגע האחרון הורה המופתי, בטלפון, לבטלו. (7) 

לקראת 3 באוקטובר נודע לש"י שערביי צפת מתכוננים לתקוף את הרובע היהודי. חוליית מסתערבים מהפלמ"ח, בפיקוד יעקב (יעקובה) כהן, חדרה לצפת הערבית ובדקה את הלכי-הרוחות של תושביה. סגן מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, מולא כהן, ומפקד פלוגה ט' בגדוד זה, משה קלמן, תכננו את הגנת הרובע."(8)

שלושת ימי השביתה (בתחילת אוקטובר) אכזבו את החוסיינים. מסקנת הש"י: "הציבור הערבי אינו רוצה במרד, אבל יכול להיות שאם יראה את העזרה שתבוא מהחוץ, ישנה את דעתו ויסכים למרד. תגובותינו צריכות להיות תקיפות, להכות בכוח בכל מקום מתאים, דבר שיוכיח לערבים שידנו חזקה." (9) 

ב-9 באוקטובר כתב ראש המדור הערבי בסוכנות היהודית לנציג הסוכנות בארצות-הברית, אליהו אילת: "כל ארץ-ישראל מגויסת... בכל ישוב היו מרוכזים כוחות מחץ. תיקנו את גדרות הביטחון. כוח רציני הוסע לנקודות התורפה." (10)

 

 

 

 

4.מבצע תל חי

 

לש"י הגיעו ידיעות על פלישה צפויה מסוריה. הידיעות הפחידו את מנהיג הכפר חלסה (קרית שמונה היום), שייח' כאמל אחסין. יחסיו עם היהודים היו טובים (אף שהיה מעורב, בזמנו, בפרשת תל-חי). אויבו היה האמיר אל פאעור, ראש השבט אל-פדל, שרוב אנשיו ישבו ברמת-הגולן ומיעוטם בעמק החולה. לאמיר פאעור היו יחסי הבנה עם שלטונות סוריה, ואחסין חשש שאם תכבוש סוריה את הגליל העליון, יהיה אל-פאעור שליט האזור למעשה. 

אחד מאנשיו של אל-פאעור הודיע לאיש הש"י, שאול סופר, מקיבוץ דפנה, שצבא סורי נע לאורך הגבול. בשליחותו של יהושע פלמון, ביקרו סופר וחברו, יהושע חבושי, בעיירה עין פית שברמת הגולן, ואימתו את הידיעה. (11) חוליית מסתערבים, בפיקודו של יעקב (יעקובה) כהן, עברה את הכפרים דרדרה ועלוקה, ונכנסה לקוניטרה. המסתערבים, שהתחזו לסוחרים ערביים, חזרו לאחר ימים אחדים ודיווחו על תנועות הצבא הסורי בקוניטרה. (12) "הש"י הערבי" צפה שהסורים יתקפו באוקטובר את יישובי אצבע הגליל. עזרא דנין, גד מכנס ויהושע פלמון, נפגשו עם שייח' אחסין. "הצבא הסורי מתכנן גיוס כללי, כאילו לתמרון סתיו," אמר להם השייח', "אבל מטרתו לפלוש לארץ-ישראל כדי לשים קץ לוועדות החקירה ולמשא-ומתן על הגירת מאה אלף היהודים לארץ, והבריטים הסכימו בשתיקה לפלישה." למחרת, חזר שייח' אחסין על הסיפור הזה באוזני ראובן שילוח וטדי קולק, אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות. הידיעה נשלחה למטכ"ל ה"הגנה". (13) אנשי ה"הגנה" בגליל העליון הקימו מטה-חרום בקיבוץ כפר-גלעדי, בחדרו של נחום הורביץ, מוכתר המוכתרים באזור ואיש "השומר" לשעבר. כוננות עליונה הוכרזה ביישובי אצבע הגליל, וחבריהם התכוננו לבלום את הפולשים. (14) 

מניו-יורק דיווח משה שרת לבן-גוריון ששגריר סוריה באו"ם, פארס אל-חורי, הראה לו תוכנית של הליגה הערבית לכיבוש ארץ-ישראל. דוח זה והמידע שנאסף בארץ-ישראל חיזקו את הערכת מטכ"ל ה"הגנה": הגליל העליון יותקף. (15) 

יגאל ידין ועוזריו, אנשי אג"ם של ה"הגנה", תכננו את הגנת הגליל העליון המזרחי. (16) ב-13 באוקטובר 1947 שלח ידין "הוראות מדיניות וטקטיות בקשר למבצע ת.ח. (תל-חי)" משה כרמל, מפקד חטיבת צפון הארץ, בחתימת "דן", זה היה שמו המחתרתי של הרמטכ"ל יעקב דורי; ידין לא רצה לפרסם ברבים שדורי חדל לתפקד. 

אלה ההוראות: 

"להלן עקרונות מדיניים-טאקטיים להתנהגות. יש לראות בהם עקרונות מנחים בשעת תכנון וביצוע. פרטים בעל-פה, על-ידי גבי. (17) 

"1. הפעולות מצדנו תתחלנה כתגובה לאחת משלוש האפשרויות דלקמן: 
א. אם מתקיפים אותנו מאש מעבר לגבולות; 
ב. בכל מקרה של פלישה מעבר לגבול; 
ג. אם תבואנה התקפות עלינו מבפנים. 

"2. את הגבולות יהיה מותר לעבור אם יונח כי כוחות מתקיפים נערכו לשם התקפה עלינו, או שהתבססו לחדור לתחומי הארץ, או ברדיפה אחרי המתקיפים. החדירה מעבר לגבול לא תהיה יותר עמוקה מתחומי 'המרחב הטאקטי', היינו להשמדת מקומות היערכות טאקטיים, קני תותחים, מכונות ירייה וכיו"ב. 

"3. למניעת פלישה או חדירה יש לתכנן ולבצע חסימות מיקוש והריסות, כפי שיידרש. 

"4. אין פוגעים בשם (18) בפנים הארץ, בטרם החלו פעולות איבה מצדם. 

"5. אין פוגעים בחיל-הספר או בלגיון הערבי, כל עוד לא החלו פעולות איבה מצדם. 

6. במקרה של חיפוש נשק על-ידי כוח שם, יש להתנגד התנגדות אקטיבית ביותר. במקרה של חיפושים על-ידי יפת, (19) תהיה התנגדות פאסיבית. 

"7. אין לפנות אף נקודה וישוב עבריים, ומחזיקים בהם עד האיש האחרון. פינוי בלתי לוחמים (ילדים, נשים, זקנים וכיו"ב) ייעשה לאחר האישור של המוסדות המוסמכים, והוראה על כך תינתן על-ירי נציגי הכנסת (מטכ"ל ה"הגנה") במקום. תיעשינה כל ההכנות המוקדמות לביצוע מהיר של פינוי זה. 

"ההוראות הנ"ל, פרט לסעיף 6. אינן נתונות לפרסום כלשהו, והן רק לידיעתך, ורק לידיעתם של המפקדים הממונים על המבצעים. 

דן 

העתקים: להלל, (20) לטנא (21) ולראשי האגפים." (22) 

עוזרו של ידין, משה בר-תקווה (מונדק),קיבל ממנו את רשימת היחידות שתשתתפנה במבצע, מיקם אותן בגליל העליון והקצה להן תפקידים. (23) 

נפת הגליל העליון המזרחי (נפת תל-חי) הוכפפה לגדוד השלישי של הפלמ"ח, שהעלה אליה את יחידותיו מעמק הירדן, ומפקד גדוד זה, שלום חבלין, קיבל את הפיקוד גם על יחידות הפלמ"ח שתגברו את גדודו, על יחידות החי"ש שהיו באזור ועל הישובים. היהודים התכוננו לקרבות בלימה בגליל בלי להביא בחשבון את מעשיהם ומחדליהם של כוחות הביטחון הבריטיים. (24) 

יעקב זהבי, הסליקר של פלוגה ז' מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח, סיפר שפלוגתו שלחה מחלקה לגליל העליון. "פוזה (25) פקד עלי להוציא נשק מהסליק שלנו בקיבוץ מעברות. שלחתי את הנשק לפלוגה בתוך מכבש. במכבש היה סליק נייד". (26) יצחק חופי (חקה), שהיה מפקד מחלקה בגדוד הראשון של הפלמ"ח, סיפר: "עם מחלקה מהכשרת הצופים, שהייתה בבית-השיטה, עליתי לגליל העליון. התמקמנו בקיבוץ שמיר." (27) 

בדוח-מודיעין בריטי כתוב שחמש מאות אנשי פלמ"ח עברו את ראש-פינה בדרכם צפונה ב-13 וב-14 באוקטובר. בדוחות אחרים של הבריטים כתוב שכל חברי ה"הגנה" באזור גויסו חלקית. השגרירות הבריטית בדמשק הודיעה למטה הצבא הבריטי בארץ-ישראל שתנועות הצבא הסורי מכוונות לא נגד יהודי ארץ-ישראל אלא נגד עבר-הירדן." החוקר אברהם סלע הגיע למסקנה שהסורים קידמו כוחות צבא לגבול ארץ-ישראל מפני שנודע להם שהבריטים עוזבים את עמדותיהם בגליל והירדנים מתכוונים לתפוס את מקומם. בגלל שמועות אלה – כתב סלע – אחזה פאניקה בכל אנשי השלטון הסורים, לרבות הנשיא, ראש הממשלה, שר ה"הגנה" והרמטכ"ל. (28)

 

 

5."סדרי הביטחון רפויים"

 

ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, דיווח לוועד הביטחון ב-14 באוקטובר: "משהגיעו לאוזנינו הידיעות על הסכנה הממשמשת ובאה מהצפון, בעיקר מעבר סוריה, ראינו לנכון לחזק את יישובי הגליל העליון והעתקנו כשש מאות איש, בעיקר מיחידות חטיבת הפלמ"ח ומיחידות חי"ש. הן תפסו בסיסים, קודם כול בישובים המפולשים, (29) מנרה, משגב עם, משמר הירדן ומטולה, והחלו לערוך עצמן על-מנת להדוף את הסכנה." 

בהזדמנות זאת הציג גלילי את הנחות היסוד האסטרטגיות של ה"הגנה" בעת ההיא: "ההנחה היא שתפקיד ה"הגנה" יצטרך להיות מוטל על כוחנו ולא שנוכל להסתייע בכוחות השלטון. עד הזמן האחרון היה כוח הגנתנו מחושב לעמידה מפני פורענויות של ערבים עד בואה של עזרת המשטרה והצבא. כל תוכניותינו היו מושתתות על הנחה זאת. אומנם באופק נצנץ סיכוי של עצמאות, ומושגי האימון והייצור כללו גם זאת, בתור פרספקטיבה רחוקה, אבל התוכניות הממשיות היו ערוכות לכך שכל ישוב יהודי בכל חבל ארץ יוכל להחזיק מעמד בפני תוקפנות אשר תבוא מבפנים הארץ, עד אשר תבוא עזרת המשטרה, שברוב המקרים הייתה מאחרת לבוא. מעכשיו, לרגל השתלשלות העניינים הפוליטיים, עלינו להניח הנחת יסוד, שהגנת הארץ – בכללותו של המושג – תהיה עמוסה על שכם היהודי, בלי שנוכל לסמוך על עזרת השלטונות. במשך זמן הביניים יש דבר המעורר שאלה חמורה. והוא סכנת רדיפת ה"הגנה" ופירוק הנשק שלה. אביא דוגמא: שלשום, בשעה שיחידה אחת התארגנה באחד הבסיסים, הגיעה יחידת סיור בריטית ומצאה יחידה זו בתהליך של הטמנת הנשק. היחידה ניצלה רק מפני ששומר פתאים ה' זאת לגבי תקופת-הביניים, אבל לגבי העתיד הרחוק עלינו לערוך תוכניותינו בידיעה שלא נוכל להיעזר בכוח השלטונות להגנתנו." 

גלילי סיפר על הלקחים שהפיק מסיורו בגליל העליון המזרחי: "נתגלתה תמונה שיש בה ללמד על מצבנו. באותן יחידות לא היו סידורי שיכון. הסתדרו באורוות, במחסני-בגדים, במתבנים. סידורי ההלבשה של האנשים רחוקים מלהניח את הדעת. הביאו יחידת חי"ש מעמק הירדן, והיא משוכנת במנרה. יש רוחות וקור רב. האנשים חסרים מעילי חורף. חסרים מזרונים, ובכל מה שנוגע לחימוש יש בעיות אשר לא יכול להיות להן פתרון טאקטי בסוגי הנשק העומדים לרשותנו. מובן שבמקרה כזה בא בחשבון ניצול מקסימלי של האימון המיוחד אשר קיבלו יחידות הפלמ"ח, אבל לפגוש טורי-צבא משוריינים ומזויינים זאת בעיה טאקטית שאין לה פתרון בתנאי הנשק שיש ליחידות שלנו. 

"תוך כדי הביקור נזדקרו חוסר הניסיון הצבאי הממשי והרמה הבלתי מספקת של הפיקוד הגבוה. ניסיון הנעת פלוגה אין להם... אתם יודעים שהקורס הגבוה ביותר שיש לנו הוא קורס מפקדי מחלקות, לא למעלה מזה. הבעיה הראשונה במעלה בעיני היא ההתעצמות בחימוש... אם יש בעיה של מכונת-ירייה שום קומבינציה איננה יכולה להתגבר עליה, אלא אם יש כלי מתאים. הבעיה השנייה היא הכנת קדרים. כל סדרי הביטחון הרגילים היו עזובים ורפויים במידה גדולה מאוד, כי במשך שנים הסכנה הערבית לא הייתה ריאלית. מבחינה נפשית היינו נתונים בשטח אחר. עלינו לחדש, לרענן ולגייס." הוא ציין שלוש מטרות: "התלכדות כל חלקי הישוב למשענת ה"הגנה"; סמכות ל"הגנה" לגייס כל איש מוכשר; הבטחת מימון, על-מנת לשחרר את ה"הגנה" ממצב של קבצנות מבזה." (30)

(מכאן הוכחה נוספת שעד כחודש לפני פרוץ מלחמת העצמאות, ארגון ה"הגנה" לא התכונן למלחמה ותפקד כמשמר אזרחי, עד בוא המשטרה והצבא הבריטי להשליט את מרותו. אחד האשמים בכך היה ישראל גלילי עצמו, שמיוני 1947 שימש בתפקיד ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה". אבל האשמה העיקרית מוטלת על "היחיד בדורו", דוד בן-גוריון). 

בלילה שבין 20 ל-21 באוקטובר 1947 עברה יחידה סורית את הגבול ונאחזה בתל אל-קאדי (תל דן). מעשה זה הפתיע את הבריטים ואת היהודים, והבריטים היו הראשונים שהתאוששו מההפתעה. מפקד יחידות הצבא הבריטיות שחנו בגבול הצפון ביקש וקיבל הוראות ממפקד הדיוויזיה המוטסת, שחנתה בחיפה, יחידת שריון ויחידה מחיל הספר שָבו את הפולשים ללא קרב ומסרו אותם למשטרה, ששלחה אותם בחזרה לסוריה. (31) 

בין פרסום המלצות ועדת אונסקו"פ ובין החלטת 19 בנובמבר היו שתי כוננויות בגליל העליון, ואנשי הפלמ"ח נתנו להן שמות: "המלחמה הראשונה" ו"המלחמה השנייה". (32) התנגשות חזיתית עם הסורים לא הייתה; היתקלויות ומעשי איבה מקומיים היו. מחלקת פלמ"ח בפיקוד שמואל כתבן, שחנתה בקיבוץ שמיר, פוצצה עמדה ערבית ליד קיבוץ להבות הבשן והחליפה יריות עם סורים שסיירו לאורך הגבול. (33) חוליית חי"ש ונוטרים החליפה יריות עם יחידה של חיל הספר העבר-ירדני בדרך מדפנה לתל אל-קאדי. מפקד החוליה, אברהם אייזן מקיבוץ דפנה. סיפר: "ליד הגבול ראינו שמונה סוסים, וליד הקבר ישנו שמונה אנשי צבא. שחררנו את הסוסים, הערנו את הישנים ודרשנו מהם להניח את נשקם. הם לא נכנעו וירו לעברנו. הסתלקנו בלי נפגעים, וגם להם לא היו נפגעים". (24) מפקד פלוגה ג' של הגדוד השלישי, ראובן נצר, סיפר שקצין המבצעים של הפלמ"ח יצחק רבין, המג"ד שלום חבלין, והוא, תכננו את תגובת הפלוגה על התקפה סורית אפשרית, ורבין אמר שאם תהיה התקפה כזאת תתפוס הפלוגה את תל עזזיאת ותתקוף משם את הסורים. הנשק של הפלוגה היה מרגמה אחת 3 אינטש, כמה מקלעי ברן וסטנים, ולא לכל החיילים היה נשק אישי. (35) אנשי הפלמ"ח סיירו מעבר לקווים ובתוך סוריה ולבנון (ממצאיהם סייעו אחר-כך לאנשי הגדוד השלישי לפוצץ את הגשרים שעל נהר הליטאני). (36) הוכנו תוכניות לפוצץ את כל הגשרים ומעבירי-המים באזור, כדי לעכב את הפולשים. באחת הכוננויות התמקמו חבלנים על גבעה ליד איילת-השחר, כדי לפוצץ את הכביש אם יהיה צורך בכך. (37) חברת "סולל בונה" בנתה ביישובי הגליל ביצורים בהיקף שלא היה כמוהו עד אז בארץ-ישראל, והישובים נדרשו להצטייד במזון. (38) זאב בר-סבר, שהיה אז אחד המומחים של ה"הגנה" לנשק מסייע (בעיקר מקלעי בראונינג שפורקו ממטוסים והוכשרו לשימוש קרקעי), ניהל שני קורסים בקיבוץ שמיר, לבראונינגים ולמרגמות 3 אינטש. (39) בתקופות המתיחות בצפון חגו מטוסי מחלקת הטיס של הפלמ"ח בשמי הגליל העליון ודרום סוריה, וסיפקו צילומים למטכ"ל ה"הגנה". ב-26 באוקטובר קיבל ידין דיווח מהטייסים: "לא חל שינוי לרעה במצב". (40) 

בשתי הכוננויות תורגל הגדוד השלישי לקראת מלחמה, ויהושע גלוברמן ציין לשבח את הכנותיו בתנאי המחתרת. (41) באחד מימי הכוננות ביקר יושב-ראש הנהלת הסוכנות, דוד בן-גוריון, במפקדת הגדוד השלישי באיילת השחר, והשתומם בקול למראה דלות הציוד המלחמתי של הגדוד." (42) 

בדף-הסברה שקיבלו יחידות הפלמ"ח כתב יגאל אלון: "צבא סורי בן אלפי חיילים, המורכב מיחידות רגלים, שריונים ונשק כבד, חונה בנקודות שונות סמוך לגבול הצפוני-מזרחי של הארץ. טרם הוברר לשם מה רוכזו כוחות אלה ומה מטרת תמרוניהם. יש גורסים שריכוז זה מכוון נגד הלגיון הערבי של עבדאללה, שכן כידוע, נושא מלך עבר-הירדן את נפשו לכבוש את סוריה ולהיות לשליט סוריה רבתי. הגורסים כך מניחים כי איום הצבא הסורי על הישוב העברי דיו להפריע לעבדאללה מלתקוף את סוריה... ייתכן שאין זה אלא תמרון, שבא לסייע לאיומי נציג הערבים על עצרת האומות המאוחדות, אם זו תחליט לטובת הציונים. ניסיון העבר, וכן ההנמקה הרשמית של הנציגות הבריטית, נותנים להם יסוד להאמין כי האלימות היא הדרך הבדוקה למניעת פתרון שאינו לרוחם. אולם האפשרות הוודאית והחמורה ביותר, שלקראתה יש להתכונן, היא פלישה ארצה. לחיזוקה של סכנה זו מסייעת התנהגותה של בריטניה, המאיימת בפינוי הארץ ומבטיחה להשאיר כך חלל ריק ותוהו ובוהו. 

"אין לדעת מה מידת האמת שבהכרזות אלו. כל בר-דעת יבין כי מרצונם הטוב לא ייצאו מכאן הבריטים, ולא מן הנמנע אפוא שייצאו יציאה פרובוקטיבית, למראית עין, בהשאירם בידיהם את עמדות המפתח, אולם עצם ההכרזה היא מעין איום והזמנת הכוחות הערביים לבוא ולמלא אותו 'חלל ריק'. אל נשכח כי גדודים שלמים של צבאות ערב, על נשקם, כבר חונים כאן בחסות הצבא הבריטי. התנהגות הבריטים נותנת יסוד מספיק לחשוש שמזימה אנגלית-ערבית מתרקמת נגדנו...התגייסות הישוב לצורכי ביטחון היא צו השעה ואין לדחותה. יש לראות בבהירות את הסכנה הנשקפת ולהיכון כדרוש לסיכול כל ניסיון של התנגשות או פגיעה בישוב. אנו חייבים להיות דרוכים ועם זאת לשמור על שיווי משקלנו. הקץ לשאננות." (43) 

הערכותיו של מפקד הפלמ"ח, שהיו אופייניות לרבים בישוב העברי ובהנהגה הציונית, הופרכו כבר באותו חודש. הסורים שפלשו לתל אל-קאדי גורשו על-ידי הבריטים בבושת פנים, ומעשה זה היה כגילוי דעת: הבריטים לא יניחו לצבא מהחוץ להתערב בארץ-ישראל לפני שייצאו ממנה. ואכן, עד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התערבו צבאות סדירים של מדינות ערב בלחימה בארץ-ישראל רק במקרים חריגים ומעטים. עם זאת ליחדות בלתי סדירות של "צבא ההצלה" הם אפשרו לעבור את הגבול. 

ההתפתחויות באו"ם, הכרזות הבריטים על כוונתם לפנות את הארץ וההתנגשויות האלימות הוכיחו לדוד בן-גוריון שהמלחמה כבר בשער, והוא הפסיק את "הסמינר", חזר בו מכוונתו להקים "מטה מקביל". מורכב מקצינים ששירתו בצבא הבריטי, ונשען על ה"הגנה" ועל המפקדה שלה. בתחילת נובמבר 1947 פורסמה הפקודה להקים ארבע חטיבות חי"ש. בגלל "סכנת התקפה על הארץ על-ידי צבאות ארצות ערב השכנות, כפי שנתגלתה בתקופה זו... מול צבאות סדירים מן ההכרח להיערך בכוח צבאי מאומן, חמוש ובנוי במתכונת צבאית." 

תנועות הצבא הסורי בגבול הצפון לא היו הכנה לפלישה לארץ-ישראל, אבל הכוננות ומבצע "תל-חי" סייעו מאוד ל"הגנה" להתכונן לפלישה כזאת. ה"הגנה" הפכה מארגון מרחבי מיליציוני לארגון חטיבתי ומותאם יותר למלחמה סדירה, וביצעה תמרון גדול ומורכב יחסית. לקחיו של תמרון זה סייעו לה במלחמה שפרצה אחרי חודש.

 

 

 

6.מחדל מודיעיני

 

לדברי ישראל עמיר (44) ויצחק נבון (45) לא העריכו רוב אנשי הש"י נכונה את תגובת הערבים על החלטת עצרת או"ם. הם ידעו כי ערביי ארץ-ישראל לא התכוננו למלחמה, כי הם מפולגים ומנהיגיהם מסוכסכים, כי אין לשליטי מדינות ערב דעה אחידה בבעיית אוץ-ישראל, וכי הפלאחים הערבים הארץ-ישראלים מתעניינים רק מעט בפוליטיקה וטרודים בעבודותיהם העונתיות. רובם לא הביאו בחשבון את השפעת מדינות ערב על ערביי ארץ-ישראל, ולא ניתחו נכון את השפעת "הפלשתיניות" כגורם לאומי-מרכזי בעולם הערבי. רק אנשי ש"י מעטים ניבאו שהערבים לא ישלימו עם החלטת החלוקה, והם לא איששו את הערכתם בעובדות. מפקדיהם וחבריהם כינו אותם "רואי שחורות מקצועיים" ודעתם לא התקבלה. (46)כמו עשרים ושש שנים אחר-כך (במלחמת יום הכיפורים) התברר לאחר מעשה שרוב אנשי המודיעין טעו וש"הנודניקים" רואי השחורות צדקו. רוב אנשי צמרת הביטחון וראש אגף המבצעים, יגאל ידין, הסתמכו בהחלטותיהם לא על הערכות של הש"י, אלא על ניתוחים אסטרטגיים (שמהלכיהן הצפויים של ארצות-ערב היו חלק ממרכיביהם) ועל האינטואיציה שלהם, (47) ובכל זאת לא התעלמו לחלוטין מהערכות הש"י. הטעות ב"קונצפציה" של הש"י הייתה אחת מסיבות ההיערכות הלקויה של ה"הגנה" בפרוץ המלחמה.

 

 

7. פיגועים ראשונים

 

התקרית הראשונה של מלחמת העצמאות אירעה ביום ההצבעה, ב-29 בנובמבר, בירושלים. איש החטיבה הירושלמית, דב דורון, סיפר: "שוטטנו, קבוצת צעירים, ברחביה. מכונית ערבית נסעה במהירות לקראתנו, במגמה ברורה לפגוע באנשים. זינקתי הצידה. אחד מאתנו נפגע, והמכונית התרחקה במהירות לעבר העיר המזרחית. במשטרת ירושלים נרשם המקרה כתאונת פגע-וברח." (48) 

בהתקפה המאורגנת הראשונה, למחרת בבוקר, נהרגו חמישה מנוסעי אוטובוס "אגד" מספר 2094, שנסע מנתניה לירושלים. ההילולה, שהחלה חמש שעות קודם לכן, עדיין לא דעכה, ומעגלי-רוקרים עדיין נראו ברחובות עיירת-החוף הקטנה. עשרים ואחד נוסעי האוטובוס, שיצאו לירושלים לעסקיהם ולסידור ענייניהם, סברו, ככל היהודים, שאחרי השעה ההיסטורית ישובו החיים למסלולם ושאם יהיו "מאורעות", הם יתרחשו במקום אחר. 

בשעה 8.12, בעיקול הכביש שאחרי צומת כפר סירקין, בדרך ללוד, ראה הנהג, אריה מל ערבי, לבוש מעיל אירופי, מנופף בידו. מלך לא עצר את האוטובוס והערבי שלף תת-מקלע וירה בו. ערבים אחרים ירו מהמארב בנוסעים וברחו. חמישה אנשים נהרגו. ליגיונרים עבר-ירדנים, בפיקוד קצין בריטי, ניגשו אל האוטובוס וסירבו לעזור לנפגעים. בעל משאית, יהודי, הסיע אותם לבית-החולים "בילינסון" בפתח-תקווה. חמשת ההרוגים הראשונים במלחמת-העצמאות היו: הירש שטארק, בן שבעים, איש-עסקים מנהריה; חיה ישראלי, בת עשרים וארבע, בת ירקן מנהריה; אסתר וייס מירושלים, עובדת האוניברסיטה העברית; שלום ולד, שנסע לירושלים להחזיר את אשתו מבית-החולים "הדסה", ושושנה מזרחי, שעמדה להינשא לבחיר-ליבה. אחרי עשרים וחמש דקות תקפה אותה כנופיה אוטובוס יהודי אחר, שנסע מחדרה לירושלים, והרגה שני נוסעים. ב-4 בדצמבר הגיש הש"י את ממצאיו לצמרת הביטחון: בכנופיה יש שמונה אנשים, ו"מטרת ההתנקשות הייתה שוד, בכיסוי כביכול של תגובה על החלטת או"ם. מארגן ההתקפה היה סייף אל-דין אבו-קישק, העומד בראש כנופיה שביצעה מספר רב של פשעים בשנה החולפת. מרכז הכנופיה בגראז' אל-פארח." 

בדוח הש"י נימנו שלושים וחמש פעולות רצח ושוד של הכנופיה, לרבות הפיגוע ב"גן-הוואי". מפקד הש"י, דוד שאלתיאל, הציע להגדיר את הפיגוע כפלילי, לפגוע בראש הכנופיה, ולא לגמול לערבים אחרים. (49) 

יום אחרי החלטת האו"ם נרצח יהודי בגבול תל אביב – יפו. אסירים ערבים התנפלו על אסירים יהודים בכלא עכו ומכוניות של יהודים נרגמו בכל כבישי ארץ-ישראל. (50) 

אירועי 30 בדצמבר 1947 רומזים שהמופתי לא שינה את האסטרטגיה שלו – הפעלת גורמים פליליים, במלחמתו נגר הציונים – עם פרוץ מלחמת העצמאות. יחידות צבא לא היו לו, על כן העניק לשודדים הילה של גיבורים לאומיים.

 

 

8. מ"מאורעות" למלחמה

 

את הפיגועים של 30 בנובמבר פירשו היהודים באותו יום כתגובה של הערבים על החלטת החלוקה, ולא כהתחלת מלחמה שתסכן את הקמת המדינה. ההחלטה בניו-יורק וההתחממות בארץ-ישראל ובמזרח-התיכון היו תנאים הכרחיים לפרוץ המלחמה; כל אחד מהם לבדו לא היה תנאי מספיק. מקבלי-ההחלטות היהודים עקבו אחרי האירועים המדיניים לחוד, ואחרי ההתפתחויות הצבאיות לחוד, ולא ראו איך מתמזגים התהליכים, והמנהיגים שהבינו את חומרת הסכסוך עדיין סברו שהמלחמה תפרוץ רק אחרי הכרזת-העצמאות (התאריך היה שנוי במחלוקת בסוף 1947), ושעד ההכרזה יהיה מצב של "מאורעות", שלא יסכן את הישוב ואת המדינה העתידה, ולכן לא חלו שינויים בסדרי-העדיפויות של חלוקת המשאבים. דוד בן-גוריון סבר כנראה שתקופת-הביניים בין החלטת או"ם ובין הקמת המדינה תהיה ממושכת יותר משהייתה. 

(אי הבנה דומה חזרה על עצמה אחרי עשרים ושש שנים, בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. אז פרשו מפקדים רבים את המתקפה המצרית-סורית כ"יום קרב", או כהתחלה של מלחמת ההתשה, ונהגו בהתאם. על כך שילם צה"ל במחיר כבד מאוד שהשפיע ממילא על המשך המלחמה). (51)

ואמנם, התקריות הראשונות של מלחמת העצמאות לא היו מתוכננות, ונראו כ"מאורעות" (אינתיפאדה). הערבים המקומיים, שפגעו ביהודים, סברו שהבריטים לא יפריעו להם: הרי הבריטים הזהירו את או"ם מפני תוצאות החלטתו, ולא התחייבו לשתף פעולה בכינון המדינה העברית; אבל הבריטים לא הושיטו לערבים עזרה צבאית ישירה ומכוונת, ובמקרים לא מעטים הכשילה נוכחותם את ערביי ארץ-ישראל ואת מתגבריהם. היהודים, לעומת זאת, האמינו – ללא היגיון, ובניגוד לתפיסה שהייתה מאחורי תוכנית-מאי 1946 והתוכניות האסטרטגיות שתוכננו אחריה – שהבריטים ידכאו או יצמצמו גם את פיגועי הערבים וגם את תגובת היהודים, עד אמצע מאי 1948, שהרי הם אחראים לביטחון בארץ-ישראל. אומנם נוכחות הבריטים ריסנה לפעמים את הערבים וסייעה ליהודים, אך לא עד כדי ביטול הסכנות שהיו גורליות בימי משבר מלחמת הדרכים (במחצית השנייה של חודש מארס 1948וראה להלן במשך הסדרה). החששות מפני הבריטים בלמו את פעילותם של היהודים מדצמבר 1947 עד אפריל 1948.

 

 

9. מטרת המלחמה על הערבים

 

הערבים לא היו מוכנים לעימות מכריע עם היהודים. אילו התגברו הערבים על ה"הגנה" לפני הקמת המדינה, או אילו הביסו את צה"ל לאחר הכרזת העצמאות ודאי היו משמידים את הישוב העברי, אבל לא היה בכוחם לעשות זאת, ומנהיגיהם הציבו לעצמם מטרה מדינית שנראתה להם בת-ביצוע: לסכל את החלטת או"ם ולמנוע את הקמת מדינת ישראל. הם התכוונו לשכנע רבים מתומכי החלטת 29 בנובמבר לחזור בהם, ואחר-כך לבטל את ההחלטה בהצבעה חוזרת בעצרת או"ם. כבר בשלבי הסכסוך הראשונים למדו הערבים שהתוקפנות יעילה מאוד ביחסים הבינלאומיים. מעצמות המערב, שלא רצו במלחמה, היו מוכנות להקריב את יהודי ארץ-ישראל, כדי למנוע סיכונים מעצמן, ואילו הצליחו הערבים לגייס לעזרתם די כוחות מדיניים, אולי היו מצליחים למנוע את הקמת מדינת ישראל. (בעת כתיבת שורות אלה התחוללה סיטואציה דומה, שעה שהמעצמות חתמו על הסכם עם אירן המאיימת להשמיד את ישראל, והמטפחת ארגוני טרור הפועלים נגד ישראל: החיזבאללה והחמאס). 

מטרת איומי הערבים הייתה להשפיע על הציונים המינימליסטים ועל ארצות-הברית לשקול מחדש את החלטותיהם. המינימליסטים שבמחנה הציוני היו עשויים להגיע למסקנות שמוטב לוותר על העצמאות ולהחליפה בפשרה מסוג הצעת המיעוט בוועדת-אונסקו"פ. הם רצו בעצמאות, אבל פחדו ממלחמה. (בדומה לארגוני שמאל ישראלים בעת כתיבת שורות אלה) האמריקנים חששו ממלחמה, ואנשי משרד-החוץ האמריקני, שהתנגדו לחלוקת ארץ-ישראל לפני ההצבעה באו"ם, לא שינו את דעתם. הם המשיכו להיאבק למען ביטול החלטת 29 בנובמבר והסתמכו על פעולות-האיבה בארץ-ישראל כהוכחה לצדקת מאבקם. 

מבחינת היכולת הצבאית, הארגון, הגדרת המשימות, ואחדות הפיקוד, נשארו ערביי ארץ-ישראל במקום שבו עמדו שתים-עשרה שנים קודם לכן. אמנם. בסוף 1947 היה יחס השלטונות הבריטיים אליהם אוהד יותר מאשר בשנת 1936, אך אהדתם של רוב אנשי הממשל לא הגיעה עד כדי נכונות להילחם למען הערבים. ערביי ארץ-ישראל היו תלויים בסיוע מן החוץ, וכוונותיהם של מסייעיהם האפשריים לא תאמו את מטרות מלחמתם. 

האם תהליך הידרדרות "המאורעות" למלחמה, שסחף את כל מדינות ערב, היה מחויב-המציאות? האם בפעולות הצבאיות הבלתי-סדירות של סוף 1947 היו טמונים זרעי המלחמה הסדירה שנמשכה עד 1949 ושלא תמה עד כתיבת שורות אלה? 

נראה שהתשובה הקרובה ביותר לאמת היא: מצב-מלחמה אסטרטגי כבר היה בסוף 1947, אף שלכאורה היו אלה "מאורעות". הפיקוד-העליון היהודי צפה מלחמה, אבל הידיעות על היכולת הצבאית של ערביי הארץ ועל מצב התארגנותם סתרו הערכה זו. לכן לא חזתה המנהיגות היהודית מראש את הבעיות שיעמדו לפניה; למשל, היא לא חזתה את כישלון היהודים במלחמת הדרכים ולא נתנה לבעיות אלה את התשובות הנכונות. 

בשאלה אם פעולות איבה הן "מאורעות" או מלחמה, היה תלוי אופי קבלת-ההחלטות. ככל שהתקרב הפיקוד-העליון למסקנה שזאת מלחמה, היו תשובותיו צבאיות יותר. התהליך הפסיכולוגי של ראיית פעולות-האיבה, כמלחמה ולא כ"מאורעות", היה אחת ההתפתחויות החשובות במלחמת העצמאות וקבע את תכני ההחלטות, את ממדי הגיוס של היהודים ואת עוצמתם המבצעית.

 

 

 

____ 

[בשבוע הבא: המחדל הראשון במלחמת העצמאות – שריפת המרכז המסחרי היהודי על-ידי תלמידי תיכון פלשתינים, שלושה ימים אחרי הכ"ט בנובמבר; המחדלים ההתיישבותיים והמחדלים הביטחוניים בירושלים לפני פרוץ המלחמה.]

 

הערות

1. הכוונה – מראש. 
2. ארכיון צה"ל, מדיניות גמול, הוראות המהנדס (הכוונה להוראות הרמטכ"ל). 
3. סדרת הראיונות והעדויות הנ"ל עם ישראל גלילי, יגאל ידין, דני אגמון. גרשון גלעד ויוסף טבנקין: תוכניות "ציפור", "אנקור" ו"זרזיר" מוזכרות במסמכים רכים מאותם ימים וכן בדיון בענייני שם, ב-2-1 בינואר 1948. התוכניות נרמזו גם בדוח שבועי של הנציב העליון, אלן קנינגהם, מ-25 בדצמבר 1947, 537/2294 CO. 
4. סדרת הראיונות הנ"ל עם גיורא זייד. 
5. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא. 15 באוקטובר 1947. 
6. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9343 S ישיבת ועד הביטחון ב-13 בנובמבר 1947. 
7. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא אוקטובר-נובמבר 1947. 
8. סדרת ראיונות עם מולה כהן ועם משה קלמן. 
9. ארכיון צה"ל ידיעות טנא, שם. 
10. ארכיון ציוני מרכזי, S 25/7710 מכתב מאליהו ששון לאליהו אפשטיין, 9 באוקטובר 1947. 
11. ראיון עם שאול סופר ב-9 במאי 1981. 
12. העדות הנ"ל של דני אגמון. 
13. נקדימון רוגל, תל-חי – חזית בלי עורף, יריב-הדר, עמ' 256-257: עזרא דנין סיפר לנקדימון רוגל על פרטי הפגישה במכתב; סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון. 
14. ראיון עם נחום הורביץ, 12 בספטמבר 1981. 
15. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9020 S, מכתב לפארס אל חורי: גנזך המדינה, 2180/5. משה שרתוק לגולדה מאיר, 13 באוקטובר 1947. 
16. סדרת העדויות הנ"ל עם יגאל ידין ועם משה בר-תקווה. 
17. יהושע גלוברמן, איש קבוץ יגור וחבר המטכ"ל של הגנה. נהרג בחזרה מירושלים לתל אביב בשבוע הראשון של מלחמת העצמאות. 
18. שם – שם קוד בארגון ה"הגנה" לערבים (בני שם, "בני דודנו). 
19. יפת – שם קוד בארגון ה"הגנה" לבריטים (בני יפת). 
20. הילל – שם קוד בארגון ה"הגנה" לראש המפקד הארצית, ישראל גלילי. 
21. יפת שם קוד בארגון ה"הגנה" לשירות הידיעות (ש"י). 
22. ספר תולדות ה"הגנה", ג3/, עמ' 1948: העדויות הנ"ל של יגאל ידין. 
23. סדרת העדויות הנ"ל של משה בר תקווה. 
24. ספר הפלמ"ח ב', עמ' 122-125; ראיון עם שלום חבלין ב-28 באפריל 1979; סדרת הראיונות הנ"ל עם מולא כהן: סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן; סדרת ראיונות עם דוד ניב (ביבי) ב-1979; סדרת ראיונות עם מאיר דרזנר ב-1981-1979; סדרת ראיונות עם נחום גולן ב-1981-1979. 
25. חיים פוזנסקי, מהמפקדים הקרביים הבולטים בפלמ"ח נפצע בקרב נבי סמואל ב-21 באפריל 1948, לא פונה ונשחט למוות על-ידי הערבים כיתר הפצועים. 
26. סדרת ראיונות עם יעקב זהבי. בסוף מלחמת העצמאות שירת זהבי לדבריו ביחידת חיסול של השב"כ. הוא הצטרף לצוות המחקר שלי בסוף שנות השבעים של המאה העשרים, בהסכם עם אחדים ממפקדי הפלמ"ח לשעבר, שהבטיחו לו לדבריו את תחנת הרכבת ואדי צ'רר לאחר שיחסל אותי בתאונת דרכים מתוכננת. ההסכם הופר לאחר שהשמאל לא ניצח בבחירות ב-1981. בכעסו מסר לי זהבי את כל פרטיו. על תוכנית ההתנגשות סיפר לי אדם נוסף שהיה בסודה. 
27. ראיון עם יצחק חופי ב-10 במרס 1981. 
28. הרצאה של אברהם סלע כיום עיון ביד טבנקין ב-20 בינואר 1983. 
29. שטח שאינו תחום על-ידי גדר ולכן פתוח מכל צדדיו. 
30. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9432 S ישיבת ועד הביטחון ב-19 באוקטובר. 
31. ארכיון המלחמות, מיתר-מילשטיין, מסמכי מודיעין בריטיים. 
32. הראיונות הנ"ל עם שלום חבלין, מולא כהן, דוד ניב ומאיר דרזנר. 
33. ראיון עם שמואל כתבן ב-25 כמאי 1981. 
34. ראיון עם אברהם אייזן ב-9 במאי 1891. 
35. ראיון עם ראובן נצר ב-1 במאי 1981. 
36. ראיון עם יצחק שמר ב-9 באוקטובר 1979. 
37. ראיון עם יצחק בטיסט ב-6 ביוני 1981. 
38. סדרת הראיונות הנ"ל עם מולא כהן: הראיון הנ"ל עם אברהם אייזן. 
39. ראיון עם זאב בר-סבר ב5- בינואר 1982. 
40. ארכיון תולדות ה"הגנה", מטכ"ל 73/72, המצב בצפון מסיורי אוויר, 26 באוקטובר 1947.
41. ספר הפלמ"ח א', עמ' 608. 
42. הראיון הנ"ל עם שלום חבלין. 
43. עלון הפלמ"ח מס' 56, אוקטובר 1947. 
44. לפני שהיה מפקד ירושלים היה עמיר ראש הש"י. 
45. שהיה ראש הש"י הערבי בירושלים ולימים נשיא המדינה. 
46. סא"ל יעקב אשד (שטיגליץ), המערכה במרחב ירושלים במלחמת העצמאות (טיוטה משוכפלת), ענף היסטוריה, צה"ל, עמ' 77. 
47. סדרת העדויות הנ"ל של יגאל ידין. 
48. סדרת שיחות עם דב דורון שהיה עוזר מחקר שלי. 
49. ארכיון מורשת בן-גוריון, ההתקפה על שני האוטובוסים ב-30 בנובמבר 1947, טנא, 4 בדצמבר 1947; ראיון עם רחביה ורדי מ-29 באוקטובר 1984, וסדרת העדויות הנ"ל של יגאל ידין; העיתונים דבר והארץ. 
50. הארץ 1 בדצמבר 1947. 
51. לדוגמא: עדות של תת-אלוף יום טוב תמיר שפיקד על גדוד שריון 9 שהיה פרוש לאורך המחצית הצפונית של תעלת סואץ ושהושמד על-ידי המצרים, מאחר שהטנקים שלו נחפזו לתעלה עם פתיחת האש, והושמדו בדרך על-ידי מארבים מצריים.

 

 

הרקלייטוס "האפל"