العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

קרב שכונת התקווה

 

ביום שני, 8 בדצמבר בערב, שוב קיבלה פלוגתו של זוניק שחם את האחריות על שכונת-התקווה. בשני ימי היעדרו מהשכונה, פחת מאוד מלאי-התחמושת שלה, וזוניק ביקש משחורי תוספת תחמושת, קיבל אותה והבין: מפקד-החזית מצפה לקרב בשכונת-התקווה. שלושה מקלעי-ברן, עשרה רובים, עשרים-וארבעה סטנים ומלאי ניכר של רימוני-שפשוף היו מלאי הנשק של השכונה. זוניק הציב מחלקה אחת להגנת שכונת בית-יעקב, מחלקה פחות כיתה לאבטחת האזור שמדרום לכביש סלמה, ואת מחלקת "השחר" לאבטחת שכונת-עזרא ולב שכונת-התקווה, מפני התקפה מדרום-מערב, מכיוון אבו-כביר, וכעתודה למכת-נגד אם תותקף שכונת בית-יעקב. כיתה אחת נשארה, כעתודה פלוגתית, ליד מפקדת הפלוגה בתחנת-הנוטרים. 

בלילה הגיעה ידיעה מהש"י: "כארבע מאות ערבים מזויינים... בפיקודו של חסן סלאמה, עברו הלילה בכיוון ליפו. יש לחכות להתקפה רבתי על תל אביב." (1) 

לפני כן, נקרא זוניק למפקדה של שחורי. בדיון השתתפו כל קציני-המטה, וכן מפקדי-הפלוגות של "גדוד-הפרברים". נאמר להם כי משיחת-טלפון בין שני מפקדים ערבים מסתבר שההתקפה תצא מ ממנשיה לכיוון כרם-התימנים ורחוב אלנבי, וכי נקלטה עוד שיחה, בין המפקד הערבי רפיק תמימי, ובין איש המשטרה הבריטית ביפו. תמימי דרש שהבריטים יתקיפו את שכונת-המכב, (2) ויפרקו את הנשק מאנשי ה"הגנה" המוצבים בה, ואיש-המשטרה הבטיח לו לעשות זאת בלילה. תנועה מוגברת נראתה באזור כפר-סלמה. יחידות הצבא הבריטי - שחנו באזור עד עתה - הסתלקו, ורק משורייני-משטרה מעטים נשארו בו. 

מנתונים מודיעיניים אלה הסיקה מפקדת-החזית שההתקפה תתחיל על כרם-התימנים (3) או על שכונת-המכבי, ורק אחר-כך תגיע לשכונת התקווה. כל כוחות ה"הגנה" בעיר גויסו, ושחורי הורה לזוניק לתת אחד משלושת מקלעיו לפלוגה של שייקה ירקוני, ששמרה על שכונת-שפירא (4) ועל מרכז תל אביב. על מחאותיו של זוניק השיב שחורי, כי בתקרית של יום שישי נהרגו שלושים ממתקיפי שכונת-התקווה ורבים נפצעו, ואפשר להניח שאנשי כפר-סלמה למדו את הלקח. זוניק טען שבני הכפר ודאי ינסו לנקום את דם קרוביהם, אך שחורי עמד על דעתו והמקלע נדד מהשכונה למרכז העיר. 

זוניק חזר אל השכונה, הכריז על כוננות עליונה בפלוגה, ופקד על שני "תשמועים" (5) לצאת בערב לגבול כפר-סלמה. לפנות-ערב הודיע לו שחורי בטלפון שהוא שולח אליו שק מלא רימוני-יד ואת דוד שיגצקי, למלא את מקום סגנו שנפצע ביום שישי, והורה לו לשמור על ערנות מרבית. לפני כן, בצהריים, הורה שחורי למפקדי החבלים להכריז על כוננות עליונה, ולפנות-ערב כינס משה נקדימון את מפקדי האזורים ונתן להם הוראות אחרונות לקראת הלילה המועד להתקפה. 

החושך ירד בשעה 5.30 לפנות ערב. תושבי העיר הדליקו נר ראשון של חנוכה ואכלו לביבות. שמחה לא הייתה; התרגשות ואמונה בניצחון היו. "סמוך לשעה 19," סיפר זוניק, "הגיעה לשכונה מונית ובה בכירי הבוהמה של תל אביב, המשורר אברהם שלונסקי, חצקל איש-כסית (6) והמשוררת זרובבלה ששונקין, (7) עם כמות אדירה של לביבות ומשקאות. רק אז נזכרתי שזה ערב-חנוכה. חוש שישי אמר לי לא להרשות להם לצאת לעמדות לחלוקת הכיבוד. הבטחתי להם שנחלק אותו אחר-כך וביקשתי שיעשו עמי חסד ויעזבו את המקום. בקושי שוכנעו ונכנסו למונית. כשהתחילו לנסוע, נורתה אש חזקה על השכונה מכל הכיוונים.:" (8) באותה שעה עדיין ישבו משה נקדימון ומפקדי האזורים בדיון; כששמעו את היריות יצאו מיד לאזוריהם, להיות עם המגנים. 

עם היפתח האש, באו ה"תשמועים" בריצה אל זוניק וסיפרו שמאות ערבים מכפר-סלמה דוהרים אל השכונה, בחיפוי אש עזה של מקלעים ורובים. באותו רגע צלצל הטלפון: ישראל שחורי שאל לפשר היריות, שהדיהן הגיעו לתל אביב. זוניק הזכיר לו שהוא עדיין מחכה לשק-הרימונים, הפסיק את השיחה ויצא אל "קו-הכלבים" הקדמי. בדרך פגש את סגנו החדש, דוד שיניצקי, שסיפר לו כי באחת העמדות נמצא סליק, שאיש לא ידע קודם על קיומו, ובו מרגמה 2 אינטש וכעשרים פצצות. מכל האנשים שהיו בשכונה ידעו רק זוניק ושיניצקי להפעיל מרגמה. מפקד-הפלוגה הורה לסגנו לפעול כרגם, לרוץ אל "קו-הכלבים", ולחסום בפצצות את התקדמות הערבים בשטח הפתוח. 

"התמונה שהתגלתה ב'קו-הכלבים' ובבית-יעקב הייתה מזעזעת," סיפר זוניק. "המון ערבים רצו אל השכונה, כמה מהם נשאו לפידים. אחרים ירו תוך-כדי ריצה. מאחוריהם ראינו הבזקי-אש של מקלעים, שחיפו על ריצת-האמוק." (9) הלוחמים היהודיים כבר עברו טבילת-אש בשכונה, אך בהתקפה כזאת עדיין לא התנסו. חלק מתושבי השכונה ברחו אל מרכזה, אחרים ברחו לתל אביב, רבים נתקפו בהיסטריה, וכמה אנשי אצ"ל אמרו להם: "אתם רואים שה"הגנה" אינה מוכנה לקרב ואינה מסוגלת לפעול!" (10) במרכז השכונה התקהלו אנשים שדרשו נשק ופעולה. עזרא צפדיה סיפר שאחד התושבים, חבר אצ"ל, ברח על אופנוע לתל אביב, נסע ברחובות הראשיים וצעק: "רוצחים את שכונת-התקווה! רוצחים את שכונת התקווה !" (11)

 
 יהודה שגב, מפקד-כיתה במחלקה המגויסת של תל אביב, סיפר כי בלילה ההוא הלך ברחוב אלנבי ושמע צעקות מכיוון כיכר-המושבות. כשהגיע לכיכר ראה התקהלות. אנשים סיפרו: "שוחטים את שכונת-התקווה!" הוא ראה מכוניות שבעליהן, אנשי אצ"ל, חיפשו את חבריהם וקראו להם לבוא לעזרת השכונה. תל אביבים רבים נהרו לשכונת-התקווה; רבים מתושבי שכונת-התקווה נהרו לתל אביב; פקק-תנועה חסם את רחוב לוינסקי. (12)

הערבים תקפו בתחילה את הגזרה המרכזית של שכונת-התקווה, לשם הטעיה. יחידות-ההטעיה שלהם הגיעו למרחק חמישה-עשר מטרים מעמדות המגנים, זרקו עליהן רימונים ונהדפו אחרי קרב עז, ואז תקף הכוח העיקרי שלהם את גזרת בית-יעקב שבדרום השכונה, והבקיע את קו-העמדות. התחמושת של המגנים בגזרה הדרומית אזלה, וזוניק שלח אליהם רצים והורה להם לסגת. המשמעת של הערבים התוקפים הייתה לקויה; הם לא ניסו למוטט את מערך-ה"הגנה" של השכונה כולה, אלא שדדו בתים וצריפים בבית-יעקב ושרפו אותם. חיילים ושוטרים בריטים, שעקבו מקרוב אחרי המתרחש, לא ניסו להדוף את הפורעים. לעומת זאת העמידו שלושה משוריינים על הגשר המחבר את שכונת-התקווה עם תל אביב, ומנעו מן היהודים להביא אליה תגבורת.

 

1. גבורתו ותושייתו של עזרא צפדיה

 

עזרא צפדיה, שישב עם אנשי-חולייתו בעמדה הקדמית ביותר בבית-יעקב, היה לבוש במדי נוטרים ועטף את ראשו בכפיה, עקב הקור. הוא קלט את סיסמת הערבים: "ארד ערב לאל-ערב": (13) כשהתקרבו הערבים מאוד אל העמדה שלו זקף את ראשו. הערבים סברו כי הוא אחד משלהם וקראו אליו "ארד ערב," הוא השיב, "לאל-ערב," והוסיף: "תעלו הון (בואו הנה)." עשרות ערבים קרבו לעמדה, וצפדיה זרק עליהם רימון ופגע בכולם. חוליית-התוקפים נסוגה. צפדיה נשלח למפקדה, להביא תחמושת. התגבורות הראשונות מתל אביב הגיעו עם שק-הרימונים המובטח; צפדיה נטל רימונים אחדים, התקרב אל שורות הערבים וחזר על "התרגיל". התוקפים, שבאו משכם, מלוד ומכל האזור (14) לא הכירו אלה את אלה ונפלו, שוב ושוב, בפח שטמן להם. צלף-הרימונים צפדיה, שנתקף באקסטזה, השליך כמה עשרות רימונים בערב ההוא. (15) 

בגלל הבריטים, שחסמו את הגשר, הסתננו התגבורות מתל אביב אל השכונה דרך ערוץ נחל-איילון, בתוך המים. אחרים הגיעו באוטובוס, בידיים ריקות, ונשקם הוברח לשכונה באמבולנס, שהבריטים הרשו לו להיכנס אליה כדי להביא יולדת לבית-חולים. הכיתה הראשונה שהגיעה לשכונה, מהפלוגה הדתית של חי"ש תל אביב, נקבעה כעתודה לחזית הדרום, בפיקודו של בנימין גולד. אחר-כך באה מחלקה מפלוגה ט' של גדוד 51 מחטיבת "גבעתי". הכיתה והמחלקה נשלחו לבית-יעקב. לבסוף הגיעה קבוצת שוטרים יהודים בפיקוד הקצין, יחיאל לנגר, עם נשק ותחמושת לגאליים, והקציבה חמש-מאות כדורים לגאליים למקלע הבלתי-לגאלי שתחמושתו כמעט אזלה. מקלע זה היה הנשק הכבד היחיד של היהודים בקרב ההוא. 

מפקד חוליית-המקלע, אהרון אהרוני (16), תיאר את התקפת-הנגד: "גיליתי עמדת-רתק של האויב וכיסיתי אותה במחסנית. מיד פרצה יחידת תת-מקלעים שלנו קדימה, ירתה מן המותן, תוך ריצה, והפילה חללים מבין הערבים שהפנו אלינו את גבם וברחו. הגענו לקו-העמדות שלנו באגפים. תחמושתם כמעט אזלה. ולולא צעקתנו, 'תגבורת מתל אביב!' שעודדה אותם, ודאי לא היו מחזיקים מעמד. אחד מהם שכב ליד הדרך עם רובה ושלושה כדורים. לא קינאתי בו ובהרגשתו. חלק מהאנשים רצו לרדוף אחרי הפורעים לתוך כפר-סלמה אלא שחזקה עליהם פקודת המפקד להישאר בעמדות. היה אפשר לחוש איך מצנן הצו השקט והמחושב של המפקד את הדמים הסוערים והרגשות הסואנים... ראיתי את המשמעת בפעולתה. 

"שכבנו בגזרה בשקט, כלי-נשקנו מוצבים, עם תצפית קדמית ואבטחה מאחור. הורגשה לאות שלאחר עשיה, ואפילו רצון לנמנום קל. מין שקט של ניצחון אפף אותנו, אם כי עדיין נשמעו יריות. ולפתע, האות המוסכם. אימצנו את עינינו וראינו: מבעד משוכת הגדר יוצאים שישה גששים ש'התפלחו' בשקט, ואחריהם, קבוצות-קבוצות, כמה עשרות ערבים, יוצאים לאט-לאט ומתקדמים לעברנו בזהירות רבה. כנראה רצו להפתיענו. נתנו להם להתקרב עוד ועוד, ורק כשהגיעו לטווח של שלושה עד חמישה מטרים פתחנו באש. היה זה קציר ממש. עמדת המקלע הייתה ליד הבניין. לפניה היה קטע רחוב, ואותו ניסו הערבים לעבור בקפיצות של קבוצות, בטמבליות גמורה. הייתי מריק עליהם מחסניות במניפה והם היו נופלים ביללה. 

גוויותיהם נערמו, חומרים-חומרים, ורק אחר-כך, כששכך הכול, באו משוריין בריטי – שירה לכל הכיוונים ובעיקר לעברנו – מכונית הצלב-האדום ושמונה מכוניות-משא ערביות, והטעינו את ההרוגים והפצועים זה על גבי זה. רק לאחר שכבר התבססנו, בשעה 23.30, באה כיתת אצ"ל, ומפקדה הציע את עזרתו למפקד-הגזרה. מפקד-הגזרה אמר לו: 'אילו באת לפני שעה ייתכן שהייתי עוד זקוק לך, אולם עתה, לאחר שהמלאכה נעשתה, אין לי צורך בך... לך הביתה ואל תתלבט פה בין הרגליים'." (17) יהודה שגב סיפר כי הוא התגבר על "הפקק האנושי" ברחוב לוינסקי והגיע לגשר. מחסום של חברי-ה"הגנה" עצר את הסקרנים, אבל לשגב הניחו לעבור. בשכונה כבר נשברה התקפת הערבים והרחובות היו ריקים. שגב הרגיש שהוא מיותר וחזר לתל אביב. (18) 

השקט השתרר אחרי שעה 10 בלילה. קצין בריטי בדרגת רב-סרן מן המשטרה הניידת בא אל המטה של זוניק, הודיע כי פלוגתו מתפרסת בין כפר-סלמה לשכונת-התקווה וביקש להורות על הפסקת-אש. זוניק, שזיהה על המשוריין את הסמל פלאור, הודיע לקצין כי הוא ירשה לו לעבור רק אם יגרש מיד את פלאור. המשוריין הסתלק וחזר אחרי זמן-מה בלי הסמל הרוצח. זוניק סייר עם קצין-המשטרה הבריטי בשדה-הקרב וספר בו יותר משישים גוויות. מהכפר נשמעו קינות-אבל של נשים. מהיהודים נהרגו שניים: זקן וזקנה שנשרפו חיים בבתים שהבעירו הערבים בבית-יעקב. 

בשעה 2 אחרי חצות בא לשכונה משוריין בריטי, שנסע במהירות מופרזת, נעצר ליד המטה של זוניק ושוטר צעיר נכנס, הניח חבילה על השולחן, אמר: "זה שלכם, הצלתי את זה למענכם," ונעלם. 

המחשבה הראשונה הייתה: מוקש, וזוניק הורה לפנות את הבניין. אחרי שנבדקה החבילה מבחוץ, והתברר שאין בה מתכת, פתח אותה זוניק בזהירות ומצא בה תינוק בן שישה חודשים. הערבים חטפו אותו, תוך כדי ביזה, וזרקו אותו לשק עם פריטים אחרים. השוטר הבריטי ראה אותו בכפר ורחמיו נכמרו עליו. זוניק הזמין אמבולנס ושלח את "המציאה" לבית-החולים "הדסה" בתל אביב. אחרי דקות אחדות הגיעה האם המבוהלת אל המטה. היא השאירה את בנה בבית וברחה, וכשחזרה מצאה בית הרוס והילד איננו. אנשי-ה"הגנה" שלחו אותה, במונית, אל בנה בבית-החולים. 

שלושים ושניים צריפים עלו באש, שלוש מאות אנשים נשארו ללא קורת-גג ואלפיים וחמש מאות איש ברחו מן השכונה ומצאו דיור ארעי במקומות אחרים. בדוח של ישראל שחורי כתוב: "הקרב מלמד אותנו כי יש להתקין בהקדם ביצורים מינימאליים לאורך קו-החזית. ביצורים אלה צריכים לכלול שקי-חול לעמדות; גדרות-תיל; מחסומים ותיל ממעיד בפרדסים הגובלים עם הישוב היהודי. כן יש לעקור רצועת פרדס, ברוחב של חמישים מטרים לפחות, בגבולות השכונות העבריות." (19) 

למחרת דיווח בן-גוריון מתל אביב לגולדה מאיר בירושלים: "אתמול בשעה שמונה לערך הותקפה שכונת בית-יעקב שליד 'התקווה'. ההתקפה הייתה קשה. קבוצת ערבים הצליחה להצית צריף והאש התפשטה לשלושים צריפים ובתים. אנשי ה"הגנה" השיבו אש חזקה והפילו הרבה חללים. שתי גופות ערבים נשארו שוכבות ליד הצריפים של השכונה. שום עמדה לא נעזבה על-ידי ה"הגנה". אין אפשרות לקבוע מספר מדויק של נפגעים ערבים אולם מכל הידיעות שהגיעו מסתבר כי מספרם אינו קטן מעשרים. ההתקפה נהדפה. לכוחות ה"הגנה" לא נגרמו שום אבדות. מדירי השכונה נפצעו קל שני אנשים. 

תושבי השכונה עזבו בבהלה את השכונה והגיעו לרחובות המרכזיים של העיר. אותה שעה הופיעו ברחובות תל אביב אנשי אצ"ל באופנועים והכריזו את ההכרזות הבאות: 'הצילו את שכונת התקווה, יהודים נרצחים ונשדדים ב'התקווה', ה"הגנה" עזבה את כל העמדות ב'התקווה' וכיוצא באלה. קריאות אלה יצרו פניקה גדולה בעיר והעניין יכול היה להסתיים באסון. בשעה עשר בלילה הופיעה הוצאה של עיתון 'דבר' שמסרה ידיעות נכונות על המצב והרוחות שקטו".כ

 

2.לקחים ומסקנות

 

 

הקרב הזה הוכיח כי מפקדת-המחוז לא הייתה מוכנה למלחמה ממש בשלב ההוא, וכי היחידות הופעלו, והנשק והתחמושת הוקצו בהתאם למושגי שנות ה"מאורעות". מערך שכונת-התקווה הובקע; אומנם הערבים לא ניצלו את הצלחתם, בגלל פיתויי הביזה שנזדמנה להם, אבל המחדל שלהם לא היה מובטח מראש. הייתה זאת ההתקפה הגדולה הראשונה על ריכוז יהודי במלחמת העצמאות, והיא הייתה מתוכננת וצבאית, לא כמו ההתקפה על המרכז המסחרי בירושלים שישה ימים לפני כן. 

לדברי ראש מטה-המחוז עתניאל מרגלית שינה הקרב על שכונת-התקווה את גישת הערבים. "התברר להם שהמלחמה הזאת לא תהיה פיקניק. הם הסתערו כאספסוף לא מסודר, בחיפוי משוריינים בריטיים, ונתקלו באש מאורגנת ובהתקפת-נגד. הם לא היו מוכנים לעמידה כזאת ולתגובה כזאת. מאז לא ביצעו הערבים התקפות של ממש במחוז, והסתפקו ביריות מרחוק, בצליפות ובתפיסת בתים בשכונות-ספר. (20) המסקנה שהגעתי אליה כבר אז הייתה שערבי אינו מוכן למות אלא רק לרצוח ולשדוד, ואם לא הולך לו בקלות הוא לא מתאמץ. לקח שכונת-התקווה אישר את דעתי זאת על לחימת הערבים במלחמת העצמאות." (21)


קרב שכונת-התקווה גם הוכיח שכבר בראשית דצמבר לא התכוונו ערביי ארץ-ישראל להגיב על החלטת או"ם רק בהפגנות ובהתפרעויות "ספונטאניות" (כפי שפירש הנציב העליון הבריטי את אירועי המרכז המסחרי בירושלים). בדוח המודיעיני ששלח הנציב העליון ללונדון כתוב כי בהתקפה על שכונת-התקווה השתתפו ערבים משכם, וכי ייתכן שהמופתי יוזם התקפות גדולות נגד ריכוזי יהודים. (22) הנציב ציין שחסן סלאמה, מפקד ההתקפה על שכונת-התקווה, הוא מנאמני המופתי, ושסביר להניח שההתקפה הייתה על דעת המנהיג היושב בקהיר, ושערביי ארץ-ישראל מתכוננים להתקפות בקנה-מידה גדול. 

הקרב הוכיח שעל אף ההכנות הלקויות של היישוב היהודי וארגון ה"הגנה" לקראת המלחמה, ועל אף תפקודה הלקוי של "ה"הגנה"" מראשית המלחמה, הרי המוטיבציה של היהודים ועדיפותם הארגונית והטכנולוגית על הערבים, חיפו על הליקויים ונטרלו את האיום הערבי.

 

 

3."היה חזק, בני גיבורי"

 

 אחרי השמונה בדצמבר איישו הבריטים את העמדות שבין כפר-סלמה ובין שכונת התקווה, ונשארו בהן במשך חודשיים. נוכחותם סייעה לרסן את ערביי הכפר, והם לא תקפו עוד את השכונה והסתפקו בכמה צליפות. לעומת זאת יזמה חזית הדרום של היהודים התקפות נגד הכפר. 

יום אחד הסתנן ערבי מכפר-סלמה אל קו-העמדות בשכונת-התקווה וירה דרך חרך לתוך עמדה. איש-ה"הגנה" חיים פרנקו נהרג. ב-24 בדצמבר בלילה יצאה אל הכפר כיתה מהמחלקה המגויסת, בפיקוד צדוק מירון, לפעולת-גמול. עזרה צפדיה ואליהו לוי, מפלוגת שכונת-התקווה, הובילו אותה בין הפרדסים, אך הכיתה תעתה והגיעה לפאתי-הכפר רק אחרי שעתיים. מעמדה ערבית וממשוריינים בריטיים נפתחה עליה אש, מפקד-הכיתה וכמה לוחמים נפצעו מהיריות ומרימון שהשליכו ושחזר אליהם, ונסוגו בלי לבצע את המשימה. צפדיה, שהיה פצוע, נשאר בשטח והסתתר תחת עץ, וחבריו חיפשוהו ולא מצאוהו. הוא התעלף, וכשהתעורר זיהה את השכונה על-פי אורות-העששיות (חשמל לא היה בה), וזחל אליה. הזחילה נמשכה שעות אחדות. לפנות-בוקר אספו אותו אנשי העמדות הקדמיות ואז התעלף שוב והתעורר בבית-החולים "הדסה". אחרי שעבר ניתוח ראה לידו את דוד בן-גוריון, שהביא לו זר-פרחים וכרטיס-ברכה: "היה חזק, בני גיבורי." בפעולה זאת איבד צפדיה את עינו השמאלית. (23)

 

 

 

4.המבצעים "יהושע ו"יונה" נגד הכפר סלאמה

 

אחרי ארבעה ימים הגיע לש"י מידע נוסף: "בסלאמה מתארגנת התקפה רצינית על שכונת התקווה. מודיע מהימן מהכפר מספר שבכפר ריכוזים ניכרים של ערבים לא מקומיים, אנשי מחוז תל אביב רצו בה לעצמם; ההיגיון הצבאי חייב להטילה על הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שחנה בקיבוצי השרון, או על פלוגת-הרזרבה התל אביבית של הפלמ"ח; התוצאה הייתה פשרה. התפקידים חולקו בין יחידות לא אורגאניות,, ולא היה תיאום, לא בין היחידות, ולא בין חברי כל יחידה לבין עצמם. 

בראש המבצע עמד מפקד גדוד 53 של "גבעתי", יצחק פונדק. הפלמ"ח השאיל לו את מחלקת "משמרות" בפיקוד זיוי צפרירי, למשימת הריתוק וההסחה (פעולת ההסחה נקראה "מבצע יונה", לזכר איש ה"הגנה" יונה ראסין, שנהרג ימים אחדים לפני כן באוטובוס בדרך לירושלים); המשימה העיקרית הוטלה על מחלקת מפקדי-הגדנ"ע מתל אביב, בפיקוד אפרים פילרסדורף; מחלקה מסייעת מגדוד 51 וארבע מחלקות מגדוד 53 של "גבעתי"; מחלקת-החבלה של מחוז תל אביב בפיקוד אברהם אהרונסון, וקבוצת נושאי חומר-נפץ. עשרה קשרים גויסו מארבע חטיבות. כן גויס צוות רפואי, שמנה שישים וארבעה אנשים. 

על מחלקת הפלמ"ח הוטל לתקוף את הכפר מדרום ולמשוך אליה את כוח-האש, ועל הכוח העיקרי הוטל לפרוץ אל הכפר מצפון, בשני צירים. הלוחמים הוזהרו שלא להיכנס לקרב עם הבריטים, להשתדל לא לפגוע בנשים ובילדים, ולא להשאיר פצועים והרוגים בשטח. 

לפונדק ולסגל-מפקדיו לא היה ניסיון בפיקוד על פעולות כאלה, ולאנשים שנשלחו לשטח לא היה ניסיון קרבי. הציוד לא היה מספיק, לא לכל יחידת-משנה היה מכשיר-קשר והקָשָרים לא ידעו לעבוד על רשת אחת. פונדק ניסה להתגבר על הליקויים הללו בתרגול אינטנסיבי ובסיורים בשטח, לקראת הפעולה. לפני המבצע חדרו סיירי המחלקה המגויסת של מחוז תל אביב, בפיקודו של אבינועם מלמד, לתוך כפר-סלמה, ומלמד קטף בכפר ורדים והביאם לחברתו. מחלקה זאת, שלמדה את דרכי-הגישה לכפר והייתה הגוף הצבאי המנוסה ביותר במחוז, לא שותפה במבצע. (24) 

תוכניות ההתקפה הובאו לאישור צמרת הביטחון. התוכנית המקורית הייתה לפתוח את ההתקפה בהפגזת הכפר במרגמות 3 אינטש, לשם ריכוך, ולפגוע בתושבים ללא הבחנה; אחרי שהחליף דברים בעניין זה עם בן-גוריון ועם יגאל ידי, הורה הרמ"א, ישראל גלילי, להוציא את ירי המרגמות מן התוכנית. (25) 

המשתתפים במבצע קיבלו את התדריך האחרון על גג בית גבוה בשכונה יד-אליהו. ברגע האחרון פסלו מפקדי-הפעולה את מסלול-ההתקרבות שהוסכם עליו. 

זמן מה לפני שעת-האפס הונחו חסימות על הדרכים שהבריטים עלולים להגיע בהן. בשעה 10 בלילה יצאה מחלקת הפלמ"ח אל היעד, ואחריה יצאו כוחות החי"ש ליעדם. מחלקת הפלמ"ח השתלטה על דרום הכפר, פוצצה בו שלושה בתים והפילה חללים. שני רמטכ"לים לעתיד פקדו על כיתות במחלקה הזאת: דוד אלעזר (דדו) ורפאל איתן (רפול). (26) "מבצע יונה" הסתיים בהצלחה, אבל למחלקות החי"ש לא האיר המזל את פניו. המסלול (שלא נבדק לפני הפעולה) עבר בפרדס סבוך, באדמת-בוץ טובענית. על-פי דיווחו של מפקד-הפעולה איבדה אחת המחלקות מגדוד 53, בפיקודו של שמעון מרגולין, את כיתת-המאסף שלה, כשעברה בתוך משוכת-צברים: (27) על-פי הדיווח של אנשי הפלמ"ח איבד מפקד כיתת החי"ש, שנועדה להיות כיתת-החוד של המבצע, את עשתונותיו, ונסוג לבסיס על-דעת עצמו, בלי להודיע על כך ליחידות האחרות. (28) מרגולין, שלא הבחין באבדת כיתת-המאסף שלו, פגש בדרך לפתע עשרה מאנשי מחלקת מפקדי-הגדנ"ע של פילרסדורף, שאיבדו גם הם את הקשר עם מחלקתם. מרגולין לא הכיר את הדרך וחשש להתקדם, פן יחליפו אנשי מחלקתו יריות בטעות עם מחלקת מפקדי-הגדנ"ע; גם הוא חזר אפוא למטה של פונדק. מחלקת מפקדי-הגדנ"ע הגיעה לפאתי הכפר וחיכתה למרגולין ולפקודיו. הם לא באו, על כן חזרה גם היא כלעומת שבאה. רק מחלקה אחת, בפיקודו של אשר פופובסקי (דרומי), (29) דבקה במשימה ותפסה עמדה באגף הכפר. 

הערבים פתחו עליה באש, ודרומי פקד על אנשיו לא לירות עד ששמע את הפיצוצים מגזרת הפעולה של מחלקת הפלמ"ח. הוא שיער שהמחלקות של מרגולין ושל פילרסדורף הן המפוצצות, והחל בחיפוי. בחלופי-היריות נפצע אחד מאנשיו, וצעקותיו הבהילו את חבריו. הוא ניסה לכבוש את הבית שהערבים התבצרו בו; עדיין סבר שהוא מסייע לשתי המחלקות הפורצות להשלים את משימתן. עוד שני לוחמים נפגעו. כשנאלמו קולות הפיצוצים מגזרת מחלקת-הפלמ"ח סבר דרומי שמשימתו נסתיימה, והורה לאנשיו לסגת אל המטה. 

אברהם אהרונסון סיפר כי מחלקת החבלנים ונושאי המטען, שהתקדמה בסוף הטור עם מאתיים וחמישים ק"ג חומר-נפץ, הגיעה לפאתי הכפר ושם נפתחה עליה איש חזקה. הערבים ירו, הבריטים ירו וגם יהודים ירו אלה באלה. נושאי המטען ברחו בבהלה; נסיגת החבלנים הייתה קצת יותר מסודרת. הוא זוכר אי-סדר וחוסר-פיקוד; איש לא אמר לו מה לעשות והוא חזר עם אנשיו למפקדה שלו בשרונה, (30) במחנה שפינו הבריטים. (31)

מפקד הפעולה יצחק פונדק החליט לנסות לתקן את המעוות. בפיקודו של הסמג"ד צבי צור(צ'רה) התארגן כוח-משימה מאנשי שתי המחלקות שנסוגו; בשעה 3.30 לפנות בוקר יצא כוח-המשימה אל הכפר ואז נודע שמשוריינים בריטיים מתקרבים לגזרה, וחוליה שנשלחה מהמטה החזירה את צ'רה ואת פקודיו לבסיס.

 

 

5.לקחים

 

שמעון מרגולין סיפר: "אחרי כישלון המבצע תפס אותי מונדק (32) ושאל אותי: 'שמעון, מה היה התפקיד שלך?' 'להרוג לנתץ ולהרוס,' השבתי. 'מדוע לא עשית זאת?' המשיך. 'איבדתי יחידות ופחדתי שיקרה אסון,' השבתי. 'אני חושב שהיה עליך לקחת את שתי הכיתות שנשארו לך ולבצע את מה שהטילו עליך.' הדברים נכנסו לבשרי כמו סכין וכאבו. אחרי זמן-מה נקלעתי למצב דומה, זכרתי מה שאמר לי פונדק, דבקתי במשימה וביצעתי." (33) 

בדוח של יצחק פונדק כתוב: "התכנון היה בסדר, וכן הסידורים: הקשיים בהשגת נשק וציוד גרמו טרדות רבות והאנשים לא קיבלו הכנות סופיות בקשר לכמה מהלכים מסובכים. תוצאות הסיורים המקומיים לא סיפקו את הצרכים, בגלל אימונם הלקוי של הסיירים וחוסר-ההעזה של המפקדים. זו הפעם הראשונה שהאנשים פועלים במסגרת גדולה, וקשה להם לשמור על תיאום בין היחידות. חסרו שני מכשירי-קשר... הידיעות על כוח האויב היו מוגזמות, ובפועל ניתנת פעולה כזאת לביצוע בפחות כוח מאשר הוקצב לה; במקרה של התנגדות רצינית מצד האויב היה כוח-האש של הרֶתק חלש, בגלל חוסר תמיכת מרגמות; אין לעכב מעבר משוריינים בשלטים 'זהירות מוקשים' בלבד... הפעולה הייתה מתבצעת, למרות הכול, לולא התערבות הצבא והמשטרה שעברו את המחסום. בגלל ההרכב המקרי של הכיתות והמחלקות לא שלטו המפקדים כראוי ביחידותיהם. יש להקים יחידות קבועות ומאומנות לפעולות הבאות, למנוע אי-הצלחות נוספות." (34) בדוח של הפלמ"ח כתוב: "בדרך-כלל הייתה התנהגות האנשים בסדר, מתוך משמעת ואומץ-לב, מלבד מקרים מעטים, בעיקר מבין החבלנים מאנשי החי"ש, שהיה צורך לזרזם לגשת לאוביקט... לא היה חגור מסודר; הנשק לא נוסה, מחוסר זמן, הגיע כשעה וחצי לפני היציאה, לא היה נקי ולא מסודר. במקלע של כיתה 2 לא פעל הקפיץ המחזיר, וכן לא פעלו שלושה תת-מקלעים. הסיבה לא ידועה." (35) 

ההיסטוריון של חטיבת "גבעתי" אברהם איילון כתב שעל אף הכישלון, הופקה תועלת מליל-סלמה. "הייתה זאת חריגה גדולה ראשונה משיטת ההגנה הסטאטית, שריתקה כוחות לחזיתות תל אביב, וניסיון לתקוף את האויב בכוחות גדולים מן העורף. והיה זה שעור מאלף לסגל הפיקוד של גדוד 53 ולשאר משתתפי הפעולה." (36) לא כך נראו הדברים מיד אחרי הפעולה. דיכאון ומבוכה השתררו ביחידות שהשתתפו בה, ובפיקוד הבכיר של ה"הגנה" ובציבור, שראה את הכישלון בעיניו. היסטוריון-ה"הגנה" יהודה סלוצקי כתב: "פרשת מאבק הדמים בין תל אביב ובין יפו ושאר הישובים הערביים בסביבה היא אחת הפרשות האפורות והמדכאות ביותר בחודשים הראשונים של מלחמת-העצמאות." (37) 

יותר מכל דבר אחר הוכיח "ליל-סלמה" שההתמצאות בלילה, הרמה הגבוהה של הסיירות והדבקות במשימה, שהיו נכס צאן ברזל ביחידות הקרב של ה"הגנה" מאז הפו"ש, לא היו נחלת כל יחידות החי"ש. מסקנה אחרת: שיקול הדעת, אומץ-הרוח והדבקות במשימה של כל מפקד-משנה הם תנאי הכרחי להצלחה במשימות. מבצע יהושע הוכיח שהכנות ארגון ה"הגנה" למלחמת העצמאות היו לקויות ומחירן היה כבד. 

שעות אחדות אחרי שחזרו הכוחות שנשלחו לכפר-סלמה, התנהלה בתל אביב התייעצות רמת-דרג בנושאים מדיניים וצבאיים. כישלון הפעולה בכפר-סלמה נודע למשתתפים בישיבה זאת, ואף שלא דנו בו במפורש, מתחו ביקורת חריפה על חזית תל אביב. (38)

 

 

 

6.נחיתה בחוף יפו

 

רוב חברי אצ"ל ולח"י התגוררו באזור תל אביב, ורוב פעולות אצ"ל בוצעו באזור זה. יציאת הבריטים הפתיעה, כאמור, את שני הארגונים, שאמונתם בכנות כוונתם של הבריטים לעזוב את ארץ-ישראל הייתה פחותה אף מזאת של אנשי הסוכנות וראשי ה"הגנה". החל מ-15 בדצמבר, התאריך שבו פינו הבריטים את כוחותיהם מאזור תל אביב (מפתח-תקווה בצפון עד חולון בדרום), יכלו אנשי אצ"ל ולח"י לפעול בגלוי בגבולות אלה. ללח"י לא היו יומרות להיות צבא, ומפקדיו הבינו, מכל מקום, כי בזמן הקצר שנשאר עד הפינוי הסופי לא יוכל ארגונם להשתנות. לא כן אצ"ל; אחרי 29 בנובמבר ניסו מפקדיו לבנות צבא סדיר. הם גייסו מתנדבים מחברי המפלגה הרוויזיוניסטית וארגנו קורס-מפקדים וקורסים לשדאות, אבל "הנשק היה דל, אמצעי-האימון זעומים ושטחי האימון מצומצמים, ולרשותנו לא עמדו הקיבוצים, כמו להגנה," כהודאת אליהו כץ, ראש מחלקת-ההדרכה של אצ"ל בימים ההם. (39) דוד רקנטי, מפקד גדוד באצ"ל (40) בתל אביב, סיפר: "חשבנו במושגים של מחתרת מהפכנית. רצינו מדינה אך לא חשבנו איך ליישם רצון זה. לא היו כלים, לא הייתה שליטה בשטח." (41) 

אליעזר שרון-סודיט ("קבצן") מונה, כאמור, למפקד גדוד 15 של אצ"ל בשכונת-התקווה. לפי עדותו, גייס כמאתיים איש משכונה זאת ומכרם-התימנים. שרון סיים קורס-סגנים וקורס-חבלה. עד שפרצה המלחמה לא פיקד על יותר מחמישה אנשים, והמבצעים שהשתתף בהם לא הקיפו יותר משלושים איש. הוא למד לפקד על מאתיים המגויסים שלו במהלך ההכנות למלחמה. חברי אצ"ל, משוחררי הצבא הבריטי, אימנו אותם בסביבות בנימינה וחולון. הבסיס של הגדוד היה בבית-אריזה ובבריכת-מים בין שכונת-התקווה ליד-אליהו. בגדים ונעליים השיגו אנשי אצ"ל ב"החרמות" מבתי-חרושת ומחנויות, ששרון נתן לבעליהם פתקים ובהם התחייבות ש"התשלום יכובד". שרון סיפר שרוב האימונים היו על מגרש-כדורגל. "היו אלה תרגילי-סדר, ריצה בשדה, התקדמות, זחילה, קפיצה על גדר. הדרכנו אותם על-פי הניסיון שהיה לנו, לא איזה אימון מיוחד" (42) 

מבצעים משותפים, שלא לדבר על הסכם איחוד-כוחות בין אצ"ל להגנה לא היו. כמה מפעולות הגמול הנפרדות של אצ"ל ולח"י השפיעו על המורל של הערבים. רבות מהן סתרו את כיווני-הפעולה של ה"הגנה", בעיקר ביפו, שבה הופר הסכם אי-ההתקפה שוב ושוב. (43)

ב-13 בדצמבר פשטו אנשי אצ"ל על ריכוזים ערביים בכל הארץ. שניים מחברי ארגון זה, בן-דור ושאול בדור, התחזו כערבים, חדרו למרכז יפו וזרקו פצצה לתוך בית-הקפה "ונציה", שהיה מפגש של אנשי-כנופיות. בית-הקפה נהרס, שישה מיושביו נהרגו וארבעים ושלושה אנשים נפצעו. אחרי ימים אחדים חדרו ליפו ארבעה אנשי אצ"ל, בפיקוד ירחמיאל רום, במדי חיילים בריטים ובג'יפ צבאי בריטי, זרקו פצצה על קוני-הכרטיסים ליד קולנוע "נוגה" וברחו לתל אביב דרך שדרות-ירושלים. עשרות אנשים נפגעו. 

אחת הפעולות הנועזות ביותר של אצ"ל הייתה חדירה לתוך יפו דרך הים, בסוף דצמבר. כיתה בפיקוד אהרון סדובניק החרימה סירת-משוטים גדולה שעגנה ליד חוף הירקון. מגמתה הייתה לנחות בחוף, להגיע לבית-קפה גדול בשכונת-מנשיה (שבו התכנסו, לפי הידיעות, אנשי כנופיות), לזרוק עליו פצצה ולסגת בחיפוי של מקלע-ברן שיוצב בחוף. 

"הגענו לא רחוק מנמל יפו," סיפר סדובניק. "הוריתי לנחות. שני שייטים נשארו בסירה. עלינו על החוף. המקלען ועוזרו תפסו עמדה. לבושים היינו כערבים. הרחוב היה חשוך, איש לא נראה בו, אך החלטנו לדבוק במטרה ולהתקדם. עוררנו תשומת-לב של ערבי שיצא מביתו, אך כשראה את לבושנו ונשקנו סבר שאנחנו אנשי-כנופיה, והזהירנו שיש עוצר באזור הערבי. עשינו כעצתו ונכנסנו לחצר פתוחה. מיד עברה ביעף מכונית צבאית בריטית נושאת כיתת חיילים. אחרי שעברו החיילים המשכנו לעבר המטרה. בית-הקפה היה סגור." אנשי הכיתה חזרו לחצר הפתוחה. משמר בריטי-ערבי סיכל את כוונת סדובניק להיכנס למרכז העיר. כשעלתה הכיתה על הכביש נפתחה עליה אש, והיא נסוגה. המקלען שנשאר על החוף שמע את היריות וירה על עמדות הערבים. אנשי המשמר רדפו אחרי הנסוגים והמוני ערבים יצאו לרחובות, על-אף העוצר, כדי לסגור עליהם. אנשי אצ"ל זרקו שתי פצצות לתוך ההמון וברחו אל הסירה שהמתינה להם. סדובניק היה פצוע וחבריו נשאו אותו. הבריטים האירו את הסביבה בזרקורים וירו צרורות במקלעים על הסירה. סירת-מנוע, שיצאה בעקבותיה, לא הצליחה תפוס אותה. אחר-כך נודע שהיו נפגעים בין הרודפים אחרי הכיתה. (44) 

על חוסר-התיאום בין אצ"ל ל"הגנה" מעיד דוח של איש פלמ"ח שהיה בשמירה בסביבות מקווה-ישראל ב-29 בדצמבר 1947: "בשעה 15.00 הופיעו עשרה מאנשי אצ"ל במכוניות-משא וטקסי משכונת-התקווה, שאלו לאחראי, הודיעו שהם אנשי ה"הגנה" שנשלחו לבצע פעולה בסביבות בית-החרושת לספירט, (45) וביקשו שנכוון את התנועה לפי פקודתם. הודעתי להם שאני רוצה לדבר עם האדם האחראי, ושעדיין לא קיבלתי הודעה, ולכן אינני יכול להרשות להם לגשת לפעולה בלי לברר מראש. הם הודיעו לי שהם ניגשים לשכונת-התקווה להביא את האחראי, ובינתיים ביקשו לפתוח באש על מכוניות ערביות שיגיעו מכיוון יפו. השליחים מהתקווה חזרו והודיעו שזאת פעולת אצ"ל... פקדתי עליהם לסלק את אנשיהם ממקום הפעולה ולהסתלק... הם עמדו בתוקף על דעתם לבצע את הפעולה, ונאלצתי להודיע להם שאפתח באש אם יעשו משהו בניגוד להוראות מוסדות-הביטחון. אמרתי להם שהם מסכנים רבים מאנשינו שבשטח. שלוש מכוניות-משא באו מכיוון יפו, מסומנות, ועליהן יהודים דוברי ערבית, ונסעו לעבר שכונת-התקווה. שאר האנשים הסתלקו. אחר-כך הופיעה מכונית ובתוכה האיש שניהל את המשא-ומתן. הם השגיחו במשוריין ומיד הסתלקו לכיוון יאזור. יחידתם, שהתאספה קודם בסביבות מקווה-ישראל, עברה ותפסה עמדות על הגשר של ה'תקווה'. אנשינו עמדו במצב הכן. נתקלתי ביחידתם בערב, כשעברתי לכיוון תל אביב. הם הכירו אותי וניסו לעצור אותי. לא עמדתי, והם רדפו אחרי במכונית-משא. כשחזרתי סיפרו לי הנוטרים שהם רצו לתפוס אותי, מפני שחשבו שהלשנתי על אנשיהם וקראתי למשטרה. (46)

 

 

7. החזית והעורף

 

אירועי החודש הראשון של המלחמה מוכיחים שתושבי תל אביב לא היו מוכנים לקראתה כראוי. תושבי יפו הערבים, לעומת זאת, לא היו מוכנים לקראתה כלל. הם היו מוקפים יהודים מכל עבר, נמל-יפו הושבת והעבודה בפרדסים פחתה. 

תל אביב הייתה המוקד הכלכלי והמדיני של הישוב העברי, ואחדים מתושביה הקדישו את רוב זמנם לענייני ה"הגנה", אבל שיעורי ההתנדבות מאזור תל אביב, שבו היה הריכוז היהודי הגדול ביותר בארץ-ישראל, לא ענו על צורכי הגנת הארץ. כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה אמר קולונל דוד מרקוס, המתנדב היהודי מארצות-הברית, לבן-גוריון: "ללוחמים בנגב אין בגדי חורף, ובתל אביב בתי-הקפה מלאים והחנויות מלאות מעילים, בגדים חמים וכל טוב. הפער הזה בין העורף לחזית היה אחד מחולשות-הישוב היהודי שנלחם למען עצמאותו.

 

 

__________ 

[בשבוע הבא: התארגנות יעילה יחסית של ארגון "ההגנה" במחוז חיפה; פלוגת הנמל של הפלמ"ח; רכש הנשק המדהים של אברהם דר בנמל חיפה; הפיגוע של אצ"ל בערבים בשערי בתי הזיקוק; טבח של יהודים בבתי הזיקוק; טבח של ערבים על-ידי הפלמ"ח בכפר בלד אל-שייח'; נשברה מתקפת הערים של הערבים שאפיינה את השלב הראשון של המלחמה.]

 

הערות

 

1. . אוליצקי, עמ' 131. 
2 . בפינת הרחובות אליפלט והרבי מבכרך של היום. 
3. שכונה הממוקמת בדרום מרכז תל אביב בין הרחובות גאולה, הכובשים והכרמל 
4. שכונת בדרום תל אביב הקרויה על שמו של מאיר גצל שפירא, סוחר קרקעות ונדבן יהודי מדטרויט. השכונה נמצאת מדרום לתחנה המרכזית החדשה ודרך שלמה (סלמה) 
5. "תשמוע" הוא חייל הנשלח אל מחוץ למוצב. למתחם, לחניון וכו', עוקב אחרי תנועות האויב בלילה ומדווח עליהן. 
6. יחזקאל וינשטיין המייסד והבעלים של בית הקפה התל אביב הידוע "כסית" ברחוב דיזנגוף. 
7. בתו הבכורה של המשורר אלכסנדר פן. 
8. ראיונות עם זאב שחם. 
9. שם, שם. 
10. עדות זו מסרו למחבר כל המרואיינים בפרשת קרב שכונת התקווה, כלי יוצא מהכלל. ראה: מערכות ארגון צבאי לאומי, 6, עמ' 72-73. 
11. ראיונות עם עזרא צפדיה. 
12. ראיון עם יהודה שגב ב-10 בינואר 1979. 
13. אדמת ערב לערבים. 
14. יומן בן-גוריון, 22 בדצמבר 1947 
15. הראיון הנ"ל עם עזרא צפדיה; סדרת הראיונות הנ"ל עם זאב שחם: אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, עמ' 85. 
16. נפל בשכונת תלפיות בירושלים. ב-29 באפריל 1948. 
17. אברהם אילון. חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות. עמ' 86-87. 
18. הראיון הנ"ל עם יהודה שגב 
19. הדוח של ישראל שחורי מובא אצל יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה. עמ' 138-137. 
20. יזכור הקורא את "הסכם-ההדרים" במחוז. 
21. סדרת הראיונות הנ"ל עם עתניאל מרגלית. 
22. 537/2294 CO 
23. הראיון הנ"ל עם צדוק מירון: הראיון הנ"ל עם עזרא צפדיה; הראיון הנ"ל עם זאב שחם: יוסף 888 אוליצקי, ממאורעות למלחמה, עמ' 251-248. 
24. ראיון עם אבינועם מלמד ב10-בינואר 1979. 
25. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 
26. ארכיון צה"ל, דיווח על מבצעי יונה – יהושע; ספר הפלמ"ח ב' עמ' 59;, עדות של אורי שלם מ-12 ביוני 1982. 
27 . ארכיון צה"ל, שם. 
28. ארכיון צה"ל, ארכיון הפלמ"ח, דוח פעולת סלמה. 
29 . סגן אלוף אשר דרומי נהרג עם האלוף אסף שמחוני, בתאונת מטוס בשטח ירדן ב6- בנובמבר 1956 . 
30. כיום הקריה בתל אביב. 
31. הראיון הנ"ל עם אברהם אהרונסון. 
32. משה בר-תקווה (פסטרנק). מהמפקדים הוותיקים ב"הגנה". עסק בעיקר בהדרכה ובתכנון והיה עוזרו של יגאל ידין במטכ"ל לנושאי זירת-הדרום במלחמת העצמאות. 
33. ראיון עם שמעון מרגולין ב-19 בדצמבר 1978. 
34. ארכיון צה"ל דווח פעולת יהושע 
35. ארכיון צה"ל, ארכיון הפלמ"ח דווח פעולת יונה. 
36. אברהם אילון. חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, עמ' 97 
37. ספר תולדות ה"הגנה", ג2/, עמ' 1373 
38. ארכיון צה"ל, דיון בענייני שם, 2-1 בינואר 1948. 
39. ראיון עם אליהו כץ ב2- באוגוסט 1978. ראה: מערכות ארגון צבאי לאומי, 6, עמ' 65-62. 
40. היקף גדוד אצ"ל היה אז במתכונת של פלוגה ב"הגנה". או אף פחות מזה. 
41. ראיון עם דוד רקנטי ב-2 באוגוסט 1978. 
42. ראיון עם אליעזר שרון-סודיט ב-1 ביולי 1978 
43. על אצ"ל בחודשי המלחמה הראשונים יסופר בהרחבה באחד הפרקים הבאים. 
44 . מכון ז'בוטינסקי, תיק ב4/ מ.ב.40; מערכת ארגון צבאי לאומי, 6, עמ' 19-16. 
45 . בצומת חולון. 
46 . ארכיון צה"ל, ארכיון הפלמ"ח, דווח מפקד הפלמ"ח. 
47 . סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל

 

הרקלייטוס "האפל"