العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

ברק - נוכל ברמה היסטורית

 

 

1. מבוא

 

בינואר 2013 פרסם ארגון השקיפות הבינלאומי שמרכזו בבריטניה, כי מערכת הביטחון של ישראל וצה"ל נמצאים בסיכון גבוה לשחיתות לצידן של כווית ולבנון. באותו חודש הורה היועץ המשפטי לממשלה, עורך הדין יהודה וינשטיין, לפתוח בחקירה פלילית נגד הרמטכ"ל לשעבר, רב אלוף במיל. גבי אשכנזי וקצינים נוספים. אשכנזי הגיב בקריאה לפתוח בחקירה פלילית נגד שר הביטחון, רב אלוף בדימוס ורמטכ"ל לשעבר, על "שימוש פסול בסמכויות למטרות זרות תוך פגיעה בצה"ל ועל הרס הקלטות מלשכת שר הביטחון". 

בארבעים ושש השנים מאז מלחמת ששת הימים צה"ל תיפקד רע בכל מבחניו העיקריים: במלחמת ההתשה (1970-1968), במלחמת יום הכיפורים, בשתי מלחמות לבנון ובשתי האינתיפאדות. מחיר התפקוד הלקוי הזה היה אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים שרבים מהם נותרו נכים ואובדן נכסים לאומיים ואסטרטגיים עד כדי סיכון עצם קיומה של מדינת ישראל. 

בעשרים ושתיים השנים האחרונות היה אהוד ברק רמטכ"ל, שר פנים, שר חוץ, ראש ממשלה ושר ביטחון. הוא האיש שלא חשף את הליקויים ולא הפיק את הלקחים. הליקויים הקודמים נותרו ועליהם נוספו חדשים. בימי ברק, תפקודו של צה"ל הלך והידרדר עד שיאים של שפל: פרשת מדחת יוסוף בקבר יוסף (2000), מלחמת לבנון השנייה (2006) ופרשת האונייה הטורקית "מאווי מרמרה" (2010). במשך כל אותה תקופה יוקרתו של ברק בקרב הישראלים ובעולם כולו כ"מר ביטחון" המריאה לשחקים. הוא גם דאג לביתו והיה לאדם אמיד מאוד. 

חקירת הביוגרפיה הביטחונית של ברק מהיותו מפקד צוות בסיירת מטכ"ל במחצית הראשונה של שנות השישים במאה הקודמת ועד תפקודו כשר ביטחון במחצית הראשונה של העשור השני של המאה העשרים ואחת, מצביעה על מצעד של כישלונות ומחדלים. ולמרות זאת הוא עדיין יקירן של כל האליטות הישראליות בתחום הביטחון. לפיכך חשיפת מסלול חייו הביטחוניים של ברק אינה מבהירה רק מיהו אהוד ברק האמיתי, אלא חושפת את התרבות הישראלית במערומיה: הפוליטיקאים שאינם מבינים דבר בתחום הביטחון, המפקדים הבכירים של צה"ל שידעו על ביזיונות ברק ושתקו ככבשים, העיתונאים שראו והתעלמו כצבועים, האינטלקטואלים ואנשי האקדמיה שהתקרנפו בעבור טובות-הנאה כאחרוני הגנבים, עורכי העיתונים ומנהלי הוצאות הספרים שפחדו לפרסם כנמושות. זהו סיפור על אליטות ישראליות שבגדו בעמן לטובת אינטרסים אישיים.

 

2. פרק ראשון: עיצוב אישיותו של נוכל 

 

בפרק זה מסופר על ילדותו של אהוד ברק בקיבוץ, בשנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה, כאחד מ"ילדי תנובה" שחיו בשפע בזמן שבארץ שררו צנע ומחסור; על מאפיינים קרימינליים באישיותו, על נוהגו לגנוב מזון, מכוניות, כלי נשק, על סירובו של מנהל בית-הספר לקבלו ללימודים בכיתה י"ב, כדי שמעשיו הפליליים לא ידבקו גם בחבריו.

 

 

3. אהוד ברק גנב מכוניות 

 

אברהם אמון גדל מגיל 14 כילד חוץ, בקיבוץ משמר השרון. אימצה אותו משפחת ברוג. בנה הבכור, אהוד, שלימים עיברת את שם משפחתו לברק, היה בן גילו. מאז לא נפרדו דרכיהם. אפילו לחתונת בתו של אמון טרח שר הביטחון, ברק, לבוא ולברך. 

אברהם אמון: "ריכזו אותנו במועדון. אהוד עבר בינינו והתבונן בנו במבט מחושב. הוא בחר בי לאימוץ. למה? לא יודע, אולי כי הייתי ילד יפה. אמר לי 'בוא' ולקח אותי להוריו, אסתר וישראל. התחילו החיים הטובים מכל הבחינות. קיבוץ באותם הימים היה יקום אחר. לאחר המחסור של עולה חדש באשקלון, הכל היה שם בשפע. נהגו אז לכנות את אהוד וחבריו 'ילדי תנובה', והנה גם אנחנו הפכנו לילדי תנובה, או, נכון יותר, לילדי גן העדן. האושר היה מושלם. 

"אהוד התמחה בפירוק מנעולים ושעונים. היה הולך כל הזמן עם מין מפתח כזה. כשהוא היה משחיל אותו, המנעול היה נפתח. זאת הייתה מומחיות אצלו, זה היה התחביב שלו. בעזרת הכישרון הזה הוא הנהיג את חברת הנוער בקיבוץ. בתחרות פיצוח מנעולים בתנועה הקיבוצית הוא לקח מקום ראשון ב'פור' גדול על פני האחרים. היינו הולכים איתו לעתים קרובות לגנוב אוכל במטבח הקיבוץ, לא בשביל האוכל, אלא בשביל תענוג הגניבה. 

"כשהיינו בני חמש-עשרה קיבלה אחת המשפחות בקיבוץ, מקרובים בברזיל, מכונית אמריקנית אדומה ומפוארת מסוג הנרי ג'י. אהוד שיכנע את צביקה, את מנחם ואותי לפרוץ למכונית ולנסוע לטיול. באחד הלילות ניגשנו אליה בחשאי, אהוד פרץ את המנעול בקלות, הדליק את המנוע ונהג במכונית, בלי רישיון ובלי ניסיון, בדרך החולות לנתניה. היינו בעננים. אהוד נראה לנו כל-יכול, מנהיג-על. חזרנו לפנות בוקר. אהוד החנה את המכונית בדיוק במקום שממנה נלקחה, ודאג, כמו גנב מכוניות מקצועי, לא להשאיר בה שום סימן. אני בטוח שעד היום בעלי המכונית אינם יודעים שמכוניתם נגנבה והוחזרה למקומה". (1) 

 

4. מומחה להונאת אנשים לצרכיו

 

אביו של אהוד היה בקי באגדות ומספר מחונן, ואת השליטה בסיפור סיפורים הוריש לבנו. מדי לילה, מאז היות אהוד רך בשנים, נהג אביו לספר לו אגדה לפני השינה. לפעמים הוסיף סיפור גם במשך היום. (2) גם אהוד עצמו הרבה לקרוא אגדות, במקום לעסוק בספורט עם בני גילו, עד שהגבולות בין מציאות ופנטזיה התערפלו בתודעתו. את דמיונו שבו גם הצ'יזבטים של אנשי מחלקת פלמ"ח שהתאמנו ועבדו בקיבוץ, ושיצאו מדי פעם למשימות של הורדת מעפילים, טרור בבריטים ו"סזון" ביהודים. מיתוס הפלמ"ח חדר לעצמותיו, וחשיבות המיתוס בהפעלת אנשים הדריכה אותו מאז. מגיל צעיר הוא למד את הכוח שיש בדיבור ואת כוח המניפולציה, כמנוף, להונאת אנשים לצרכיו, וליצירת תדמיות, שאין קשר בינן לבין המציאות, לשיפור מעמדו בעיני הסובבים אותו. התגלו בו יסודות של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית שברבות הימים הפכו אותו לסוציופת כפי שמעידים רוב חבריו, ואף מעריציו. 

בן ארבע וקצת יותר היה אהוד כשהבריטים פשטו על הקיבוץ ב"שבת השחורה" וחיפשו בו נשק. הם תיחקרו גם את הילדים. ברק התנדב כביכול לסייע להם, והוביל אותם אל עץ רימון במרחק רב ממחסן הנשק. הוא נהג לדווח לחבריו על מקומות שלא ביקר בהם ועל אירועים שלא לקח בהם חלק. חבריו סיפרו שפעם דנו על סרט שהם ראו בתל אביב. ברק ניתח את הסרט בפרטים, למרות שלא צפה בו כלל. משנתפס בקלקלתו הסביר להם שקרא עליו בעיתון. דבר זה אף שיפר את תדמיתו בעיניהם. אז גילה ברק את חריפות הרושם שהמילה המדוברת מעוררת בנפש נבערת, נטולת מזון רוחני, המייחסת לבעל הדברים עוצמות מיסטיות. הגילוי הזה עיצב את דרך חייו: העצמת הרושם שהוא מעורר, וניצולו, והתנשאות, שהרי בעיניו כל האחרים הם נבערים. זלזולו בסובבים אותו עיצב את אופיו כעקשן קיצוני, שהרי אין סיבה שיתחשב בדבריהם הריקים. על כך אמר לימים אדם שלא נשבה בקסמו, האלוף עמירם לוין, שאף ראה אותו בחולשתו בפרשת צאלים ב': "אהוד חושב שהוא היחיד שמבין ואין הוא זקוק לאיש. זאת חולשתו הגדולה ומקור כישלונותיו". (3) היוונים העתיקים כינו זאת: חטא ההיבריס (גאווה). ביתר דיוק העיר אחד מעוזריו הקרובים של ברק כשהיה ראש ממשלה. (4) 

כישורי פריצת המנעולים והתנהגותו המניפולטיבית הפכו את ברק למנהיג של בני גילו: הוא פרץ איתם את מחסן הנשק של הקיבוץ והנהיג אותם למטווח באש חיה בפרדסים. במהלך גניבת אקדח ממחסן הקיבוץ, נשבר לו בריח האקדח. הוא מסר אותו לתיקון אצל מומחה בחדרה ולא החזיר אותו למחסן. הוא פיצח מנעול אופנוע של אחד מחברי הקיבוץ, ויחד עם חבריו השתולל בחרקות כל הלילה, ולפנות בוקר החזיר את האופנוע למקומו, מבלי שבעליו הרגיש בדבר. בגיל שש-עשרה הצטרף לגדנ"ע-סיירים והתגלה כנווט מצוין. באווירה המאצ'ואיסטית בקיבוץ ואחר-כך בסיירת מטכ"ל, הקנה לו כישרון זה יוקרה כה רבה, עד שגם יריביו הגדולים ביותר נשבו בקסמו. חבריו בקיבוץ העריצו אותו והיו בטוחים שבבגרותו יהיה ראש ממשלה. מאז דבק בו הכינוי "וילסון", כשם אחד מנשיאי ארצות הברית. המבוגרים העלימו עין ממעשיו הפליליים, כי מגיל צעיר התגלה בו כישרון נגינה על פסנתר, ומדי יום שישי ובכל אירוע חגיגי היה ברק מנגן להם, וחברי הקיבוץ היו מתמוגגים. הערצת חבריו וסלחנות המבוגרים לימדו את ברק איך לגנוב את הדעת, כמעט בלי להתאמץ.

 

5. בגלל אופי פלילי סולק מבית הספר

 

בכל זאת, על אדם אחד לא הצליח ברק לעבוד: על מנהל מדרשת רופין, שאליה נשלחו ברק וחבריו לעשות את שנת הלימודים האחרונה שלהם בבית הספר התיכון. המנהל סירב לקבל את ברק למדרשה בטענה שהמעשים הפליליים שלו ידבקו גם בחבריו, יפריעו להם ללמוד ואף ישחיתו את נפשם. מאחר שלא למד, נשלח לעבוד במשך שנה בשטחי הפלחה של קיבוץ בנגב. אחרי שנה, בנובמבר 1959, הוא גויס לצה"ל. הוא ניסה להתקבל לקורס טיס, אך שם הונאותיו המילוליות לא רק שלא הרשימו את הבודקים, אלא אף גרמו להם להסתייג ממנו, והם דחו אותו. הוא נשלח לטירונות לפלוגת חרמ"ש בגדוד 9, להיות בורג במכונת המלחמה של ישראל. "חלומות וילסון" תמו לכאורה, והוא צלל מאיגרא רמא של מעמדו בין חבריו, לבירא עמיקתא של טרטורים. מפקדיו הישירים בחרמ"ש לא רק שלא התפעלו מלשונו, אלא אף הטילו עליו עונשים ולעגו לו. בחלומותיו הוורודים, והיו לו כאלה בשפע, הוא לא דמיין שאברהם אמון יושיע אותו.

 

הערות

 

1. ראיון מוקלט עם אברהם אמון ב-2011 השמור בארכיון המחבר. 
2. בן כספית, אילן כפיר, אהוד ברק, חייל מספר 1, אלפא תקשורת, 1999. עמ' 24. סיפורי הילדות, אם לא נכתב אחרת, מבוססים על פרק 1 בספר זה. 
3. ראיון מוקלט עם עמירם לוין ב-2012 השמור בארכיון המחבר. 
4. ראיון מוקלט עם שמעון בטאט ב-2011 השמור בארכיון המחבר.

 

 

הרקלייטוס "האפל"