العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

אהוד ברק בחווה הסינית 

 

 

1. חיוניות החווה הסינית

 

"החווה הסינית", הוא כינוי למערכה (97) בין צה"ל לצבא מצרים שנמשכה ארבעה ימים, בין 15 ל-18 באוקטובר, מצדה המזרחי של תעלת סואץ, בצמוד לקצה הצפוני של האגם המר הגדול. בפינה הצפון-מערבית של אזור המערכה פעלה לפני מלחמת ששת הימים חוות ניסיונות חקלאית יפנית. חיילי צה"ל שכבשו את הגזרה לא ידעו להבחין בין האותיות היפניות והסיניות, וכינו אותה "החווה הסינית". במלחמת יום הכיפורים נמצאו מצפון, סמוך לאזור המערכה, שני מתחמים מצריים שכינוים במפת הקודים של צה"ל היה "מיסורי" ו"אמיר". שליטה ישראלית על "החווה הסינית", נחשבה לחיונית, על-מנת להבטיח את מבצע "אבירי לב", לצליחת תעלת סואץ, ולשינוי מהלך המלחמה לטובת ישראל. עקב שלוש סיבות נחשבו מתחם "אמיר" ואזור תעלות ההשקיה של "החווה הסינית" לחיוניים: 

א. הם הגנו ממזרח על אזור ראש הגשר שהקימה אוגדת אריק שרון (143) על התעלה. 

ב. את אזור תעלות ההשקיה חצה ציר "טרטור", שרק דרכו ניתן היה להעביר את גשר הגלילים, שהיה חיוני להצלחת המבצע. 

ג. לאורך הגבול הדרומי של המתחם התפתל ציר "עכביש", שחצה את התפר שבין הארמיות המצריות אשר השתלטו על הגזרה המזרחית של התעלה. זה היה הכביש הסלול היחיד מן העורף הישראלי בלב סיני ועד אזור ראש הגשר בתעלת סואץ, ולכן היה חיוני לבניית ראש הגשר על-ידי אוגדת אריאל שרון, ולהעברת כוחות אוגדת אברהם אדן אליו. בתפר לא היו מתחמים מצריים, אך המצרים היו ממוקמים לאורך ציר "טרטור" מיקשו את שולי הכביש "עכביש"; ומן "החווה הסינית" יכלו לפגוע בכלי רכב שנסעו על "עכביש", ולחסום את הדרך לראש הגשר. טילי סאגר ממתחם "מיסורי" יכלו לפגוע בגשר הגלילים שאמור היה להיות מובל על ציר "טרטור", ומן החטיבה שמצפון לטרטור יכלו לפגוע, בעיקר ביום, בציר "עכביש", אך היו פגיעות גם בלילה שיוחסו ל"ציידי טנקים" מצריים, והן סיכנו את המשך המבצע. 

בלילה הראשון של המבצע (16-15 באוקטובר) נטל מפקד האוגדה, אריאל שרון, על עצמו לפקד ישירות על הקמת ראש הגשר ועל העברת כוחות חטיבת צנחנים, בפיקוד אל"מ דני מט, וכוחות חטיבת שריון, בפיקוד אל"מ חיים ארז. על חטיבת שריון 14 בפיקודו של אל"מ אמנון רשף הוא הטיל להרחיק כוחות מצריים מאזור ראש הגשר, לפתוח את ציר "טרטור" למעבר גשר הגלילים, ולהבטיח שליטה במרחב שבין מתחם "מיסורי" לציר "עכביש". רשף הצליח במשימה הראשונה, ונכשל בשתיים האחרות. כישלון זה עלול היה להפוך את הצלחתו במשימה הראשונה ואת הצלחתו של שרון להקים את ראש הגשר – למיותרות.

 

2. כישלונם של אריאל שרון ואמנון רשף

 

כישלונם של שרון ורשף נבע בעיקר משתי סיבות: א. הם ומפקדי החזית, רב אלוף חיים בר-לב ואלוף שמואל גורודיש, האמינו כי "החווה הסינית", לרבות הצירים "טרטור" ו"עכביש", הם חלק מאזור התפר שבין הארמיות המצריות, ולא מצויים שם כוחות אויב. בפועל, נמצאה שם חטיבה מצרית ששימשה כאגף הדרומי של הארמיה המצרית השנייה. ב. גם אם נמצאים שם כוחות אויב, הם האמינו שחטיבה 14 'תנפנף' אותם. 

זאת ועוד: ממתחם "מיסורי", שהשתרע מצפון ל"חווה הסינית", ושהיה המתחם המרכזי של הארמיה השנייה, שלטו המצרים בטילי סאגר, בתותחים נגד טנקים ובכל סוגי הארטילריה, על "החווה הסינית", לרבות על ציר "טרטור" ועל קטע מציר "עכביש". 

זאת ועוד: שרון אומנם קיווה שבלילה הראשון של המבצע יצליחו חטיבה 14 ממערב וחטיבה 600 ממזרח להניס את המצרים מ"מיסורי", אבל משהסתבר כי חטיבה 14 נתקעה ב"אמיר", וממילא חטיבה 600 לא יכלה למוטט לבדה את המצרים במתחם העיקרי שלהם, העריך שרון כי המצרים לא יצאו מ"מיסורי" להתקפת נגד לחסל את ראש הגשר, אלא יסתפקו בהפגזה ארטילרית. את המטרד הזה היה שרון מוכן לסבול, בייחוד אחרי שחביבו ואיש מטהו, סגן אלוף אמציה חן (פצי), הוביל גדוד צנחנים וגדוד טנקים מדרום ל"עכביש" על ציר חולות ודיונות שהיה מרוחק מטווח הסאגרים המצריים. (98) אומנם ציר החולות לא יכול היה להיות עורק לוגיסטי, אך שרון האמין כי באמצעות חטיבת הטנקים של חיים ארז וחטיבת הצנחנים של דני מט הוא ימוטט את המערך המצרי ממערב לתעלה ואז לא תהיה בעיה לוגיסטית כלל.

 

3. כשל תקשורתי-אינטלקטואלי-צבאי 

 

מסתבר שלא רק לאוגדת שרון לא היה מידע על המרחב שבו הם פעלו, אלא שמפקד-העל של החזית, רב אלוף חיים בר-לב, מפקד החזית, האלוף שמואל גורודיש, ומפקד אוגדה 162, האלוף אברהם אדן, לא הבינו למחרת את מהלכי הקרב של שרון ורשף. הם גם לא הטמיעו את העובדה שכוחות גדולים של מצרים נמצאים ב"חווה הסינית", ושולטים באש על הצירים ובעיקר על ציר "טרטור". בבוקר ה-16 באוקטובר ציר "טרטור" היה חסום, אך הפיקוד הישראלי לא הבין איך הוא נחסם, וציר "עכביש" היה מטוּוָח, והפיקוד לא הבין מהיכן מטווחים אותו. אז נפצע על "עכביש" מפקד גדוד טנקים, סא"ל בן שושן. בר-לב וחבריו סרבו להודות שטעו בגדול, ושהמצרים גם חוסמים פיסית את "טרטור", וגם מטווחים מן החסימה על "עכביש". לעומת זאת הם האמינו שמפקד "כוח רומאי" במפקדת אוגדת שרון, סגן אלוף אמציה חן (פצי), שפעל נגד כוחות קומנדו מצריים, חיסל חוליות של אנשי קומנדו עם נשק נ"ט. (99) מכיוון שהם היו מנותקים מן המציאות המבצעית, הם גיבשו תפיסה ש"ציידי טנקים" מצריים מונעים את גרירת גשר הגלילים על ציר "טרטור", ואת התנועה על ציר "עכביש". 

תפיסה מוטעית זאת קיבלה ביסוס בהתחמקותו של אדן ממילוי הפקודה להפעלת אוגדתו לפתיחת הצירים, כפי שהורה לו גורודיש. (100) בשעה ארבע אחר-הצהריים שאל גורודיש את אדן: "אתם כבר בתקיפה?" אדן השיב: "יש לי שלוש פגיעות של טילים, והשטח מלא תקלות. יש לי הרגשה שצריך ללכת עם חי"ר". (101) 

העדר שפה משותפת ותקשורת חיונית בין מפקדי החזית ושרלטנותם הצבאית גרמו לכך שבעוד ששרון ויתר על השימוש בגשר הגלילים לצורך ביצוע הצליחה וממילא ויתר גם על פתיחת ציר "טרטור" אך לא יידע בכך את מפקדיו, בר-לב וגורודיש שמו את כל יהבם על גשר הגלילים וביקשו לפתוח את ציר "טרטור" מבלי שהבינו את מהלכיו של שרון. גם גורודיש וגם שרון לא הטמיעו את הנחיית שר הביטחון משה דיין בלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר, אחרי כשלון מהלך ההכרעה, שישראל נטשה את המטרה להכריע את האויב והיא מבקשת להשיג הפסקת אש. (102) חיים בר-לב לא נכח באותה פגישה ותוכנה כנראה גם לא הובא לידיעתו. 

כשל תקשורתי-אינטלקטואלי-צבאי זה גרם למותם ולפציעתם של עשרות לוחמים. לראשי צה"ל יש עד היום אינטרס להסתיר הכשל הזה שהוא ביטוי לתרבות הביטחון הירודה בישראל.

 

4. להציל את הצנחנים

 

ב-16 באוקטובר לפני הצהריים נמצאו כוחות חטיבת הצנחנים 35 בראס סודר שבדרום סיני, בדרכם לשארם א-שייח', על-מנת לצנוח מן האוויר ולנחות מן הים, מאחורי קווי האויב, במבצע "אור ירוק". על-פי סיכום בין שר הביטחון, משה דיין, והרמטכ"ל, דוד אלעזר, שנמצאו בליל הצליחה בחפ"ק בסיני, הורתה מפקדת החזית למח"ט 35, אלוף משנה עוזי יאירי, לעבור עם מפקדתו ועם גדוד 890 – שעליו פיקד סגן אלוף איציק מרדכי – מראס סודר לגזרת תעלת סואץ. בפגישה ביניהם בחפ"ק (יש גרסה שיאירי לא ביקר במפקדת החזית ושההוראה ניתנה בטלפון) החזית הטיל בר-לב על יאירי להתחבר לאוגדה של אדן, לקבל שם הנחיות נוספות וכל סיוע שיידרש, ולמהר לצאת רגלית ולסלק באותו הלילה את "ציידי הטנקים" מן "החווה הסינית", וליתר דיוק מן המרחב שבין ציר "טרטור" לציר "עכביש". הוא לא דיווח לו דבר על הקרבות הקשים שהתחוללו שם בלילה הקודם. (103) 

גם אדן וסגנו, תת-אלוף דב תמרי, לא סיפקו ליאירי ולמרדכי מידע-אמת על כוחות האויב ביעד. הם העמידו לרשותם שישה נגמ"שים ממחלקת סיור "במבה", שפטרלו על ציר "עכביש", והאיצו בהם לצאת לדרכם במהירות, כדי שעם שחר יהיו הצירים פתוחים לתנועה בטוחה. הם השתיקו את קצין האג"ם של הצנחנים, רב סרן גיל דוד, שטען שנודע לו משיחה עם בן קיבוצו בית השיטה, סגן אלוף נתן שונארי, שפיקד על גדוד סיור צנחנים ושיצא בעור שיניו מן הקרב בלילה הקודם, כי ב"חווה הסינית" מצויים כוחות מצריים רבים, שרבים מפקודיו נהרגו שם וייתכן שאחדים מן הפצועים עדיין חיים ויש לחלצם. (104) 

זה היה הקרב הגדודי הראשון גם של יאירי וגם של מרדכי במלחמה. הם רצו לא להחמיץ את המלחמה ויצאו לדרך עם פקודיהם בלא נוהל קרב, בלא קצין סיוע ארטילרי ובלא מודיעין. אחרי המלחמה העיד יאירי: "לא היה ידוע היכן יושב האויב בדיוק. הוא מפוזר בשטח שבין צומת 'עכביש'-'טרטור' ועד לתעלה. בתוך התעלות של 'החווה הסינית', ישנן חוליות של 'ציידי טנקים' ואני צריך לפתוח את הציר הזה". (105) בסביבות שעה שתיים וחצי בלילה הם נתקלו בהפתעה במתחם גדודי מצרי מוגבר, ערוך היטב, שפתח עליהם באש. צנחנים רבים נפגעו, המפקדים איבדו שליטה, "ציידי הטנקים" נשכחו והמשימה העיקרית של הצנחנים הייתה מאז לחלץ את נפגעיהם שנותרו פזורים בשדה הקרב, בטרם ידממו למוות. רבים מן הצנחנים פשוט ברחו לאחור, מזרחה. 

ד"ר ישראל בן-דור חקר את קרבות "החווה הסינית" במלחמת יום הכיפורים במסגרת מחלקת היסטוריה של צה"ל. בטיוטא להערות שהפיצה המחלקה ב-2010 נכתב: "סא"ל מרדכי חשש מאוד מחשיפה גמורה של כוחותיו עם עלות השמש. הוא לחץ על המח"ט שישלח אליו נגמ"שים לחילוץ הנפגעים". (106) 

בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר החלו הנגמ"שים של "במבה" לחלץ את פצועי הצנחנים. (107) לפי ד"ר עמירם אזוב, עד אור ראשון ביצעו שלושה נגמ"שים שני סבבים. (108) לפי עוזי בן-צבי, שבעצמו השתתף בהמשך היום באחד החילוצים, וחקר את הנושא במסגרת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים: "החילוץ של 'במבה' עד שש בבוקר כלל שני סבבי חילוץ לכל נגמ"ש". (109) לפי ד"ר בן-דור, מדובר רק בשני נגמ"שים, שביצעו רק סבב אחד. (110) 

  

5. "קודם עושים שב"ש ואנחנו נראה לך איך ילך לנו"

 

סרן דני אנגל: "ברק הסביר לי ככה, 
לאט, לאט: קודם (111) עושים שב"ש (112) 
ואנחנו נראה איך ילך לנו" 


כשהתחיל מבצע "אבירי לב", ב-15 באוקטובר, פיקד אהוד ברק על עשרים ושניים טנקים בשתי פלוגות, שישה נגמ"שים בפלוגת חרמ"ש, שלושה נגמ"שים ייעודיים לטיפול בפצועים ולחילוץ נפגעים וג'יפ אחד. (113) גדוד 100 היה אז אחד מגדודי חטיבה 460 של בית הספר לשריון, שפעלה במסגרת אוגדה 162. על חטיבה 460, שעליה פיקד אלוף משנה גבי עמיר, הוטל לנוע בראש האוגדה ולצלוח על גשר הגלילים לגדה המערבית. משם להתקדם לעבר העיר סואץ ולהיות בכוננות תנועה דרומה, לעבר שדות הנפט. התוכנית כאמור השתבשה. ב-16 באוקטובר בצהריים הוטל על החטיבה להתפרש דרומית לציר "עכביש", לחכות לפתיחת הצירים על-מנת להתקדם לתעלה ולצלוח אותה. מפקד פלוגת החרמ"ש של ברק, ניצן עצמון, העיד: "הפקודה שקיבלנו הייתה לצלוח את התעלה, ולפוצץ בגדה המערבית את המערכות נגד מטוסים, כי זה הפריע להתקפות חיל האוויר". (114) במשך היום לא עשו אנשי הגדוד דבר, כי הצירים לתעלה לא נפרצו. בלילה עברו הצנחנים לידם, בדרכם ליעד. אנשי הגדוד חשבו בטעות שאלה מצרים והיו קרובים מאוד לירות בהם ולדרוס אותם בשרשראות הטנקים. (115) 

כשהתברר לאדן מצבם הנואש של הצנחנים, הוא הורה לעמיר לחלץ את הפצועים. עמיר שאל בקשר מי מהגדודים מוכן כרגע לכניסה מיידית לחיפוי על חילוץ הצנחנים. אהוד ברק הודיע שהוא מוכן לכניסה מיידית. (116) לפי נהג הטנק של משה עברי-סוקניק, איציק אוחיון, הוא היה בשמירה עד ארבע לפנות בוקר. "בדיוק כשסיימתי קיבלנו שינוי בפקודה: 'יוצאים לחווה הסינית!' הדלקנו מנועים". (117) גם ברק דיווח אחרי המלחמה: "שעה ארבע, כוננות לתזוזה". (118) 

הקמ"ן-קמב"ץ של הגדוד, יעקב קדמי (יאשה קזקוב), העיד: "הפקודה הייתה לחלץ את הגדוד של איציק מרדכי. אהוד אמר שאיציק הסתבך וגבי פקד עליו ללכת לחלץ אותו. התקשרתי למודיעין החטיבה. לא ידעו כלום. אהוד אמר שאיציק הלך לנסות לסרוק את השטח מציידי טנקים. כששמעתי את המושג 'ציידי טנקים' שאלתי: 'מי המציא את המושג הזה?' בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, בקרבות בברלין היו ציידי טנקים. ידעתי איך בנוי מערך הנ"ט בצבא המצרי ושם לא היו ציידי טנקים. מי שהמציא את המושג הזה לא היה לו מושג על מהות הצבא המצרי, ועל אופן השימוש בנשק נגד טנקים שם. לא נקבע מי מפקד על הקרב, למי אנחנו כפופים. מי סוגר קצוות. היו שם מפקדת חזית, מפקדת אוגדה, מפקדת חטיבה והם לא פעלו. היה ריק פיקודי". (119) 

האלוף בדימוס משה עברי-סוקניק העיד: "אהוד ברק אמר שהיה קרב קשה, הצנחנים תקועים וצריך לחלץ אותם. אם הייתה משימה לכבוש משהו היינו עושים תוכנית לכיבוש. אך לא זה מה שידענו. הייתה משימת חילוץ ולא סיום התקפה". (120) גם הטנקיסט מיכאל אחי-עמוס-הרשקוביץ העיד: "הפקודה אמרה: 'אנחנו הולכים לחלץ צנחנים שנתקעו בחווה'". (121) בשעה ארבע וחצי קיבל ברק פקודה להעביר מיד פלוגת טנקים לעזרת הצנחנים. (122) 

ברק לא יצא מיד לחווה הסינית כפי שהיה ראוי, למרות קריאות נרגשות אליו מצד איציק מרדכי "לשטוף את היעד במהירות". הוא העדיף לחכות להתפזרות ערפילי הבוקר כדי לצפות בשדה הקרב (123) משל היה נפוליאון בקרב בורודינו. 

בחשכה הגיעו צנחנים שברחו משדה הקרב עד סמוך לחניון של גדוד 100. ברק הורה לשלושת נגמ"שי החילוץ להוביל את הבורחים לאחור, ל"עכביש" 52. שלושת הנגמ"שים עשו שני סיבובים במשימה זאת עד הפציע השחר. (124)

סרן דני אנגל מגדוד 890 שעסק בפינוי פצועים נשלח על-ידי מפקדו, איציק מרדכי, להוביל את ברק לשדה הקטל. אנגל רץ ברגל כשני קילומטרים, חבר לברק והסביר לו היכן בדיוק יש לחלץ את הצנחנים. העיד אנגל: "הייתי נרגש. אמרתי לאהוד שמוכרחים לעשות משהו, מוכרחים להיכנס, להכניס נגמ"שים ולחלץ את הגדוד, כי תהיה עוד מעט שואה, הולך להיות יום. הוא הסביר לי ככה, לאט, לאט: 'קודם עושים שב"ש (קרב שריון בשריון) ואנחנו נראה איך ילך לנו'". (125) 
יעקב קדמי: "אהוד ברק אמר: 'אני הולך להסתער עליהם'. לא ידענו על מה מסתערים". (126) 

 

6. אהוד ברק הוביל למוות בטוח את חייליו

 

רק שעה וחצי אחרי שקיבל על עצמו להיכנס ל"חווה הסינית", בסביבות שעה חמש וחצי, יצאה פלוגת הטנקים של סוקניק, ובראשה המג"ד, צפונה, בלא שום נוהל קרב ופקודה מסודרת. לפי הטנקיסט מיכאל הרשקוביץ, "ברק לא הבין בשריון. הפקודות היו מבולבלות. אמרתי: 'מי המג"ד המטומטם, אין לו מושג מכלום'. לימים שמעתי הקלטה של תשדירי הקשר שלנו ודעתי התחזקה". (127) 

פלוגת הטנקים של פרץ כורש נותרה מאחור לחיפוי. פלוגת הנגמ"שים של ניצן התקדמה מאחורי הטנקים. בדיעבד מסתבר שברק לא התכוון לחלץ את פצועי הצנחנים, למרות שעמדו לרשותו תשעה נגמ"שים, אלא בכוונתו היה להשמיד את האויב שפגע בצנחנים, אף שלא היה לו עליו שום מידע. הטקטיקה שבחר ברק, לכבוש את העמדות השולטות על השטח המוכה, יכולה להיראות הגיונית, אבל לאור המידע שאמור היה להיות לו על תורת הלחימה הרוסית-מצרית ועל היערכותם ותפקודם של המצרים מאז תחילת המלחמה, הוא למעשה הקריב את גדודו והוביל למוות בטוח את פקודיו. 

העיד סוקניק: "דבר ראשון חטפנו מכת טילי סאגר. עד אז שמענו שיש טילים, אך לא הבנו את המשמעות. ראינו צנחנים בודדים חוזרים ברגל איש לנפשו, מרושלים, כמו צבא מובס. הטנק של מפקד המחלקה בארי מארט נפגע מסאגר, הוא נהרג והצוות שרד. לא ידענו איפה המצרים. לא ידעתי מה יש באזור שהולכים לתקוף. השטח שעליו התקדמנו היה נחות מהכיוון שהסאגרים הגיעו. אהוד פקד להסתער לכיוון הסאגרים ולשתק אותם. פקדתי להסתער. נפגעו עוד טנקים. הייתי עסוק בלחימה כטנק מוביל. לא הסתכלתי לאחור. שמעתי את אהוד פוקד על ניתוק מגע וחזרה לכוחותינו. מצאתי את עצמי בעומק מערך האויב לבד. אף אחד לא נסע אחרי. המשימה שלי הייתה לנתק מגע ולחזור לכוחותינו". (128) 

מפקד מחלקת טנקים, סגן נועם יפה: "יצאנו ללא תדריך. נוצר מגע בטווחים של 3,000-2,500 מטר. קיצרנו טווחים עד כ-300-200 מטר. עמדנו בשטח חשוף לחלוטין ומשם יצאנו להסתערות פרשים ללא כל חיפוי ארטילרי". (129)

(130)

הסמג"ד נחום גת: "הם יצאו עם אור ראשון ממש, כדי לעזור שם לחלץ צנחנים, והם רצו שם ועלו על איזה גבעה וממש בדקות הראשונות נפגעו שם חמישה טנקים, שלושה נדלקו לגמרי ונשרפו. אחד נשאר מאחור והוא רק חטף פגיעה ובערב לקחנו אותו אתנו. חלק מהצוותים מהטנקים שנפגעו הצליחו לברוח. בטנק אחד לפחות כל הצוות נשאר. זה היה טנק הקש"א (131). הקש"א והמפקד יצאו מהטנק והצוות כולו נשאר וזה צוות שהוא עד היום בחזקת נעדרים, כי לא מזהים מי הוא מי בין הגוויות". (132) 

מפקד טנק 1/א: "לא נאמר לנו מה תפקידנו. לכן ירינו על הטנקים המצריים בטווח מעל 4,300 מטר, דבר לא יעיל לגמרי". (133) 

צוות 1/ב דיווח: "הטנקים נעמדו בטווח 3,000-2,500 מטר מהיעד וניסו לזהות מטרות. לפתע התמלא האוויר זמזומים נוראים וטילי סאגר הופיעו. 'זהירות סאגר' צעק הנהג ושבר בכל העוצמה את ההגה לאחור ולימין וטיל הסאגר חלף לידינו. עבורנו התחילה המלחמה במזל. טנק אחד בפלוגה לא שפר עליו מזלו. הוא חטף בעת ובעונה אחת סאגר וגם פגז מרגמה שהתפוצץ על הצריח, כשלושים סנטימטר מראשו של המפקד שנהרג במקום. המג"ד [ברק]החליט להסתער על המצרים. כולם יישרו קו וירקו אש תותחים ומקלעים תוך כדי תנועה. טנק נוסף נפגע וננטש על-ידי הצוות, אך הנהג המשיך לנסוע כי לא חש בפגיעה, והצוות חזר לטנק. הגענו ממש עד שפת התעלה, (134) המקלעים בטנק לא ירו, והמט"ק דרך ודרך בחמת זעם את מקלע המפקד, מול עוויתות הגיחוך של המצרים, שהיו עשרה מטרים לפניו, וכיוונו אליו בזוקות. לא הייתה ברירה אלא לזרוק עליהם רימונים, ולירות בהם בעוזי. הצוות שלנו ירה כ-250 כדורי עוזי בשבע דקות, וזרק שישה רימונים לתוך התעלות, עד שניתנה פקודת נסיגה". (135) 

הקמ"ן-קמב"ץ יעקב קדמי: "חטפנו אש ארטילריה ונשק קל. המרגמות של המצרים עשו בנו שמות. חבר של אהוד, סגן אלוף ישי יזהר, ביקש להצטרף. לא היה מקום בטנק. הוא ישב חשוף על הצריח. במכת האש הראשונה הוא נפגע ונפל לצריח. המצרים נלחמו בצורה טובה מאוד. לא הרבה טנקיסטים רואים את עיני האויב בקרב. הם עמדו וירו עלינו בקלשניקובים. כשהגענו אליהם הם נשכבו, וכשעברנו הם התרוממו והמשיכו לירות. המצרים נלחמו בחיילות טובה. איציק מרדכי הלך מול יעד מצרי בלי טנקים. שגיאה. אנחנו הלכנו לכבוש יעד מצרי בלי סיוע חי"ר. שגיאה. שתי שגיאות, אחת על גבי השנייה. תקפנו עם פלוגה גדוד ביעד מבוצר בלי סיוע ארטילרי ובלי חרמ"ש. בשום בית ספר צבאי אין לומדים דבר כזה. ניסינו לשטוף את היעדים וחטפנו טילים. אז הבין ברק שאם נישאר על היעד עוד כמה דקות הלכה היחידה ונתן פקודה לחזור לאחור". (136) 

מפקד פלוגת החרמ"ש, ניצן עצמון: "ברק קרא לי, הצביע על מקומו של טנק שרוף ואמר: 'היכנס לשטח וחלץ אם אפשר כמה שיותר לוחמי צנחנים השוכבים בשטח'. פקודה מסודרת הוא לא נתן לי. נתתי פקודה מסודרת לכוח שלי ופרצתי קדימה. הפלוגה נעה חשופה מול אויב היורה עליך בצורה היסטרית ממש. אבל הייתה פקודה וצריך היה לבצע. תוך כדי תנועה הבנתי שחלק גדול מהנגמ"שים נעצר. רוב רובם של חיילי כוח החרמ"ש שלי מעולם לא ראו קרב ולא שמעו כדור שורק. אני התקדמתי לכיוון הטנק השרוף כנגד בליל טילי סאגר שנורו עלי מכל הכיוונים – לא אחד או שניים, אלא עשרות. בראייה לאחור הסיכוי להיכנס לשטח ללא פגיעה שאף לאפס. אין מצב של יכולת הגנה. הסאגרים התעופפו באוויר כמו כוורת דבורים. אז נפגע הנגמ"ש שלי. נפצעתי, שרדתי ופוניתי". (137) 
פקודו של עצמון, יוסי זכאי, העיד: "הפלוגה נכנסה לחלץ פצועים מבלי שידעה מהו הטווח שהאויב נמצא בו, מהם כליו ובאלו מקומות נמצאים כוחותינו שאת פצועיהם צריכים לחלץ. כך נוצר מצב שכל נגמ"ש נלחם כאילו היה כוח נפרד. לא שמענו פקודות בקרב וכל הדבר היה מעורפל". (138) 

 

7. חילוצים משדה הקרב

 

במקביל להסתערות ההתאבדות של ברק עם פלוגת סוקניק על המתחם המצרי פנו שניים משלושה נגמ"שי החילוץ, בפיקודם של יאיר שילה וישראל פרטוש-סלע לחלץ צנחנים פצועים. הנגמ"ש של פרטוש נפגע מיד. פרטוש עף מן הנגמ"ש וננטש פצוע קשה על-ידי אנשי צוותו שברחו עם הנגמ"ש הפגוע לאחור. הוא שכב בשדה הקרב יממה וחולץ רק אחרי כ-36 שעות על-ידי נגמ"ש בפיקוד סרן דוד גלזר מחטיבה 600. 

הנגמ"ש של שילה הגיע לגבעת הפצועים, השאיר במקום את רופא הגדוד, ד"ר עודד בן-דרור, ושני חובשים, חילץ נפגעים ושב לשדה הקרב לחילוץ נוסף. אז שילה נפצע קשה וחולץ יחד עם פצועי הצנחנים. הרופא ושני החובשים נותרו ליד גבעת הפצועים, בשלב מסוים נפגעו, לא חולצו ומתו. הנהג של שילה, ירום אריאלי, הוביל לאחור את הרופאים והחובשים של הצנחנים. בשעות אחרי הצהריים המאוחרות חילץ סגן מפקד פלוגת הנגמ"שים, סגן גדעון דבורצקי, מחלקת צנחנים בפיקוד סגן חזי דחבש, וקצין שריון שהטנק שלו נפגע, סגן אשר טל. (139) 
 

8. ההיסטוריון ד"ר אמירם עזוב: "הסתערות של גדוד 100 על יעד לא ברור ונסיגתו החריפו את המצב"

 

בדוח שלו כתב ברק: "6 הרוגים, 4 נעדרים, 20 פצועים, 7 טנקים פגועים ושני נגמ"שים". (140) 

סיכם איש מחלקת היסטוריה של צה"ל, ד"ר עמירם אזוב: "הסתערות של גדוד 100 על יעד לא ברור ונסיגתו החריפו את המצב, הן בשל הוספת מניין הנפגעים טעוני החילוץ והן בשל ההכרה בעומק המערך המצרי וההסתבכות של כוח הצנחנים". (141) 

במבט לאחור ברור, שאם ברק היה משגר את הנגמ"שים של גדוד 100 ל"חווה הסינית" בשעה ארבע לפנות בוקר, מיד לאחר שקיבל את המשימה, ניתן היה, יחד עם נגמ"שי "במבה", לחלץ את רוב הצנחנים הפצועים ולהציל חיים רבים. בלילה, הייתה הנסיעה על נגמ"שים וגם על טנקים, לאתר הקרב לחילוץ פצועים, בטוחה למדי, מהטעם שאותו ניתח איש השריון הוותיק סגן אלוף במיל. דני קריאף: "אין אפשרות לירי אפקטיבי של טילי סאגר בלילה, כי סאגר נדרך רק לאחר 500 מטר. סאגרים הופעלו רק בשעות היום מטווחים ארוכים. לגבי הלחימה עצמה של גדוד 100 לא ארחיב, אלא אתמצת במילה אחת: 'ברדק!'". (142) 

אי-כניסתו של ברק לשדה הקרב בלילה, וניסיונו למוטט את המערך המצרי בגזרה שבה נתקלו הצנחנים ביום, באזור רווי סאגרים ואמצעי נ"ט אחרים, בדומה להסתערות בריגדת פרשים קלה במלחמות קרים והבורים במאה ה-19 מלמדת על יוהרה בלא שום בסיס וחיפוש תהילה על חשבון הפגועים. הצלחתו היחידה באותה פרשה מבישה, הייתה בריחתו ממנה, וכן הצלחתו למנוע מצה"ל ומאמצעי התקשורת לעסוק בה, כדי שלא יפריעו לו בדרכו לצמרת. הוא הצליח מאוד במשימה זאת לא רק בזכות נוכלותו העילאית, אלא משום שלכל מפקדי צה"ל היה עניין להסתיר את מחדלי מערכת "החווה הסינית". 

לא רק ברק הסתער בצורה אווילית כזאת על המצרים, אלא גם הגדודים של חיים עדיני ואסף יגורי ב-8 באוקטובר ליד גשר פירדאן, הגדוד של עמי מורג ב-9 באוקטובר בחמוטל/מכשיר והגדוד של גיורא קופל ב-16 באוקטובר לאורך ציר "עכביש". הסתערויות אלה מעידות שצה"ל לא התכונן כראוי למלחמה, לא למד את אירועי המלחמה במהלכה ולא הפיק את לקחיה. ברק ואחרים לא הבינו שהשתנו חוקי המשחק, שהמצרים לא בורחים כאשר הם רואים גדוד טנקים אלא לוחמים היטב, ואל לו לגדוד טנקים להסתער על מתחם מצרי מבלי להכיר אותו ולרכך אותו באש ארטילריה לפני ההסתערות.

 

9. אין תחקירים ודוח מפוברק

 

האלוף בדימוס, משה עברי-סוקניק: "לא היה תחקיר אחרי הפסקת האש" (143). מיכאל אחי-עמוס-הרשקוביץ העיד: "אותי לא תחקרו". (144) מפקד פלוגת החרמ"ש, ניצן עצמון, העיד: "מעולם לא עשו תחקיר מסודר. (145) דוד אפשטיין: "לא השתתפתי בשום תחקיר!" (146) 

אחרי המלחמה חיבר אהוד ברק דוח על פעילות הגדוד מיום הקמתו. אורך הדוח עשרים עמודים. שבעה עמודים עוסקים בלקחים, שלושה עמודים ורבע מוקדשים לחלקו של הגדוד במערכת "החווה הסינית". את תיאורו על חלקו במערכת "החווה הסינית", סיכם ברק כך: "מסתבר שאפשר להילחם כהלכה גם עם גדוד מאולתר".

 

10. אהוד ברק מתחנף ליוסי פלד

 

אחרי המלחמה מונה אהוד ברק  למפקד גדוד שריון סדיר. האלוף בדימוס, יוסי פלד, כתב בספרו שהוא קיבל פיקוד על החטיבה שבה היה ברק מג"ד: "בבוקר הראשון שלי בחטיבה נפגשתי עם שלושת המג"דים... המג"ד הראשון שאני פוגש ומשוחח אתו היה סא"ל אהוד ברק. ברק ניגש אלי ביוזמתו והסביר לי כמה חשוב שדווקא אותי הביאו להיות מפקד החטיבה, כדי לעשות סדר ולחזור למסלול המקצועי שהצבא זקוק לו כל-כך. הכרתי את אהוד בצורה שטחית מאוד... קצת הופתעתי מהגישה שלו. לא הייתי רגיל שקצינים מחלקים ציונים למפקדים שלהם וזה בדיוק מה שאהוד עשה. תוך כמה זמן למדתי להכיר את האיש... הידע שלו בשריון, בניהול יחידות צבאיות גדולות ובפיקוד עליהן היה רחוק מאוד מהרמה הבסיסית שאליה הורגלתי. תחושתי הייתה שלאהוד יש עוד הרבה מה ללמוד. 

"יום לאחר-מכן יצאתי לסיור ביחידות. הגדוד הראשון שביקרתי בו היה הגדוד של אהוד. הגעתי בבוקר עם ציפיות נמוכות למדי. ידעתי מה עבר על האנשים במלחמה. אבל התמונה שהתגלתה הייתה מדהימה: עזובה מוחלטת, הזנחה, לכלוך. המחנה לא היה דומה ליחידה צבאית. הייתי נבוך. לאחר התלבטות בת דקות אחדות הסתובבתי בכעס, עזבתי את הגדוד וחזרתי למשרדי בחטיבה. לא חלפו רגעים ארוכים ואהוד ברק הגיע בעקבותיי, מסביר, מתרץ, מצ'זבט את מה שראיתי בגדוד שלו. 'המבחן', אמרתי לאהוד, 'הוא תוצאות והישגים, לא מילים. וזה מה שאני דורש ממך'. אהוד: 'מקווה שתחזור לביקור נוסף. מבטיח שיפור'. 

"כעבור ימים אחדים הגעתי לביקור בשטח האימונים. עקבתי אחר אימון מסלול טנק בודד ואני רואה שהטנק אינו פוגע במטרה. פקודותיו של מפקד הטנק הנשמעות ברשת הקשר, מוזרות. מה קרה? מסתבר שמפקד הטנק אינו מצויד במשקפת. זה כבר אלף-בית של כל טירון בשריון: מפקד טנק ללא משקפת אינו מסוגל להפעיל ולתקן את פגזי התותח הנורים ממנו. מפקד טנק ללא משקפת זה כמו תחרות אופניים ללא אופניים. נדהמתי. 'אהוד', אמרתי, 'אני מצפה מאיש מוכשר כמוך עם נתונים כל-כך טובים, שישנה את המצב ומיד!' קשה לומר שגם בהמשך הייתי מרוצה מהביצועים שלו". (147) 

ולמרות זאת לא יוסי פלד (ומפקדי שריון אחרים) אלא אהוד ברק היה רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון. 
 

 

הערות

 

 97. על מערכת "החווה הסינית" נכתב רבות. הפרסום המבוסס ביותר לעניות דעתי הוא של סא"ל ד"ר עמיקם צור, "קרבות מסדרון הצליחה במלחמת יום הכיפורים", התפרסם בכרך ב' של ספרי "דרך רבין ומורשתו", הוצאת שרידות, 2010, עמ' 917-833. הקורא מוזמן לעיין במאמרו של ד"ר צור כדי להבין טוב יותר את פעילותו של גדוד 100 במערכה. ד"ר צור חבר בפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים החוקר כבר עשר שנים מערכה זאת. להלן קישור לדיוני הפורום: [קישור]
98. ממצאי הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים החוקר את מערכת "החווה הסינית", מאז 2003. את הימצאות קו סאגרים במורדות הדרומיים של מתחם "מיסורי" גילה במחקרו סגן אלוף בדימוס יצחק אגם שבמלחמה פיקד על מחלקת סיור בגדוד 87 של אוגדת שרון. בדיונים אלה השתתף גם תת-אלוף בדימוס אמציה חן (פצי) שתיאר איך הציל את השלב הראשון של המבצע על-ידי "גילוי" "דרך החולות". 
99. עדות מוקלטת של תת-אלוף בדימוס אמציה חן (פצי) המצויה בארכיון המחבר. 
100. יומן המבצעים של פיקוד הדרום, שעה 12:00. 
101. ארכיון צה"ל, רשת "כריש" (כינוי רשת הקשר של אוגדה 162). 
102. יומן המבצעים של חזית הדרום. 
103. יומן המבצעים של פיקוד הדרום. האלוף שמואל גונן-גורודיש מסר אותו למחבר ב-1974. ראיונות מוקלטים עם רב-אלוף חיים בר-לב ב-1974 ועם אלוף בדימוס יצחק מרדכיב-1984 השמורים בארכיון המחבר. 
104. ראיון מוקלט עם תת-אלוף בדימוס גיל דוד השמור בארכיון המחבר. 
105. דברי עוזי יאירי בכנס קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי בכפר המכביה ב-26 ביוני 1974. 
106. ד"ר ישראל בן-דור, קרבות "החווה הסינית", במלחמת יום הכיפורים, גרסה מספר 7 לפני הפצה, בלמ"ס, 2010, עמ' 275. 
107. מכתב של רס"ן יהודה ניב שהיה מפקד מחלקה ב"במבה" לסא"ל ד"ר עמיקם צור, המתאר את פעילות היחידה באותו לילה, 27 באוגוסט 2004. 
108. אזוב, שם, עמ' 216. 
109. מצגת שהכין עוזי בן-צבי ושאותה הציג בסדנה על חילוץ נפגעים מן "החווה הסינית" במסגרת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים בפברואר 2013. 
110. בן-דור, שם. 
111. לפני הצלת הפצועים. 
112. קרב שריון בשריון. 
113. ארכיון צה"ל, דוח ברק, שם. 
114. עדות מוקלטת של ניצן עצמון ב-2011, מצויה בארכיון המחבר. 
115. העדות הנ"ל של מיכאל אחי-עמוס-הרשקוביץ, שם. 
116. ניב, שם, לדבריו על-פי תחקיר בחטיבה 460 אחרי המלחמה. 
117. עדות מוקלטת של יצחק אוחיון מ-2011 השמורה בארכיון המחבר. 
118. ארכיון צה"ל, דוח ברק, שם. 
119. יעקב קדמי, שם. 
120. סוקניק, שם. 
121. הרשקוביץ, שם. 
122. בן-דור, עמ' 276, בהסתמך על אלחנן אורן, מחברות 162, יום ד', 17 באוקטובר 1973, תמצית מעודכנת, 30 בנובמבר 1973. ד"ר אלחנן אורן היה איש מחלקת היסטוריה ובמלחמה היה מצורף למפקדת האוגדה של אדן. 
123. ארכיון צה"ל, דוח ברק, שם. 
124. ראיון מוקלט עם סרן בדימוס יאיר שילה ב-2013 השמור בארכיון המחבר. 
125. בן-דור, שם, עמ' 277. דני אנגל אמר את הדברים בישיבת ועדת העיטורים והצל"שים של צה"ל ב-10 באוקטובר 1975. דברי דני אנגל שמורים בארכיון המחבר. המחבר ראיין את דני אנגל ראיון מוקלט השמור בארכיון המחבר. 
126. קדמי, שם. 
127. הרשקוביץ, שם. 
128. סוקניק, שם. 
129. ארכיון צה"ל, 1984/1041/270, סגן נועם יפה, דווח מלחמה, פלוגת "בדיה". 
130. אורי דינור, שם. ארכיון צה"ל, 1984/1041/270, אורי דינור, דווח מלחמה. 
131. קצין שיתוף ארטילרי. 
132. ארכיון צה"ל, נחום גת, שם. 
133. ארכיון צה"ל, 1984/1041/270, מט"ק 1/א טנק B16453, דווח מלחמה. 
134. תעלת השקיה ב"חווה הסינית". 
135. ארכיון צה"ל, 1984/1041/270, צוות 1/ב, סיפור הקרב. 
136. יעקב קדמי, שם. 
137. ניצן עצמון, שם. 
138. ארכיון צה"ל, 1984/1041/270, יוסי זכאי, פלוגת חרמ"ש, דווח מלחמה. 
139. המחקר הנ"ל של עוזי בן-צבי; ישראל פרטוש-סלע וירום אריאלי בסדנה הנ"ל, הראיון הנ"ל עם יאיר שילה. 
140. ארכיון צה"ל, דוח ברק, שם. 
141. אזוב, עמ' 224. 
142. חוות הדעת של איש השריון הוותיק, סגן אלוף במיל. דני קריאף, בדיונים בפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים. דני קריאף לחם באותה מערכה במסגרת חטיבה 14.
143. משה עברי-סוקניק, שם. 
144. מיכאל אחי-עמוס-הרשקוביץ, שם. 
145. ניצן עצמון, שם. 
146. ראיון מוקלט עם דוד אפשטיין ב-2012 השמור בארכיון המחבר. 
147. יוסי פלד, איש צבא, ספריית מעריב, 1993, עמ' 194-192.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"