العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

סגן מפקד גיס מנוטרל במלחמה

 

 

1. גיוס מילואים בניגוד לפקודה ועוד לפני שהוחלט על מלחמה

 

ביום חמישי, 3 ביוני 1982, התנקש מחבל מארגונו של אבו נידאל בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב. שרון שהה אז בשליחות סודית ברומניה. למחרת בבוקר התכנסה הממשלה ואישרה לצה"ל להפציץ מן האוויר 16 בסיסים של אש"פ. הפלשתינים הגיבו בירי ארטילרי על יישובים ישראלים לאורך כל גבול הצפון. בעיני חברי הפיקוד הישראלי העליון בשלו התנאים למלחמה. הממשלה החליטה על יציאה למלחמה רק במוצאי שבת, אך כבר ביום שישי טלפן ראש לשכת הרמטכ"ל, אלוף משנה (לימים תת-אלוף במיל.) זאב זכרין, לחברו, קצין תותחנים ראשי, תת-אלוף אריה מזרחי, ואמר: "זה הולך להיות. במסוק אין מקום. אתה לוקח את המכונית שלך ונוסע לנצרת". 

סיפר מזרחי: "נסעתי מביתי לנצרת כמו מטורף. למרות שלא הוזמנתי רשמית, נכנסתי לישיבה ולא התבקשתי לעזוב. היו שם רפול; אלוף פיקוד הצפון, אמיר דרורי; מפקד חיל האוויר, אלוף דוד עברי; ראש ענף מבצעים באג"ם, תת-אלוף אורי שגיא, וזאב זכרין, ראש לשכת הרמטכ"ל. רפול אמר: זהו זה. ביום ראשון מתחילים. רפול פקד לא לגייס מילואים כדי לא לתת אתראה. אמרתי לו: אנחנו חיל שדורש הכנות עירומי-תחמושת, סיורי עמדות, מדידות וטיווח, אני רוצה לגייס מילואים כבר מהיום. רפול אמר: 'לא!', שאלתי: 'מתי?', רפול השיב: 'בשבת'. טלפנתי לסגני והוריתי לו להתחיל לגייס מילואים מיד, בקריאה שקטה" (180). קצין האג"ם של פיקוד הצפון דוד אגמון העיד: "מיד ביום שישי גייסנו למילואים כשלוש-מאות איש שהיו חיוניים לפעולת הפיקוד במלחמה, כך שביום ראשון היינו מוכנים לפעולה בכל הזירות". (181)

זכרין טלפן באותו יום שישי גם לתת-אלוף דני ורדי, שהיה מיועד להתקדם לדרגת אלוף ולפקד על אגף האפסנאות. הוא למד אז בהרווארד בקורס ניהול בכיר, ורפול הבטיח לו שאם תפרוץ מלחמה הוא יובהל ארצה ויפקד על אוגדה. (182)

רפול טלפן אישית לחברו, יאנוש, לבוסטון, ואמר לו לבוא כי מתחילים. הוזעקו גם האלופים דן שומרון ויקותיאל אדם ששהו בוושינגטון. הארבעה עלו על המטוס הראשון וטסו לישראל. בשבת, בנמל התעופה בן-גוריון, חיכה להם קצין התחזוקה של פיקוד הצפון, נתן להם מדים והוביל אותם למטוס שהטיס אותם לשדה התעופה במחניים. במוצאי שבת הם הוכנסו בזה אחר זה לחדרו של רפול ב"בור" בצפת, שהוכן למלחמה, ושם הטיל עליהם הרמטכ"ל את המשימות למלחמה שעומדת לפרוץ למחרת. ליאנוש הורה רפול לפקד על הגיס, לפני שסגנו, אהוד ברק, יגנוב ממנו את ההצגה. על ורדי הורה רפול לתכנן את כיבוש הבסיס הסורי הסמוך לעיירה ג'זין, וזאת מבלי שורדי ידע איזה כוח יעמוד לרשותו (183). עוד לפני שעלה למטוס הורה יאנוש בטלפון לראש המטה בגיס להתחיל לגייס את אוגדה 90, שהייתה אוגדת מילואים משוריינת של הגיס שלו. (184) 


במוצאי שבת אישרה הממשלה את תוכנית מבצע שלום הגליל שהציגו שרון ורפול. המבצע אמור היה להתחיל למחרת. בתוכנית נקבע שמשך הפעולה יהיה 48-24 שעות, טווח הפעולה יהיה 40 ק"מ ולא יהיה עימות עם הסורים. (185) ישראל אף העבירה לנשיא סוריה, חאפז אל-אסד, לפני שתקפה, הודעה באמצעות ראש משקיפי או"ם, שאין בכוונתה לתקוף אותה. (186)  במקביל הודיע גם שר החוץ האמריקני, הגנרל אלכסנדר הייג, לנשיא סוריה, חאפז אל-אסד, ש"ישראל אינה מתכוונת לתקוף את כוחותיו, אלא אם כן אלה יתקפו את הכוחות הישראלים". (187) מסתבר ששרון תכנן לא לתקוף את הסורים, אלא רק להבריח אותם מלבנון, בכך שיכתר אותם. זה היה ביטוי לאי-הכרתו את דרך הפעולה של הצבא הסורי, שמעכב בלחימה את כוחות האויב, אך אינו בורח גם כשהוא מאוים בכיתור. לשם כך הוטל על אוגדה 162, בפיקודו של מנחם עינן, להגיע לכביש ביירות-דמשק דרך הרי השוף (שתושביהם הדרוזים אכן קיבלו את צה"ל באורז ובסוכריות), תוך 24-12 שעות. האוגדה נבלמה על-ידי הסורים בעין זחלתא והגיעה ליעדה רק אחרי שלושה שבועות! (188)

 

2. יאנוש התעלם מברק לחלוטין

 

יאנוש לא היה מרוצה מן המטה הוותיק של הגיס שפעל עוד מן הימים שמשה בר-כוכבא פיקד עליו. אחרי שקיבל טלפון מרפול, הוא התקשר עוד ביום שישי מבוסטון למפקד בסיס הדרכה 15 של המודיעין, אלוף משנה אילן ויכסלבאום, וביקש ממנו להיות קמ"ן של הגיס במלחמה, למרות שקמ"ן הגיס, אלוף משנה יוסי תמיר, הוא זה שהכיר את כל התוכניות. ויכסלבאום שהיה ביחסים קרובים עם יאנוש מאז שירת תחת פיקודו במפקדת פיקוד הצפון, העיר שיש קמ"ן לגיס והמינוי צריך להיות באמצעות אמ"ן, בדרך נאותה. יאנוש השיב שמדובר במלחמה, שהוא זקוק לקמ"ן הטוב ביותר, ושהוא יסדר את הנושא עם אמ"ן. יאנוש לא הסדיר שום דבר עם אמ"ן ועל ויכסלבאום היה להסביר בעדינות לתמיר שאין הוא ראוי להיות קמ"ן ושלדעת יאנוש, הוא, ויכסלבאום, טוב ממנו. תמיר שנחשב לקמ"ן מצוין קיבל את הדין וביקש מויכסלבאום להשאירו בגיס בתפקיד של סמל מודיעין. (189)

כך גם נהג יאנוש בראש המטה הוותיק של הגיס, תת-אלוף אורי ירון. את ירון הוא לא הדיח, אך גייס לצידו את חברו ופקודו לשעבר, תת-אלוף עמרם מצנע, שבאותו פרק זמן פיקד על פו"ם ועד אז לא היה מעורב בהכנות של הגיס. (190) יאנוש התעלם מברק לחלוטין, ולפיכך, ברק הקים לו חפ"ק משלו שפעל באופן נפרד. התוצאה: מתחילת המלחמה היו לגיס שלושה גופי פיקוד: חפ"ק יאנוש, חפ"ק ברק והמפקדה העיקרית הוותיקה של בר-כוכבא. (191) תיאום לא היה ביניהם, כי יאנוש סמך רק על מקורביו שאת תוכניות הגיס למלחמה לא הכירו. 

המקרה הבולט ביותר נוגע לתת-אלוף יוסי פלד, פקודו וחברו של יאנוש, שזלזל בברק, והאחרון ראה בו אויב. פלד היה סגן מפקד המכללה לביטחון לאומי ובעל תפקיד חירום בפיקוד הדרום. ביום הרביעי למלחמה הוא עלה ביוזמתו צפונה, התייצב בפני יאנוש ואמר לו: "אני מבקש להילחם תחת פיקודך!" יאנוש: "אין בעיות. תארגן לך שניים-שלושה קציני מטה, תקבל כוח תחת פיקודך". כך היה יוסי פלד למפקד אוגדה מאולתרת בגיס (192). 446 

מאחר שבגין אישר לפעול רק נגד אש"פ, מכיוון ששרון תכנן לסלק את הסורים מלבנון בתמרון מכתר ולא בהתקפה חזיתית, ומכיוון שהיה חשש שהסורים יפתחו חזית שנייה ברמת הגולן, נשלח הגיס של יאנוש, בפרוץ המלחמה, לרמת הגולן למשימת הגנה. מאחר שבמערכת הביטחון רווחה ההערכה שהסורים לא ייזמו מתקפה ברמת הגולן אלא אם יותקפו, ויאנוש רצה מלחמה, הוא ביקש מחברו, רפול, לעבור מרמת הגולן לגזרה המזרחית של לבנון. רפול נענה. (193) להגנת רמת הגולן הוא שלח את הגיס הדרומי, בפיקודו של האלוף משה בר-כוכבא. (194) 

 

3. מרמים את בגין

 

המלחמה פרצה ביום ראשון, 6 ביוני 1982. לפי יאנוש, תפקיד גיס 446 היה להשתתף ב"תמרון כוחותינו באגפו הימני (של חיל המשלוח הסורי בלבנון), מעין תמרון נוסח חניבעל (195) באלפים. במקרה שלנו דרך הרי השוף בלבנון". את התמרון דרך הרי השוף הייתה אמורה לבצע אוגדה 162 בפיקודו של תת-אלוף מנחם עינן. תפקיד הגיס של יאנוש היה להתקדם בגזרה המזרחית מדרום לצפון, "לתקוף ולהשמיד את השריון הסורי בגזרה המזרחית של לבנון, באמצעות ריכוז האוגדות למתקפה גיסית נגד דיוויזיה משוריינת מספר 1 של הסורים. השלב השני כלל ניצול ההצלחה, התקדמות ורדיפה אחרי הכוחות הסוריים הנסוגים. השלב השלישי כלל היערכות לבלימת דיוויזיה משוריינת מספר 3 וכוננות להמשך תנועה, הרחק צפונה לעבר בעל-בק, הנמצאת מצפון לכביש ביירות-דמשק, במרחק של כ-150 ק"מ מגבול ישראל. (196) מצפון לבעל-בק פעלה חוליית אנשי מודיעין ישראלים שאמורה הייתה לספק מידע מודיעיני לגיס של יאנוש בזמן התקדמותו. (197) 

ראש לשכת הרמטכ"ל, אלוף משנה זאב זכרין, סיפר: "רפול העריך מאוד את יצחק רבין. הוא רצה לדעת מה דעתו על המלחמה. רבין אמר: 'רפול, מלחמה עושים בהכרעה מהירה. לא נכנסים עם הראש למחנה פליטים אחרי מחנה פליטים בציר החוף. רוץ לציר דמשק ותנצח במלחמה'. זה השפיע מאוד על רפול. הוא אמר לי: 'זאביק צריך לרוץ'. בראשו של רפול היה להגיע לכביש ביירות-דמשק. רפול ישב ליאנוש על הראש להגיע לכביש ביירות-דמשק". (198) 

מנחם בגין לא הבין את המהלך הזה והממשלה לא אישרה אותו, אך שר הביטחון, שרון, והרמטכ"ל רפול, הטילו אותו על צה"ל, בבחינת תורה שבעל-פה, ויאנוש וברק אכן התכוונו לבצעו. כדי להטעות את הסורים, העביר להם הרמטכ"ל, איתן, כאמור, מסר, באמצעות מפקד כוחות האו"ם בלבנון, שצה"ל לא עומד לתקוף אותם. (199)

כאשר קיבל הגיס את הפיקוד על הגזרה המזרחית בלבנון בסוף היום הראשון למלחמה בתשע בלילה (200) הועמדו לרשותו שתי אוגדות קבועות שכללו שבע חטיבות בפיקודם של תת-אלוף עמנואל סאקל ותת-אלוף גיורא לב. אוגדה מאולתרת, בפיקודו של תת-אלוף דני ורדי שכללה שלוש חטיבות, הוקמה למחרת והוכפפה לגיס בשעות אחרי הצהריים. אף שלכאורה אמורות היו אוגדות אלה לפעול רק נגד כוחות פלשתינים, הן לחמו כבר ביום המלחמה הראשון גם נגד כוחות סוריים שחיזקו את הפלשתינים. (201) מול הגיס של יאנוש פרשו הסורים, ביום המלחמה הראשון, את דיוויזיה מספר אחת שלהם, במערך של שתי חטיבות טנקים קדמיות וחטיבה ממוכנת עם נגמ"שים-נ"ט מאחור. (202)

לפי יאנוש, כוחות הגיס התקדמו צפונה, מעבר לרצועת הביטחון, ודחקו את הסורים בלא אישור ו"ללא ידיעת איש". (203) לפי סגן מפקד אוגדה 90, רן שריג, כבר ביום השני למלחמה ירו כוחותיו מתותחי טנקים על יחידות סוריות. (204) לפי מפקד הסיוע הארטילרי בחפ"ק של אהוד ברק, סגן יעקב זיגדון, הפגיזו כוחותינו, ביום השני למלחמה, סוללות ארטילריה סוריות. (205) לפי הרמטכ"ל רפול, יאנוש טען ש"הסורים תוקפים אותו כל הזמן והוא מבליג, לפי הפקודות. שר הביטחון מודיע לו כי כאשר תוקפים אותו הוא רשאי להשיב אש". (206) חיל האוויר השמיד באותו יום שתי תחנות מכ"ם סוריות בלבנון. (207) מפקד חיל האוויר במלחמה, האלוף בדימוס דוד עברי, כתב שבאותו יום "לאחר שאירעו חיכוכים ראשונים בין כוחות יבשה סוריים לבין כוחות שריון ישראלים בגזרה המזרחית, הועלתה הדרישה לתקוף את הטק"א (טילי קרקע אוויר) למחרת ביום ג'". (208)

 

4. ברק לא התמצא בשטח ודיווחיו הטעו את יאנוש

 

לפי קצין המודיעין של הגיס, אילן ויכסלבאום, יאנוש ניהל את כל המהלכים של יחידות הגיס בשטח, לפעמים עד רמה של טנק בודד, וזה היה לא תקין. הוא נעזר בראש המטה, עמרם מצנע. לסגנו, אהוד ברק, הוא לא התייחס כלל, לברק לא היה למעשה שום תפקיד עד היום האחרון של המלחמה, הוא היום של חרפת סולטאן יעקב. "מכיוון שלא היה לברק מה לעשות במפקדה, הוא לקח שלושה נגמ"שים והסתובב בשטח לדווח מה קורה". אבל ברק לא התמצא בשטח, פעמים אחדות הוא טעה במיקומו, והדיווחים שלו הטעו את יאנוש. (209) גם אלוף משנה בדימוס, שהקשיב בתוקף תפקידו בצה"ל להקלטות, וביקש להישאר בעילום שם, העיד כי ברק טעה והטעה

ההחלטות המבצעיות במלחמה התקבלו בחדר קטן בצריף על הר כנען שבצפת, ששימש מקום לינה ל"נהגי הבוס" וכינויו היה "הארמון". שם התכנסו שר הביטחון, אריאל שרון; הרמטכ"ל, רפאל איתן; אלוף הפיקוד, אמיר דרורי; מפקד הגיס; מפקדי האוגדות ועוזריהם. בחדר שררה צפיפות מטרידה, האוויר היה אפוף עשן סיגריות, ולרבים מן העוזרים, שחלקם היו חיוניים, לא היה מקום. (210) מדי לילה התקיימו שם דיונים בראשות שר הביטחון, (211) וזאת הייתה אחת הסיבות שצה"ל, באותה מלחמה, מיעט להילחם בלילה. 

לפי ויכסלבאום, שנלווה ליאנוש, שרון ניהל את הישיבות ביד רמה ונזף בחריפות באוגדנרים על ביצועיהם הלקויים ועל אי-מילוי המשימות. סיפר ויכסלבאום: "בלילה השני למלחמה, אחרי שהורה למנחם עינן להתקדם בגזרה המרכזית עם אוגדתו צפונה, לעבר כביש ביירות-דמשק, דרך הרי השוף לעין זחלתא, מבלי להסתבך עם שלושה מוצבים סוריים, הוא שחרר את מפקדי האוגדות וקרא ליאנוש ולי להיכנס לחדרו. שם הוא אמר לנו: 'מחר אתם הולכים לתקוף את הצבא הסורי!' ואז, סמוך לחצות, הגיע טלפון מראש הממשלה מנחם בגין שאמר: 'אדוני שר הביטחון! לכבוד הוא לי לדבר איתך. מחר בישיבת הממשלה אני רוצה לתדרך את השרים לגבי יום המלחמה הבא, אנא הסבר מה הולך לקרות מחר?' אריק הסביר לבגין על המהלכים הצפויים של האוגדות המערביות, בפיקודם של איציק מרדכי, אביגדור קהלני, ומנחם עינן, והדגיש שאין עניין להתעסק עם סוריה. הוא לא אמר מילה על פעילות האוגדות המזרחיות של גיורא לב, עמנואל סקל ויום-טוב תמיר (שאת אוגדתו החלו לגייס), ושמשימתן הייתה לתקוף את הסורים. בגין אמר: 'תודה רבה ולילה טוב!'" (212) עוד לפני אותה שיחה, באותו יום שני בשעה רבע לשתים-עשרה בצהריים, קיים יאנוש קבוצת פקודות בחפ"ק הגיס בקיבוץ משגב עם, ואמר למפקדי הכוחות: "למחרת מתוכננת התקפה של הגיס על הצבא הסורי". (213) לפי האלוף אורי שמחוני, שרון ורפול יצרו היתקלויות עם סורים, כדי להשיג אישור ממשלה לתקוף אותם. (214) 

ביום השלישי למלחמה, 8 ביוני 1982, התקדמה אוגדה 162, בפיקודו של תת-אלוף מנחם עינן, צפונה, דרך הרי השוף, ללא התנגדות. היא הגיעה בערב לכפר עין זחלתא, ושם נבלמה על-ידי כוחות סוריים קטנים שנשלחו לקראתה, ב"מעבר הכרחי" לפני גשר, מצפון לכפר. הסורים גרמו להשהיית האוגדה באזור עין זחלתא למשך יומיים וחצי, עד הפסקת האש, כך שהיא לא ביצעה את משימתה. קרב סולטאן יעקב, שלו מוקדש פרק זה, וקרב עין זחלתא המוזכר כאן, הם שני הכישלונות הבולטים של צה"ל במלחמה. (215)

באותו יום תקף "כוח ורדי", מן הגיס של יאנוש, את מתחם ג'זין, על השלוחה הדרומית של ג'בל ברוך, שבו היו ממוקמים שני גדודי טנקים סוריים, שני גדודי חי"ר ושני גדודי קומנדו, ועוד שתי חטיבות פת"ח. העילה להתקפה הייתה תגבורת שהחישו הסורים למתחם. (216) שרון, בלא ליידע את בגין, אישר לרפול להפעיל את חיל האוויר לפגיעה בתגבורת, ואחר-כך לכיבוש המתחם. בעשר בבוקר זימן רפול את ורדי לצפת, אישר בלא התעמקות יתרה את תוכניתו, אמר לו שעדיין אין אישור לכבוש את המתחם, אך עליו לטוס במסוק לצומת ג'זין, לשם יגיעו חטיבה 460 בפיקודו של אלוף משנה חגי כהן, וגדוד 13 של "גולני" בפיקודו של סגן מפקד החטיבה, סגן אלוף גבי אשכנזי, ופלוגת הנדסה. עם כוחות אלה וכוחות ארטילריה של עינן שיועמדו לרשותו, עליו להתקדם לג'זין ולתקוף, עם בוא האישור הממשלתי. לאחר הכיבוש עליו להתקדם מזרחה לעבר אגם קרעון. 

סגן אלוף הפיקוד, האלוף אורי שמחוני, אמר לורדי כי ההתקפה היא באחריות יאנוש. כך צורף ורדי לגיס 446. האישור הגיע. ורדי ופקודיו תקפו את העיירה ואת הבסיס. החיילים הסורים נהרגו, ברחו או נפלו בשבי, 32 טנקים סוריים הושמדו והשאר נסו. חיל האוויר של צה"ל, שסייע להתקפה והפיל ארבעה מטוסים סוריים, פגע גם בכוחותינו. הכיבוש אפשר לתקוף את המערכים הסורים במרחב. בתגובה הכניסו הסורים ללבנון חמש סוללות טילים חדשות מסוג סאם 6, ובסך-הכל נפרשו בלבנון 19 סוללות טילי קרקע-אוויר. הסורים גם דחו את דרישת ישראל, שהועברה אליהם באמצעות פיליפ חביב, שליחו המיוחד של נשיא ארה"ב רונלד רייגן, לסלק את הפלשתינים ממתחמיהם. (217) אור ליום ד' בשעה שתיים אחר חצות הורה סגן מפקד החזית, האלוף אורי שמחוני, לראש מטה הגיס, תת-אלוף עמרם מצנע, לשלוח את ורדי בארבע לפנות בוקר לתקוף צפונה בגזרת ג'זין. מצנע השיב כי לא מסוגלים לתקוף כי לטנקים אין דלק. לאחר חצי שעה גער אלוף הפיקוד אמיר דרורי במצנע: "כל הלילה עמד לרשותנו. כעת אני יכול רק להתרגז!" (218) 

  

5. יש אישור לתקוף את סוריה

 

כישלון אוגדת עינן בעין זחלתא מנע מצה"ל להגיע דרך הרי השוף לכביש ביירות-דמשק, לכתר את הסורים ולהבריחם מלבנון בלא קרב. מכיוון שסילוק הסורים היה מטרתם האסטרטגית הסמויה, אך האמיתית, של שרון, ושל רפול ויאנוש, היה עליהם לוותר על האסטרטגיה העקיפה ולתקוף ישירות את הסורים. את האישור מבגין הם השיגו בטענה שהסורים לחמו נגד צה"ל במתחם ג'זין ושהכנסת סוללות סוריות נגד מטוסים ללבנון מסכנת את חיילי צה"ל. ראש הממשלה אישר "להתגונן" נגד הסורים ושרון הורה ליאנוש לתקוף במלוא העוצמה את דיוויזיה מספר 1 הסורית, שהתחככה באוגדות הגיס שלו, ולרוץ צפונה לכביש ביירות-דמשק. הוא גם אישר לגייס את אוגדה 880 בפיקוד תת-אלוף יום-טוב תמיר ולצרפה לגיס של יאנוש, וכן לצרף לגיס חטיבת שריון, חטיבת צנחנים וחטיבת נ"ט אחת. (219) כאן התערב רפול ודרש להשמיד קודם את סוללות הטילים נגד מטוסים שפרסו הסורים במזרח לבנון, בהתאם לתוכניות המלחמה, שהתגבשו עוד כשיאנוש היה אלוף פיקוד הצפון. (220) 

 

6. "מבצע ערצב 19"

 

השמדת הטק"א (טילי קרקע-אוויר) הסוריים הייתה חיונית בעיני רפול, שבמלחמת יום הכיפורים פיקד על אוגדה 36 ברמת הגולן בחזית הסורית, וביום המלחמה השני עבר עם חבורת הפיקוד שלו מבסיס הקבע בנפח, להרים, כשטנקים סוריים הגיעו עד גדרות הבסיס. אז הופנה חיל האוויר של צה"ל לחזית רמת הגולן למנוע את נפילתו בידי הסורים, סבל אבדות כבדות מאוד ולא סיפק את הסחורה. רפול ורוב מפקדי צה"ל באוקטובר 73' בטחו בחיל האוויר שיושיע אותם בכל מצב, לאחר ניצחונו הגדול במלחמת ששת הימים. הם לא ידעו וכמובן גם לא הבינו כי ההישג ביוני 67' לא היה רק של הטייסים ומטוסיהם, אלא של תחכום "תוכנית מוקד", שתכנן כמעט לבדו סרן רפי סברון, בשנים 1962-1965 (221), ושל הל"א (הלוחמה האלקטרונית) שפיתח כמעט לבדו אלוף משנה יוסף נאור, (222) על-אף הקשיים והמכשולים שהערימו עליו מפקדיו. 

הל"א אפשר למטוסים במלחמת ששת הימים לפעול בלא הפרעה, לאחר שנאור פיתח טכנולוגיה שאפשרה לגלות איזה נתיבי טיסה אין המכ"ם המצרי באל עריש מסוגל לאתר, ובעקבות גילוי זה שימשו אותם הנתיבים את הטייסים הישראלים. בתקופת מלחמת ההתשה שִכְלל נאור את הל"א ופיתח אמצעים לנטרול טילי סאם 6 החדשים, שסיפקה ברית המועצות למצרים ולסוריה, לחסימת הקשר בין טייסי האויב למרכז השליטה שלו ולשיבוש המכ"ם של טילי האויב ותותחיו. 

אבל אמצעים אלה לא באו לידי שימוש בימים הראשונים של המלחמה, כי זמן-מה לפני שפרצה, סילק מפקד חיל האוויר החדש, האלוף בני פלד, את נאור, מן החיל, וגם נמנע מלהכניס לשימוש את האמצעים שנאור פיתח. היה זה מחדל חמור והוא שקבע במידה רבה את תוצאות המלחמה, כי השאננות לקראתה נגרמה במידה רבה עקב האמונה של מפקדי צה"ל כי חיל האוויר יושיע אותם בכל מצב. אחרי מלחמת יום הכיפורים השקיע חיל האוויר מאמצים רבים לשפר את מה שפיתח נאור. בראש צוות השיפורים היה אלוף משנה אביאם סלע, וחבר בולט בו היה (לימים) האלוף בדימוס, פרופ' יצחק בן-ישראל. (223) 

כדי לשכנע את הממשלה להשמיד את טילי הקרקע-אוויר באמצעות פעולה אווירית, טס שרון מן הצפון לירושלים. הוא ביקש ממפקד חיל האוויר, דוד עברי, להצטרף אליו. משהתרשם שעברי מהסס, ואילו סגנו, תת-אלוף עמוס עמיר, תומך בכך, הוא החליט לקחת איתו את עמיר. (224) משאישר בגין לתקוף את הסורים ביום ד' בשעה 12:00 בצהריים, הגיעה שעת המבחן של מורשת יוסף נאור ושל אביאם סלע וחבריו. (225)

ביום ד' בשעה 14:00 החל מבצע "ערצב 19": תוך שעה אחת הושמדו 13 סוללות, נפגעו קשה השש הנותרות והופלו 26 מטוסים סוריים, מבלי שנפגע מטוס ישראלי אחד. (226) בסך-הכל הופלו במלחמה 100 מטוסים סוריים. אף מטוס ישראל לא נפל. (227) לישראלים ספורים בלבד היה הידע להעריך, לאור תוצאות אלה, איך הייתה נראית מלחמת יום הכיפורים, אלמלא סילק בני פלד את יוסף נאור מן החיל, ואלמלא התעלם מן הפיתוחים שלו.

 

7. המשימה: להגיע לשדה התעופה ריאק

 

באותו יום ד' בצהריים, במקביל למבצע "ערצב 19", אמור היה הגיס של יאנוש לתקוף בכל עוצמתו את דיוויזיה מספר 1 הסורית. על-פי התוכניות המוקדמות ועל-פי הפקודה שקיבל יחד עם חיל האוויר, היה עליו להתקדם, עד למחרת אחרי הצהריים, מעל מרחק של 40 ק"מ מהגבול, להשמיד את הדיוויזיה הסורית, ולהתקדם מיד לכביש ביירות-דמשק, בשטח פנוי יחסית מאויב, כדי להשיג את המשימה המערכתית של צה"ל, עוד בו ביום, באותו שלב של המלחמה. משימה זאת אמורה הייתה, על-פי התכנון המוקדם ומשאת-הנפש של חברי הפיקוד העליון, להביא להכרעה במלחמה ולהשגת מטרותיה. מכאן, שלכביש ביירות-דמשק היה על הגיס להגיע ביום ה' בלילה (228), עם אופציה להמשיך משם צפונה עוד 50 ק"מ, לעיר בעל-בק, ולהשתלט שם על שדה-התעופה. (229) בתחקיר של אוגדה 90, שבע-עשרה יום לאחר הפסקת האש, אמר מפקד חטיבת שריון 943, אלוף משנה נחמן רבקין: "בכל התדרוכים, גם בתדרוך האישי של הרמטכ"ל, נאמר לנו שהמשימה המרכזית היא להגיע מהר לשדה התעופה ריאק[ליד בעל-בק]" (230) 

יאנוש לא מיהר להפעיל את הגיס, מאחר שבאותו פרק זמן, הוא ביקר במטה של פקודו וחברו, מפקד אוגדה 36, תת-אלוף אביגדור קהלני בצידון, בגזרת הלחימה המערבית. (231) הפקודה נמסרה לראש המטה, עמרם מצנע. זה היה אות מבשר רע לגבי קלות הדעת של יאנוש ואופן תפקודו הלקוי בחרפת סולטאן יעקב.
 

8. ברק אשם בפקק הלוגיסטי

 

כבר ביום הלחימה הראשון של הגיס, יום ד', 9 ביוני, נוצר פקק על כביש ההתקדמות הלוגיסטי המרכזי, ממטולה צפונה ללבנון – "ציר מיכה". אף אם לא היו סיבות אחרות לתפקוד הלקוי של הגיס, הרי פקק זה לבדו היה מקשה עליו מאוד להשיג את משימתו להגיע לכביש ביירות-דמשק. לפי עדות ממקור ראשון, של סגן אלוף חנני תבור, שלחם כסגן מפקד חטיבה בגיס, "ציר מיכה היה חסום, ומטוס סורי אחד יכול היה לגרום למאות הרוגים ולהשמדת הגיס". (232) תכנון כזה מצביע על העדר מקצועיות של מפקד הגיס וסגנו, ושל שר הביטחון והרמטכ"ל, שאישרו אותו. אבל בייחוד מדובר בסְגן, אהוד ברק, שעד המלחמה תכנן, כמפקד בפועל, את מהלכי הגיס במלחמה. תפקידו כסגן היה לפקד על כל המהלכים הלוגיסטיים. הפקק על ציר "מיכה" הוא בראש ובראשונה פקק שהתפתח בצה"ל עקב קידום אדם לא מתאים ולא בשל לתפקידים שהם מעבר ליכולתו. יוסי פלד ראה את הנולד, הזהיר כקול קורא במדבר, וצדק. 

והיו סיבות נוספות לתפקוד הלקוי: אי-אמון בין חברי המטה של הגיס, שאחדים מהם מונו לתפקידם ביום פרוץ המלחמה ולא הכירו את התוכניות ואת השטח. כתוצאה מכך: העדר חלוקת סמכויות ברורה ביניהם, העדר עבודת מטה של ממש, אי-הקפדה על נוהל קרב תקין ועל קבוצות פקודות ראויות, שגם הם באחריותו של הסגן. נוסף על הנ"ל, התנהגות קפריזית, על גבול הטירוף, של מפקד הגיס, על-פי עדות פקודו במלחמה, תת-אלוף דני ורדי. (233) התוצאה: העדר מידע לאורך שרשרת הפיקוד על הכוונה והמשימות, על האויב ועל היחידות השכנות, והעדר שליטה של הגיס והאוגדות על יחידות המשנה שלהם. 

כפועל יוצא מכך היו מקרים אחדים של ירי דו-צדדי (דו"צ) בין היחידות בגיס. כבר ביום המלחמה הראשון בשעה חמש לפנות ערב נכנס החוד של גדוד 75 מחטיבה 7 לכפר חצביא. הוא "הופצץ במקום על-ידי מטוסינו. שמונה חיילים, ביניהם מג"ד, נפצעו ואחד מהם נפטר מפצעיו". ביום חמישי "תיאומים לא טובים גרמו לירי מקלעים מטנקי גדוד 75 על כוח צנחנים שכבש את הרכס [כפר כיפא] וזוהה בטעות ככוח מחבלים. עד שהמח"ט [איתן קאולי] הורה 'חדל' נהרגו ונפצעו מפקד פלוגה, מפקד מחלקה ולוחמים". (234) 


המקרה החמור ביותר אירע כבר ביום רביעי בלילה בכפר עין א-תינה, בין גדוד של קורס קציני שריון (קק"ש), לגדוד קורס מפקדי טנקים (קמ"ט) מחטיבה 460, שהשתייכה לכוח דני ורדי, ואשר פעלה כאמור בגזרה המערבית של הגיס. בפולקלור השחור של צה"ל מכונה האירוע: קק"ש נגד קמ"ט. בשעה 10:30 בבוקר באותו היום, בדרכו לביקור אצל חברו, תת-אלוף אביגדור קהלני, בצידון (מהלך מוזר מצד מפקד הגיס ביום שהוטל עליו לתקוף), נחת יאנוש בחפ"ק של ורדי ואישר לו לכבוש את המוצב הסורי על ההר הגבוה בגזרה, ג'בל ברוך, להתקדם מזרחה לאגם קרעון, ולנקות את כל הכפרים מכוחות סוריים. ורדי שלח את אשכנזי עם חיילי "גולני" לג'בל ברוך והתקדם עם חטיבה 460 מערבה. בסביבות שלוש אחרי הצהריים הוא הגיע לכפר עין א-תינה. שלוש פעמים תקף סגן אלוף חגי כהן את הכפר עם גדוד קמ"ט ונכשל. (235) הפעלה איטית של הגיס עוררה אי-נחת בחמ"ל בצפת. בשעה ארבע אחר-הצהריים אמר אריק שרון: "על גיס 446 לתקוף צפונה מהר ככל האפשר. ירידה מיד לכיוון זחלה. המשך בלילה בתנועה צפונה". (236) אחרי שעתיים, כשהתברר שהגיס לא זז, אמר אורי שמחוני למצנע בקשר: "יש לדחוף בכל הכוח, בכל הצירים, קדימה. יש אוויר, כמה שתרצו תקבלו". (237) אריק שרון התערב בשיחה ואמר למצנע: "שמעתי את ההוראות שקיבלת. זה מה שצריך לעשות". (238) קמ"ן הפיקוד, משה צור, העיר בחמ"ל שכל המערכים בדרכו של הגיס, ריקים. (239) ושרון סיכם: "המלחמה צריכה להיגמר בשתורה-זחלה [כביש ביירות דמשק], אפילו ברייק [חמישים ק"מ צפונה יותר], אבל לא מעבר הגבול לסוריה". (240)

אי-הנחת מתפקוד הגיס הכניס את מפקדו ללחץ. בשעה רבע לשבע בערב הודיע יאנוש בקשר לורדי שאם תוך שעה לא יכבוש כהן את הכפר, הוא יודח. ורדי צירף להתקפה את גדוד קק"ש, בפיקודו של סגן אלוף חיים-יוסף שאומן. אחרי כיבוש הכפר טעו הגדודים לחשוב שמדובר באויב והפגיזו זה את זה. בדו"צ זה נהרגו חמישה לוחמים, לרבות סגן אלוף חיים-יוסף (ספי) שאומן, והושמדו ארבעה טנקים. למרות שמפקד החטיבה, חגי כהן, אמור היה לטפל בתאונה, ואם לא הוא, אז מפקד הכוח, ורדי, הרי שמפקד הגיס טיפל אישית באירוע מרחוק, כל אותו הלילה. לפי קמ"ן הגיס, "יאנוש הזניח את הגיס לילה שלם והתעסק בקרב בין שני טנקים לשני טנקים ישראלים". (241) הקמ"ן משה צור דיווח לשרון לפנות ערב שהבקעה כמעט ריקה מכוחות סוריים. (242) יאנוש לא ניצל את הלילה להתקדמות. בשעה תשע וחצי בלילה טלפן מפקד אוגדה 90, תת-אלוף גיורא לב, לקצין האג"ם של הפיקוד, אלוף משנה עמוס כץ, ואמר לו שמחכים עד הבוקר לתחילת ההתקפה. גם אוגדה 252 בפיקוד של תת-אלוף עמנואל סאקל לא התקדמה בלילה בגזרה המזרחית של הגיס. וגם כוח ורדי לא התקדם בגלל הדו"צ בעין תינה, וכתוצאה מחוסר דלק. לעומת כל אלה, הסורים ניצלו את הלילה להיערכות במרחב. (243) 


בעקבות תאונה זו הקים יאנוש כוח אוגדתי נוסף בפיקוד חברו, יוסי פלד, והטיל עליו להגיע לכביש ביירות-דמשק בציר המערבי, ואילו על דני ורדי, שלכוחו צירף חטיבת צנחנים בפיקודו של נחמיה תמרי, הטיל לנקות את המאחזים הסוריים סביב אגם קראון ולכבוש את המתחם הסורי בכפר ג'ב גנין שממערב למשולש טובלנו. (244) בשעה 01:30 אחר חצות, אור ליום ה', העריך עמוס כץ בחמ"ל בצפת שכוחות של יאנוש יגיעו ב-07:30 בבוקר לכביש ביירות-דמשק. כדי לסייע למהלך הזה, תדרך כץ, לאחר שעה וחצי, את מפקד אוגדה 880 שאך זה גויסה, תת-אלוף יום-טוב תמיר: "היכנס לבקעה ותן תנופה סופית". ב-05:30 לפנות בוקר אמר אלוף הפיקוד, אמיר דרורי, ליאנוש בקשר: "השעון אוזל, זה מתחיל להיות קצר". יאנוש השיב שבלילה הסורים חיבלו בדרכים. (246)

במהלך יום ה' נלחמו יחידות המשנה של הגיס בעיקר מול דרכים סלעיות, וגשרים שהסורים פוצצו, ופקקי תנועה. הכוחות בגזרה היו בלתי שווים: גיס ישראלי שמנה ארבע אוגדות, מול שתי חטיבות סוריות – 91 במזרח ו-76 במערב. הסורים ניהלו מהלכי השהיה בהצלחה והתחמקו מקרבות חזיתיים, שבהם לא היה להם שום סיכוי. סיפורו של איל מלמד, מפקד פלוגה בחטיבה 399, שגדודו התקדם ב"ציר הפיתולים" בשטח הררי, מעל כמה ערוצים עמוקים שעליהם הוקמו גשרים וגשרונים, מאפיין את התקדמותו של הגיס ביום ד'. אורך הקטע שעל "ציר מיכה" - חמישה ק"מ, ובתוכם חמישה עיקולים חדים. בכל אחד מהפיתולים חפרו הסורים בור יקוש (246) מלא חומר נפץ, שנועד להתפוצץ ולהרוס את המעבר ההכרחי היחיד, ובכך לעכב את התקדמות הכוח התוקף: "אנו מגיעים עד לעיקול, כ-250 מטר לפני הבור הייקוש. נהג עצור! על הכביש 20-15 מוקשים חדשים ונוצצים. אקט קרבי ראשון. עדיין לא מסודר כל-כך, אבל החבר'ה מתחילים להתעשת. דובי הסמ"פ מארגן את הפלוגה בעמדות, בעוד שאני נשאר על הכביש כ-50 מטר לפני המוקשים, וממתין לטנק 'נוכרי' (247). במהלך ההמתנה אני מפוצץ 5-4 מוקשים בירי מקלע 0.3. טנק 'הנוכרי' נכנס לאט. בום, בום, בום, 'הנוכרי' לא מפוצץ כלום. הטנק לעומת זאת עולה על שלושה מוקשים. רוני חיטרון, מפקד 'הנוכרי', מוסיף ששון לשמחה ומדווח שגם הבור הייקוש, מעבר למוקשים, הופעל, ו'רק אם הטנקים מסוגלים לדלג מעל פער של 10 מטרים ועומק של 20 מטר אפשר יהיה לעבור'". יחידת הנדסה שנלוותה לגדוד הוזעקה לראש הטור. חייליה פינו את המוקשים מהכביש בפעולה ידנית ובדחפור, והכשירו מעבר בתוך הוואדי. רק אחרי שלוש שעות ניתן היה להמשיך בתנועה. (248) 

 

9. חיל האוויר תוקף את צה"ל

 

ביום ה', ב-13:30 בצהריים, לאחר שחטיבת נחמן רבקין פעלה בפיקודו של סגן מפקד האוגדה, רן שריג, בסביבות אגם קרעון, התכנסה החטיבה לתדלק את הטנקים שלה. בעת התדלוק שלפני המסע ליעד תקפו את הכוח ארבעה מטוסי פנטום ישראלים. 25 לוחמים נהרגו וכ-100 נפצעו. היה זה אירוע הדו"צ החמור ביותר בתולדות צה"ל. רבים מן ההרוגים והפצועים היו מגדוד 572 בפיקודו של גיורא עוז. 

סיפר המג"ד: "הגדוד שלי הוביל את החטיבה. ניהלנו קרב עם שחר מול כוח סורי. נותרה שם פלוגת טנקים, את מרביתם השמדנו. אחרי הקרב חזרנו לחימוש ותדלוק. הגיעה אלינו פלוגת חרמ"ש. אמרתי להם להתפרס, כי בתדלוק תמיד יכולים לקרות דברים לא נעימים. השמיים היו נקיים וכל מטוס סורי שעלה, ממש הופל בשניות. כשהתחלנו לתדלק טסה מעלינו רביעיית פאנטומים והפציצה אותנו. זה היה בית מטבחיים. עם כל ניסיונותיי הקרביים, כולל מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, לא חוויתי דבר דומה. מהגדוד שלנו נהרגו שישה. לידינו היו נחלאים ומיחידות אחרות. זו הייתה חוויה מצמררת. די מהר הבנתי שאלה מטוסים שלנו, כי הם השתמשו בתחמושת אמריקנית. בתחילה טענו שהיינו בלי פאנלים, אבל אנחנו כולנו היינו עם פאנלים. במלחמה ההיא הרגו הסורים שני חיילים מהגדוד. חיל האוויר שלנו הרג שישה, וטנק מרכבה שלנו חמישה. עם ידידים כאלה באמת לא צריך אויבים". (249) 

אחרי דו"צ הפנטומים, נטל את ההובלה גדוד 573 בפיקודו של עלי ברוק, שגדודו לא נפגע. תצפיות דיווחו על תנועה של כלי רכב סוריים משוריינים ורכבים מדרום לצומת טובלנו, לכיוון צפון. (250) יאנוש ביטל את משימת חטיבת רבקין להשמיד את הסורים בסביבות אגם קרעון. הוא התקשר לרבקין ושאל אותו: 

"נחמן, מה מצבך?" 

המח"ט השיב: "יש דברים שמחים ויש דברים עצובים מאוד". 

יאנוש: "הדברים העצובים הם עצובים, אין מה לעשות. האם אתה מוכן להמשך משימות?" 

רבקין: "בוודאי". 

יאנוש: "נוע לג'בל ערבה ותפוס עמדות כלפי מזרח". (251) 

יאנוש התקשר גם ישירות לברוק ופקד עליו, לדברי ברוק, לעלות בדרך הררית ומסולעת לרמת ג'בל ערבה להשמיד משם כלי רכב סוריים שנעו על ציר מיכה צפונה. ברוק מיקם את הטנקים שלו בשלושה ריכוזים סמוך לכפרים: א-רפיד, אל-בירא ואל-מחידת'ה, שחלשו ממערב על ציר מיכה, במרחק של כשני קילומטרים מן הכניסה הדרומית למשולש טובלנו. הגדוד של ברוק, עם המח"ט נחמן רבקין ומטהו, הגיעו ליעדם בצהריים. (252) 

 

הערות

 

 68. בן כספית ואילן כפיר, שם, עמ' 134-133. 
69. יוסי צין, שם. 
70. אמיר אורן, "כאשר ברק נעשה רמ"מ", הארץ, 20 במאי 1999. 
71. בן כספית ואילן כפיר, שם, עמ' 134. 
72. בן כספית ואילן כפיר, שם, עמ' 135-133; עדויות מוקלטות של תת-אלוף מרדכי ציפורי וסגן אלוף אבי פרחן השמורות בארכיון המחבר. 
73. מעוזיה סגל, "עדויות מגובה החול – קרב הצנחנים בחווה הסינית", מודן, 2007, עמ' 180. 
74. בן כספית ואילן כפיר, שם, עמ' 136. 
75. עדות מוקלטת של תת-אלוף בדימוס מרדכי ציפורי ב-2012 השמורה בארכיון המחבר. 
76. ארכיון צה"ל, 270/1041/1984, דיווח אהוד ברק על הגדוד במלחמה. 
77. מיכאל הרשקוביץ-אחי-עמוס, "מראה סדוקה", הוצאת נרקיס, 2007, עמ' 70-66. 
78. עדות מוקלטת של אלוף בדימוס משה עברי-סוקניק ב-2011 השמורה בארכיון המחבר. 
79. עדות מוקלטת של אורי דינור ב-2011 השמורה בארכיון המחבר. 
80. ראיון מוקלט עם רב סרן בדימוס יאיר שילה ב-2013 השמור בארכיון המחבר. שילה מסר למחבר רשימות שכתב על אותם ימים. 
81. עדות מוקלטת של יהודה גבעון ב-2011 השמורה בארכיון המחבר. 
82. דיווח ברק, שם. 
83. טנקי שלל רוסיים ממלחמת ששת הימים. 
84. עדות מוקלטת של תת-אלוף בדימוס יואל גורודיש ב-2011 השמורה בארכיון המחבר. 
85. ארכיון צה"ל, 1984/1041/270, עדות סמג"ד 100. 
86. עדות מוקלטת של יעקב קדמי מ-2011 השמורה בארכיון המחבר; הרצאה מוקלטת של יעקב קדמי בסדנת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים על פינוי נפגעים בפברואר 2013. 
87. מדובר במבצע "אור ירוק" שבוטל כאשר גדוד 890 של הצנחנים נשלח ב-16 באוקטובר מראס סודר לחווה הסינית. ראה להלן. תת-אלוף בדימוס יואל גורודיש אמר למחבר כי הוא שכנע את אחיו לבטל את המבצע כי לאור התכנון וההכנות הלקויות שלו והמפקדים שנועדו לו, הוא עתיד להסתיים בכישלון גמור. 
88. יעקב (יאשה) קדמי, "מלחמות אבודות", מטר, 2011, עמ' 102. 
89. בן כספית ואילן כפיר, שם, עמ' 138. 
90. ארכיון צה"ל, 1984/1041/270, דיווח מלחמה של אהוד ברק. 
91. עדות מוקלטת של ישראל אורנשטיין ב-2011 השמורה בארכיון המחבר. 
92. יואל גורודיש, שם. אותם דברים בקירוב אמר מרדכי ציפורי על תיאור הפגישה בביוגרפיה בין דדו לברק. 
93. ראיון מוקלט בטלפון ב-2011 עם מיכאל קלעי המתגורר בארצות הברית; הראיון שמור בארכיון המחבר. 
94. מכתב למחבר ב-2011 מאת פרופסור יוסי כהן המתגורר בארצות הברית; שמור בארכיון המחבר. גם מפקד החטיבה יואל גורודיש העיד על הטעות בצבעים של הטנקים המצריים. 
95. מיכאל קלעי, שם. 
96. ארכיון צה"ל, דיווח ברק, שם.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"