العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

חרפת קרב סולטן יעקב

 

 

1. אהוד ברק שולח את הגדוד של עירא למלכודת  

 

קמ"ן אוגדה 90 שעליה פיקד תת-אלוף גיורא לב (לימים ראש עיריית פתח תקוה), תמיר ברשד, כתב: "בערב יום חמישי הורתה מפקדת הגיס לאוגדה לבצע חסימות מול הכוח הסורי שצפוי להגיע צפונית לעמדות שבהן נערכו, עם דמדומים, יחידות האוגדה. הייתה כוונה להשקיע חטיבה במרחב של משולש טובלנו ולחסום את הצירים לכל הכיוונים, לפני שיגיעו כוחות האויב. בנוהל הקרב לא שותפו קמ"ן האוגדה ומחלקת המודיעין... בפועל התנהל משא-ומתן בין מפקד האוגדה, גיורא לב, לבין סגן מפקד הגיס, אהוד ברק, בנוגע לדרישה להכניס חטיבה לכיוון הבקעה שמצפון למשולש טובלנו 'למלא את הבקעה'. מפקד האוגדה סבר שפעילות כזאת מחייבת הקצאת כוחות חי"ר, על בסיס ההערכה שבכוחות המשוריינים של האויב יהיו משולבים כוחות קומנדו. היות שכוח חי"ר לא ניתן, סוכם שיבוצעו חסימות בלבד באמצעות גדוד טנקים אחד", הגדוד של עירא. (287) 

 

2. תת אלוף לב: "אהוד ברק העביר לי פקודה חסרת טעם"

 

ב-1992 תיאר גיורא לב את המפגש עם אהוד ברק, ברשימת תגובה על כתבה ביקורתית על תפקודו, שהתפרסמה במקומון של רשת שוקן "העיר" (288): "אחד הגדודים של צה"ל מצא עצמו מסובך בגלל שרשרת אירועים משונה: בשעות אחרי הצהריים, או לפנות ערב, קיבלתי פקודה מהאלוף דאז, אהוד ברק, שהיה סגנו של האלוף יאנוש בן-גל, להכניס חטיבת טנקים לבקעה הצרה המשתרעת ממזרח לרכס סולטאן יעקב. המהלך לא נראה לי הגיוני וראיתי חוסר טעם להכנסת טנקים לשטח נחות, מה עוד שידעתי שעד חצות בוודאי נשלים את ההשתלטות שלנו על כל הרכסים השולטים על בקעה זו ועל כל היציאות המוליכות לבקעת הלבנון. ואכן היה ויכוח נוקב ביני לבין אהוד [בתחקיר האוגדה, מיד אחרי המלחמה, טען לב שברק אמר לו ש"השטח נקי ויש לבצע חסימות צפונה ולהקדים את הסורים הנעים דרומה"]. (289) ביקשתי לכן מברק פקודה אישית של יאנוש, אך נמסר לי על ידו שיאנוש נמצא בפיקוד הצפון בדיון עם הרמטכ"ל ושר הביטחון. 

"לאחר ויכוח של כ-45 דקות, אהוד השתכנע והורה לי להכניס במקום חטיבה שלמה רק גדוד אחד, ובמקום לבקעה הצפונית להשתלט רק על החלק הדרומי של הבקעה ולחסום את הצירים צפונה, במקום שנקרא 'משולש טובלנו'. כמדומני שהיה זה אהוד ברק או יאנוש שמאוחר יותר בלילה הסביר לי שכוונת מהלך זה הוא שהגדוד הזה, יחד עם כל החטיבה, יתחברו בלילה לאוגדה הנוספת שגויסה, אוגדת יום טוב, שנמצאת כבר בעורף האוגדה שלי, וזה על-מנת שבאור ראשון של יום שישי יפרצו צפונה לחסימת כביש דמשק-שתורה-ביירות. שוכנעתי. זה היה אמור להיות מהלך מבריק. רק שלא ידעתי אז שכבר באותו לילה דובר על אפשרות של הפסקת-אש ביום שישי בבוקר. המשימה הוטלה על-ידי על חטיבת מיקי [שחר]. תדרכתי אותו בקשר שעליו לצאת צפונה, לשלוח גדוד אחד עם פלוגת חרמ"ש ופלוגת הסיור החטיבתית שלו, להשתלט על משולש טובלנו, והוריתי לו להתמקם עם שני הגדודים הנותרים בעורף הגדוד הקדמי, במרחב שכבר הושמדו בו כל הכוחות הסוריים על-ידי חטיבת נחמן". (290) 

לפי מח"ט 399, אל"מ מיקי שחר, הוא נפגש עם האוגדנר גיורא לב בשבע וחצי בערב. לב אמר לו בתדריך שעליו לבצע חסימות, כי "האויב צפוי להגיע מצפון. יש היתקלויות קטנות עם כוחות נסוגים". שחר ביקש פרטים על היערכות האויב במשולש טובלנו ונענה לדבריו ש"אין נתונים". לדבריו, הוא לא ידע על הימצאות חטיבת נ"ט 58 הסורית בגזרת הלחימה, אלא לאחר הפסקת האש. לב הוסיף שעליו לתכנן עלייה צפונה. "לאפשר גלישה מעמדות החטיבה ולרוץ". (291)

שחר זימן אליו בצומת המים את מג"ד 362 עם אנשי מטהו, ובאור אחרון, על דופן של טנק, הוא תדרך את סגן אלוף עירא אפרון, בנוכחות אנשי מטה החטיבה: להרכיב שלושה צוותי קרב, שבכל אחד יהיו פלוגת טנקים ומחלקת חרמ"ש, ולהציבם במוצאי הצירים לצפון, למזרח ולמערב, ב"מיכה 40", כשני קילומטר מצפון לקודקוד הצפוני של משולש טובלנו, לא הרחק מדרום-מזרח לסולטאן יעקב. לחסום את הדרך הראשית מכביש ביירות-דמשק, דרומה, ב"טובלנו 69", על הקודקוד המערבי של המשולש ממזרח לכפרים קמד א לוז וג'ב ג'נין, ששם היו כוחות נ"ט סוריים, ועל "טונושקה 15", כקילומטר וחצי מדרום-מזרח לקודקוד הדרומי של המשולש, לחסימת דרך הרוחב ממזרח, שם היה ממוקם בחפירות מוכנות מראש גדוד BMP סורי, מבלי ששחר ידע זאת. לפי אפרון, שחר אמר לו: "כוחות אויב צפויים להגיע לגזרה על ציר מיכה מצפון לדרום. לא צפוי אויב בגזרה שלך, למעט רגלים בודדים, או כלים בודדים לא מאורגנים מסגרתית". (292) בחוברת פנימית של חטיבה 399, שהופקה מיד אחרי המלחמה, נכתב ש"ניתנה לגדודו של עירא הפקודה לנוע במהירות, בתקווה שיצליח להתקרב לכביש ביירות-דמשק ואולי אף להגיע אליו". (293) 

לפי קצין המבצעים של הגדוד, רב סרן מיל. עמי זגגי, היה לחץ כבד על הגדוד לצאת לדרך מהר ככל האפשר. זגגי, שבגדוד הקודם שבו שירת התמחה בלחימה הררית בהרי יהודה, הוסיף ש"לרוב אנשי הגדוד ולמג"ד לא היה ניסיון לחימה בשטח הררי. עירא היה איש של מדבר סיני. התורה שפותחה בצה"ל הייתה שבלחימה הררית ילך עם גדוד טנקים, גם גדוד חיל רגלים מעולה, צנחנים או 'גולני', באגפים, שיחשפו מארבי אויב ויאבטחו את הרכסים. אנשי חרמ"ש של הגדוד, היו ברובם בני ארבעים, רובם שירתו כטכנאים בחיל האוויר ונשלחו במילואים לחרמ"ש, והם לא היו לוחמים של ממש". (294) לפי מפקד פלוגה ו' בגדוד, רס"ן ניצן ניר, "הכרנו את השטח מתוך מפות ותצלומי אוויר שהוצגו לנו בזמן הפקודה. הרבה ממידע זה לא היה עדכני". (295) לפי מפקד פלוגת הסיור, רס"ן אורי מלץ "עירא לא הורה לנו לפעול לפי התו"ל, לאבטח את האגפים ולהתקדם לפני הגדוד לצפות על המרחב שאליו הוא נכנס, כי לחצו עליו להתקדם מהר ודיווחו לו כי השטח ריק מאויב". (296) לפי הטען-קשר אבי האופט: "בטנק שלנו לא היה מברג ייחודי לייצוב ירי המקלענים, ובזמן הקרב המקלעים לא פעלו. הפקודה לצאת מיד צפונה ניתנה כאשר התחמשנו ותדלקנו את הטנקים. התוצאה: טנקים רבים יצאו לקרב עם מעט מאוד דלק ופגזים". (297) 

 

3. פקודה רציונאלית

 

בשעה רבע לשמונה אסף עירא את קציני הגדוד ליד הטנק שלו ונתן להם תדריך קצר שעיקרו: לא נפגוש אויב בדרכנו ולא צפוי לנו קרב. לפי מפקד פלוגה ו', ניצן ניר, "ניתנה פקודה לא רציונאלית לא לירות ברכב אויב בלילה כי הרכבים נטושים. נאמר בפירוש שאין שם סורים". (298) אבי רט שנכח בתדריך סיפר מיד אחרי המלחמה: "אמרו שאנחנו לא אמורים להיתקל בכוח סורי מאסיבי שיפריע לנו. אנחנו מסתערים קדימה והשטח בעיקרון נקי. הפקודה אמרה שגם אם ניתקל בכוחות סוריים בורחים, שלא ניכנס איתם למגע אש. אנחנו צריכים לרוץ קדימה לכביש ביירות-דמשק ואין לנו זמן להתעכב ליד כוחות קטנים". (299) במקביל תודרכו אנשי שני הגדודים הנוספים של החטיבה, שהיו אמורים להתקדם אחרי הגדוד של עירא. על כך סיפר סגן צביקה קומיי, שלחם בגדוד שעליו פיקד אייל שריג: "התדריך הראשון שקיבלנו במלחמה היה ביום חמישי בלילה. קיבלנו פקודה לרוץ לכביש ביירות-דמשק ולהגיע לשם לפני כניסת הפסקת האש למחרת". (300) 

אחרי כל ההכנות וקבוצות הפקודות, יצא גדוד 362 לדרכו מצומת המים, בסביבות השעה שמונה וחצי בערב, בלא שחי"ר יאבטח את האגפים וישלוט ברכסים, ובלא שפלוגת הסיור על ג'יפים תתקדם לפניו. הוא התקדם צפונה דרך השטח הקשה לתנועה, על המדרון של ג'בל ערבה. (301) לפי קמ"ן הגדוד, עירון בן פורת, הדרך החולית נבחרה כי היה מידע שעל ציר מיכה היה חניון לילה של טנקים סוריים. (302) 

 

4. אהוד ברק לא התחשב בתכנונים והחלטות

 

כעשרה חודשים תכננה אוגדה 90 בסודי סודות את מהלכיה במלחמה. רק למפקדי חטיבות ומעלה מותר היה לדעת את הפרטים. את הגזרה שבין משולש טובלנו לכפר סולטאן יעקב כינו המתכננים "המיתלה הקטנה", לזכר קרב המיתלה במבצע קדש ב-1956 שבו נכנסו הצנחנים למלכודת במצר המיתלה. כדי שלא להיכנס למלכודת במלחמה הבאה הם קבעו: 

א. שלא ייכנסו למשולש טובלנו בלילה; 

ב. שלא ייכנסו אליו לפני שיכבשו את סולטאן יעקב ואת הרכסים המזרחיים של הציר; 

ג. שלא ייכנסו אליו מבלי שחי"ר מאבטח את הרכסים ממזרח וממערב. (303) 

לפי קצין התותחנים של האוגדה, אלוף משנה בדימוס אהוד בכר, "סוכם שלא ייכנס לשם כוח שריון לפני שהרכסים השולטים ייכבשו על-ידי כוחות חי"ר. בטח לא בלילה. אחרת זה כמו ברווזים במטווח". (304) 

כל התכנונים וההחלטות נשכחו, שהרי סגן מפקד הגיס, אהוד ברק, חזר שוב ושוב על הקביעה: אין אויב, לפחות עד סולטאן יעקב! 

מפקד אוגדה 90, גיורא לב, היה בטוח שלגדוד לא יקרה דבר, שהרי האזור שאליו נשלח ריק מאויב. כמו רבים בגיס הוא התכונן לקום עם שחר, ומשעה חמש לפנות בוקר להתקדם, תחת פיקודו האישי של יאנוש, לכביש ביירות-דמשק. לרוע מזלו הוא חש ברע, והסתובב במחנה עטוף שמיכה. לאחר השעה שמונה העביר לב את הפיקוד לסגנו, אלוף משנה רן שריג, פקד לא להעיר אותו והלך לישון. מן הפגישה עם ברק הבין שריג שלא רק שאין אויב במשולש טובלנו, אלא שמשימת הגדוד אינה לבצע חסימות, אלא להתקדם לכביש ביירות-דמשק, לחסום אותו עוד בטרם יתחבר אליו כל הגיס בבוקר. (305) 

 

5. כמעט אסון ודו"צ בדרך

 

קצין תותחנים ראשי, תת-אלוף אריה מזרחי, ששירת תחת פיקודו של יאנוש בעבר, נענה כאמור, לבקשתו של מפקד הגיס והצטרף למטה שלו. כשעירא אפרון נשלח עם גדודו למשולש טובלנו ויאנוש טס לדיון בצפת, העריך מזרחי כי עם שחר ינוע הגיס צפונה, והורה לכל ארטילריית הגיס, כולל גדוד רקטות כבדות מטכ"לי "חביב", לנוע במהירות כדי לכסות בטווח את כביש ביירות-דמשק, ולהתקדם גם כן צפונה כדי לסייע לגיס להשלים את משימתו. (306) איש בגדוד 362 לא ידע על ההתקדמות המקבילה של גדוד "חביב", ואפילו מפקד הסיוע הארטילרי באוגדה, אלוף משנה אהוד בכר, לא ידע. (307)

בשעה עשר וחצי בערך הגיע הגדוד של עירא לסוף שביל העזים, מתחת לכפר דהר אל-אחמר, ועמד לרדת לציר מיכה. על הכביש מתחתם הם הבחינו בכלי רכב מוזרים: תובות שרמן וקני שיגור רקטות. היה זה גדוד "חביב". עירא דיווח על רכב משוריין מוזר על הכביש. לפי קמ"ן החטיבה, מנחם בנטוב, ולפי הקמב"ץ, עמי זגגי, וקמ"ן הגדוד, עירון בן פורת, התקבלה פקודה להשמיד את השיירה שעל הכביש. עירא סירב. יאנוש, שהאזין מצפת תוך כדי דיון להתרחשויות, הורה לשלוח שני ג'יפי סיור לזהות אותם. עירא לא רצה לסכן ג'יפים ושלח סיירים בזחילה לכביש לוודא למי שייכים כלי הרכב. הסיירים דיווחו לו כי מדובר בגדוד רקטות של צה"ל. בכך נמנע אסון כבד, לא רק משום שהגדוד של עירא לא השמיד את גדוד ה"חביב", אלא גם משום שהוא נטל את ההובלה צפונה. סביר להניח שאם גדוד "חביב" היה מתקדם מהר יותר ולא נתקל בגדוד השריון הישראלי, הוא היה מושמד כולו במשולש טובלנו. (308) פרשת "חביב" התארכה כשעה וחצי. 

באותו פרק זמן, בצפת, התנהל דיון איך ראוי להשמיד את הדיוויזיה הסורית מספר 3, שלפי הידיעות המודיעיניות הייתה בדרכה לגבול סוריה-לבנון. בסביבות השעה אחת-עשרה בלילה הודיע בגין לשרון בטלפון כי למחרת, בשעה 12 בצהריים, תיכנס הפסקת האש לתוקפה. יאנוש נלחץ כי נותרו לו רק 13 שעות להגיע לכביש ביירות-דמשק. הוא הורה בקשר להודיע לעירא לא להציב חסימות על ציר טונושקה ועל ציר טובלנו, ולרכז את כל הגדוד במיכה 40, כדי שמשם ימשיך כל הגיס עם שחר ליעד האופרטיבי של המלחמה. (309)

בסביבות חצות המשיך הגדוד צפונה עם התחושה שיצא בשלום מהאפשרות של אסון כבד, ומעתה אין הוא צפוי להיתקל בבעיות של ממש. כעשר דקות אחרי כן, בזמן ההפסקה בדיון בצפת, התקשר יאנוש למפקדת אוגדה 90 ושם נאמר לו שכוחותינו עדיין לא נכנסו למשולש טובלנו. יאנוש התקשר ישירות לעירא ואמר לו, לפי עירון בן פורת: "קודקוד עיתון [הכינוי ברשת הקשר של גדוד 362], נוע למשימתך, היית צריך להיות שם לפני ארבע שעות". (310)  יאנוש הוסיף: "אני במקומך הייתי מבצע את זה לבד, עם ג'יפ, לפני ארבע שעות". (311)  מנחם בנטוב, שהאזין לשיחה בקשר, זוכר שיאנוש אמר: "תתחיל לנסוע, אתה מעכב את כולם. אני עם הג'יפ שלי הייתי עושה את זה יותר מהר. תתחיל לנסוע, השטח ריק". עירא, לדברי בנטוב, הזהיר שיש "כוח לפני" ומפקד הגיס חזר על הפקודה בחוסר סבלנות: "תשמיד ותמשיך לנוע". (312) מסגנון דבריו הנרגז של יאנוש נכנס עירא ללחץ, הבין שהוא בפיגור ומשך את הגדוד ביתר מהירות למלכודת

הסמג"ד מיכה לבנה העיד: "יאנוש הלחיץ את עירא. המשכנו בנסיעה מנהלתית מהירה ללא בטחה באגפים ובניגוד לתורת הלחימה של השריון גם כי דווח שהאויב הוכרע וברח וגם כי מפקד הגיס לחץ להקדם מהר". (313) 

יאנוש כתב, שלאחר תום הדיון בצפת: "אני ואלוף הפיקוד אמיר דרורי, יצאנו להתייעצות קצרה ליד המסוק שהטיס אותי חזרה למפקדת הגיס. בעודי באוויר הוריתי בקשר ליוסי פלד להתגנב במהירות צפונה ולתפוס את כביש ביירות-דמשק ואת השטחים השולטים עליו, כדי להכין את קרב השריון בשריון. ידעתי שרק הוא יוכל לבצע את המשימה במגבלות הזמן שהלך ואזל במהירות. לפני הנחיתה הספקתי לבקש מקצין האג"ם (עמרם מצנע) להחיש את תנועתה של אוגדת סיני [שעליה פיקד עמנואל סאקל] באגף המזרחי, להגיע למרחב ינטה מוקדם ככל שניתן. התוכנית שלי הייתה פשוטה: להיערך בצורת האות הלטינית U בתקווה שהסורים יתפתו וייכנסו פנימה תוך כדי תנועתם דרומה". (314) 

כמה דקות אחרי גערת מפקד הגיס נורו על השיירה פגזים מג'בל ערבה, שאמור היה להיות מאובטח על-ידי חטיבת נחמן רבקין. שני טנקים נפגעו וחמישה לוחמים נהרגו. לפי סגן אלוף עלי ברוק, שטנקים מהגדוד שלו ירו על הטנקים של עירא, הטנקים נסעו על הכביש ברעש גדול, הוא חשב שמדובר בכוח סורי נסוג, ושאל את המח"ט שלו האם התנועה צפונה היא של כוחותינו?". רבקין השיב "לא!". ערוץ חרום חש"ן (חיל שריון) לא היה נגיש, ולכן הוא פקד לירות. אחר-כך הוא שמע בערוץ החרום שמדובר בכוחותינו והוא פקד לחדול מן הירי. לדבריו, הוא לפחות לא ידע שכוח ישראלי נע על הכביש. (315) לעומתו, עמי זגגי העיד שהוא דיווח ישירות לרבקין על מהלכי הגדוד. (316) רבקין הכחיש. (317) ניצן ניר שהדו”צ פגע בפקודיו וכמעט גם בו, טען שלפי מיטב זכרונו נאמר בתחקירים שהחטיבה של נחמן הופתעה כשהגדוד של עירא הופיע על הציר ושאחד מפקודיו של ברוק נרדם, ומשהתעורר מתנועת הטנקים פקד אינסטינקטיבית לירות. (318) 

ניצן ניר: "נהרגו חמישה לוחמים, שניים נפצעו קשה ואחד קל. זה פירק את הגדוד. הטנקים החלו להתפוצץ. עירא הורה לי להישאר בנקודת הפגיעה ואמר לי בקשר: 'אנחנו מתקדמים. שלח את הפלוגה שלך קדימה'. שלחתי קדימה תשעה טנקים עם הסגן שלי, אביגדור וילנץ. פתאום מאחד הטנקים של ערן ירו עלי. מסתבר שהם חשבו שאני טנק סורי. אז יריתי מזרחה על תחנת דלק סמוכה כדי שיבין שאני ישראלי. אבל הירי לא פסק. לכן נעתי ממקומי". (319) 

 

6. אהוד ברק פקד לגלוש לשטח ההשמדה

 

למרות הדו”צ, עירא התקדם בראש פלוגה אחת כדי למלא את פקודת מפקד הגיס. לפי בן-פורת, "הגענו לכתפיים מעל משולש טובלנו. אהוד ברק התקשר וביקש שנרד למטה ונפרוס פיסית את הטנקים בעמק. זאת תפיסה של איש חי"ר שצריך ישיבה בפנים. גלשנו למטה". (320) 

ניצן ניר: "התקדמתי כטנק בודד. לפני הכניסה למשולש פגשתי את אביגדור. הטנק שלו נעצר מסיבה טכנית אך אז חשבתי שנפגע. נכנסתי למשולש טובלנו... הפלוגה שלי התקדמה בלי מ"פ וסמ"פ. אמרתי לאביגדור: 'אני ממשיך הלאה. חכה ליד הטנק ושלח את כל הכוחות שיגיעו אליך קדימה'. אחרי זמן קצר פגשתי מפקד מחלקה שלי, בנצי גרובר, שנפגע ביד מרימון של איש קומנדו סורי. אז התעורר המתחם ונפתחה עלינו אש תופת שלא חדלה במשך שעות". 

באחת בלילה הבין עירא כי גדודו נקלע למלכודת ושהסורים עלולים להשמיד אותו. הגד, מ-BMP, ועל-ידי לוחמי קומנדו מצוידים בטילי נ"ט ובנשק סער. הוא דיווח למח"ט מיקי שחר ודרש להפעיל כוחות נוספים של החטיבה להשמדת המארב. שתי משימות עמדו אז לדבריו לנגד עיניו: א.לבצע את המשימה ולחסום את ציר מיכה, בסביבות מתג 40, בפני טנקים סורים חדישים (T-72), המתקדמים, כך הוא האמין, מצפון. הוא האמין שמשימתו היא להציל את הגיס מהשמדה;ב. לשמור על חיי פקודיו. לפיכך הוא החליט להתקדם קילומטרים אחדים צפונה, ובכך, גם להיחלץ מן המארב במשולש טובלנו וגם להגיע למתג 40 ולחסום את הציר. הוא לא ידע, וזאת אין לומר לזכותו, לזכות מפקדיו ולזכות ההכנות למלחמה, שמתחם מארב הנ"ט הסורי מגיע לא רק עד מתג 40, אלא הרבה יותר צפונה. לפיכך, כשהגיע עם שליש מגדודו ליעד, והאש עליו עדיין לא פסקה, הוא המשיך צפונה מעבר לצומת טבורון והתמקם במקום נוח להגנה, ליד הכפר חמארה. (321)

אבי רט: "שמענו את המג"ד צועק בקשר 'לרוץ קדימה'. המשכנו הלאה, ואז אנשים התחילו לצעוק בקשר: 'איפה אני, איפה אתה... תסמן לי...' בלגן שלם. ניסינו להחזיר אש, אבל היה קשה, כי היה להם יתרון גדול עלינו, גם מבחינה מספרית וגם מבחינת גורם ההפתעה. בהתחלה עוד חשבנו שזה עניין של להחזיק קצת מעמד וזה יעבור, אבל התחלנו להיכנס עמוק לתוך הלילה וכל רגע זיהינו עוד מקור אש שנפתח עלינו, ומסוקי תקיפה וכל מיני 'מרעין ובישין' אחרים. גם מיגים ירדו עלינו, אבל למזלנו לא היו כל-כך אפקטיביים ולא פגעו. ירו עלינו מכל סוגי הנשק: טילים מתוך הנגמ"שים שלהם וכל מיני טילי כתף וסאגרים ומילאנים ואר.פי.ג'י. מכל הכיוונים והצדדים. הבנו שאנחנו בעצם מכותרים מכל הכיוונים ואי-אפשר לזוז, לא קדימה, לא אחורה, ולא לצדדים. היה זה שטח שאי-אפשר לתפוס בו עמדות. אנחנו עומדים חשופים לגמרי ואין לנו שום מקום להסתתר בו, והם פשוט מטווחים אותנו. סידרנו בינינו שחלק יצפו לכיוון הזה וחלק לכיוון האחר ומישהו ידאג שלא יפתיעו מאחור. כל שנייה צעק מישהו 'מאחורי!' ואז סובבו לכיוון שלו וירו פגז". (322) 

 

7. המחלצים נכנסים למלכודת

 

עירא דיווח למח"ט שחר שהוא נקלע למארב. כמפקדיו, גם שחר לא העריך שהגדוד נקלע למארב חטיבתי, והעריך כי עם קצת מאמץ הוא יוכל להתגבר על הסורים. לפיכך, הוא אמר בקשר למג"ד, אייל שריג, "אתה ויחידת משנה שלך נועו מהר צפונה על 'ציר מיכה' ותַחְברו לגדוד של עירא שנמצא שם בצרות". (323)  יחד עם שריג ופלוגה כ', בפיקודו של שוקי ברוק, נע שחר לכיוון המשולש. הוא תכנן לצרף אליו את פלוגתו של עירא שנותרה מאחור, ולהשמיד את המארב בראש שתי פלוגות. שחר ושריג לא ידעו את מה שיאנוש, ברק ולב, ידעו מהבוקר, אך לא הבינו, שממזרח לצומת מיכה-טונושקה מחכה להם מארב סורי. כשהגיע הכוח ממערב למארב "נפתחה עליו אש כבדה של טילים. שני הטנקים הראשונים התקדמו במהירות. הטנק השלישי טנק המג"ד התעכב ונוצר נתק בין הטנקים הראשונים לבין שאר השדרה. טנק מפקד הפלוגה, שהוביל, ספג פגיעה ומפקד הפלוגה עצמו שבר את רגלו ונאלץ להעביר את הפיקוד לסגנו, שנמצא מאחור. הציר כולו היה שטוף טילים. המג"ד פקד על הפלוגה לרדת מהציר ולתפוס עמדות בין הבתים. נעשה ניסיון לאתר את פלוגה ז' [של עירא] באמצעות ניצוץ, אך לשווא. בשלב זה התפצל הכוח לשלושה כוחות קטנים: הכוח הצפוני: טנק המ"פ ובו המ"פ הפצוע, שהצליח לחבור אל סגן מפקד הפלוגה של עירא. טנק המג"ד, וטנק נוסף חבר אליהם, ויחד ניהלו לחימה מול האויב. הכוח המרכזי היה: שלושה נגמ"שים של פלוגת החרמ"ש ועימם שני טנקים. כוח זה התבסס בבית-החולים ובקרבתו, ולחם, רגלית ובחיפוי טנקים, בכוחות חי"ר סוריים. הכוח הדרומי, ובו שני נגמ"שים, התמקם במחסום ליד בתים ממזרח לציר. כוח החילוץ נתקע אפוא בעצמו ונזקק לחילוץ". (324) המח"ט, שחר, נותר מאחור. הוא התנתק מן החפ"ק שלו ולמעשה לא תפקד מאז, כי אבד לו הקול. (325) 

 

8. אי-ביצוע המשימה

 

כשהבין עירא כי מחטיבת-האם שלו לא תבוא ישועה, הוא התקשר לאוגדה ודיווח על מצבו. מפקד האוגדה בפועל, רן שריג, חשב, לפי הדיווח, כי מדובר בהיתקלות קטנה והעריך כי עירא ומיקי יפתרו אותה בעצמם. (326) לקראת שעה שלוש לפנות בוקר הגיע הקמב"ץ, זגגי, למסקנה שהמפקדות הממונות אינן מעריכות את המצב לאשורו. "האוגדנר, גיורא לב, היה מח"ט שלי בעבר במעלה אדומים" סיפר זגגי. "כשעירא יצא מן הטנק ואני חשתי כי ברמה הפוקדת אין מידע על מצבו האמיתי של הגדוד, התקשרתי לאוגדה ודרשתי לדבר רק עם לב. אמרתי לו: ניצבות בפנינו שלוש אפשרויות: או שתחלצו אותנו קרקעית, או שתחלצו אותנו עם מסוקים, או שנגמר. (327) אחרת, בסופו של דבר נגמור כולנו. הוא אמר: 'יש עוד אפשרות: שתילחמו!' הבנתי שהוא לא קולט את מצבנו. לשיחה נכנס מפקד הסיוע הארטילרי באוגדה, אהוד בכר, ואמר שייתן לנו סיוע ארטילרי. אמרתי לו שהקש"א (328) נמצא מאחור. סיכמנו שהקמ"ן, עירון, יעזור בטיווח הגדודים. הגדוד, שהסמג"ד שלו היה אחי, אייל, הוא שנתן סיוע ישיר לגדוד שלי". (329) בכר, כבר מאחת בלילה, הפנה גדודים ארטילריים מחטיבות אחרות לחטיבת מיקי שחר. ועוד לפני זה הוא ניסה לקבל פרטים מעירא, והאחרון השיב לו לדבריו: 'מעיל (330) , אתה מפריע לי, אל תיכנס, רד מהרשת!'. בכר הבין מזגגי מה המצב, טיווח בעזרת הקמ"ן עירון והחל להפגיז". (331) 

אחרי השיחה עם זגגי שוחח לב פעמים אחדות עם עירא והטמיע את האפשרות שהגדוד עלול להיות מושמד. (332) פרטי ההסתבכות הגיעו גם לגיס וגם לפיקוד החזית והמלחמה. המפקדים הבכירים החלו להפנים את העובדה שעם חושך לא ניתן יהיה להתקדם לכביש ביירות-דמשק, על ציר מיכה. בגזרה המזרחית סירב מפקד חטיבה 7, אלוף משנה איתן קאולי-קינן, להתקדם צפונה בלילה. בגזרה המערבית הגיעו כוחות בפיקודו של יוסי פלד עד חמישה ק"מ מן היעד, וקיבלו פקודה לעצור. מאוחר יותר הורה אמיר דרורי ליאנוש להחזיר את פלד דרומה. יאנוש מילא את הפקודה תוך מחאה, והורה לפלד לסגת. יאנוש הבין שאת משימת צה"ל ומשימת חייו להגיע לכביש ביירות-דמשק לא ניתן למלא, בגלל השגיאות הקריטיות של סגנו, וכל מה שנותר לו הוא למנוע בכל מחיר את השמדת אחד מגדודיו. (333) 

 

9. בריחה בארגז אש

 

סיפר חברו של יאנוש, קצין תותחנים ראשי, תת-אלוף אריה מזרחי, ששימש יועץ ארטילריה למפקד הגיס: "יאנוש כינס להתייעצות על הדרך לחילוץ גדוד 362, את סגנו ברק, את ראש המטה מצנע, ואת יועץ חיל האוויר, תת-אלוף רן פקר. הרעיון להפעיל מטוסים בסיוע קרוב לחילוץ הגדוד, נפל, עקב קיומן של סוללות נ"מ בגזרה, והגדרת ח"א 'אמ"ט לוהט' (אמ"ט - אזור מוכה טילים). הרעיון לשגר צנחנים לכיבוש המתחם של חטיבה 58 הסורית, נפל, כי לא ניתן היה לבצע זאת אלא בערב, ועד אז עלולים היו הסורים להשמיד את הגדוד, ולפני זה כבר עמדה להיכנס לתוקפה הפסקת האש. במשך כל הלילה הפעיל מפקד האגד של אוגדת גיורא לב, אהוד בכר, בתושייה, ולמעשה אישית, את כל גדודי האגד שלו להגן על הגדוד של עירא. במהלך הלילה, כל יחידת ארטילריה שהגיעה לטווח, פרסה והועברה על-ידי סיוע גייסי לרשות אהוד בכר, עד שצבר לפנות בוקר כ-11 גדודים. (334) לימים, כתב יאנוש, שהוא קיבל את הצעת מצנע להסיג את הגדוד לאחור, באמצעות כיבוש החלק הדרומי של המתחם על-ידי אוגדה 880 בפיקוד יום טוב תמיר, שמשימתו להגיע לכביש ביירות-דמשק בוטלה. (335) בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר התקשר יאנוש ליום טוב "מקודקוד סופרמן [הקוד של יאנוש בקשר] לקודקוד קרנף [הקוד של יום טוב בקשר]: שים לב... המשולש הזה בגבול הגזרות". (336) כך העביר יאנוש את ציר מיכה והבקעא הקטנה לפיקוד יום טוב, ובהזדמנות זאת גם את חטיבתו של מיקי שחר. סגנו של לב, רן שריג, סיפר שהוא המשיך לטפל בחילוץ הגדוד, מבלי שידע שהאחריות על החילוץ הועברה לאוגדה אחרת. (337) בשעה ארבע ותשע דקות התקשר מצנע ליום טוב: "מסיפון סופרמן [ראש מטה הגיס] לקודקוד קרנף, תוך כמה זמן אתה תוקף את טובלנו?". יום טוב השיב: "אני צריך מעילים [ארטילריה] ואז נתקוף מיד". (338) 

כפי שנבלמו מיקי שחר ואייל שריג, כך נבלמו גם החטיבות של יום טוב, במחיר כבד של הרוגים. יאנוש שם את כל מבטחו בארטילריה: מזרחי תכנן ארגז אש בהפעלת שמונה-עשרה וחצי גדודי ארטילריה. אהוד בכר הפעיל אותם ממרכז האש שלו. (339) בעשרה לתשע בבוקר ניתנה הוראה לעירא להוביל את גדודו התקוע, מצפון לדרום, בתנועה מהירה, בחסות הפגזה מאסיבית. (340) 


עירא: "לא נתתי לנו יותר מחמישים אחוזים סיכוי לצאת החוצה. אמרתי לנהג שלי, 'אתה לא עוזב את הגז, לא משנה כלום'. כולם הזדהו בהרמת יד. צעקתי לבכר, 'קודם תירה, ואז נתחיל לנסוע'. פחדתי שידפקו אותנו. ואז אמרתי לעצמי, 'רגע, אתה בטוח שאתה רוצה לצאת?!' אמרתי, 'נבחן את זה פעם נוספת'. פניתי למפקד האוגדה: 'תשמע, אולי אני נמלך בדעתי? אתה בטוח שאני חייב לצאת?'. הוא אמר: 'זאת פקודה'. עניתי לו: 'זה בדיוק מה שחשבתי. אני מאוד מאוכזב מהתשובה שלך'... התמונה הראשונה שאני זוכר", תיאר עירא את הרגשתו לאחר שנחלץ מן המלכודת שאהוד ברק תמרן אותו אליה, "זה טנקים של החטיבה שלנו, יושבים החבר'ה, אוכלים ארוחת בוקר. מסתכלים עלינו. 'מאיפה אלה הגיעו עכשיו?' זה מפל של קריזה. מפח נפש. לא רוצה להגיד תסכול. זה תמיהה. כל מה ששאלנו את עצמנו זה למה הם לא זזו עוד שני קילומטר קדימה? אם היו עושים את זה, העסק היה גמור!" (341) 

אבדות צה"ל בקרב סולטאן יעקב היו: 20 הרוגים, 30 פצועים, 2 שבויים ו-4 נעדרים. 8 טנקים נפלו בידי הסורים. (342) 

אחרי שלושים שנה התוודה סגנו של עירא, מיכה לבנה"בן-אדם מקבל צו מילואים, הולך, עושה את הכי טובה שהוא יכול, בסוף הוא יוצא פחדן, ברברן, נכנע. כולנו יצאנו שרוטים. השריטות שלי הן מהפחד. ואחרי זה המון בדידות. הייתה שם תחושת בדידות איומה. אין גלד. שום גלד". (343)

 

10. מברק אין ציפיות שיאמר את האמת 

 

כתב יאנוש"בתחקיר שנעשה למחרת גיליתי סתירות רבות בין הגרסאות של סגן מפקד הגיס, מפקד האוגדה, המח"ט ומפקד הגדוד. סיכמתי באומרי שלמרות הקרב הכושל...אני, מפקד הגיס, לוקח עלי את האחריות המלאה, ועם האשמים נמצה את הדין במעמד אחר". (344) יאנוש הרצה במפגשי החברה להיסטוריה צבאית, על מהלכי הגיס ועל קרב סולטאן יעקב, ושם הוא סירב לענות על שאלות המתייחסות לתפקודו של אהוד ברק. בהרצאה נכח רב סרן בדימוס, יוסי צין. בהפסקה שאל צין את יאנוש מדוע סירב לענות? השיב יאנוש לדברי צין: "מיד לאחר הפסקת האש שאלתי את אהוד ברק מי נתן לעירא אישור להיכנס עמוק עד סולטאן יעקב. ברק האשים את מצנע. שאלתי את מצנע והוא האשים את ברק. חזרתי לברק ושוב למצנע, ובכל פעם במשך שמונה סיבובים כל אחד שינה את גרסתו. לפחות ממצנע, שאותו טיפחתי, ציפיתי שיאמר לי את האמת. מברק אין לי ציפיות. אפילו היום, אחרי כל-כך הרבה שנים, אינני יודע מה בדיוק היה שם". (345)  

יאנוש התנהג כאביר כשלקח על עצמו את האחריות, ואולי קיווה שכשיהיה רמטכ"ל יחקור לעומק את הקרב וימצה את הדין עם האשמים. אבל יאנוש הפסיד את הרמטכ"לות בין היתר בגלל סולטאן יעקב. לאשם העיקרי, אהוד ברק, הוא הניח להתחמק ממיצוי הדין, שהרי לכאורה יאנוש הודה שהוא אשם. בכך באופן פרדוקסאלי הוא סייע לברק להגיע לצמרת צה"ל ולצמרת המדינה.

 

11. שמועות שאהוד ברק ישן בזמן הקרב

 

אף שבצה"ל נערכו מספר תחקירים על קרב סולטאן יעקב, הם היו יותר בגדר שיח לוחמים, ולא מאמץ כן להגיע לחקר האמת. (346) לפי מפקד אוגדה 880, תת-אלוף יום טוב תמיר, "מן התחקירים יצא שאהוד ברק הכתיב פקודה מוטעית. גיורא לב טען שאהוד ברק הכתיב לו איפה להיות, וההכתבה הייתה מוטעית". (347) בתחקיר באוגדתו טען גיורא לב ש"אם היינו יודעים מה קורה בפנים היינו עושים תכנון אחר, תופסים את הכתפיים של משולש טובלנו, משתלטים עם חיל רגלים, מורידים ארטילריה, נכנסים צעד-צעד, ולא בצורה כזאת". (348) הורי החיילים הנעדרים שעשו תחקיר משלהם האשימו את ברק שהוא ישן בזמן הקרב. (349) גם בקרב קצינים ולוחמים שהשתתפו בקרב פשטה השמועה הזאת. (350) 

האלוף בדימוס, אורי שמחוני, היה ב-1982 חבר המטה הכללי וראש מחלקת ההדרכה, וסגן אלוף פיקוד הצפון בזמן המלחמה. לדבריו, "קרב סולטאן יעקב לא נחקר עד הסוף. לאחר שמשה וחצי (351) מונה לרמטכ"ל, הוא החליט להפסיק את התחקירים במכה. קרא לי ואמר: 'מספיק לדוש בעבר!' אמרתי: 'מוישה, אם לא נחקור מה היה בעבר, איך נבין'. הוא משך אותי חצי שנה ולא אישר". (352) 

קמ"ן הגיס, אלוף משנה בדימוס, אילן ויכסלבאום: "צה"ל לא חקר ברצינות את הקרב. אחרי שמשה וחצי מונה לרמטכ"ל ביקשתי ממנו להקים ועדת חקירה. הוא אמר: 'אי-אפשר לעשות את זה כי יש גופות בשטח'. אחרי שדן שומרון החליף את משה וחצי, הלכתי אליו. הוא מרח אותי באמירה 'לא צריך, הכל ברור". (353) 

ד"ר רפי יקר, שחקר שלוש שנים את הקרב, עבור מחלקת היסטוריה של צה"ל, כתב: "נמנענו מלחקור את השיקולים ואת תהליך קבלת ההחלטות של הרמות הממונות בצד הישראלי – מפקדת גיס 446, מפקדת פיקוד צפון, הרמטכ"ל והדרג המדיני". (354) 

סגן בדימוס צביקה קומיי: "אהוד ברק התחמק מאחריות על חלקו בקרב סולטאן יעקב. חונטת האדומים של הצנחנים, שבה אחד בעד כולם וכולם בעד אחד, חיפתה עליו, וכך הוא התקדם לצמרת צה"ל ולצמרת המדינה". (355) 

 

12. "אהוד ברק אינו ראוי להיות ראש ממשלה" 

 

סרן בדימוס ד"ר אבי האופט, שלחם כאמור כטען-קשר בקרב סולטאן יעקב, והשתלב מאוחר יותר במערכת החינוך של צה"ל, סיפר"הרציתי הרבה על קרב סולטאן יעקב בפני חיילי צה"ל. ביקשתי לחקור את הקרב. חבר קצין במחלקת היסטוריה של צה"ל אמר לי שלא אוכל לקבל מסמכים, כי המערכת מחפה על אהוד ברק כדי לא לפגוע בקריירה שלו. כשאהוד ברק מונה לרמטכ"ל, צומצמה מאוד פעילות הנחלת מורשת הקרב, ובייחוד פעילותי. בין אנשי המילואים במערך החינוך דובר על כך שברק פועל למנוע חשיפת תפקודו הלקוי בקרב סולטאן יעקב. בזמן מערכת הבחירות לראשות הממשלה ב-1999 התפרסם ראיון עם יאנוש במקומון ירושלמי, ובו הוא אמר שלאור תפקודו בסולטאן יעקב אין הוא ראוי להיות ראש ממשלה. צילמתי את הראיון וכשפגשתי אותו באספת בחירות, הצגתי בפניו את צילום הראיון וביקשתי את תגובתו. הוא הטיל על עוזרו לקבוע איתי פגישה, כדי שנסיים את הפרשה. חלפו מאז 13 שנים והפגישה לא התקיימה". 

מכאן, שבמשך שלושים שנה חמק ברק ממחקר על תפקודו בחרפת סולטאן יעקב. יש עדויות ממקורביו על כך שבתקופת מערכת הבחירות, שבה נבחר לראשות הממשלה ב-1999, הוא פחד שמא הנושא יעלה. עד היום הוא לא עלה.

הערות

 

 68. בן כספית ואילן כפיר, שם, עמ' 134-133. 
69. יוסי צין, שם. 
70. אמיר אורן, "כאשר ברק נעשה רמ"מ", הארץ, 20 במאי 1999. 
71. בן כספית ואילן כפיר, שם, עמ' 134. 
72. בן כספית ואילן כפיר, שם, עמ' 135-133; עדויות מוקלטות של תת-אלוף מרדכי ציפורי וסגן אלוף אבי פרחן השמורות בארכיון המחבר. 
73. מעוזיה סגל, "עדויות מגובה החול – קרב הצנחנים בחווה הסינית", מודן, 2007, עמ' 180. 
74. בן כספית ואילן כפיר, שם, עמ' 136. 
75. עדות מוקלטת של תת-אלוף בדימוס מרדכי ציפורי ב-2012 השמורה בארכיון המחבר. 
76. ארכיון צה"ל, 270/1041/1984, דיווח אהוד ברק על הגדוד במלחמה. 
77. מיכאל הרשקוביץ-אחי-עמוס, "מראה סדוקה", הוצאת נרקיס, 2007, עמ' 70-66. 
78. עדות מוקלטת של אלוף בדימוס משה עברי-סוקניק ב-2011 השמורה בארכיון המחבר. 
79. עדות מוקלטת של אורי דינור ב-2011 השמורה בארכיון המחבר. 
80. ראיון מוקלט עם רב סרן בדימוס יאיר שילה ב-2013 השמור בארכיון המחבר. שילה מסר למחבר רשימות שכתב על אותם ימים. 
81. עדות מוקלטת של יהודה גבעון ב-2011 השמורה בארכיון המחבר. 
82. דיווח ברק, שם. 
83. טנקי שלל רוסיים ממלחמת ששת הימים. 
84. עדות מוקלטת של תת-אלוף בדימוס יואל גורודיש ב-2011 השמורה בארכיון המחבר. 
85. ארכיון צה"ל, 1984/1041/270, עדות סמג"ד 100. 
86. עדות מוקלטת של יעקב קדמי מ-2011 השמורה בארכיון המחבר; הרצאה מוקלטת של יעקב קדמי בסדנת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים על פינוי נפגעים בפברואר 2013. 
87. מדובר במבצע "אור ירוק" שבוטל כאשר גדוד 890 של הצנחנים נשלח ב-16 באוקטובר מראס סודר לחווה הסינית. ראה להלן. תת-אלוף בדימוס יואל גורודיש אמר למחבר כי הוא שכנע את אחיו לבטל את המבצע כי לאור התכנון וההכנות הלקויות שלו והמפקדים שנועדו לו, הוא עתיד להסתיים בכישלון גמור. 
88. יעקב (יאשה) קדמי, "מלחמות אבודות", מטר, 2011, עמ' 102. 
89. בן כספית ואילן כפיר, שם, עמ' 138. 
90. ארכיון צה"ל, 1984/1041/270, דיווח מלחמה של אהוד ברק. 
91. עדות מוקלטת של ישראל אורנשטיין ב-2011 השמורה בארכיון המחבר. 
92. יואל גורודיש, שם. אותם דברים בקירוב אמר מרדכי ציפורי על תיאור הפגישה בביוגרפיה בין דדו לברק. 
93. ראיון מוקלט בטלפון ב-2011 עם מיכאל קלעי המתגורר בארצות הברית; הראיון שמור בארכיון המחבר. 
94. מכתב למחבר ב-2011 מאת פרופסור יוסי כהן המתגורר בארצות הברית; שמור בארכיון המחבר. גם מפקד החטיבה יואל גורודיש העיד על הטעות בצבעים של הטנקים המצריים. 
95. מיכאל קלעי, שם. 
96. ארכיון צה"ל, דיווח ברק, שם.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"