العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

 

תרבות הלחימה הערבית-מוסלמית - השמדה

 

בהרצאתי החמישית במרכז מורשת בגין בירושלים, בסדרה בת שמונה מפגשים על "מלחמת העולם החמישית - האיסלאם נגד המערב", ניתחתי את תרבות הלחימה של הערבים-מוסלמים כפי שהיא באה לידי ביטוי היום בלחימתם של אנשי ארגון דאעש בסוריה, בעירק ובפיגועים בארצות המערב; של אנשי אל-קאעידה; ושל אנשי החמאס, לא רק כלפי ישראלים, אלא אף כלפי הפתח, במלחמה שהם ניהלו נגדם על השלטון בעזה, וכן של הסכינאים בארץ ישראל כיום. טענתי שלתרבותם הצבאית הערבית-מוסלמית יש שני מקורות עיקריים: 

א. מסורת הלחימה הבדואית בחיג'אז במשך אלפי שנים, שזכתה להצלחה אדירה בכך ששום מעצמה עתיקה לא השתלטה עליהם; ב. אופן מלחמתו של אבי האיסלאם, מוחמד, שלפי אמונתם אללה הוא שכיוון את כל צעדיו, ולפיכך הם מושלמים, ויש ללכת בדרכו בלא לסטות ימינה או שמאלה. עיקרון ראשון של מסורת זו הוא להשמיד לא רק את צבא האויב, אלא לפי חרב - גם את ה"חפים מפשע", על-פי החשיבה המערבית - את הנשים, את הזקנים, את הטף ואת שאינם לוחמים. תרבות צבאית זאת מאפשרת לאויביה רק ברירה אחת, או להיכנע או להיות מושמדת. 

הכללים המוסריים וחוקי המלחמה שהתפתחו בציוויליזציה היהודית-נוצרית, המצדדים ב"מלחמה הוגנת", ב"מידתיות" ובריסון עצמי, לא רלוונטיים לגביהם. לכן, אצלנו שפטו את אל"ם משנה יהודה מאיר, שהורה באינתיפאדה הראשונה להכות מסיתים פלשתינים לשם "סיכול ממוקד", כמי שנתן פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה, הורידו אותו לדרגת טוראי וזרקו אותו מצה"ל. אצל המוסלמים מעלים על נס רוצחי נשים וילדים, קוראים כיכרות על שמם ומחנכים את הילדים לאור מורשתם. 

העיסוק של רוב אנשי המערב היום, לרבות של רוב הישראלים, לבקר, מנקודת ראות מוסרית, את "מעשי הרצח המזעזעים" של הארגונים האיסלאמיסטיים הקיצוניים, מבטאים חוסר הבנה וגם משחקים לידי ארגוני הטרור. בביקורת זאת אנחנו מחילים עליהם, ללא הצדקה, את כללי המוסר שלנו ומסייעים להם להפחיד אותנו. הם נהנים מן הביקורת הזו. בקרבנו החרדה עולה. כך הופכים המראיינים של ערוצי הטלוויזיה שלנו לחלק מן המלחמה הפסיכולוגית הפלשתינית נגדנו, בלי שהן מודעות לכך, ואולי אפילו לא מודעות לכך. זעקת השבר של המראיינים: "עד מתי תאכל חרב", משמחת ומעודדת את ראשי ארגוני הטרור. 

יסוד מרכזי בתרבות המלחמה הערבית הוא היחס למוות. בעוד שבמערב מות אדם הוא סוף פסוק, אף בעיני אלה המאמינים בקיומו של העולם הבא, המוסלמים לוקחים ברצינות תהומית את הפסוק מסורה 3 בקוראן, הקובע: "אל תחשיבו את המתים למען אללה כמתים, אלא הם חיים אצל ריבונם ומקבלים את שכרם". מכאן שהרוגי הג'יהאד אינם רק גיבורים, אלא אנשים שזוכים לחיי נצח בטוב שבעולמות (כפי שניסח זאת הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם לייביניץ במאה ה-17). ההרוג המערבי הקריב את עצמו, ולעומתו, ההרוג הג'יהאדיסטי זכה בפרס הגבוה ביותר ב"מפעל הפיס הקוסמי". 

אכן רוב המוסלמים אינם ממהרים לזכות בפרס הזה, אך רובם גם אינם חברים בדאעש ובחמאס. לעומת זאת רובם מעריצים את הרוגי דאעש והחמאס, ומחנכים את ילדיהם ללכת בדרכם. 

אחת הטעויות התרבותיות שלנו היא להעריך מי ניצח במלחמות, על-פי השוואת מספר ההרוגים. השוואה זאת פסולה, כי אצלם לא נהרג איש, שהרי כל הרוגיהם זוכים לחיי נצח. מכאן שבכל מלחמותינו הם ניצחו אותנו. מלחמות מוחמד לימדו אותם שעד לניצחון הסופי יש לעבור סדרה של כשלונות. לכן כשלונות בשדה הקרב אינם מרתיעים אותם כפי שלא הרתיעו את מוחמד, אלא דווקא מוכיחים להם שהם הולכים בדרך הנכונה. זהו אחד ההסברים לסירובם לקבל בחזרה את כל השטחים אחרי מלחמת ששת הימים ולעשות איתנו שלום.

 

פורסם באתר "News1",
11.12.2015

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"