العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

 

אהוד ברק בורח מדרום לבנון

 

 

 

1. "הפונדמנטליזם האיסלאמי בנסיגה"

 

ברק קלט איתותים חיוביים, לא רק מעיתונאים כאמיר אורן, שחיזקו את אמונתו שהוא נועד להביא שלום: מאמ"ן, שהוא גוף מקצועי לכאורה, הוא קיבל מסמך שחיבר ראש חטיבת המחקר, תת-אלוף עמוס גלעד, (1) "הערכה רב-שנתית" ולפיה: הפונדמנטליזם האיסלאמי בנסיגה והעמים חפצים בשלום. אסד, העריך גלעד, נמצא בשנה ההיסטורית האחרונה שלו ועשוי לגלות גמישות. המפה האזורית עשויה להשתנות מן היסוד בתוך שנתיים. ראש אמ"ן, האלוף עמוס מלכא (2) אמר בהרצאה בחודש שבו כונן ברק את ממשלתו: "תהליך מדיני הוא אפיק מועדף להשגת יעדים מדיניים, ובראשם החזרת שטחים: לפלשתינים - הקמת מדינה עצמאית, ולסורים - החזרת הגולן. בבסיס הדברים עומדים הערכת הערבים שאין חלופה צבאית של ממש, בגלל יתרון כולל לצה"ל בעימות משמעותי, למרות השחיקה בביטחון השוטף ובגרילה; העדר גיבוי מעצמתי למלחמה; התרופפות המערכת הבין-ערבית והתחזקות מגמות פרטיקולריסטיות ויתרונות הקרבה לארה"ב ופיתוח הקשרים האסטרטגיים אתה". 

 

הציבור הערבי, העריך מלכא, מתעניין כיום יותר בבעיותיו הכלכליות מאשר במאבק בישראל, והסימנים מראים שתהליך השלום יימשך. גם בערוץ הפלשתיני דוחקת השעה. "הגדרת השנה הקרובה כשנת ההכרעה אינה טעות גדולה", אמר מלכא. תהליך השלום זוכה לאהדה בציבור הפלשתיני, יאסר ערפאת נהנה מעוצמה פוליטית ללא ערעור, ובריאותו תקינה. לפי ראש אמ"ן, ערפאת מבצע אסטרטגיה ברורה, שתוביל לעצמאות מדינית, ופועל בהנחה שהעולם הפנים את המדינה הפלשתינית ושהמו"מ עם ישראל נועד לעיצוב אופייה וגבולותיה. (3)

 

מערפאת קיבל ברק קריאות עידוד שנתיים קודם לכן, שהוזכרו לעיל. כשנודעו תוצאות הבחירות טלפן חבר הכנסת החדש, אחמד טיבי, שלפני כן היה יועצו של ראש הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת, ודיווח לו על התוצאות. ערפאת אמר שהוא שמח על ניצחון מחנה השלום, וטיבי פרסם זאת בכל אמצעי התקשורת. (4) עתה הוא זכה למחמאות מאסד בכבודו ובעצמו: "יש שינוי ברור בישראל. אני חושב שיש רצון אמתי לשלום. עקבתי אחר ההישגים שברק השיג בעבודתו ועקבתי אחר הצהרותיו. הוא נראה לי אדם חזק ודובר אמת, וכמו שתוצאות הבחירות קבעו, ברק נהנה מתמיכה רחבה. ברור שהוא רוצה להשיג שלום עם סוריה. הוא מצטייר בעיניי כמי שפועל על-פי תוכנית שהוכנה היטב". (5) 

 

ברק נפגש עם מקורבו של אסד וכותב הביוגרפיה שלו, פטריק סיל, והתאמץ לשכנע אותו שהוא מתכוון להגיע עם סוריה לשלום. סיל השיב שאסד רואה את רבין כמי שהרדים אותו בהבטחות סרק, בעודו נושא ונותן עם ערפאת על הסכם אוסלו. ברק התחייב שהוא ינהג ביתר יושר. סיל העביר את המסר לאסד, חזר לירושלים ודיווח שברור לאסד כי ברק רוצה בשלום. (6)  שר החוץ הסורי, פרוק א-שרעא, הכריז, לאחר שברק ניצח, שהוא מכבד את ברק ושהוא מאמין שמפלגת העבודה יכולה להביא שלום. (7) המחמאות מערפאת ומאסד חיזקו בברק את אמונתו שאלוהים שלח אותו לעשות שלום עם העולם הערבי.

 

 

2. קלינטון כנער שליח של ברק

 

 

 

מיד אחרי שהקים את ממשלתו, טס ברק לארה"ב ובילה עם קלינטון יממה רצופה. קלינטון יידע את ברק על השיחות שניהלו קודמיו, שמעון פרס ובנימין נתניהו, עם הסורים. (8) ברק הצליח לשבות את לבו של קלינטון, כפי ששבה בעבר את ליבם של רבין ושרון. על-פי התנהגותו, ברור שקלינטון האמין כי ברק גילה את המתכון איך לסיים במהירות את הסכסוך, והפך בפועל ל"נער שליח" של ראש ממשלת ישראל אל נשיא סוריה, אל יאסר ערפאת, ואל שאר מנהיגי מדינות ערב. 

 

עם קלינטון הביא ברק לשיא את כישרונו המניפולטיבי, (9) ואכן לקלינטון היה לכאורה על מה להסתמך: כדי להגיע להסכם שלום עם סוריה, היה ברק מוכן לפנות את רמת הגולן ולקבוע את הגבול על גדות הכנרת, לפי חזונו של נשיא סוריה – לעשות מנגל בכנרת. וכדי לסיים את הסכסוך עם הפלשתינים הוא היה מוכן להעביר לשליטתם את כל יהודה שומרון ורצועת עזה, לרבות את ירושלים המזרחית וחלקים מן הנגב, בסך-הכל 105 אחוזים מן השטחים שישראל שחררה מידי הירדנים במלחמת ששת הימים. סביר להניח ששום ממשלה ושום כנסת לא היו תומכות בשנת 2000 במהלכים כאלה; (10) לחברים שהזהירו אותו הוא השיב: "להערכתי העם בשל, הן לוויתורים, והן לשלום, עם הסורים ועם הפלשתינים" (11), אבל לאכזבתו, ואולי דווקא למזלו, אסד וערפאת לא היו מוכנים להתקדם איתו להסכם, בגלל האופן בו ניהל את המשא והמתן, ומשום שהוא הפעיל את ביל קלינטון מול אסד וערפאת, בלא ששניהם הבינו את בני הפלוגתא שלהם. 

 

במשך עשרה חודשים, מהקמת ממשלתו ביוני 1999 ועד מרס 2000, עסק ברק בתרגילי הסוואה ובמידור כל באי-עולם, לרבות צה"ל, מכוונותיו האמיתיות לגבי הדרך שבה יפנה צה"ל את דרום לבנון. (12) מסתבר שברק לא הקדיש תשומת לב של ממש לנסיגה, כי האמין שאת הנושא הזה יסגור עם הסורים, וההסכם איתם יאבטח את פינוי צה"ל. במרס הוא נוכח כי מול הסורים הוא נכשל, ולנסיגה בהסכם לא רק שאין סיכוי, אלא סביר להניח שהסורים והחיזבאללה יקשו על הנסיגה ככל האפשר. 

 

מאחר שהתחייב פומבית לסגת עד 1 ביולי, (13) לא נותר לו אלא לסגת בלא הסכם, בניגוד לרמטכ"ל שאול מופז, רוב אנשי מטהו, ואפילו סגנו במשרד הביטחון, תת-אלוף במיל. ד"ר אפרים סנה. הוא התלבט עם מקורביו איך לנהוג והחליט לסגת בלא הסכם, עם כל הסיכון שבדבר, העיקר שלא יטענו נגדו שאין הוא עומד בהתחייבויותיו. (14) בתחילת מרס הוא הציג בפני הממשלה את תוכניתו לסגת ללא הסכם, ובו ביום הוצגה בפניו תוכנית הנסיגה, "דמדומי בוקר", שהוכנה בצה"ל, ושכללה הקמת מוצבים חדשים סמוך לגבול, בתוך שטח לבנון. (15) אחרי חודשיים, בסוף אפריל, הוצגה התוכנית לקציני צה"ל ששירתו בדרום לבנון. התוכנית התבססה על תהליך הדרגתי של פינוי המוצבים, תוך כדי לחימה עיקשת עם כוחות חיזבאללה. לקצינים נאמר: "יכתשו אתכם". (16) לפי ראש הלשכה, חיים מנדל שקד: "ברק לא עשה עבודת מטה לגבי הנסיגה מלבנון. נתן הוראה לצאת בלי הסדר. אמר שמקווה שיגיע להסדר בדקה התשעים". (17)

 

 

3. הבריחה

 

 

למרות רצונו של ברק להסתיר את הבריחה הקרובה מאנשי צד"ל, המידע הסתנן אליהם בדרכים אחדות: אנשי שב"כ יעצו ללבנונים שעבדו עבורם לעבור לישראל, גם קצינים בכירים, שרים וחברי כנסת העבירו מידע. באפריל נפגשו מפקדי צד"ל עם אהוד ברק, שאול מופז ואלוף פיקוד צפון, גבי אשכנזי, לברר מה יהיה גורלם. באפריל נפגשו מפקד צד"ל, הגנרל אנטואן לאחד, ומפקד החטיבה המזרחית, נבי אבו רפא, עם אהוד ברק בתל אביב. ברק הבטיח להם שיהיה בסדר, אך התחמק מלהציג בפניהם את תוכניותיו. (18) אחר-כך נפגשו לאחד וסגן אלוף סמי מגידו עם הרמטכ"ל שאול מופז, במחנה "גיבור" בגליל העליון. לאחד ביקש לדעת מהן בדיוק תוכניות צה"ל. היו שמועות שיישאר אזור ביטחון דק. מופז השיב שצה"ל נגד נסיגה חד-צדדית, אבל אין הוא יכול להתחייב מה תהיה ההחלטה של ברק. לאחר הפגישה טס לאחד לצרפת וחזר רק ביום הבריחה. (19) לפי נבי אבו רפא, הגנרל לאחד טס לצרפת כדי להסתיר את הנסיגה מפקודיו. (20) 

 

באותו חודש נפגש אלוף פיקוד הצפון, גבי אשכנזי, עם בכירי צד"ל במרג' עיון. "הלבנונים תיארו מה יעשו להם החיזבאללה ודרשו לדעת מה מתכננת ישראל. אשכנזי הבטיח שישראל לא תפקיר אותם, אך לא פירט. הלבנונים קיבלו זאת קשה, לא נגעו בכיבוד, והפגישה הסתיימה באווירה קשה. אשכנזי אמר לאחד מפקודיו שהם לא יחכו, אלא יברחו מהמוצבים". (21) 

 

ב-10 במאי החל צה"ל לפנות ציוד משני מוצבים: "רותם" בגזרה המערבית ו"טייבה" בגזרה המזרחית. במשך שבוע נעו בלילות שיירות ענק של צה"ל עם רהיטים, מטבחים, מצבורי תחמושת וכולי. כעבור שבוע הועברו המוצבים הריקים לצד"ל. (22) את הפינוי, כמובן לא ניתן היה להסתיר. אנשי צד"ל חשו שישראל בוגדת בהם, וברק עדיין שתק. במשחק המוחות עשה מנהיג החיזבאללה בית-ספר לאהוד ברק, לחברי המטה הכללי, ובייחוד לאמ"ן: צה"ל נערך לפינוי מסודר אחרי למעלה מחודש וחצי ב-1 ביולי. נסראללה, שמפקדים רבים בצד"ל שימשו כמודיעים שלו, ארגן תהלוכה של המוני כפריים למוצב "טייבה". למודיעין של צה"ל לא היה שום מידע על כך. ברק הורה לצה"ל לא לירות בכפריים. אנשי צד"ל ששאלו אם לירות, לא קיבלו תשובה וברחו. אנשי חיזבאללה נכנסו למוצב והניפו עליו את דגלם. (23) 

 

באותו יום נוכח מופז בתרגיל גיוס בצפון. ההתרחשויות בדרום לבנון הפתיעו אותו. לאור ההצלחה ב"טייבה" הופעלו למחרת תהלוכות למוצבים נוספים. לפי האלוף בדימוס, גיורא איילנד, "כשהתהלוכות האזרחיות התעצמו, התקיימה פגישה מתוחה במוצב זרעית, בה נכחו ראש הממשלה ושר הביטחון, הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הצפון ואלופים נוספים מהמטה הכללי. נשאלה השאלה מה עושים עכשיו בשעה שצד"ל התחיל להתמוטט. היו אז שתי אפשרויות. האחת: על צה"ל לשלוח אוגדה או שתיים במקום צד"ל, כדי להחזיק את אותו קו ולהילחם... השאלה הייתה אם נכון להילחם על קו שחודש קודם ניסוג ממנו. האפשרות האחרת הייתה להתאים את עצמנו למצב שמתהווה ולהקדים את יציאת צה"ל מלבנון. במעמד ההוא, במוצב בפיקוד הצפון, לא הייתה ההחלטה פשוטה כלל. מה שעזר לראש הממשלה להחליט שצה"ל ייצא מיד, היה קשור, לא רק למציאות הצבאית כפי שתוארה, אלא לצירוף מקרים של אירוע מדיני. באותו הבוקר התקיים דיון באו"ם, שסיכומו היה מתן אישור למזכיר הכללי של האו"ם לסכם עם ישראל את נושא היציאה מלבנון ואת נושא קו הגבול הבינלאומי. משמעות הדבר הייתה, שראש הממשלה ושר הביטחון יכול להסתמך על החלטת האו"ם, המאפשרת לישראל לעשות את מה שבעצם התכוונה לעשות. כך חברו התנאים המדיניים אל המצב הצבאי". (24) 

 

את המציאות בשטח תיאר יואב פרומר: "22 במאי 2000. בבוקר עוד ישבנו, כמעט נינוחים, על מרפסת השיזוף המאולתרת במוצב 'ברקן', שהשקיפה על חופה הקסום של ראש הנקרה. לא היה לנו מושג מה כבר החל להתרחש. בעיתוני הבוקר הכותרות דיווחו: 'נסיגה תוך כמה שבועות'. ב-10 בבוקר התקבלה ההודעה: 'צד"ל קרס'. המשפט הזה הוציא אותנו באחת משלוות הבוקר. באותו רגע הבנו שכנראה הגענו לנקודת אל-חזור. באותו הלילה החלו גדודי צד"ל בכל הגזרה המזרחית והמרכזית לנטוש את מוצביהם ולסגת. בבוקר למחרת כבר החל חיזבאללה לתקוף את מפקדת החטיבה המערבית של צה"ל בבינת ג'בל, בנשק קל, ויצאה הפקודה 'לפנות אותם'. מה שהתחיל כ'עוד יום' בשגרה הנצחית של לבנון, הסתיים כעבור 48 שעות בפינוי כוחות צה"ל מלבנון. המציאות באותם ימים באמת עלתה על כל דמיון. תוך יממות ספורות נמחקו (25) 18 שנים ארוכות של נוכחות ישראלית בלבנון". (26) 

 

באותו יום חזר הגנרל לאחד מצרפת. בנמל התעופה קיבל את פניו סגן אלוף מגידו, והשניים נסעו לפגישה עם ברק. לאחד שאל: האם ברק מצפה שצד"ל ימשיך להחזיק ברצועת הביטחון. ברק לא ענה. הוא שאל אם צה"ל יספק לפקודיו נשק. ברק השיב שיקבלו רק נשק אישי. הוא הוסיף שלדעתו תתרחש בלבנון פריחה כלכלית, המערב ישקיע בה שבע-מאות מיליון דולר וללבנונים יהיו חיים טובים. כשיצאו מלשכת שר הביטחון חיכה להם מפקד יחידת הקישור, תת-אלוף בני גנץ. הוא שאל: "מה אמר ברק?" מגידו השיב: "לא הבנתי". גם לאחד השיב שלא הבין. (27) 

 

למחרת, ב-23 במאי 2000, ברח, כאמור, צה"ל מלבנון. 

 

סיפר סמר שרף אל דין, סמל בסיירת של צד"ל: "במשך חמישה ימים לפני בריחת צה"ל שהינו תשעה לוחמים במוצב העמוק ביותר בגזרה המזרחית, שהיה בסיס הדרכה של צד"ל ליד ג'זין. שש-עשרה פעמים תקפו אותנו אנשי החיזבאללה. איש הקשר שלנו בצה"ל היה דרוזי מדלית אל כרמל. התקשרתי לטלפון הנייד האישי שלו וביקשתי הוראות. השיב שאסור לנו לירות. שמענו את החיזבאללה דורסים בחוץ. ביקשנו שצה"ל יפגיז אותנו. נכנסנו לבונקר. חמש-עשרה פעמים הפציצו אותנו באותם חמישה ימים. לאנשי החיזבאללה היו הרוגים והם הסתלקו. ביום האחרון הסתלקנו מן הבסיס בשלוש לפנות בוקר, והגעתי לביתי בחצביה. אז קיבלתי טלפון מחבר בישראל שאמר: 'יש לך עשרים דקות לברוח. קח את המשפחה. אני מחכה לך ליד הגבול'. ידעתי שיש משחק גדול. אני לא פראייר. ראיתי אצלנו את החיזבאללה. ביקשתי שישלחו טנקים לחלץ אותנו. החבר אמר לי: 'צא מהכפר כרגיל. אל תסתכל לאחור. תבוא לשער פטמה, אני אחכה לך. כשיצאתי, קראו לעברי אנשי החיזבאללה: 'יאללה. הבוס שלך מחכה לך בפטמה. ברח. לך למדינת ישראל. שיתנו לך לאכול שניצל'". (28)

 

סיפר אלוף משנה נבי אבו רפא, שפיקד על החטיבה המזרחית של צד"ל: "הבנו שצה"ל נוטש אותנו. הסתכלתי בעיני החיילים שלי וחשבתי 'מה אומר להם?'. בישיבות קצינים בדקנו חלופות: אחד אמר: 'אשאר בלבנון ואשב בכלא עשר שנים'. שני אמר: 'אברח לארצות הברית'. החלטנו להיכנע לצבא לבנון. טלפנו לביירות והם לא ענו לנו. מכיוון שאנטואן לאחד היה בצרפת, אני הייתי המפקד הבכיר. לילה לפני הנסיגה נפגשנו עם תת-אלוף בני גנץ במארג' עיון. הוא אמר: 'אתם חשובים לנו. תישארו איתנו עד הסוף. תקבלו משכורת'. ישב לידי קצין לבנוני מהשב"כ. לחש באזני: 'אמרו לנו הלילה לעזוב'. אמרתי לגנץ: 'בני, אל תדבר יותר. נגמר הסיפור'. הישיבה נמשכה עד שתיים לפנות בוקר. 

 

"למחרת, השייח'ים הדרוזים פנו אלי ושאלו מה אני מתכוון לעשות. הם אמרו שאינם רוצים לפתוח במלחמה. אמרתי להם: 'מי שבנה עשרים שנה, לא מפרק הכל תוך דקה'. קראתי לקצינים ואמרתי: 'מי שרוצה ללכת לישראל שיילך. היו שרצו להישאר וביקשו עצה מה לעשות. השבתי: 'קחו את החיילים. אני אדבר עם השייח'ים הקשורים לצבא לבנון והם יעבירו אתכם לצבא. ניסיתי להתקשר לקצינים הישראלים. אף אחד לא ענה. לימים נודע לי שהם קיבלו פקודה לא לענות. הצלחתי להתקשר לחבר הכנסת איוב קרא. אמר שיחכו לי בגדר. בדרך טלפן אלי דודי שהיה לו חבר, שר בממשלת לבנון. השר אמר לו: 'תגיד לנבי שישים לב על הדרך שהוא הולך. יש אנשים שהוא חושב שהם ידידיו אבל הם יהרגו אותו'. הכוונה לאנשים מצד"ל ששירתו את החיזבאללה. 

 

"הגעתי לגדר עם כל המשפחה, אישה וארבעה ילדים, בשעה שתים-עשרה ורבע בצהריים. העברתי את המשפחה לחורפיש וחזרתי לגדר, שם פגשתי כמה מג"דים. באו אלי אנשי משטרה צבאית ודרשו ממני את הנשק שלי. אחד מהם אמר: 'התפקיד שלך נגמר אדוני, תן את האם-16 שלך. הלכתי מהם לכיוון החברים שלי. רדפו אחריי, עצרו וחקרו אותי ארבע שעות בשטח ליד הכפר רג'ר. אחר-כך הם עלו על שני ג'יפים, הסתלקו והשאירו אותי לבד. הלכתי ברגל לבסיס שלנו במטולה. זרקתי את האקדח. הורדתי את המדים. עליתי על אוטו מרצדס שלי ועם תחתונים וגופיה נסעתי למשפחתי בחורפיש". (29) 

 

סגן יואב פרומר: "סיירנו בגזרה ועברנו בין מעברי הגבול. המראות קורעי-הלב שנותרו בי מחווית הנסיגה היו ממאות פליטי צד"ל. במעבר הגבול ליד היישוב בירנית ראיתי אישה של אחד הקצינים מצביעה לכפר מעבר לגדר והרהרה בעברית לא ברורה: 'שם ביתנו', ותיקנה את עצמה: 'היה'". (30)

 

 

4. תוצאות ולקח אחד

 

 

סגן אלוף בדימוס סמי מגידו: "ההחלטה של ברק כושלת. היה לו שנה זמן לתכנן. הוא לא נהג בחוכמה, נשאר ציוד במיליונים, נשארו כלי לחימה, נשארו תותחים, נשארו נגמ"שים, נשארו טנקים. הייתה תוכנית לאסוף הכל. מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, אמר שהבסנו את צה"ל והוא צודק. האמירה שיצאנו בלי נפגעים זה קשקוש. ברחנו משם. הצד השני פירש זאת נכון והעז עוד להתגרות ולפגוע בנו עד למלחמת לבנון השנייה. אמר שאנחנו קורי עכביש, וצדק". (31) 

 

האלוף בדימוס, השר יוסי פלד: "אופן היציאה מלבנון גם לנזק אסטרטגי. זאת הייתה בריחה. אבדה ההרתעה". (32) 

 

ראש הלשכה, אלוף משנה בדימוס חיים מנדל שקד: "היציאה מלבנון הייתה פרטצ'ית. הייתה בריחה. השאירו ציוד בגלל קריסת צה"ל. ברק פחד מנפגעים. אחר-כך הוא העמיד פנים שלוות כמנצח, אך האמת היא שהוא היה אחוז חיל ורעדה שמא החיזבאללה לא ייעצר על קו הגבול ויבצע פיגועים בישראל". (33) 

 

תת-אלוף בדימוס יום-טוב תמיר: "נטשנו את לבנון בחוסר מקצועיות. התקפלנו תחת לחץ. איבדנו את כושר ההרתעה. כך התעצמו החיזבאללה והחמאס". (34) 

 

מתאם הפעולות בלבנון, אורי לוברני: "אהוד ברק העריך שיציאה חפוזה לא תיתפס כמנוסה, אך נחשבה למנוסה והזיקה. בטווח הארוך איבדה את ההרתעה והעצימה את החיזבאללה". 

 

הדיפלומט האמריקני הבכיר, דניס רוס, היה בשנת 2000 שליח מיוחד של הנשיא ביל קלינטון לקידום המשא והמתן בין ישראל לרשות הפלשתינית. בראיון למכון וושינגטון למדיניות במזרח התיכון, הוא אמר: "אין ספק שלנסיגה הישראלית מדרום לבנון הייתה השפעה על התהליך. אף אחד מאתנו לא צפה זאת אז, אף אחד לא הבין את ההשפעות. לא אנחנו, לא ערפאת ואף לא אחד מהמנהיגים הערבים, לא הבין זאת. ברק בוודאי לא הבין זאת. העובדה היא שמודל החיזבאללה הפך להיות אתגר קשה עבור ערפאת. בשלב מסוים אמר לי: 'איך אתה חושב שזה גורם לי להיראות?' הניגוד היה 'הם לא מנהלים משא-ומתן ומקבלים הכל, אני יושב לשולחן ולא מקבל כלום'. הייתה לכך השפעה עליו, אין לי ספק. והייתה לכך השפעה גדולה על הציבור הפלשתיני". (35)

 

חודש אחרי הבריחה אמר ערפאת לשר לביטחון פנים, פרופ' שלמה בן-עמי, ולמנהל לשכתו של ברק, עורך הדין גלעד שר: "למה יצאתם מכל דרום לבנון?... אומרים לי שחיזבאללה יותר טובים מאתנו". אחרי חודש הוא אמר לשניהם: "אנחנו יכולים לגרום לכך שהתוצאות בשטחים יהיו כמו מה שהיה לכם עם החיזבאללה בלבנון". (36)

 

חמישה חודשים אחרי הבריחה פרצה האינתיפאדה השנייה [אל-אקצה. ראה הפרק הבא], תשעה ימים אחרי פרוץ האינתיפאדה חטף החיזבאללה והרג שלושה חיילי צה"ל ממוצב הר דב שבגבול לבנון. בניגוד להצהרות קודמות, תגובתו של צה"ל הייתה פושרת מאוד. בחמש השנים שבין הבריחה מלבנון למלחמת לבנון השנייה, התעצם ארגון החיזבאללה מאוד. ב-12 ביולי 2005 חטף החיזבאללה שני חיילי צה"ל והרג שמונה, חלקם בטנק שעלה על מטען. ישראל פתחה במלחמה שנמשכה 34 ימים, ובסיומה היא נאלצה לברוח שוב מלבנון, מבלי שהשיגה דבר, והקריבה 165 אזרחים וחיילים הרוגים ו-2,628 פצועים. אחרי המלחמה התפטר שר הביטחון עמיר פרץ. ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מינה את ברק לשר ביטחון, תפקיד אותו הוא ממלא כבר חמש שנים, מועד כתיבת ספר זה. גם מן האחריות לכישלונו בבריחה מלבנון הוא הצליח לברוח. 

 

הלקח האחד ביחס לתפקודו של אהוד ברק בפרשת הבריחה מלבנון נכתב כבר בספר תהלים: "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם. פה להם ולא ידברו; עיניים להם ולא יראו. אוזניים להם ולא ישמעו; אף להם ולא יריחון. ידיהם ולא ימישון, רגליהם ולא יהלכו, לא יהגו בגרונם. כמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם" [פרק קט"ו, פסוקים ד'-ח'].

 

 

הערות

 

 1. היה דובר צה"ל כשברק היה רמטכ"ל. סביר להניח שהוא התאים את עצמו לבוס הישן-חדש שלו. 
2. ב-1992 העניק ברק למלכא דרגת תת-אלוף ומינה אותו כמפקד על אוגדת מילואים, ואחרי שנה מינה אותו למפקד אוגדת השריון הסדירה של צה"ל – 162. כמו גלעד, גם מלכא ידע היכן מרוחה החמאה. 
3. אלוף בן, ברק קיבל מאמ"ן שנתיים, הארץ, 7 בספטמבר 1999. 
4. אדליסט, שם, עמ' 50. 
5. רביב דרוקר, חרקירי, הוצאת ידיעות אחרונות 2002, עמ' 66. 
6. אדליסט, שם, עמ' 89. 
7. יוסי ורטר, ראש הממשלה הנבחר מתכוון להחזיק את תיק הביטחון, הארץ, 20 במאי 1999. 
8. שם, עמ' 12; ארי שביט, אצלו הכל בסדר, הארץ, 5 בספטמבר 2002. 
9. דרוקר, שם, שם. 
10. שם, לאורך כל הספר. 
11. אדליסט, עמ' 243. 
12. ראיון מוקלט עם יוסי שריד, שהיה שר חינוך בממשלת ברק, ב-2012; אישור לכך ימצא הקורא גם אצל אדליסט ודרוקר. 
13. איילנד, שם. 
14. מנדל-שקד, שם. 
15. אדליסט, עמ' 270. 
16. יואב פרומר, לפני תחילת הפינוי הזהירו אותנו "יכתשו אתכם", זיכרונות של קצין שיתוף ארטילרי בחטיבת הנח"ל. 
17. מנדל-שקד, שם. 
18. אבו רפא, שם; לביסוס התנהגותו של ברק כלפי אנשי צד"ל ראה אדליסט, עמ' 315. 
19. מגידו, שם. 
20. אבו רפא, שם. 
21. רון בן ישי, במבחן הביטחון, ynet, 23 במאי 2010. 
22. פרומר, שם. 
23. מגידו, שם; אדליסט, עמ' 317. 
24. איילנד, שם. 
25. יואב פרומר טעה. נוכחות צה"ל בלבנון החלה לא במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, אלא לאחר "ספטמבר השחור" והקמת הפתח-לנד ב-1970. לפיכך, בשתי יממות נמחקו בלא תכנון ותוך בריחה, 30 שנה. 
26. פרומר, שם. 
27. מגידו, שם. 
28. סמר, שם. 
29. אבו רפא, שם. 
30. פרומר, שם. 
31. מגידו, שם. 
32. פלד, שם. 
33. מנדל-שקד, שם. 
34. יום טוב תמיר, שם. 
35. דרוקר, חרקירי, עמ' 138. 
36. שם, עמ' 139-138.
 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"