العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

פרשת קבר יוסף - מערכה ראשונה 

 

 

1. שריד: "כשאהוד ברק מדבר, הוא מבלבל לך את הביצים"

 

לאחר חמישה-עשר חודשים בראשות הממשלה, התגלה לעין כל כי ההר הוליד עכבר: הכרזתו של אהוד ברק, בהיוודע תוצאות הבחירות, ש"זהו שחר של יום חדש", שאותה ניסח איש יחסי הציבור שלו משה גאון, התגלתה כתרגיל אופייני ביחסי ציבור שאין מאחוריו לא כושר פעולה ואפילו לא כוונה לפעול. יכולותיו הדלות והמוגבלות של ברק להפעיל מערכות מורכבות התגלו גם כשהיה רמטכ"ל, אבל אז הוא היטיב להצניע אותן. אנשי הצבא הבכירים, שנכחו בכך ישירות, העדיפו להתקרנף ולשתוק כפי שמאפיין אנשי צבא, על-מנת שלא לשלם מחיר אישי. אבל בארמון הזכוכית של ראשות הממשלה התקשה ברק להסתיר את דלות כישוריו המערכתיים. ברק שם את כל יהבו הפוליטי על סיום הסכסוך היהודי-ערבי. הסדרי-ביניים לא היו טובים בשבילו, ברק רצה הסדר קבע. התקבע אז המושג הווירטואלי "מנהרה להסדרי קבע". מושג זה חייב את כל מערכת הביטחון וגם את צה"ל, וחיוב זה סירס את הצבא. 

 

היה זה אוטופיזם חסר-סיכוי. ועידת שפרדסטאון שבארצות הברית, שהתקיימה בינואר 2000, עם שר החוץ הסורי פארוק א-שרע, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, הסתיימה בכישלון. לא רק שלא הניבה שלום, אלא שלא אפשרה אפילו לפנות את כוחות צה"ל מלבנון בהסכם, כפי שברק פנטז. התוצאה: ברק הורה, בלא שיקול דעת מעמיק, לבצע פינוי חד-צדדי, שהתגלגל לבריחה מבישה, שפגעה קשות בכושר ההרתעה של ישראל, לא רק מול חיזבאללה, אלא גם מול הפלשתינים ביהודה, בשומרון וברצועת עזה. 

 

בהיותו מנותק מן המציאות הריאלית, התעלם ברק מכישלונו לשכנע את חאפז אל-אסד להגיע לשלום עם ישראל. הוא האמין שכמו שסובב בכחש, במתק שפתיו, את יצחק רבין ואת ביל קלינטון, הוא יצליח לעבוד גם על יאסר ערפאת, לסיים 120 שנות אלימות ולחולל נס: בתוך כמה חודשים להביא שלום בין ישראל לפלשתינים. בוועידת קמפ דייוויד, ביולי 2000, בחסות נשיא ארצות הברית, התברר לו שערפאת הוא אגוז קשה הרבה יותר לפיצוח. הוועידה הסתיימה בכישלון. נכונותו של ברק לכונן מדינה פלשתינית על יותר מתשעים אחוזים משטחי רצועת עזה, יהודה ושומרון, לוותר על ריבונות ישראל בשכונות ערביות במזרח ירושלים, ונכונותו להעניק לפלשתינים ריבונות דתית בהר הבית, מוטטו את הקואליציה שלו: המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה פרשו ממנה (חודש לפני כן פרשה ממנה מרצ, בגלל סכסוך בשאלת ניהול משרד החינוך). חודש לאחר מכן פרש שר החוץ, דוד לוי. ברק אומנם נבחר בבחירות אישיות ויכול היה לכאורה להחזיק במשרתו עד סוף הקדנציה, אך לא הייתה לו אפשרות לתפקד עם כנסת לעומתית. 

 

מנהיג מרצ, שר החינוך בממשלת ברק, יוסי שריד, שהיה גם חבר הקבינט והמטבחון עד שפרש עם מפלגתו, העיד על האופן שבו ניהל ברק את הממשלה: 

 

"אומרים לי, שאהוד ברק שר ביטחון טוב. סלח לי, קודם כל, מה יכול להיות השיפוט שלך? זה שפלוני שכותב כי הוא היה רמטכ"ל? כי היה מפקד סיירת מטכ"ל? כי מה? כשהוא מדבר איתך הוא מבלבל לך את הביצים? אחר-כך שכשהוא יוצא אינך יודע מה אמר לך, ואם אתה יודע - אלה דברים חסרי-שחר בדרך-כלל. אני מכיר אותו. הייתי משוחח אתו בהרבה נושאים, אף פעם לא התרשמתי. 

 

"את שלמה בן-עמי הוא מינה לשר לביטחון פנים. זה היה מינוי אומלל. בן-עמי לא בנוי לזה. לא היה לו שמץ של מושג מה קורה. שוחחתי עם בן-עמי שלוש פעמים ביום. הייתי מצלצל אליו: 'שמע, שלמה, אתה יודע שבנצרת המשטרה ירתה אש חיה במפגינים?' 'לא! מה אתה אומר? באמת? אש חיה? מיד אברר ואחזור אליך'. את דוד לוי הוא מינה לשר החוץ. לכולם יש אגו מנופח, אבל במידה. אצל דוד לוי לא הייתה מידה. הוא היה מגוחך. כשקיבל בישיבות הממשלה את רשות הדיבור הוא נאם שלושת-רבעי שעה. היינו משתגעים, וברק לא הפסיק אותו. זה היה לטורח. תמיד פומפוזי ודי חלול. הוא התפטר, כי הממשלה נעשתה מתונה לטעמו. ברק הציע לי את תיק החוץ. לכאורה זה קידום. השבתי לאהוד: 'שמע! בכל ממשלה יש שרי חוץ למכביר. בעצם כולם שרי חוץ, כולם מבינים במדיניות חוץ ומתבטאים בנושאי חוץ. שר חינוך יש רק אחד, במקרה הטוב. היו קדנציות שאפילו אחד לא היה. אני אדם מאוד אנוכי. אני רוצה להיות האחד ולא רוצה להיות במקהלת שרי החוץ'. אז הוא הציע את התפקיד לשלמה בן-עמי שכל-כך רצה להיות שר חוץ. אבל המשיך להיות גם השר לביטחון פנים, וזה היה אבסורד. ואז, למזלו הרע, התחילה האינתיפאדה והוא חוסל פוליטית לצמיתות. 

 

"ברק רצה שאעזוב את משרד החינוך משתי סיבות. אחת, הוא היה זקוק לשר שישלם לש"ס את הכסף השחור שלה, ואצלי זה לא הלך. שנית - הוא קינא בי, וזה מוזר: אתה ראש ממשלה ויש לך שר שמשבחים אותו. במקום לשמוח הוא שיגע אותי". (1) 

 

2. הפיכה צבאית נגד ברק

 

 

חבר הכנסת, תת-אלוף מיל. ד"ר אפרים סנה, היה סגנו של ברק במשרד הביטחון. כאמור, הוא התנגד לבריחה מלבנון. לדבריו, הבריחה הציתה את האינתיפאדה השנייה: "אמרו לי את זה פלשתינים: 'אתכם צריך לדבר רק לבנונית. זאת השפה שאתם מבינים'. המסר לעולם הערבי היה: איפה שאנחנו מדממים, משם אנחנו בורחים. זה המסר שתרם יותר מכל גורם אחר לפרוץ האינתיפאדה השנייה". (2) זאת הייתה גם דעתו של ראש אמ"ן דאז, האלוף עמוס מלכא, בעדותו לוועדת וינוגרד. (3) לדבריו, מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, "פנה אל הפלשתינים ולערפאת ואמר: 'עכשיו התור שלכם...' זה בהחלט תדלק והוסיף רוח גבית לתהליכים שנחזו מראש, כי האינתיפאדה השנייה, כתאריך, כהתרחשות, נחזתה על-ידינו... זה יהיה ברבעון הרביעי של 2000". (4) 

גורמים נוספים להתפרצות האינתיפאדה הם: כישלון ועידת קמפ דייוויד שדרדרה את הפלשתינים מאיגרא רמא של תקווה לבירא עמיקתא של תסכול; הצהרתו של ברק שערפאת אשם בכישלון ותמיכתו של קלינטון בהאשמה זאת. 

ביום ה', 28 בספטמבר 2000, ביקר מנהיג הליכוד וראש האופוזיציה, אריאל שרון, יחד עם חברי סיעת הליכוד בכנסת, בהר הבית. היו שהעריכו כי ביקור זה גרם לאינתיפאדה. (5) את ההערכה הזאת הפריך השר לענייני דואר ותקשורת בממשלת ערפאת, עימאד פאלוג'י, שאמר בנאום בלבנון במרס 2001, "מי שחושב שהאינתיפאדה פרצה בגלל ביקורו הנתעב של שרון במסגד אל-אקצה, טועה. האינתיפאדה תוכננה מראש, לאחר שערפאת חזר מקמפ דייוויד, שם דחה את הצעותיו של קלינטון". (6) ב-2002 אישר זאת אהוד ברק בראיון לפרופ' בני מוריס: "יש לנו מודיעין מוצק שערפאת תכנן לשחרר את כלבי המלחמה, התנגשות אלימה, וביקור של שרון הוא אמתלה מצוינת לכך". (7) 

המקורות מלמדים שאחרי הבריחה מלבנון וכישלון ועידת קמפ דייוויד, ביקש ערפאת לעורר הפרות סדר ומהומות, על-מנת לסחוט מברק ויתורים ומחוות נוספים, אך לאו-דווקא במועד שהם אירעו ולא בהכרח בעוצמתם. יומיים לפני ביקור שרון בהר הבית, התארחו ערפאת ומקורביו, סאיב עריקאת, אבו מאזן, אבו עלא ונביל אבו רודיינה, לארוחת ערב בביתו של אהוד ברק בכוכב יאיר. ברק זימן לארוחה את פרופ' בן-עמי, את שר התחבורה והתיירות, אמנון ליפקין-שחק, את ראש המטה המדיני של ברק, האלוף במיל. דני יתום, את סגן ראש השב"כ ישראל חסון, ואת ראש הלשכה של ברק, גלעד שר. בשיחה באנגלית, בארבע עיניים, בגינה, התפרסם שערפאת הזהיר את ברק מפני מהומות אם שרון יממש את תוכניתו. (8) מכיוון שהשיחה נוהלה בארבע עיניים, ניתן לחשוד שהאזהרה פוברקה בדיעבד כדי לפגוע בשרון

כשנה ושלושה רבעים אחרי תחילת האינתיפאדה נעצר מנהיג התנזים (9) בגדה, מרואן ברגותי, הנחשב למחולל ולמפקד האינתיפאדה. לחוקריו בשב"כ הוא אמר כי היא אמורה הייתה להיות עממית, אך יצאה מכלל שליטה. "המהומות שפרצו בהר הבית אחרי ביקור שרון שם בספטמבר 2000 לא היו הסיבה לאינתיפאדה, אלא הקש ששבר את גב הגמל". לפי ברגותי, כל מהלכיו תואמו עם ערפאת. (10) 

לא היו מהומות על הר הבית בעת ביקור שרון שם. בהתפרעות מוגבלת נפצעו קל חמישה פלשתינים מכדורי גומי. אך כבר בו ביום, בערך באותה שעה, הפגינו מפקדים פלשתינים בכירים גישה עוינת וחסרת פשרות, במהלך מפגש שנקבע מראש עם מקביליהם הישראלים. (11) תת-אלוף מיל., ד"ר יוסי בן-ארי, שחקר לפי בקשת "המוסד" את מעורבותו של ערפאת בפרוץ האינתיפאדה השנייה, מצא שערפאת הופתע מפרוץ האינתיפאדה, וניסה להרגיע את השטח. אך אחרי שלושה ימים, משהבין שאינו יכול, החליט ש"במקום להיטרף על-ידי הנמר - ירכב על גבו". (12) 

לפי יוסי שריד, את פרוץ האינתיפאדה יזמו ראש האופוזיציה, אריק שרון, והרמטכ"ל שאול מופז, כדי לסלק את אהוד ברק מתפקידו ולרשת את מקומו – שרון כראש ממשלה ומופז כשר ביטחון, אחרי שישתחרר מצה"ל. לדברי שריד מדובר בהפיכה צבאית. (13) דבריו של שריד מקבלים חיזוק בעדויותיהם של השר לביטחון פנים וחוץ, פרופ' שלמה בן-עמי, של סגן שר הביטחון, תת-אלוף ד"ר אפרים סנה, של ראש לשכת ראש הממשלה, עו"ד גלעד שר, ושל ראש מנהלת המשא והמתן בממשלת ברק, אלוף משנה שאול אריאלי. לדבריהם, צה"ל לא מילא את הנחיותיו של ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק. בעוד שההנחיות של ברק היו לנהוג במתינות כלפי הפלשתינים, "מה ששודר מלשכת הרמטכ"ל היה כזה שאומר: עכשיו מוציאים לפועל את התוכנית שגובה מחיר גבוה מהפלשתינים, ולא חשוב מה הממשלה אומרת ומה המדיניות שמתבקשת מלשכת שר הביטחון" (שאול אריאלי). 

פרופ' בן-עמי: "בין קמפ דייוויד לדצמבר היו חמישים פגישות עם הפלשתינים. מופז התנגד לשיחות עם הפלשתינים. היינו בשני מישורים שונים. אמר ששיחות איתם הן סכנה לקיומה של המדינה. זה כמו הפיכה צבאית. הלך ודיבר ברדיו, התקשרו לקבל ממנו מפות לדיונים מדיניים ולא קיבלו". 

ד"ר אפרים סנה: "כתבתי מכתב אישי לראש הממשלה ושר הביטחון ואמרתי לו שבשטח הצבא מנהל מדיניות שסותרת את מדיניותו שלו, ואם לא ינקוט בפעולה מהירה התוצאות בלתי-הפיכות. ראיתי מגמה זאת והזהרתי אותו מפניה". 

עו"ד גלעד שר: "ישבתי יום אחד עם אמנון ליפקין-שחק ועם יוסי גינוסר. הם נפגשו עם ערפאת להגיע לסידורים שנועדו להפחית את רמת האלימות. ישבנו אצל המזכיר הצבאי ושמענו לאחר מכן דיווחים מהשטח, ושום דבר ממה שסוכם לא בוצע. שאלנו מה קורה... דרג מדיני קבע משהו ובשטח בוצע משהו אחר. יש אנשים שעשו דין לעצמם, לרבות מפקדים בכירים שהחליטו שאצלי יהיה אחרת. מופז לא היה מרוצה מההבנות וההסדרים שהגיעו בדרג הממשלתי... שחק הרבה פעמים היה מתוסכל ביותר, לאחר שסיכומים שהגיע אליהם עם הפלשתינים וקיבלו אישור דרג מדיני, לא בוצעו על-ידי הצבא". (14) 

מסקנהכראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק לא שלט בצה"ל; וזאת מבלי לקבוע עמדה אם מדיניותו בפרוץ האינתיפאדה הייתה נכונה או לא.

 

 

3. ברק לא הבין ש"פיצוץ כללי עומד להתרחש"

 

 

למחרת המהלך של שרון, ביום שישי, 29 בספטמבר, ערב ראש השנה, בשעות הבוקר, ירה שוטר פלשתיני, מצוות הסיור המשותף באזור טול כארם, ברכב הישראלי של הסיור, הרג את קצין המג"ב, פקד יוסף טבג'ה, ופצע את השוטר, סמל ראשון דוד מלול. בצהריים, לאחר תפילות יום השישי על הר הבית, התחוללו התנגשויות בין המון פלשתיני משולהב לבין כוחות הביטחון, שהפתיעו את המשטרה ותפסו אותה בלתי מוכנה. על-פי השר לביטחון פנים, פרופ' בן-עמי, מפקד המשטרה הבכיר בשטח נהג בפזיזות ובחוסר שיקול דעת. התוצאה: שבעה פלשתינים נהרגו ורבים נפצעו, לרבות שוטרים ישראלים. השוטרים פינו את נקודת המשטרה שם והיא הועלתה באש על-ידי המפגינים. (15) ברק, בן-עמי וראשי מערכת הביטחון, שנועדו באותו ערב בלשכת ראש הממשלה, לא הבינו את משמעות ההתפתחויות ולא העריכו "כי פיצוץ כללי בשטחים או בתוך מדינת ישראל עומד להתרחש". (16) 

 

4. הונאה עצמית לגבי קבר יוסף

 

אירועי יום שישי גרמו להגברת הכוננות בכל זרועות הביטחון ולפינוי המתפללים מישיבת "עוד יוסף חי" שבמתחם קבר יוסף, אשר התכוננו לשהות במקום בשני ימי החג. באתר נותרו שנים-עשר שוטרי משמר הגבול. (17) קבר יוסף הוא מתחם בפאתיה הדרום-מזרחיים של העיר שכם, שמספר תושביה הוא כמאה עשרים וחמישה אלף. הוא נושק למחנה הפליטים בלאטה – הגדול, הצפוף והתוקפני ביותר בשטחי יהודה ושומרון, שמספר תושביו הוא כעשרים ושלושה אלף. הקבר נחשב לרביעי במעלת הקדושה ליהודים בארץ ישראל. בשנת 1982 הוקמה בו ישיבה. בשנת 1995 הוסכם בין ישראל לרשות הפלשתינית כי הקבר הוא אחד מ"אתרים יהודים קדושים". הוא יהיה בשטח A שבריבונות פלשתינית, תגן עליו ועל המתפללים בו המשטרה הפלשתינית, וישהו בו שומרים ישראלים בבגדים אזרחיים. התנועה אל המתחם וממנו אמורה הייתה להיות מאובטחת על-ידי סיורים משותפים ישראלים-פלשתינים. (18)

 

לפי מנהל ישיבת "עוד יוסף חי", יהודה ליבמן, הסכם אוסלו הרע את מצבה של הישיבה, כי מאז היא הפכה להיות מובלעת קטנה בשטח עוין, מוקפת בניינים גבוהי-קומה. לדבריו, הוא דרש ממפקדי צה"ל הבכירים במרחב להבטיח לפחות מסדרון בשליטה ישראלית, מן הישיבה לאזור הסמוך שבשליטת צה"ל, בסך-הכל כמה מאות מטרים. המפקדים זלזלו, לדבריו, בבקשתו. הם טענו שהוא מבטא אידיאולוגיה הזויה, ושהמזרח התיכון השתנה ואין יותר סכנה לישיבה ולתלמידיה. (19) לפי איש הקשר בין הישיבה לבין צה"ל, ישעיהו בן פנחס, "המפקדים נתפסו להונאה עצמית שהסכמי אוסלו הם המפתח לשלום". (20)

 

5. מחדלי "ברזל לוהט"

 

חלפה שנה, ובמוצאי יום הכיפורים, 24 בספטמבר 1996, הודיע ראש הממשלה החדש,בנימין נתניהו, על פתיחת מוצא מנהרת הכותל בירושלים. בתגובה האיץ ראש הרשות הפלשתינית, מזה שנתיים, יאסר ערפאת, בציבור הפלשתיני להגיב באלימות, כי לטענתו השקרית המנהרה עוברת תחת הר הבית ופוגעת בקודשי האיסלאם. (21) ערפאת ציטט מן הקוראן: "אלוהים קנה מן המאמינים את נפשם ורכושם כי הם ירשו את גן עדן ויילחמו למען עמם... יהרגו וייהרגו". (22)

 

קריאתו זו של ערפאת, לא רק סתרה את הסכמי אוסלו לא להפעיל יותר אלימות בין ישראל לפלשתינים, אלא גם הוכיחה את הכשל המובנה בתהליך אוסלו, שבגינו קיבלו יצחק רבין ושמעון פרס – את פרס נובל לשלום. ביהודה, בשומרון וברצועת עזה התחוללו מהומות קשות. לניסיונות הכושלים של צה"ל להשקיט אותם ניתן שם הקוד "ברזל לוהט". למרות שהליכוד היה אז בשלטון, ובנימין נתניהו היה אז, כאמור, ראש הממשלה, נתפסה מערכת הביטחון בלתי מוכנה. שר הביטחון היה האלוף בדימוס יצחק מרדכי, והרמטכ"ל היה רב אלוף אמנון ליפקין-שחק, שניהם מעורבים עד צוואר באחד הביזיונות המבצעיים החמורים בתולדות צה"ל: קרב החווה הסינית של גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים, שצה"ל לא חקר, שליקוייו לא נחשפו ולקחיו לא הופקו. (23) ספק אם השניים היו מגיעים למעמדם הרם בצה"ל, במערכת הביטחון ובמערכת הפוליטית, אם אירועי אותו קרב היו נחשפים. 

 

"חוסר המוכנות התבטא בחוסר יכולת להכיל ולהכריע את האירועים הנרחבים שפרצו כנגד כוחות צה"ל, שעל פניו ניתן לומר כי לא היו ערוכים לרמת התפרצות שכזו". (24) שוטרים פלשתינים עמדו מנגד ולא עצרו את המתפרעים, כמתחייב מהסכם אוסלו, אלא השתתפו במעשי האלימות ואף ירו על כוחות צה"ל. (25) המון פלשתיני תקף את מתחם קבר יוסף, פרץ פנימה ופצע שם קצין צה"ל. 40 לוחמי משמר הגבול הסתתרו באחד החדרים בישיבה והיו צפויים ללינץ'. נהרגו שישה לוחמים מגדוד "חרוב" שחש לעזרה. (26) הקצין הפצוע חולץ רק אחרי ארבע שעות ברכבו של מפקד האזור הפלשתיני. הפורעים הרסו את הישיבה, שרפו מאות ספרי קודש וגדעו עץ תות עתיק שעמד בפתח המבנה. 

 

המפקד הבכיר של צה"ל במרחב, שיחזר, בעילום שם, אחרי שש-עשרה שנים, את האירוע: "המצב היה נורא. היו לנו הרוגים, פצועים, ומסביב עשרות אלפי פלשתינים אחוזי טירוף. כל חיי לא אשכח את המראות מקבר יוסף. זה היה מחזה מחריד. הדרך שבאזור הקבר הייתה זרועה בכלי רכב צה"ליים שרופים. העשן היתמר מהם. אלפי פלשתינים משולהבים וחמושים הקיפו את הקבר עצמו, כשבפנים נותרה נצורה חבורה של 40 חיילים ישראלים". (27) 

 

על-פי עדות של א. ששירת בגזרה כקצין ופיקד על יחידה שהשתתפה באירועים, "בסיום אותו יום נכנסו לקבר מסתערבים בכלי רכב של כוח 17 (28) בפיקודו של ג'יבריל רג'וב, חילצו את לוחמי משמר הגבול, ובמשך חודש ימים שמרו, יחד עם אנשי יחידת העילית הפלשתינית, על מתחם הקבר המנותץ". (29) 

 

לפי ראש מטה פיקוד מרכז, תת-אלוף יעקב זיגדון, "לא היינו מוכנים מהבחינה הצבאית למצב מעין זה. הלקחים העיקריים נסבו סביב בעיות טקטיות של חבירה, בין הכוח הפורץ לבין תצפית מגבה, הצורך בהשתלטות סביב המתחם, והעדר שפה משותפת וטכניקה קרבית להפעלת מסוקי קרב על-ידי כוחות היבשה". (30) בתגובה פרסם סרן איתי מאמר ב"מערכות", ובו ציין שהיו גם ליקויים ב"ניתוח מודיעיני מקדים". (31)

 

ליקויים בנושאים אלה מעלים סימן שאלה על איכותו של צה"ל באותה עת, כי ליקויים אלה התגלו גם במלחמת יום הכיפורים, גם במלחמת לבנון הראשונה וגם באינתיפאדה הראשונה, והתברר שלא תוקנו. מכאן שהבעיה היסודית של צה"ל איננה תפקוד לקוי של קצין זה או אחר, או אפילו בכיר מאוד כאהוד ברק, אלא שאין מפיקים לקחים, ולכן הכשרת הקצינים בכל שרשרת הפיקוד לקויה, פיתוח תורות הלחימה לקוי, ההכנות למלחמות לקויות והפיקוד על כל סוגי המלחמות בכל הרמות לקוי. זאת מחלה ממארת סופנית בצה"ל שאם לא יטפלו בה מיד מחירה יהיה איום ונורא. 

 

אחרי זמן מה פרסמתי ביקורת קשה על תפקוד צה"ל בקבר יוסף, אך לא קשה יותר מביקורתו הנ"ל של תת-אלוף זיגדון אחרי שש שנים. ימים אחדים אחרי הפרסום התקשר אלי בטלפון המזכיר הצבאי של שר הביטחון תת-אלוף (לימים אלוף) יעקב עמידרור, גער בי על ביקורתי וטען בשמו של שר הביטחון שפעולת צה"ל בקבר יוסף הייתה דווקא מוצלחת מאוד. השבתי לו שאני מצפה מתת-אלוף שיאמר אמת, שלא יהסס לחשוף ליקויים, אפילו כשהוא מזכירו הצבאי של שר הביטחון. (32)

 

 

הערות

 

1. ראיון מוקלט עם יוסי שריד ב-2011 השמור בארכיון המחבר. 
2. ראיון מוקלט עם אפרים סנה ב-2012 השמור בארכיון המחבר. 
3. ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי מלחמת לבנון השנייה. מונתה ב-17 בספטמבר 2006. 
4. עדויות בפני ועדת וינוגרד, הנושא מופיע בעמוד 8 של עדותו של עמוס מלכא. [קישור]
5. גלעד שר, במרחק נגיעה, ידיעות אחרונות, 2001, עמ' 290-287. 
6. שלמה בן-עמי, חזית ללא עורף, ידיעות אחרונות, 2004, עמ' 291; ד"ר קנת לוין, אהוד ברק והתמוטטות פנטזיית אוסלו, מחלקה ראשונה, 26 במאי 2010. 
7. יובל ברנדשטטר, בית המשוגעים שלנו, מראה, [קישור]
8. גלעד שר, במרחק נגיעה, שם, עמ' 282-281; יובל ברנדשטטר, שם; אפרים סנה ואבי יששכרוב בסרט הדוקומנטרי "מיליון קליעים באוקטובר", ערוץ 8, נורמה הפקות 2007, ניתן לצפות ביוטיוב: [קישור]
9. פלג צבאי של ארגון הפתח שהוקם על-ידי יאסר ערפאת ב-1995 שהמשיך בפעילות טרור נגד ישראל למרות הסכמי אוסלו. 
10. עמוס הראל ואבי יששכרוב, הסודות מחדר החקירות של מרואן ברגותי נחשפים, הארץ, 20 באפריל 2012. 
11. דיווח סגן אלוף אלכס חייקוב, ארכיון המחבר. חייקוב פיקד באותם ימים על הסיורים המשותפים (DCO) ועל מתקן התיאום והקישור בגזרת שכם. את הדוח חיבר חייקוב אחרי שנתיים "בבחינת סגירת חוב לדורות הבאים", כדבריו בסיכום הדוח. לפי סמדר שמואלי, "הדוח לא הוגש מעולם באופן רשמי לדרגים הבכירים, אלא הופץ באופן מצומצם בצה"ל" ynet , 7 ביולי 2002. [קישור]
12. יוסי בן-ארי, מיליון קליעים, שם. 
13. יוסי שריד, שם. 
14. מיליון קליעים, שם. 
15. דוח חייקוב; בן-עמי, חזית ללא עורף, שם, עמ' 292. 
16. בן-עמי, שם, עמ' 293. 
17. דוח חייקוב. 
18. שם, שם; תת-אלוף יעקב זיגדון, קבר יוסף: לא הפקרנו – לא הסברנו, מערכות 382, פברואר 2002. 
19. ראיון מוקלט עם יהודה ליבמן ב-2012 השמור בארכיון המחבר. 
20. ראיון מוקלט עם ישעיהו בן פנחס ב-2012, השמור בארכיון המחבר. 
21. בפועל המנהרה עוברת מתחת בית ספר עומרייה ולא נוגעת כלל בהר הבית. 
22. ויקיפדיה, מהומות מנהרת הכותל. 
23. סגן אלוף ד"ר עמיקם צור, קרבות מסדרון הצליחה במלחמת יום הכיפורים, פרק 22, בספרי, דרך רבין ומורשתו, הוצאת שרידות, 2010. 
24. עו"ד, סגן אלוף משולם גלעד, הכרעת הטרור באזור יהודה ושומרון בתקופה שבין 2009-2000, עבודה סמינריונית, החוג למדע המדינה אוניברסיטת בר-אילן, 2010 בראי הביקורת על תפקוד דרג הפיקוד הבכיר של צה"ל, התפרסם באתר MAKER ב-2011. 
25. ברזל לוהט 1996, אתר משטרת ישראל מחוז ש"י. 
26. ראיון מוקלט עם מפקד גדוד חרוב, סגן אלוף גבי שופן, ב-2012 השמור בארכיון המחבר. שמות ההרוגים: סרן בני ביטון, סרן ניר ברזסקי, סגן מיכאל דדוש, סמל ראשון אורי בן-טוב, סמל ראשון ארז שרעבי, סמל ראשון איתמר סודאי. 
27. אלי קמיר, אירועי מנהרת הכותל 1996, אתר nrg, 6 במאי 2012, [קישור]
28. יחידת עילית של ארגון הפתח. ייעודו המקורי של הכוח היה להבטיח אישים בצמרת הפתח. בעת כתיבת שורות אלה הוא חלק מהמשמר הנשיאותי של הרשות הפלשתינית. 
29. עדות מוקלטת של רס"ן א. (מעוניין בעילום שמו) ב-2013 השמורה בארכיון המחבר. 
30. המאמר הנ"ל של יעקב זיגדון. 
31. סרן איתי, עמ' 81. 
32. אחר-כך הועלה עמידרור לדרגת אלוף ומילא תפקידים אלה: מפקד המכללות הצבאיות, לרבות המכללה לביטחון לאומי. אחרי שהשתחרר היה חבר בוועדת משרד הביטחון לתפיסת הביטחון העתידית של ישראל; עמד בראש הוועדה לבדיקת פעילות המודיעין במלחמת לבנון השנייה. ב-2011 מינה אותו בנימין נתניהו לראש המטה לביטחון לאומי במקום פרופ' עוזי ארד, תפקיד אותו הוא ממלא בעת כתיבת שורות אלה.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"