العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

הקרב המוצלח ביותר במלחמת העצמאות

 

 

1. המטרה - השמדת גוש-עציון

 

ביום אסון "שיירת-השניים" (12 בינואר) ביקרו המוכתר של בית-אומר ונכבדי-הכפר בגוש-עציון, לניחום אבלים, נשבעו שידם לא הייתה ברצח והודיעו לידידיהם היהודים כי ראש עיריית-חברון מציע להם הסכם אי-התקפה. אנשי הגוש הביעו נכונות לדון בהצעה, (1) אך נראה שהיה זה תרגיל הטעיה; הגוש הותקף אחרי יומיים. 

התוקפים הערבים סברו שהם יפתיעו את היהודים. בידיעות של הש"י מ-6 בינואר כתוב שבכפר צוריף, הסמוך לגוש-עציון, התמקמה מפקדה של עבד-אל-קאדר אל-חוסייני, (2) ובדוח ששלח הש"י לפיקוד-העליון ב-7 בינואר כתוב: "מורה מחלחול צפה שבוע ימים על כל הנעשה בכפר-עציון, קבע בדייקנות את הכוחות וסדרי השמירה, הטרנספורט, האספקה וכו', הכין תרשים ודוח ומסר אותם לכאמל עריקאת ולעבד אל-קאדר אל-חוסייני, שהביאום אל הוועד הערבי העליון. מורה זה הצהיר כי אם לא יחסל הוועד הערבי העליון את קיבוצי הגוש, יארגן הוא כוח מתאים לפעולה." 

בידיעה מ-12 בינואר כתוב: "שישים רובים הגיעו לחברון. מאתיים עד שלוש מאות ערבים מזויינים נמצאים בתנועה סביב גוש-עציון. הערבים הם מבני הכפרים בסביבה." (3) המודיעים סיפרו על מחנה-אימונים של אנשי עבד אל-קאדר אל-חוסייני בכפר צוריף, והמטה הכללי שלח לשם מטוס, לסייר ולצלם. הטייסים (יעקב בן-חיים ויצחק הננסון) לא ראו מחנה-אוהלים אך התרשמו שיש במקום אימונים, וחיוו את דעתם: ייתכן שהמחנה מוסווה היטב. (4) 

ביומן כפר-עציון נכתב ב-12 בינואר: "ידיעות... על ריכוזי ערבים זרים, סיורים ואימונים. לפני זמן חדר לשטחנו בדווי חשוד, מוסווה כרועה-צאן, נתפס בידי אנשינו וזוהה כבן בית-סחור. טרם ידענו כי ערביי בית-סחור שותפים למזימות נגדנו, ושחררנו אותו. כפי הנראה התכוון לבלוש את הסביבה. אחרי זמן נקלע למקום ערבי, שהתחפש כמוכר מלח בכפרים, והתקרב לעץ הבודד. חיפשנו בכליו והתברר שהוא מסביבות באר-שבע. הוא הוזהר שלא יהין להתקרב לאזורנו, ושוּלַח לכביש הראשי. (אחר-כך) הגיעה הידיעה כי בבית בודד בשדה, בסביבות צוריף-ג'בעה, מתגורר טורקי המייצר מוקשים בשביל הלוחמים הערבים. מוסרים ששני קצינים סורים, שליחיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, הקימו מחנה-אימונים גדול בצוריף. לפי גרסה אחרת מתאמנים במחנה זה כאלף איש. מוסרים כי בסביבת בית-סחור מתרכזות כנופיות, המתכוננות, כפי הנראה, להתקיף את גוש-עציון. ערבי מחברון הודיע לידידו היהודי, המתגורר בירושלים, כי בשבוע הבא תתחלנה פעולות רבות נגד היהודים באזור." (5) 

ב-13 בינואר דיווח הש"י לפיקוד-העליון: בגוש-עציון יש מאתיים עד שלוש-מאות ערבים מגויסים וחמושים והם עלולים לתקוף את הישובים. (6) בדווי תושב הנגב סיפר אחר-כך שיוזמי ההתקפה – תושבי הר-חברון – הזעיקו את בני שבטו לעזרתם. "הם קיוו שהמלחמה תהיה קלה. אין שלטון, העולם הפקר, נעשה משפט לעצמנו... נזעקו ראשי הכפרים מבאר-שבע ובית-ג'וברין בדרום עד רמאללה בצפון. התאספו כאלפיים רובאים, וכל אחד תחמושתו עמו." (7) 

ערבי מהר-חברון סיפר: "החברונים, בראשות עלי ג'עברי ושני אנשים אחרים, הכינו את האזעקה (ה'פאזעה') ליום רביעי. התאספו ערבים חמושים ולא חמושים, כשלושת אלפים רובאים. מפקד ראשי לא היה, כל אחד עשה עם אנשיו את שלו, בקטע שלו. המטרה הכללית הייתה להשמיד את ארבעת הקיבוצים, והמטרה האישית הייתה לזכות ברובה ובכל הבא ליד." (8) 

המפקד הבריטי של משטרת חברון, המיש דוגין, סיפר כי יום לפני ההתקפה בא לשוק של חברון ערבי מבאר-שבע, הלהיב את ההמון ו"טען שאסור להשאיר ישוב יהודי אחד באזור. צעירים רבים התאספו והתארגנו להתקפה. בהתקפה השתתפו ערביי הכפרים ארטס ובית-סחור, שכנופיה ערבית גדולה השתכנה בהם, בני שבט בדווי וחיילים משוחררים רבים, מצוידים בנשק חדש. השתתפו עוד אנשים מבית-פג'ר, בית-אומר, צוריף, נחלין, אל-חד'ר, בית-לחם, חברון ותעמרה." (9) 

ימים אחדים לפני ההתקפה חזר לגוש-עציון מפקד פלוגת החי"ש מנחם ריצ'מן (ריצ'י), עם אישור לפעולת-גמול נגד התחבורה הערבית. הפיגוע ב"שיירת השניים" סיפק את הסיבה, ונרקיס הודיע לדרור במברק שהוא מקווה לבצע פעולת-גמול ב-14 בינואר (המברק הזה מעיד שמפקדי ההגנה בירושלים ובגוש-עציון אומנם לא היו מודעים כך שההתקפה הגדולה על הגוש תוכננה לאותו יום אף שהיה להם מידע מודיעיני רב על כך). אור ליום 14 בינואר, בשעה 3 לפנות-בוקר יצאו ריצ'מן וחמישה-עשר אנשי חי"ש מבסיס שבחרבת-זכריה לכביש חברון – ירושלים, וארבו לאוטובוס ערבי. 

"נשמע טרטור מכונית," סיפר יעקב עמיאל. "עברו רגעים מספר ומכונית קטנה התקרבה. המפקד ירה מאקדחו ומיד פתחנו באש. בקבוקי-מולוטוב נזרקו, אך לא נדלקו כראוי. המכונית האטה את מהלכה לרגע ונמלטה. כנראה פגענו בה ובנוסעים, אך לא הצלחנו להשמידה. הופיעה עוד מכונית קטנה. השתדלנו לדייק בקליעה והצלחנו יותר. המכונית נעצרה והקלה את מלאכתנו. פגענו בנוסעים ושמענו את אנחותיהם. הנהג התאושש, ואחר שהִיה קלה התניע את המכונית ונעלם מטווח-האש שלנו. שוב השתרר שקט. כיסינו את תרמילינו הריקים בעפר, כדי לא להשאיר עקבות, והתקבצנו לנסיגה. התברר שמישהו שכח במקום מחסנית סטן מתוצרת עברית; התעכבנו, עד שמצאנו את האבדה. (10) את הדרך חזרה עשינו במהירות רבה. ידענו שהאזור מלא כנופיות וחששנו שהאויב ירדוף אחרינו. כשהתקרבנו לגוש נראתה משאלתנו קרובה להגשמה, אולם קרה דבר שלא ציפינו לו: הגשש השמאלי הבחין בריכוז של ערבים במרחק מטרים מעטים לפניו. כנראה חשבו אותנו לאנשים שלהם. כשראו שאנחנו מסתלקים לעבר הוואדי העמוק שלרגלי חרבת-זכריה עמדו על טעותם והמטירו עלינו אש, וגם אנשי עין-צורים ירו עלינו, מפני שחשבו אותנו לערבים. אנשי-התצפית, על המסגד שבחרבה, ניסו להתקשר אתנו ולהזהירנו מפני ריכוזי הערבים. גלשנו בשפיפה לוואדי ונסוגונו בחיפוי הדדי. עברנו את הגיא וטיפסנו על מדרגות ההר. סביבנו שרקו הכדורים. השתדלנו להגיע מהר לבתי החרבה העליונים. הערבים הופתעו לא פחות מאתנו. אולי בגללנו נאלצו להקדים בהתקפה הכללית. מספרם היה כמאה, ולרשותם שני מקלעים." 

בגלל ההיתקלות המפתיעה הזאת שינה ריצ'י את יעד הנסיגה שלו, מכפר-עציון לעין-צורים, ובגלל האש שניתכה על פקודיו תפס מחסה בחרבת-זכריה. שינויי-יעדים אלה הצילו את הגוש ביום ההוא; חרבת-זכריה הייתה ליעד העיקרי של ההתקפה הערבית. (11)

 

2. "הקרב הגדול ביותר בארץ"

 

ההתקפה הצבאית נגד גוש-עציון ביום ד', 14 בינואר 1948, הייתה עד אז, הגדולה ביותר, והיה זה המבחן של החוסיינים במטרתם להשמיד גוש התיישבות יהודי, ובכך לגרום לארה"ב לסגת מתמיכתה בהקמתה של המדינה היהודית, וניסיון להניא את היהודים מהקמת מדינתם, שמא גורל כל היישוב היהודי יהיה כגורל הגוש שביקשו להשמיד. המופתי היה זקוק לניצחון לשם חיזוק מעמדו בליגה הערבית; עבד אל-קאדר היה זקוק לניצחון לשם ביסוס מעמדו כמפקד הצבאי הבכיר בארץ-ישראל. הדוד ואחיינו בחרו בגוש-עציון בגלל חולשתו הצבאית והטופוגראפית, ובשל עדיפות מספרית של הערבים על היהודים באזור זה, גם בנשק וגם בעמדות האסטרטגיות.

פיקוד-ה"הגנה" בירושלים והפיקוד-העליון קיבלו ידיעות רבות על הכנות הערבים להתקפה, אך לא פירשו אותן נכון, משום שהבנתם הצבאית הייתה רדודה (בדומה להבנתם של ראשי צה"ל לקראת מלחמת יום הכיפורים). הגוש, שלא התכונן כראוי למבחן, עמד בו לבדו. על-פי תוצאות מבחן זה הותוו רבים ממהלכי מלחמת העצמאות. 

לא ההתקפה הפתיעה את עוזי נרקיס, אלא ממדיה. ביצורי היהודים, מסגרותיהם הצבאיות ונשקם לא היו ערוכים להתקפה כזאת. יחסי-הכוחות הבטיחו לכאורה את הניצחון לערבים. עבד אל-קאדר אל-חוסייני שלח אל הגוש גדוד של ארבע-מאות לוחמים מקומיים, מאומנים וחמושים, ופקד עליהם להסתייע באלפי ערבים בלתי-סדירים בעלי נשק אישי. כוונתו הייתה לכתר את הישובים, לחסום את הדרכים מפני תגבורת, לכבוש את כפר-עציון, להשתלט על חרבת-זכריה כדי לבתר את הגוש, ואז להשתלט על הכביש ולהכניע את שלושת הישובים האחרים. בגלל הרצון להחזיר את חרבת-זכריה לידיים ערביות היו רבים מערביי הר-חברון מעוניינים להשתתף בהתקפה. עבד אל-קאדר אל-חוסייני הקים את מטהו בחרבת סוויר – משלט בין הגוש ובין כביש חברון-ירושלים. 

בעקבות התוקפים נהרו נשים, ילדים וזקנים, שקים וסלים בידיהם, כדי לאסוף את השלל המצופה. עבד אל-קאדר אל-חוסייני נסע בג'יפ הלבן שלו מיחידה ליחידה, לתאם את הפעולות. 

בבוקר ההתקפה עבדו חברי עין-צורים בשדה, בחריש ובחפירת בורות. "בשעה 10.00 ישבנו לאכול, ואז ראינו אותם עולים לקראתנו," סיפר יהודה נוימן. "הם צלפו לעברנו. חזרנו למשק. בדרך ראיתי שהרימון שלי אבד, חזרתי על עקבותיי ומצאתיו." 

ביומן עין-צורים כתוב: "בבוקר, אחרי שעה 08.00, ראינו את אנשי המארב (בפיקוד ריצ'י) נסוגים מכיוון הכביש. ערבים שהיו על רכס אל-הבון פתחו באש עליהם ועל אנשי קבוצתנו, שעבדו בסביבה ההיא. איש לא נפגע. לאחר שעה התחילה ההתקפה על חרבת-זכריה." באותו בוקר, בשעה 8 שלח נרקיס מברק לצבי זמיר ולשלום דרור: "מתארגנת על גוש-עציון התקפה מהמזרח, עכשיו. חסרה לנו תחמושת. פנו אל הצבא." אחרי חצי-שעה שלח נרקיס מברק בהול אל שני מפקדיו: "החלו לתקוף את משואות. ענו תשובה, האם פניתם לצבא?" 

הערבים השתלטו על "ההר הרוסי" שמדרום-מזרח לכפר-עציון והבריחו את השומרים מ"אוכף-המוכתר" שמדרום-מערב לכפר. כך שלטו – בתצפית ובאש – על אחד משני יעדיהם העיקריים. "מעל גג בניין המזכירות בכפר-עציון ראיתי את 'עמק הברכה' שבדרום רוחש אלפי ערבים," סיפר עוזי נרקיס. "עד אז לא ראיתי כל-כך הרבה אנשים חמושים במקום אחד. משאיות מבית-לחם ומחברון הזרימו אליהם תגבורות. המקלע היחיד בכפר-עציון, 'שווארצלוזה', (12) השתעל קטועות. מפעילו, איש-המחתרת הצרפתית לשעבר, לא השתלט על הנשק האוסטרי, וכאשר נפלט צרור היינו מוחאים כפיים בשמחה. אחר-כך נודע לי ששימנו את המקלע בשמן שאינו מתאים." 

"בשעה 10.15 הודיעו על ריכוז גדול של ערבים בעמק-הברכה," דיווח יעקב אלטמן. "מאות רוכזו מאחורי הגבעה השנייה, מוכנים, כנראה, לשדוד אחרי הקרב. בשעה 11.00 בערך התקרבו הערבים בכיוון לוואדי הפירטרום. (13) נפתחה עליהם אש חזקה, ממקלע וממרגמה, שהפילה בהם חללים, והם נסוגו מיד. אחרי זה ניסו את מזלם עוד כמה פעמים, אך כשנפתחה אש מעמדותינו נאלצו לסגת. כל הזמן ניתכה אש חזקה משלושה כיוונים על העמדות ועל המחנה. כשנכשלה ההתקפה מכיוון הוואדי עברו עשרות ערבים ל'אוכף' וירדו לוואדי אבו-ריש. הם הפסיקו את התקדמותם אחרי שנפתחה אש חזקה מעמדותינו. 

"...בשעה 15.00 בערך התקרבו יחידים לשטח-המטעים שב'אוכף המוכתר'. אנשינו נתנו להם להגיע עד מרחק של חמש-מאות מטר ואז פתחו באש ופגעו באחדים מהם. מאז לא ניסו עוד להתקרב לנקודה, רק יריות הצלפים נמשכו עד רדת הערב." 

בשעה 11 לפני הצהרים שלח נרקיס מברק לירושלים: "הגיעה תגבורת למתקיפים, והיא בעין-ערוב. ההתקפה מתגברת גם ממערב. אני שוב מציע לפנות לצבא. לנו אין כל נשק ותחמושת." ואחרי כמה דקות: "אינני יכול לצאת למכה נגדית, כי גרשו את כוחותינו מהאוכף ומההר הרוסי. צבא לא הגיע. נסו להתקשר שנית עם הצבא." כלומר, מפקד גוש-עציון השליך את יהבו על הבריטים.

 

 

3. אריה טפר

 

 

אריה טפר, מפקד שלוש כיתות הפלמ"ח שהיו בצפון הגוש, שהה בבוקר ההוא ברבדים. כששמע יריות הלך לעין-צורים והשיב אש – יחד עם מפקד-הנוטרים אליהו בר-חמא – אל הגבעות שהערבים ירו מהן. מעין-צורים הלך לחרבת-זכריה, קיבל דוח על אירועי הלילה בחרבה וחזר לרבדים, לדווח משם על המתרחש, לנרקיס, שישב בכפר-עציון. 

שתי כיתות-המארב של החי"ש, בפיקודו של ריצ'י, הצטרפו, כאמור, ללוחמים שהתמקמו בחרבת-זכריה. ההתקפות על מוצב זה היו עזות למדי, והתחמושת המעטה של ריצ'י ופקודיו אזלה במהירות. ריצ'י התקשר במכשיר-הקשר אל נרקיס, וכנראה קיבל אישור לסגת לעין-צורים. אנשי החי"ש התקדמו צפונה באיטיות, לעיתים בזחילה, תחת מטר הכדורים. 

יצחק קריצ'בסקי ואנשי כיתתו שהו בעין-צורים. "אל הלוחמים הפשוטים לא הגיע שום ידע מודיעיני, שום התראה," סיפר קריצ'בסקי. "לא הוצאנו תצפיות ולא עמדות קדמיות. בבוקר קמים ורואים ערבים מסביב. מראשית הקרב היה טפר בשטח. אנחנו נשארנו לפי שעה בצריפים, ובנצי, המא"ז של עין-צורים, אמר לנו מה לעשות. ראינו מאות ערבים עם סוסים וחמורים על הגבעות. לוחמים חמושים התקדמו בדילוגים אל חרבת-זכריה. שמענו שטפר יצא עם כיתתו האחרת, להחזיר את אנשי החי"ש שברחו מחרבת-זכריה." 

טפר חזר לחרבת-זכריה בראש כיתה, ופגש את הנסוגים בדרך. הוא סיפר: "אמרתי לריצ'י: 'מדוע אתה מפקיר את הנקודה החיונית ביותר בגוש?' הוא השיב שהתחמושת של אנשיו אזלה. 'ולאן תיסוג כשתאזל התחמושת בעין-צורים?' שאלתי. דרשתי ממנו לחזור עם אנשיו למוצב. ריצ'י ידע שיש לי מלאי-תחמושת וביקש שאחמש אותו, אבל חששתי שיחידת החי"ש תבזבז את התחמושת לשווא, ונתתי לו כמות מוגבלת. הצבתי את כיתת הפלמ"ח מול החי"ש, ואמרתי: 'מכאן לא נסוגים !' חילופי-הדברים היו קשים, ולבסוף הסכים ריצ'י לחזור לחרבת-זכריה. צירפתי אליו כיתת פלמ"ח, שהתבססה סמוך למשלט, והטלתי על מפקד-הכיתה שתי משימות, לחזק את החי"ש אם החרבה תותקף ולא לתת לחי"שניקים לברוח ברגע-משבר." 

יעקב עמיאל סיפר: "כשהגענו, סוף-סוף, להתפצלות דרכי-העפר שבין עין-צורים לרבדים - שהייתה סמויה מעיני האויב – התברר שעזיבת החרבה הייתה משגה חמור. אילו כבשו אותה הערבים היו חלקי הגוש מנותקים זה מזה. קיבלנו פקודה לחזור ולתפוס את החרבה בכל מחיר. היה עלינו לחצות שדה פתוח, תחת אש-צלפים בלתי פוסקת. מדי פעם בפעם היה אחד מאתנו מזנק וחוצה את השטח, ומטר כדורים ניתך עליו. בצהרי יום הגענו לבתים הקיצוניים של החרבה. התחלקנו לכמה חוליות ותפסנו עמדות. העמדה העיקרית הייתה גג הבניין המרכזי. ליד מעקה הגג התבצרו חמישה רובאים ומקלען. יהושע מרקס נתמנה למפקד-העמדה. הערבים התקרבו עד מאה מטרים ותפסו עמדות על מדרגות-ההר. שארית התחמושת שלנו, ששרדה מפעולת הבוקר, אזלה. שקלנו הרבה לפני כל ירייה. הרכס מולנו שקק ערבים. הם זרמו בהמונים, מכיוון בית-סוויר. הבית הבודד שעל הגבעה היה תחנת-המעבר שלהם אל מאחורי גדרות-האבן. 

"בצל העץ שליד השביל המוביל לחרבה התרכזו ערבים אחדים. לא יכולנו להוציא את הראשים, מפני האש הגוברת. ערבים אחדים הגיעו למעלה, (למרחק) חמישים מטרים מעמדותינו. התלהבותם גברה והם פצחו בקריאות 'עליהום' וג'יהאד'. הכנו את הרימונים לפעולה. כשהבחנו בתנועה חשודה במדרגות-ההר השלכנו רימון. הם הטיחו בנו מטח-כדורים בלתי-פוסק. כדוריהם פגעו באבנים ורסיסים נתקעו בבשרנו. אחד הקלעים פגע בתת-מקלע, ומחזיקו ניצל בנס. חבר מיחידת-התצפית נפגע בראשו מרסיס. 

"המתקיפים ניסו שוב להתקדם. בראשם צעד ערבי כבן שבעים והלהיבם בפסוקי-קוראן. מלאי התחמושת שלנו אזל. אחד המגנים, שהסתיר חמישים כדורים לשעת-דחק, הגיש אותם למקלע. צרור קצר עצר את המתקיפים והתלהבותם שככה. מפקד-העמדה נפצע פצע אנוש בחזה. פקודתו האחרונה הייתה להחזיק מעמד ולא לתת לאויב לגשת. אש האויב גברה מרגע לרגע. לא יכולנו לרדת מהגג ולהחיש עזרה לפצוע. הרי קלפטר קיבל על עצמו להזעיק עזרה. כשקפץ מהגג נפצע בידו, אך המשיך בריצה עד שהגיע לשער רבדים, מסר את בקשתנו לעזרה והתעלף. מיד נשלחה אלינו עזרה באנשים, בתחמושת ובחומרי-רפואה. את מקומו של יהושע, מפקד עמדת-הגג, תפס אריה מהפלמ"ח. הוא ניסה לעודד אותנו, ויותר מדבריו עודדה אותנו התחמושת שנתקבלה. עד אז לא טעמנו מאומה; עתה קיבלנו לחם ומים. דוד לימונצ'יק, החובש מרבדים, טיפל בפצועים והוריד אותם מהגג תחת האש. היום נטה לערוב כשהודיעו לנו את הבשורה המעודדת: כיתה מרבדים יצאה להתקפת-נגד." 

על-פי דיווחו של נרקיס הודיע מפקד מחוז ירושלים, ישראל עמיר, במברק לרמטכ"ל יעקב דורי, בשעה 12.47: הערבים פתחו באש. הדרך חסומה. אין משוריינים. לשלוח עזרה. מייעץ לשלוח מטוס.

 

 

 

 

4. התקפת טפר

 

בשעות הצהריים הבין אריה טפר שרבדים ועין-צורים אינן יעד-ההתקפה ושחרבת-זכריה במצב קשה, והציע לנרקיס לצאת להתקפת-נגד עם שלוש כיתות, עשרה לוחמים בכל אחת, שיהיו מצוידים ברובים בריטיים. כיתה אחת השאיר טפר בחרבת-זכריה, לחיזוק המוצב. כיתה של חברי רבדים, בפיקוד יאיר גרונר, הוא מיקם בעמדה על רכס שולט, לחפות על ההסתערות, והכיתה שבפיקודו תקפה את הערבים שהתמקמו ב"גבעת-העץ" וחיפו על תוקפי חרבת-זכריה. 

"בשעה 14.00 יצאנו להתקפת-הנגד," סיפר טפר. "השארתי את כיתת גרונר לחיפוי ועליתי דרך הוואדי אל גבעת-העץ, מדרום לחרבת-זכריה. נתקלתי בקבוצה של כשישים ערבים. ירינו בהם, ומיד התקרבנו ונכנסנו בהם עם הכידונים. הם נדהמו – לא ציפו שהיהודים יבואו מאחוריהם – ברחו ותפסו עמדות בין הסלעים." 

מהרכס נראה פנים הוואדי. מאתיים ערבים ישבו בתוכו על הסלעים ואכלו פיתות ותפוחי-זהב. טפר ופקודיו ירו בהם; מי שלא נהרג ברח. לפני סיום המשימה בוואדי ראו כמאה ערבים עולים על חרבת-זכריה, וירו גם בהם. רבים נהרגו, והשאר ברחו. מחרבת סוויר שלח עבד אל-קאדר אל-חוסייני כוח להתקפת-נגד; טפר נסוג מהגבעה אל מדרון אחורי. והכוח הערבי תקף עמדות ריקות. בסימני-ידיים הורה טפר לכיתה של גרונר – שהייתה בחיפוי על הרכס – לתקוף את המסתערים-על-ריק. 

אליהו, אחד מפקודיו של גרונר, סיפר: "האויב הופתע. הוא הבין שבא הקץ למשחק-היריות שנמשך כל היום. בן-רגע עמד תחת הלחץ של הכוח שהיה מוכן להתקדם אליו. הנסיגה הייתה מבוהלת. כשראינו זאת נשתנה יחסנו אל התוקפים. הם איבדו את ערכם בעינינו... והיה רצון להשמידם כמו שמשמידים כלבים מצורעים. 'התכונַנּו להסתערות !' ההכנות נמשכו רגעים מספר. התרכזנו בשטח מוסתר מעין האויב והסתערנו. התקדמנו צעדים רבים אך האויב לא נראה. כשהגענו לקפל-קרקע אחד נתגלו ערבים ונשמעו יריות רבות. השבנו אש. האויב נסוג בבהלה. רדפנו אחריו. פתאום ניתכה עלינו אש חזקה. תפסנו עמדות והחלפנו יריות. נוכחנו לדעת שהאויב זומם לעקוף (14) אותנו וצעדנו לקראתו, יאיר בראש ואנו אחריו, כמו תמיד. אחרי כמה רגעים שוב ניתך עלינו מטר יריות והיינו תחת אש צולבת. היה עלינו לצאת מתוך האש. יאיר הרגיש שגורלם של כל חבריו תלוי בו, קם וקרא בכל כוחו: 'לסגת!' הוא התאמץ להתגבר על רעש הקרב, כדי שנשמע את קולו. עשרות כדורים עפו סביבו, שרקו מעל ראשו, אך הוא לא שם לב. רצונו היחיד והאחרון היה להציל את חבריו ולו גם... אחד מכדורי האויב פילח את חזהו. הוא צנח מיד לארץ ואחרי רגעים אחדים נפח את נשמתו." 

כשרדף יאיר גרונר אחרי האויב הנסוג ראה טפר שמפקד-הכיתה המתלהב יוצא מן החגורה הפנימית של הגוש ומסכן את חייו ואת חיי פקודיו. מכשירי-קשר לא היו בשטח, וצעקותיו לא נשמעו. בראש כמה אנשים רדף אחרי כיתת גרונר, אך כשהגיע אליה כבר הייתה תחת הצליפות הצולבות. הסיכויים לסגת בשדה הפתוח היו מעטים, וטפר וכיתת גרונר התבצרו במעין-משלט. הערבים שצרו עליהם לא העזו להסתער. יותר משעה נשארו טפר וכיתת גרונר תחת האש החזקה, עד שירדה החשכה. 

איציק "המושבניק" – שבא עם טפר לעזרת כיתת גרונר – סיפר: "היה מחסור בתחמושת. לא קיבלנו תגבורת. אנשי-הקיבוצים והיחידות האחרות כאילו התעלמו מקיומנו, כאילו הניחו לנו למות. זאת הייתה הרגשה מתסכלת. גרונר קיבל כדור בחזה. רצתי אליו. שלולית-דם גדולה הצטברה לידו. הוא היה מת. לא היה טעם לגרור אותו ולא רציתי לספר לפקודיו, שהעריצו אותו, שהוא הלך. הם שאלו: 'מה עם גרונר?' צעקתי אליהם שלא יתקרבו... עמוס מרבדים ניסה להתקרב אלינו ונפצע." 

כשירדה החשכה חזרו הלוחמים, עם הנפגעים, אל ה"עץ הבודד" וב-8 בערב נכנסו אל חדר-האוכל של כפר-עציון. אריה אחידוב, איש הפטרול הלוחם של כפר-עציון, יצא לשטח עם כמה מחברי הקיבוץ ועם אריה טפר, לאסוף את הנשק והתחמושת שהשאירו הערבים. הוא סיפר: "ליקטנו כמות די גדולה." 

במברק ששלח נרקיס לירושלים, בשעה 7.45 בערב, כתוב: "יש שני הרוגים, גרונר ועוד מפקד-כיתה. לפי ידיעה יש הרבה הרוגים. שילחו אמבולנסים." במברק ששלח אחרי שעתיים כתוב: "מחסור בפרודוקטים. פצועים קשה. אמבולנסים במהירות !" מברקים אלה היו אחת מסיבות ההחלטה לשלוח לגוש את הל"ה. 

בהתקפת 14 בינואר נהרגו שלושה יהודים, אחד נפצע קשה ושמונה נפצעו פצעים בינוניים וקלים. יותר ממאתיים ערבים נהרגו, וערבים רבים מאוד נפצעו. בשעות ההתקפה שהו בהר-חברון כוחות גדולים למדי של צבא בריטי ומשטרה. אין ספק שהם ידעו מה קורה, וסביר להניח שידעו לפני כן מה עומד לקרות. הם לא התערבו. (15) 

הקצין הבריטי המיש דוגין סיפר שהידיעה על ההתקפה הגיעה אליו לפני הצהריים: שוטר ערבי סיפר לו שיש יריות בסביבת כפר-עציון, ושמכונית ערבית הותקפה. בצהריים ראה דוגין המונים רוקדים בחוצות חברון; ערבים אמרו לו שכפר-עציון ורבדים נמחו מעל פני-האדמה. כשהתקשר עם המשטרה בירושלים נאמר לו שערבים תוקפים את כפר-עציון אך אינם מעזים להתקרב אליו. הוא טלפן אל מפקדי הצבא בחלחול; נאמר לו שהכוח הבריטי בכוננות, ושעזרה תוגש ליהודים אם תידרש. "מסתערבים" בריטים, שהתחזו כנכבדים ערבים, התהלכו בין התוקפים כמעט כל שעות הקרב ושלחו ידיעות, במכשירי-קשר, למרכז-המשטרה בירושלים. כשנודע לדוגין על האבידות הגדולות של הערבים סבר שיעשה בחוכמה אם לא יתערב; מוטב שהערבים ילמדו את הלקח. 

בשעה 4.30 אחרי הצהריים נסע תת-אלוף בריטי על כביש ירושלים-חברון במכוניתו, והמחסומים שהציבו הערבים הפריעו לו. רק אז יצא דוגין אל הקילומטר ה-21 (16) עם כמה נכבדים ערבים, דרש מאנשי עבד אל-קאדר אל-חוסייני להפסיק את הקרב ואיים שישלח צבא נגדם. (17) 

מפקד הש"י, דוד שאלתיאל, הפיץ את ההערכה הזאת למפקדי ה"הגנה" הבכירים (ב-18 בינואר): "אחרי תבוסת הערבים בגוש שפלו הרוחות באזור חברון ובית-לחם. בחוגי הוועד הערבי העליון צוין שבני חברון לחמו כאספסוף בלתי-ממושמע." (18) 

ב-16 בינואר התכנסו לישיבה ראשי השלטון הבריטי בארץ-ישראל, מפקד הצבא, מפקדי יחידות-האוויר, אנשי הבולשת ומפקח המשטרה. הנציב העליון גינה את התנהגות היחידות הבריטיות ושאל: מדוע לא הגיע לירושלים, בעוד מועד, המידע על המתרחש באזור הקרב? מדוע לא היו פעולות-מנע אף שהיה ידוע מראש שהערבים קבעו את 15 בפברואר לתאריך התקפתם הגדולה? (19) 

לדברי קצין בריטי, ששירת במשטרת חברון, שרר אחרי ההתקפה "פחד עצום בכפרי הסביבה מפני התגובה (היהודית) שתבוא." (20) 

הרי תיאור הקרב בעיתון "א-דיפע" היפואי: "מאות ערבים השתתפו בקרב הגדול ביותר שנראה בארץ אי-פעם. שני ישובים נכבשו ועל שלישי הוטל מצור. כוחות גדולים של 'צבא-ההצלה' נהרו לאזור הקרב במכוניות-טקסי, (21) במכוניות-משא ובאוטובוסים מכל הר-חברון. היהודים היו פחדנים כל-כך עד שביקשו פעמים אחדות עזרה מכוחות הביטחון הבריטיים. הערבים נסוגו לא בשל האבידות הרבות אלא על-פי הוראות הוועד הערבי העליון, כדי להימנע מהתנגשות עם כוחות הביטחון. התקפה נוספת בוצעה שוב, באותו יום. את הכוחות הערביים תגברו מגויסים מבאר-שבע ומשכם. הערבים כבשו את כפר-עציון. שייח' בן שבעים היה הראשון שנכנס לכפר. הוא פוצץ את אחת העמדות המבוצרות ביותר, אחר-כך נהרג מכדורים. נכבש ישוב קרוב, והערבים החרימו שמונה-עשר רובים, שלושה טומיגנים ותחמושת בכמות גדולה." (22) 

על הלך-הרוחות בחברון אחרי שנודעה האמת דיווח הש"י: "אנשים גנבו נשק מחברים שנפלו; אנשים מאשימים זה את זה שלא היו בסדר בזמן הפעולה; מאשימים את הוועד הערבי העליון שאינו דואג לפצועים, שאינו מעוניין במספר הנעדרים וההרוגים ושלא ארגן את התוקפים בסדר." (23) הוועד הערבי העליון הגדיר את סיבת המפלה: "ארגון כושל." (24)

 

 

5. מסקנות ולקחים

 

"המערכה על כפר-עציון ובנותיה היא ההתמודדות הצבאית הראשונה למן פרוץ ה'מאורעות', ויש לה משמעות צבאית רצינית," כתב הפרשן הצבאי של הארץ אחרי יומיים. "נעשה ניסיון רציני ראשון להתקיף שטח יהודי תוך כוונה לכבשו... כמעט בפעם הראשונה נעשה ניסיון לפעול בפורמציות ערביות גדולות, תוך-כדי ביצוע תוכנית נרחבת עם פעולות הסוואה, הטעיה, איגוף, חיפוי-אש והתקפות חזית... מטרתן הצבאית של התקפות הערבים בכפר-עציון ובסביבה איננה לחץ פוליטי, הפגנה, פעולת-הפחדה או תמרון. זה ניסיון רציני להשמיד קבוצת ישובים יהודיים ולמחותם מעל מפת-הארץ בכוח הזרוע... המגנים גילו כישרון צבאי מקצועי, קור-רוח ותכונות-עמידה, על-אף תנאים אסטרטגיים קשים ביותר... תכסיסי-מגן מוצלחים אפשרו למגני הגוש הנתקף למלא את מחסניהם מהשלל, בנשק ובתחמושת, שנעזב בשדה-הקרב על-ידי הערבים הנסוגים." (25)

בדוח סוכנות הביון האמריקנית סי.איי.איי. כתוב: "ההתנגשויות המקריות בארץ-ישראל מקבלות, מאמצע ינואר 1948, יותר ויותר אופי של פעולות-מלחמה מאורגנות." (26) 

ב"לקח פעולות אויב", שהוציא אגף המבצעים במטכ"ל-"הגנה", כתוב: "שיטת פעולתו של האויב קיבלה מפנה מובהק, בכיוון לפעולות בדוגמה צבאית, הודות לנוכחותן של יחידות-האויב שסיימו אימוניהן במחנות מיוחדים בחו"ל... בחלק מהגופים התוקפים של האויב מורגשת נוכחותו של גרעין מאורגן, הנוהג לפי תכסיסים צבאיים. הגרעין (הזה) הוא גם הכוח המשמש לפעולה עיקרית. וחוט-השדרה, אשר סביבו מתרכזות, בשעת הפעולות, כנופיות בלתי-מאומנות של האויב. "האויב נוהג לפי התכסיסים: 

"א. חסימת דרכי-הגישה של תגבורות מבחוץ אל הנקודה הנתקפת. לכך הוא מקצה כנופיות מקומיות, גדולות ביחס, עם הכוח התוקף העיקרי. את החסימות מבצע האויב בעיקר בדרכים, במרחקים גדולים מן הנקודה הנתקפת וקרוב לבסיסים שמהם יוצאות התגבורות. 

"ב. הטעיה: האויב משתמש בתכסיסי-עורמה, כגון פיזור מטרות-דמי בשטח, כדי למשוך את תשומת-לב המגנים, לפזר את האש ולבזבז את תחמושתם. 

"ג. בכמה מקרים התקרב האויב אל עמדת ההיערכות בכלי-רכב. 

"ד. קרב-אש מנהל האויב ממרחקים של שש-מאות מטרים (כפר-עציון) ועד מאה, מאה וחמישים מטרים, בלי ניסיון הסתערות נמרצת (כפר-עציון, חרבת-זכריה). 

"ה. החיפוי על ההתקדמות לקוי, כמו עד כה. ניסיונות לתמרון אינם מנוצלים במידה מספקת. "מבחינה כללית קיבלה הטקטיקה של האויב מפנה בעקבות הדרכה צבאית שניתנה לו. אופייני הוא הקו הכללי, לערוך פעולות ביחידות גדולות לאור היום ולהימנע מפעולות-לילה... תופעה של התרגשות, עצבנות וחוסר-אונים של האויב בשל מכותינו הנגדיות החזקות." (27)

יעקב אשד כתב במחקרו: "הקרב על הגוש הבליט ליקויים רציניים בהיערכות, ברמה, בכושר של יחידותינו ובפיקוד. מוצבי המרחב היו מפוזרים, מיקומם לא אפשר סיוע הדדי, הישובים היו פרוצים ועמדותיהם המוגבהות לא עמדו (אחרי-כן) במבחן התקפת אויב חמוש בנשק מודרני. משמעת-אש לקויה גררה בזבוז ודלדול מהיר של מלאי התחמושת הזעום. לא תיתכן הגנה יעילה ללא פיקוד מרכזי בעל כושר וסמכות. המבוכה והעצבנות שבהן היה נתון הפיקוד בגוש מאז תחילת ההתקפה, ושהניעו את 'עציוני' לשגר את הל"ה, משתקפות באופן בולט בסדרת מברקי נרקיס ל'עציוני' (ישראל עמיר)." (28) 

קרב 14 בינואר הוכיח שגם בתנאי מגננה יש מקום ליוזמות מקומיות ולהתקפות-נגד. גוש-עציון לא נפל ביום ההוא מפני שמפקד-מחלקה נועז "תפס יוזמה" ברגעים קריטיים, מנע נסיגה מעמדה חיונית ותקף את האויב. "התקפת טפר" היא ששברה את רוח האויב, על-אף יחסי הכוחות האבסורדיים. 

"התקפת-טפר" גם הייתה המאורע המבצעי החשוב ביותר במלחמת העצמאות עד אז, ואחד משיאי המלחמה הזאת בכלל. הכישלון שבר את המורל של קבוצת-האוכלוסייה המסוכנת ביותר במחנה הערבי והיא לא התאוששה ממנו כל ימי המלחמה; המפקד הבכיר של ערביי ארץ-ישראל איבד את ביטחונו העצמי; מעמדו של דודו-פטרונו התערער. כך השפיעו אירועי 14 בינואר על גורל ירושלים. אחרי שנים אמר יגאל ידין "היה זה אחד הניצחונות הגדולים שלנו, ניצחון אדיר בנסיבות הימים ההם ויחסית לדלות כוחנו." (29) 

המהלומה שספגו תושבי הר-חברון הגבירה את נטייתם של ערביי ארץ-ישראל להסתמך על צבא לא מקומי, ואפשר לומר שאחרי 14 בינואר הם חדלו להיות גורם מרכזי במלחמה והסתפקו בפעולות-גרילה ובסיוע ל"צבא-ההצלה" ולצבאות הערביים הסדירים. אומנם הם העמידו את היהודים בכמה מבחנים נוספים – וכמעט ביטלו את החלטת 29 בנובמבר – אבל לא ניסו עוד לכבוש ישוב יהודי. 

שישה ימים אחרי הקרב בגוש-עציון יצאו כוחות "צבא-ההצלה' להתקפתם הראשונה, נגד קיבוץ יחיעם שבגליל העליון המערבי. התחיל שלב "הפלישה הראשונה במלחמת העצמאות".

 

 

 

6. לקח היסטורי

 

קרב ג' שבט הסתיים בהצלחה אדירה של הצד היהודי, למרות תפקודם הלקוי של אנשי שרשרת הפיקוד – משר הביטחון והרמטכ"ל ועד מפקד גוש-עציון. הגוש לא הושמד באותו יום בשל תפקודו יוצא הדופן של מפקד המחלקה אריה טפר, שהתגלה כבכיר המפקדים הטקטיים של ארגון ה"הגנה" והפלמ"ח. הלקחים הנ"ל הופקו על תוצאות הקרב ולא בעקבות תחקורו. כך יצא שמפקד הגוש, עוזי נרקיס, זכה בתהילה, והקרב היווה רוח גבית שהוליכה אותו לדרגת אלוף ולתפקידים רמים בממסד הישראלי: חבר הנהלת הסוכנות היהודית והנהלת רשות השידור. אריה טפר לעומתו הושמץ, כדי שביקורתו על נרקיס ועל שאר המפקדים לא תילקח ברצינות. מאוחר יותר אף החרימו אותו מפקדי הפלמ"ח. אחרי מלחמת ששת הימים הוא נזרק מצה"ל כסגן אלוף, עם פנסיה קטנה ובלא שמצא לעצמו עיסוק בעל הכנסה ראויה. אריה טפר הוא משל פרדיגמטי לתפקוד הלקוי של מערכת הביטחון הישראלית, מאז מלחמת העצמאות ועד כתיבת שורות אלה. הוא לא היחיד אבל הוא הבולט ביותר. המחפש הסבר לתפקודו הלקוי של צה"ל במלחמת יום הכיפורים ובשתי מלחמות לבנון, ימצא אותם במשל אריה טפר. 

נא לזכור: בפרקים הבאים נעסוק בפרשת הל"ה שהייתה למיתוס המכונן של מלחמת העצמאות, וזאת על-מנת להסתיר את אחד המחדלים הגדולים של אותה מלחמה. כדי להסתיר את המחדלים תֵרצו' ועדיין מתרצים הפוליטרוקים את משלוח הל"ה לגוש-עציון בג' שבט בצורך לסייע לגוש לעמוד בפני התקפה צפויה. אבל אחרי המכה שהוכו הערבים בג' שבט, כפי שלמד הקורא האוביקטיבי, ערבים לא סיכנו את הגוש. שיגור העזרה הייתה האמצעי התעמולתי למכור את המיתוס לעם ישראל, שאכן קנה אותו, ועל כן על כולנו לשלם את המחיר.

 

____ 

[בשבוע הבא: אתחיל סדרת פרקים על המיתוס המכונן של מלחמת העצמאות: פרשת הל"ה שהייתה מחדל אדיר שהוסתר במלחמת העצמאות ושרוב הישראלים אינם מודעים לו עד היום. סדרת פרקים זאת תסיים את הסדרה הנוכחית על פרוץ המלחמה. אחריה אתחיל בסדרה חדשה על הפלישה הערבית הראשונה – של צבא ההצלה – לארץ-ישראל. הפרק בשבוע הבא יעסוק בהתרחשויות בגוש-עציון, לאחר הקרב שתואר ונותח בפרק זה, שגרמו לשיגור הל"ה לגוש-עציון.]

 

הערות

 

1. ארכיון צה"ל, תיקי גוש-עציון. 
2. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא (מודיעין), 6 בינואר 1948. 
3. ארכיון רבדים. 
4. דוח טיסה מ-7 בינואר 1948. 
5. דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו, עמ' 114-113. 
6. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא, 19 בינואר 1948. 
7. ארכיון גוש-עציון. 
8. ארכיון רבדים. 
9. דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו, שם, עמ' 134. 
10. כדי לא להשאיר סימנים-מזהים. 
11. א"צ, למועצה מיששכר, הנדון: מערכת הפעולות שהתנהלו כתוצאה מההתקפה על כפר-עציון: אברהם טריינין (טמיר), עדות המערכה. שם, עמ' 11; יעקב עמיאל, "מיומנו של איש חי"ש, אצל דב קנוהל. גוש-עציון במלחמתו, שם. עמ' 120-117; הראיון הנ"ל עם יהודה קוט. 
12. שוורצלוזה (Schwarzlose MG M.07/12) הוא מקלע בינוני מתוצרת אוסטרו-הונגריה הקרוי על שם מתכננו ואשר שימש במלחמת העולם הראשונה, וכן במלחמת העולם השנייה. מספר מקלעי שוורצלוזה הגיעו לארץ ישראל ושימשו את כוחות ה"הגנה" כמקלע כבד מרכזי. שמו המחתרתי של המקלע היה 'שחורקה' (או - "השחורה"). 
13. צמח ממשפחת המורכבים. שהקרן-הקיימת שכנעה את כל קיבוצי ההר לגדלו לתעשיה (מפיקים ממנו פליט). ככל הידוע לא הביא צמח זה רווחים למגדליו. 
14. הכוונה לאגוף. 
15. מקורות תיאור הקרב: א"צ, אל הילל מאת סאשה, 19 בינואר 1948: א"צ. ידיעות טנא, 20 בינואר 1948; א"צ, תיק "נס גדול", 14 בינואר 1948; מסמכים מארכיון גוש-עציון ומארכיון רבדים: 537/3885, CO יומן סי.איי.די., 15 בינואר 1948; דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו, שם, עמ' 137-136: אברהם טריינין (טמיר), עדות המערכה. שם, עמ' 14-9: יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים. שם. עמ' 269-266; עוזי נרקיס, "ימים אחרונים; 15 בינואר 1948", הארץ, 16 בינואר 1948: הרב-שיח הנ"ל בעין-צורים: הרב-שיח הנ"ל ברבדים; הראיונות הנ"ל עם עוזי נרקיס, אריה טפר, אריה אחידוב, יהודה קוט, יצחק קריצ'בסקי. 
16. במרחק עשרים ואחד קילומטרים מירושלים. 
17. דב קנוהל. גוש-עציון במלחמתו, שם, עמ' 135-134. 
18. ארכיון רבדים. 
19. מסמכיו האישיים של סר אלן קנינגהם. סנט-אנתוני קולג', אוקספורד. 
20. ארכיון רבדים. 
21. מוניות. 
22. ארכיון צה"ל. 
23. דוח של הקונסול הכללי האמריקני בירושלים. 9 בפברואר 1948. 
24. FRUS 1948 Vol 5, pp. 607. 
25. הפרשן הצבאי של הארץ, "המערכה על גוש-עציון", הארץ, 16 בינואר 1948. 
26. דוח של סי.אי.אי. התפתחויות אפשרויות בארץ-ישראל, 18 בפברואר 1948. 
27. אג"ם/מטכ"ל, חוזר מס' 2, לקח פעולות אויב. 
28. יעקב אשד. המערכה במרחב ירושלים. שם. עמ' 270. 
29. סדרת העדויות הנ"ל של יגאל ידין.

 

 

הרקלייטוס "האפל"