العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

אבידן הצטער שלא הרג את בגין בסיזון

 

 

1. אין טעם להישאר במקום  

 

בלילה בין שניים לשלושה ביוני 1948 נכשלה התקפה של חטיבת "גבעתי", בסיוע הגדוד השביעי של הפלמ"ח, על חטיבת המחץ המצרית באשדוד. התוקפים סבלו אבדות כבדות, ונסוגו עם נפגעים רבים. גדוד הפלמ"ח נסוג עם נפגעיו לניצנים, ושהה בו יום שלם. יוחנן זריז, מפקד הגדוד השביעי, יעץ למפקדי המשק לנטוש את המקום, כי צפוי שהם יותקפו על-ידי המצרים, ולא יהיה להם סיכוי להחזיק מעמד. המפקדים ביקשו מזריז לא לחוות את דעתו באזני חברי המשק, כדי לא להפיל את רוחם. (1)

תפקידו של גדוד 53 של "גבעתי" (שבאחריותו נמצאה ניצנים) בהתקפה שנכשלה היה לתפוס את גבעה 69, החולשת על כביש החוף ממזרח לניצנים, ולחסום את הדרך לתגבורת מצרית אפשרית מאשקלון. בחסימה זו השתתף גם הכוח, שנמצא בניצנים, וחברי המשק. (2) על החסימה פיקד אפרים דרורי, הסמג"ד. לאחר כישלון ההתקפה הגיע דרורי עם מחלקת ניצנים למשק, ויעץ לחבריה לנטוש את הקיבוץ. העיד משה הנפליק, "סגן מפקד מחלקת גדוד 53 בניצנים: לפני שעזבנו את הנקודה, דיבר פבלוביץ (3) עם הסמג"ד [אפרים] ואז הביע אפרים את הדעה, בנוכחות [אברהם] פבלוביץ, אברהם שוורצשטיין, הרופא, ואני, כי אחרי כישלון התקפת אשדוד אין טעם להישאר במקום ולא נוכל להחזיק את הנקודה. כדוגמה צבאית הוא הביא כי אם כמה מרגמות תתפושנה את הגבעה שליד הכרם, נהיה נגדם חסרי-ישע ... ברור שגילוי-הלב של הסמג"ד בפני המטה, ערב המערכה, לא רומם את רוחנו. אבל דבר זה לא נודע לאנשים". (4)

העיד אפרים דרורי: "לדעתי, חבל היה להחזיק את האנשים בנקודה זו אחרי שהמצרים נכנסו לאיסדוד. (5) מבחינה צבאית לא היה הגיון ואפשרות של החזקת הנקודה". (6)

 

2. הבריחה מגבעה 69

 

אף כי המצרים לא היו זקוקים לתגבורת, עקב יתרונם בלוחמים ובאמצעי לחימה, הבינו מפקדיהם, כי היהודים שולטים על ציר האספקה החיוני שלהם ויכולים לחסום אותו. הם החליטו לכבוש את ניצנים ולתפוס את גבעה 69. הוצאה פקודת מבצע מסודרת, (7) ובשלושת הימים, בין כישלון ההתקפה של צה"ל להתקפה המצרית על המשק, הם הפגיזו את ניצנים ללא-הרף. (8) המבצע עצמו החל בשישה ביוני לקראת חצות. בחסות ההפגזה האינטנסיווית, התקדמו יחידות-המשנה המצריות לנקודות ההסתערות, סמוך למשק. עם שחר גברה ההפגזה הארטילרית ונוספה הפצצה אווירית. (9) לניצנים לא היה סיכוי להחזיק מעמד, כי מה שהבין יוחנן זריז, המג"ד, לא הבין שמעון אבידן, המח"ט האחראי, שלא נענה לתחינות יצחק פונדק, מג"ד 53, לחזק את ניצנים ולתפוס לשם כך באופן קבוע את גבעה 69. אבידן לא ביקר אישית במקום, אפילו פעם אחת. יהושע גולדרייך, קצין המבצעים שלו, אמר לפונדק כי חטיבת "גבעתי" עסוקה בהצלת תל אביב ולא בהצלת ניצנים. לפי פונדק, לו היו לנו תותחים על גבעה 69 ביום הקרב, ניצנים לא הייתה נופלת. (10) אבידן וגולדרייך תכננו אומנם להציב כוח על גבעה 69, אלא שלאו-דווקא לעזרה לניצנים, אלא על-מנת לעכב את המצרים בדרכם לתל אביב, כפי שהשניים העריכו בטעות. מועד תפיסת הגבעה נקבע מראש לשמונה ביוני, יום לאחר נפילת ניצנים. אבידן הורה לתפוס את הגבעה בתשעה ביוני, ובו בלילה הורה לכבוש חזרה את ניצנים. המצרים הדפו את ההתקפה. למחרת תקפו המצרים את אנשי "גבעתי" על הגבעה, הרגו שמונה-עשר לוחמים, פצעו רבים אחרים, לקחו שבויים, והיתר ברחו. קצין ארטילריה מצרי כתב ביומנו: "האויב ברח בהשאירו בשדה הרוגים, פצועים ושבויים". (11) התרשמות הקצין המצרי מלמדת, שבגבעה 69 "למד האויב כי אפשר לו לשבור את חומת ה”הגנה” של היישוב העברי תוך שעות ספורות". 

בעקבות בזיון גבעה 69 היה ראוי לפרסם דף קרבי שני, חמור בהרבה. הוא, כמובן, לא פורסם. לעומת זאת, פורסמה פקודה, שכל לוחם ב"גבעתי" חייב לירות בחברו הבורח משדה הקרב. (12) פקודה זו ניתנה, כנראה, בהשראת פקודות דומות של יוסף סטלין, שליט ברית-המועצות, במלחמת העולם השנייה. בצבא האדום בוצעו הפקודות הללו, אף כי לא תמיד, על-ידי קומיסרים פוליטיים, (13) שנלוו ליחידות הלוחמות. בחטיבת "גבעתי", כמו ביחידות אחרות, ברחו אנשים משדה הקרב. לא ידוע על אחד שנורה. מכאן, לא רק שהפקודה של אבידן לא הייתה יעילה, אלא שהצביעה על נתק מן המציאות הישראלית ועל אי-הבנת הנעשה. הניתוק ואי-ההבנה הם מפתחות להבנת התנהגות אבידן בפרשת ניצנים.

 

3. תפישה בולשביקית

 

בשנת 1972 ראיינתי את שמעון אבידן בקיבוצו בעין-השופט. שוחחנו, בין היתר, על התקופה, שבה פיקד על ה"סזון" נגד אצ"ל. אמרתי לו שאת היעד העיקרי, מנחם בגין, הם לא הצליחו לתפוס. הוא השיב: "עד היום אני מצטער שלא תפסנו ולא הרגנו אותו!" (14) התייחסות כזו ליריבים פוליטיים ואידאולוגיים אינה אופיינית רק לאבידן ואינה יוצאת-דופן, בוודאי שלא בשמאל הניאו-בולשוויקי הישראלי. חודשיים לפני פרסום הדף הקרבי הראשון, כשאבידן פיקד על "מבצע נחשון" לפריצת הדרך לירושלים, התחולל בגזרת המבצע קרב דיר יאסין, שבו כבשו אנשי אצ"ל ולח"י, בסיוע לוחמי פלמ"ח וחטיבת "עציוני" של ה"הגנה", את הכפר. אחרי הקרב נרקמה והופצה עלילת-דם, שלפיה טבחו אנשי אצ"ל ולח"י, אחרי הקרב, את השבויים במחצבה סמוכה. מטרת העלילה הייתה למנוע איחוד בין אצ"ל ל"הגנה", שעליו סוכם בוועדה מטעם הסוכנות היהודית ואצ"ל, ולמנוע את שילובו של מנחם בגין במִנהלת העם, שהקים בן-גוריון, ובממשלה הזמנית שאמורה הייתה לקום אחרי הכרזת העצמאות. (15) המחקר מעלה, שתפישה בולשוויקית זו הייתה מן הגורמים לפרשת ניצנים, והיא מאפיין קבוע בתרבות היישוב ובתרבות המדינה, לפחות מאז העלייה השנייה בתחילת המאה העשרים ועד כתיבת השורות הללו.

 

4. אנשי "השומר הצעיר" ראו באנשי ניצנים אויב

 

קיבוץ ניצנים עלה על הקרקע בנר שמיני של חנוכה תש"ד, שמונה בדצמבר 1943, על אדמות שקנתה הקרן הקיימת ממוכתר הכפר הערבי חמאמה, סמוך לחוף הים ולכביש החוף בין יפו לעזה, בין העיירות הערביות איסדוד ומג'דל. בתום החגיגות, לאחר שעזבו האורחים את המקום, נותרו בקיבוץ החדש חמישה-עשר חברים. (16) מיומו הראשון נמצא הקיבוץ הקטן בסכנה מתמדת. מייסדי ניצנים היו עולים מרומניה ומפולין, שהשתייכו לתנועת ההתיישבות "העובד הציוני", שנכללה במפלגת הציונים הכלליים, ובשנת 1948 לקחה חלק בהקמתה של המפלגה הפרוגרסיבית. חברי ניצנים השתייכו למפלגה "הלא-נכונה", ושילמו על כך מחיר כבד. 

עקרון יסוד של "העובד הציוני" היה "שלום חברתי ומעמדי בארץ, שהוא תנאי עיקרי להחשת הגשמת הציונות". (17) השתייכות תנועתית ומפלגתית זו, ובייחוד הדגש על שלום מעמדי, עמדו בסתירה לעקרונותיה המרקסיסטיים של תנועת ההתיישבות של "השומר הצעיר", שעל חבריה נמנו המח"ט אבידן, מאיר דווידזון, סגנו, יצחק דובנו ("יואב"), קצין ההנדסה והביצורים, ואבא קובנר, קצין התרבות ומחבר הדף הקרבי שהשמיץ את חברי ניצנים אחרי שהמצרים כבשו את הקיבוץ. עקרון יסוד שלהם היה ניהול מלחמת מעמדות חריפה נגד בעלי ההון הקפיטליסטיים ונגד הבורגנות. מבחינה זו, ניצנים ותושביה היו אויב פנימי, שיש לנטרל לא פחות מאשר את מנחם בגין ואת ארגון אצ"ל שהוא הנהיג, שהיו פאשיסטים בעיני שמעון אבידן ובעיני שאר חברי "השומר הצעיר". לא רק אבידן ותנועתו דגלו במלחמת מעמדות, אלא גם דוד בן-גוריון, מנהיג היישוב והמדינה, וצמרת מפא"י, מפלגתו, דגלו בה, אף כי בפחות קיצוניות, וממילא, כך גם רוב מפקדי ארגון ה"הגנה" וצה"ל במלחמת העצמאות. את הדבקות במלחמת המעמדות הביאו אתם מנהיגי הציונות הסוציאליסטית מרוסיה, בעלייה השנייה ובעלייה השלישית, והוסיפו לה קורטוב משיחי של גיבוש "אדם חדש" ויצירת "חברה חדשה". המפלגה, ולא האומה, הייתה מוקד הנאמנות העיקרי, ומנהיגיה דרשו מסירות מוחלטת. מי שלא קיבלו תפישה זו, ולא התגייסו ללחום למענה, נחשבו לאויב המעמד. 

יצחק פונדק, מג"ד 53, כתב בספרו, חמש משימות: "כאשר התגייסתי ל'הגנה' בשנת 1933, הייתי סמוך ובטוח שזהו הגוף הצבאי היחיד שבו אין עוסקים בפוליטיקה, אין בודקים לאיזו מפלגה משתייך המתגייס. בתמימותי סברתי שגם בדרגים הגבוהים של ה'הגנה' אין שום שיקולים פוליטיים ... לא הייתי מודע לעובדה שה'הגנה' לא הייתה תחת מרותה הבלעדית של הסוכנות היהודית. למעשה שלטה בה ההסתדרות הכללית, שכלל לא ייצגה את כלל יהודי הארץ. רק בסוף שנות השלושים הייתה ה'הגנה' לזרוע הצבאית של ההסתדרות הציונית, דהיינו של העם היהודי. וגם אז היו אנשי ההסתדרות הכללית הגורם הקובע בארגון". (18)

בחברה, שבה טובת המפלגה עומדת בראש, וכזו הייתה החברה היהודית בתש"ח, רבץ על ניצנים איום פנימי, עוד לפני שתקפו אותה הערבים. כך, למרות בעיות ביטחון קשות שהיו לניצנים מאז הקמתה, היא הוזנחה. 

טופוגרפית, הוקמה ניצנים על שטח נחות, הניתן לשליטה בתצפית ובאש מכל עבריו. בעיירות ובכפרים הסמוכים אליה התגוררו עשרים אלף ערבים. ממזרח נשק לגדרות הקיבוץ מחנה צבאי בריטי, שננטש בינואר 1948, נשדד על-ידי ערביי הסביבה, (19) ובחסות מבניו ההרוסים ניתן היה להסתנן למרחק מטרים ספורים מן הקיבוץ. מצפון לו נמצאו ואדי ומכתש, שאפשרו התקרבות נוחה למשק. שום יישוב יהודי סמוך לא נמצא בעת ההקמה, וגם אחרי חמש שנים, בזמן המלחמה. ומפרוץ המלחמה, ובייחוד לאחר שהבריטים נטשו את הבסיס הסמוך, ניתן היה להגיע לקיבוץ רק בשיירות מאובטחות, או בהסתננות רגלית ובהליכה ממושכת בלילות, לבאר-טוביה, מרחק של כשנים-עשר ק"מ. (20)

 

5. ניצנים לא תוגברה על-ידי שום הכשרת פלמ"ח

 

באוגוסט 1943, ארבעה חודשים לפני שניצנים עלתה על הקרקע, השלימו יוסף אבידר ורפאל לב, שניים מבכירי ה"הגנה", עבודת מחקר על "הגורם ההגנתי בתכנון ההתיישבות העברית". הם כתבו: "ההכרה כי תפקיד ההתיישבות ותפקיד ה'הגנה' בתהליך הכיבוש הציוני של הארץ משולבים זה אל זה, ולא במעט אף תלויים זה בזה, נשתרשה אצלנו בחזקת מושכל ראשון. יהיה זה מחובתו של ארגון ה'הגנה' להבטיח כל עלייה חדשה על הקרקע, להגן על יישובים מרוחקים מבודדים ונחשלים, ואחרון אחרון, לפלס את הדרך להתיישבות רבתי, לשבור התנגדות, לתפוס אדמות בוּר ולמוסרן לידי המתיישבים. ההתיישבות אינה מטרה בפני עצמה בלבד. היא גם אמצעי לכיבוש מדיני של הארץ, ולכן יש לחתור בעת ובעונה אחת להקמת יישובים עבריים, הן בתוך המרכזים הפוליטיים והכלכליים של הארץ, בקרבתם או בסביבתם, והן באותן נקודות העלולות לשמש משלטים טופוגרפיים ועמדות מפתח מבחינת השליטה הצבאית על הארץ והיכולת של הגנה יעילה, ולו גם חשיבותן הכלכלית פחותה ..". 

במסקנות המחקר, שהוגש להנהלת הסוכנות היהודית, שבראשה עמד דוד בן-גוריון, כתוב שבפני היישוב היהודי עומדים שני תפקידים עיקריים ומקבילים: ביסוס אזורי ההתיישבות ברצועת החוף ובעמקים וחדירה למרחבים חדשים, כגון הר חברון והנגב. הם הציעו להקים 243 יישובים, נוסף על הארבע מאות הקיימים, וסימנו מאה ושישים נקודות בדרגת עדיפות ראשונה. (21) בשנת 1943 בלבד הוקמו ארבע-עשרה נקודות יישוב, לרבות ניצנים. בשלוש השנים שקדמו לה הוקמו רק שישה-עשר יישובים. (22)

יוסף וייץ, מראשי הקרן הקיימת ופעיל מרכזי בהתיישבות, הציע באותה השנה, ליגאל אלון, סגן מפקד הפלמ"ח, שהפלמ"ח יארגן היאחזויות בשטחים בעלי חשיבות אסטרטגית ומדינית. הוסכם, שחברי ההיאחזויות ימסרו אותן, בבוא הזמן למתיישבי-קבע, אך תישמר להם הזכות להתיישב בהן אם ירצו בכך. (23) בשנת 1944 הוקמה היאחזות הפלמ"ח הראשונה, בית-קשת בגליל התחתון, שהתאזרחה אחרי שנה. בתוך שנה הוקמו עוד ארבע: עמיעד ליד מצודת נבי יושע; עין-זיתים מצפון-מערב לצפת; רמות-נפתלי סמוך לגבול לבנון; וחוקוק ממערב לנחל עמוד. בשנים 1949-1944 הקימו ותגברו הכשרות פלמ"ח 52 יישובים. (24) ניצנים לא תוגברה על-ידי שום הכשרת פלמ"ח ולא הוקמו לידה שום היאחזות פלמ"ח, קיבוץ, או גוש. המחדל ההתיישבותי האסטרטגי הזה מסביר לא רק את הפרדוקס בפרשת ניצנים, אלא את הקצאת החוף הדרומי של ארץ-ישראל בהמלצת החלוקה, למדינה ערבית. האחריות לכך לא הייתה של מי שהושמצו בדף הקרבי הראשון של חטיבת "גבעתי", אלא של העלית הפוליטית-ביטחונית, לרבות דוד בן-גוריון, מנהיג "היישוב", שהזניחו קיבוץ של "העובד הציוני", שנוא נפשם – ולא רק אותו – כדי לחזק את בסיסי כוחם ולהגביר את שליטתם הפוליטית.

 

 

הערות

 

 1. ראיונות עם יצחק פונדק; סדרת ראיונות עם יוחנן זריז בשנות השמונים – בארכיון המחבר.
2. ראיונות עם פונדק. 
3. מפקד אזור (מא"ז) קיבוץ ניצנים. 
4 . ארכיון צה"ל, עדויות לוועדת החקירה בפרשת ניצנים, עדות אליהו הוכברג, חבר ניצנים שפיקד על הפל"ם (פלוגות מיוחדות – פטרול לוחם מורכב מאנשי היישוב), ועדות משה הנפליק, סגן מפקד הכוח של גדוד 53 בקיבוץ, ב-31 במארס 1949. 
5. שם העיירה הערבית במקום ששם מצויה היום העיר אשדוד. 
6. ארכיון צה"ל, עדויות לוועדת החקירה בפרשת ניצנים, עדות סרן אפרים דרורי. 
7. ארכיון צה"ל, מסמכי שלל, שם. 
8. ראיון מוקלט עם שאול אילני, ב-1984 – בארכיון המחבר. רב שיח מוקלט בהנחית המחבר (1985 בהשתתפות שאול אילני, נחמה, קובה פלג ויצחק פונדק.. 
9. אילני, שם; מסמכי שלל, שם. 
10. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק; יצחק פונדק, חמש משימות, עמ' 150. 
11. צבי איילון, חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, עמ' 198-174. 
12. ראיונות עם פונדק. 
13. קציני משמעת פוליטיים סופחו לקצינים בכל הדרגות הקרביות בצבא הסובייטי. תפקידם היה לפקח על המשמעת הפוליטית של הקצין ושל כל יחידה. 
14. ראיון מוקלט עם שמעון אבידן ב-1972 – בארכיון המחבר. 
15. ראו אורי מילשטיין, עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור, המדרשה הלאומית ושרידות, 2007. 
16. אתר קיבוץ ניצנים. 
17. העובד הציוני, ויקיפדיה. 
18. פונדק, חמש משימות, שם, עמ' 59-58. פונדק שהיה בלתי-מפלגתי נתקל בתופעה זו בפרשת ניצנים וגם מאוחר יותר כשהיה שגריר ישראל בגואטמלה ובאל סלוודור בדרום אמריקה. ב-1973, אחרי מלחמת יום הכיפורים התבקשו השגרירים לגייס בקהילות היהודיות כסף לעזרת מדינת ישראל. פונדק גייס את הסכום הגבוה ביותר. כשנפגשו שגרירי ישראל בדרום אמריקה עם פנחס ספיר, שר האוצר, למסור לו את הצ'קים שגייסו, וכשהתבררו לספיר הישגיו של פונדק, הוא לא לחץ את ידו ולא הודה לו, כי האחרון דחה לפני כן את פנייתו של ספיר להצטרף למפא"י. 
19. חנה, חברת ניצנים, ברב-השיח הנ"ל. 
20. בדרך אוויר – שמונה ק"מ. 
21. אלחנן אורן, ההתיישבות בשנות מאבק – אסטרטגיה יישובית בטרם המדינה, יד בן צבי, תשל"ח, עמ' 130-122. 
22. יוסף אבידר, "האסטרטגיה של ההתיישבות לפני קום המדינה", דפי אלעזר 3, הוצאת עמיקם, 1981, עמ' 71-70. 
23. אורן, שם, עמ' 132-1. 
24. אורי ברנר, "ההתיישבות כבית יוצר לכוח הצבאי", דפי אלעזר 3, 1981 עמ' 69.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"