العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

המחדלים של בן גוריון

 

 

1. "הערבים אינם אויב" 

 

ניצנים ענתה על כל המשתנים שניסחו אבידר ולב (ראו הפרק בשבוע שעבר): היא הוקמה ברצועת החוף, שאת השליטה עליה היה צריך לבסס בהקמת יישובים נוספים; והוקמה בתוך מרכז כלכלי ערבי, בגזרת מפתח מבחינת השליטה הצבאית על הארץ ויכולת של הגנה יעילה עליה, כפי שהוכח במלחמת העצמאות. ואף על-פי כן, הנהגת היישוב הותירה אותה מבודדת, לא הקימה בגזרתה גוש יישובים שיתמכו אלה באלה, ואף לא תגברה אותה ולא העמידה לרשותה אמצעים מינימאליים, כדי שתוכל להתמודד לבדה. היו לכך טעמים אחדים. על אחד מהם, מפלגתי-אידיאולוגי, עמדנו לעיל. הטעם השני היה אי-ההבנה של מנהיגות היישוב את הוויית הצבא והמלחמה. ראשי היישוב והמדינה ומפקדי ה"הגנה" וצה"ל לא הבינו את החשיבות האסטרטגית העליונה של ניצנים לקראת המלחמה ובמהלכה. על קיבוץ ניצנים פסחו – ה"הגנה", הפלמ"ח, מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל. 

הבּוּרוּת הצבאית של האליטה הפוליטית והביטחונית נבעה מן האידיאולוגיה הפוליטית-משיחית שלהם, שהייתה ספוגה ברעיונות פציפיסטיים. רובם לא ראו בערבים אויב, אלא שָכֵן, שניתן להגיע אתו להבנה במשא-ומתן. את הפיגועים הם פירשו כמעשים פליליים, או כהסתה של גורמים קיצוניים מקרב הערבים; ולפיכך, שומה על השלטונות הטורקיים, ולאחר מכן הבריטיים, לטפל בהם. השם שהם נתנו למיליציה הצבאית שהקימו עוד ב-1920, "הגנה", מבטא היטב את השקפת-עולמם. 

ביטוי נוסף לכך היא מעורבותו, או נכון יותר אי-מעורבותו של דוד בן-גוריון, מנהיג המדינה שבדרך, בענייני ביטחון. בשנת 1920 הוא היה ממקימי ההסתדרות הכללית, ובמשך חמש-עשרה שנה היה מזכירה הכללי. אף שארגון ה"הגנה" הוקם ב-1920 על-ידי מפלגת אחדות העבודה, בהנהגתו של בן-גוריון, ומ-1921 הוחלט שהוא יהיה כלל-ארצי – הרי שבפועל שלטה בו ההסתדרות, דהיינו בן-גוריון. ב-1935 נבחר בן-גוריון ליושב-ראש הסוכנות היהודית, שהייתה בפועל "ממשלה בדרך" של היישוב היהודי, והוא סיפח את ה"הגנה" אליה. את תיק הביטחון הפקיד בן-גוריון, כנושא שולי, בידי משה שרת, ראש המחלקה המדינית, שהיה שר החוץ של התנועה הציונית ועסק בעיקר בתחום הדיפלומטי. קביעת האסטרטגיה של ה"הגנה" והפיקוח עליה היו בידי המפקדה הארצית, שחבריה היו נציגי המפלגות. לאיש מהם לא הייתה הכשרה צבאית, ולמעטים מהם הייתה הבנה צבאית. המפקד הבלתי מוכתר של ה"הגנה", היה אליהו גולומב, חבר מפא"י ומקורבו של בן-גוריון. מגיל צעיר היה גולומב פעיל בשמירה. הוא היה אינטליגנטי ביותר ומאוד כריזמטי, אך חסר השכלה וניסיון קרבי. הוא נפטר ב-1945, ומאז, עד שבן-גוריון נטל את תיק הביטחון בדצמבר 1946 והחל לטפל בשאלות הביטחון אחרי ועידת לונדון, במארס 1947, לא היה לארגון ה"הגנה" מנהיג. שנה לפני פרוץ מלחמת העצמאות, התפטרו מתפקידם, משה סנה, ראש המפקדה הארצית, ויצחק שדה, הרמטכ"ל בפועל, עקב החלטת בן-גוריון לסיים את השותפות עם אצ"ל ולח"י ב"תנועת המרי", שלחמה בבריטים.

 

2. "כאן עומד בסכנה עצם קיומנו"

 

התוצאה: ארגון ה"הגנה" לא תפקד כפי שהתיימר להיות "צבא המדינה שבדרך", אלא כמיליציה, שהתמקדה בלוחמה זעירה למטרות הגנה, ומיצתה רק מעט מיכולתה, כתוצאה מלחצים פוליטיים של מרכיביה, ואידיאולוגיה פוליטית של מפקדיה. בן-גוריון הודה בחצי-פה במחדליו בישיבה סגורה של הוועדה המדינית בקונגרס הציוני בבאזל, בדצמבר 1946: "הבעיה הראשית היא ביטחון. עד הזמן האחרון הייתה שאלה כיצד להתגונן בפני ערביי ארץ-ישראל... עכשיו אנו עומדים בפני מצב חדש לגמרי. ארץ-ישראל מוקפת מדינות ערביות עצמאיות... שיש ביכולתן לרכוש וליצר נשק ולהקים צבאות ולאמן אותם ... התקפת ערביי ארץ-ישראל אינה מסכנת את היישוב היהודי. אולם יש סכנה שהמדינות הערביות השכנות ישלחו את צבאן לתקוף את היישוב ולהשמידו. כאן עומד בסכנה עצם קיומנו". (1)


דברי בן-גוריון נועדו לכסות על מחדליו עד אז בתחום הביטחון, או שגילו אי-הבנה של מנהיג העם היהודי בהוויית הצבא והמלחמה, משתי בחינות לפחות. 

הראשונה והחמורה יותר: לבניית צבא למלחמה ולהכשרתו להילחם נגד צבאות סדירים של מדינות ריבוניות, נדרש פרק-זמן של יותר משנה. לפחות, היה על בן-גוריון להתחיל ולעשות זאת מאז תום מלחמת העולם השנייה. הוא בזבז לריק שנה וחצי לפחות. התירוץ, שהשלטון הבריטי מנע זאת מאתנו, מופרך, שכן כדי להכשיר מפקדי גדודים ומפקדי חטיבות לא צריך היה להפעיל אש חיה, אלא ללמוד את הנושא, כפי שהציע קולונל מרכוס, וכפי שנוהג צה"ל במכללה לפיקוד-ולמטה (פו"ם) ובקורסים למג"דים ולמח"טים. 

השנייה: המחצית הראשונה של מלחמת העצמאות לימדה, שערביי ארץ-ישראל כן סיכנו את עצם הקמתה של המדינה. שהרי כתוצאה מהצלחות הערבים במלחמת הדרכים, חזרה בה ארצות-הברית מתמיכתה בהקמת המדינה, ובתשעה-עשר במארס הגיש וורן אוסטין, נציגהּ באו"ם, למועצת הביטחון, הצעת החלטה לביטול החלוקה. עד הרגע האחרון לחץ הממשל האמריקני על מנהיגי היישוב להימנע מהכרזת העצמאות, בגלל האופן הכושל, לדעת מומחים אמריקניים, שבו לחמה ה"הגנה" בערביי ארץ-ישראל.

 

3. "אין יודע אפילו להפעיל פלוגה"

 

הביטוי הבולט ביותר לכך שארגון ה"הגנה" לא הוכן למלחמה היה, שהמפקדים הבכירים ביותר שהכשיר, היו מפקדי מחלקות. את יכולתם של מפקדי ה"הגנה" חקר הקולונל היהודי-אמריקני, דוד מרקוס ("מיקי סטון"), בפברואר 1948. בשניים במארס הוא דיווח לבן-גוריון: 

"יש חלקי-גוף – יד, רגל, עין, ראש – אין גוף שלם. אין אף גדוד שלם אחד שאפשר להניעו ולשולחו לקרב, לא רק מחוסר ציוד. אין אף מפקד אחד שיודע להניע גדוד. אין יודע אפילו להפעיל פלוגה. אין תחבורה וקשר ... אין מטה שיודע ואין מפקדי פלוגות שיודעים. נחום[שריג, מפקד חטיבת הנגב-פלמ"ח] מפקד מוכשר, אבל אין לו אימון ואינו יודע איך להניע פלוגה ולארגן אותה ... יש לנו מ"כ ומ"מ – אין מ"פ ואין מג"ד. אנשינו מצוינים בהגנה סטאטית ומלאכתם זו יודעים היטב ... בפלמ"ח יש חומר אנושי מצוין, נועז, אבל מפקדים יודעים רק לפעול בכיתה ובמחלקה. איש לא יוכל לארגן [לקרב] 250 איש ... הכושר הגופני של אנשינו רע ...אינם מסוגלים להליכה קשה, לסבל, אינם עוסקים בספורט, בהתעמלות בריצה. אין ניקיון, היגיינה ... המפקדים אינם יודעים את חייליהם, ומי מהם יודע לירות. אין תוכנית פעולה לחודש, לשבוע, ליום. אין שגרה ... לא נעלה על הערבים במספר ובנשק. אפשר לעלות עליהם בארגון וטכניקה". (2)

מרקוס הציע לבן-גוריון לארגן קורס מזורז בן ארבע שבועות למפקדי גדודים ולאנשי המטה שלהם. ההצעה נדחתה בתירוץ שבלחץ המלחמה לא ניתן לשחרר את מפקדי הגדודים מתפקידיהם הקרביים (3) – תירוץ מופרך, גם משום שבמארס 1948 התנהלה מלחמה בעצימות נמוכה נגד ערביי ארץ-ישראל, וגם משום שאם למפקדי החטיבות ולמפקדי הגדודים אין הכשרה למלא את תפקידיהם, וניסיון ודאי אין להם, הרי שגם סגניהם יוכלו למלא את אותם התפקידים בלא פחות הצלחה. דומה שלא לחץ המלחמה מנע את קיום הקורס הצבאי-מקצועי, אלא חששם של מנהיגי המפלגות ושל שליחיהם בעמדות הבכירות ב"הגנה", שבעקבות הקורס ישובצו אנשים לא-פוליטיים לתפקידים בכירים, ושלמפלגות, ובייחוד למפ"ם – שאנשיה איישו את רוב התפקידים הבכירים בפלמ"ח ואיישו תפקידים בכירים רבים ביחידות אחרות – לא תהיה יותר השפעה. 

 

4. התארגנות מאוחרת

 

הבּוּרות הצבאית של בן-גוריון, שיקוליו הפוליטיים ושיקוליו האישיים גרמו להתארגנות מאוחרת של ה"הגנה" למלחמה, ובייחוד של חטיבת "גבעתי". נראה שמשום שהעריך כי היישוב היהודי אינו מוכן למלחמה, נסע בן-גוריון ללונדון, אחרי הקונגרס בבאזל, וניסה לשכנע את ממשלת בריטניה לוותר על החלטתה לסיים את המנדט בארץ-ישראל, ולהעביר את האחריות לאו"ם. הוא כמעט התחנן בפני אטלי ובפני בווין להמשיך לשלוט על ארץ-ישראל. אך לשווא. (4) הוא חזר ארצה, ולפי עדותו הוא, רק ב-27 במארס, שמונה חודשים בדיוק לפני פרוץ המלחמה, הוא נכנס לעומק תפקידו כשר ביטחון, ולמד את הנושא במה שנקרא, "הסמינר של בן-גוריון", עד שמונה בנובמבר. (5) עד כמה מסוגל אדם בן 61, שלא הקים צבא, לא פיקד מימיו על יחידה צבאית, ולא עסק כל-כולו בבעיות ביטחון, לבנות כוח למלחמה, בתוך שמונה חודשים – יעריכו הקוראים בעצמם. 

במהלך הסמינר מינה בן-גוריון שני אישים לתפקידים מרכזיים במערכת הביטחון: לראש המפקדה הארצית של ה"הגנה" את יריבו הפוליטי, העסקן הביטחוני ממפלגת "אחדות העבודה", ישראל גלילי, ואת המהנדס יעקב דורי, (הרמטכ"ל הראשון של צה"ל ), לרמטכ"ל. שיקוליו לגבי מינוי גלילי היה שרוב מפקדי ה"הגנה", וכמעט כל מפקדי הפלמ"ח, ראו בו את מנהיגם. אחרי חצי שנה של מלחמה, הגיע בן-גוריון למסקנה, שגלילי פועל משיקולים פוליטיים וחותר תחת מעמדו. הוא פיטר אותו מתפקידו, אחד-עשר יום לפני הכרזת העצמאות, וגרם למרד במטה הכללי. דורי היה נאמן לבן-גוריון, והוא היה אמור להוות משקל-נגד לגלילי. אבל דורי חלה מיד לאחר מינויו, ואת תפקיד הרמטכ"ל בפועל מילא יגאל ידין, מזכירו של דורי ואחר כך קצין המבצעים של ה"הגנה", שהיה בלתי-מפלגתי, אך העריץ את גלילי. ידין היה אז בן שלושים, סטודנט לארכיאולוגיה, וחסר לא רק הכשרה צבאית, אלא גם ניסיון מבצעי. לפני כן היה השליש של הרמטכ"ל [דורי] וסגן מפקד מחוז תל אביב. (6)

התוצאה: מאז פירוק "תנועת המרי העברי", באוגוסט 1946, ועד תום מלחמת העצמאות בינואר 1949, לא היה ל"הגנה" ולצה"ל מטה כללי יעיל. ביטוי בולט לכך, שגרם ישירות לפרשת ניצנים, היה האיחור בהתארגנות ה"הגנה" למלחמה. רק בשבעה בנובמבר 1947, בתום הסמינר של בן-גוריון, שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, החלה הכנתם הממשית של כוחות ה"הגנה" לקראת המלחמה. יחד עם עוזריו, משה בר-תקווה וישראל בר, תכנן יגאל ידין את ההיערכות החדשה של ה"הגנה", שהתבססה על חטיבות חי"ש (חיל שדה) צבאיות, ניידות אך מרחביות, ולא על גלילות ונפות עם כוחות מיליציוניים, כפי שהיה עד אז. כוחות ה"הגנה" חולקו לשני גופים: "חיל", כוח-צבאי לא-טריטוריאלי, שתפקידו לעמוד מול פלישת צבאות סדירים, וחיל-משמר (חי"ם) בעל אופי טריטוריאלי, שנועד להגן על היישובים בפני התקפות הערבים. חיל-המשמר היה דומה לרוב יחידות ה"הגנה". ה"חיל" היה מורכב מחטיבת הפלמ"ח בפיקוד יגאל אלון, ומארבע חטיבות מרחביות חדשות, שהוקמו על בסיס גדודי החי"ש. 

החטיבות המרחביות החדשות היו: 
א. חטיבת הצפון, שקיבלה את השם "לבנוני", למרחב הגליל, העמקים וחיפה, שמפקדה היה משה כרמל. 
ב. חטיבת התיכון, שקיבלה את השם "אלכסנדרוני", למחוז השרון, שמפקדה היה דן אבן. 
ג. חטיבת הדרום, שקיבלה את השם "גבעתי", ויצחק שדה מונה למפקדה, אך מינויו התעכב. 
ד. חטיבת ירושלים, שקיבלה את השם "עציוני", ומפקדה היה ישראל עמיר. 
את פקודת המבצע הארצי קרא הרמטכ"ל יעקב דורי בפני סגל הפיקוד הבכיר של ה"הגנה" בכנס בבית הבריאות שטראוס בתל אביב. יצחק פונדק, מפקד גדוד 53 של "גבעתי", נכח בכנס. הוא רשם בזיכרונותיו: 

"הוחלט להקים צבא עברי ... הוקראה פקודת המבנה החדש, בדבר הקמת חמישה-עשר גדודים סדירים, תוך חודש-חודשיים. עם המועמדים לתפקידי מפקד גדוד, נמניתי גם אני. על אחדים הוטל להרכיב את גדודם מקרב אנשי חי"ש, ועל אחדים להקימו מטירונים שלא השתייכו לשום מסגרת צבאית. לאיש מאתנו לא היה ניסיון כיצד עושים זאת. עד כה ידענו כי המסגרות הטאקטיות בפעולותיה הקרביות הראשונות של ה"הגנה" הן הכיתה והמחלקה, שבהנהגתן היינו מנוסים. האמנו שנוכל להוביל לקרב אפילו פלוגה, אולם להנהיג גדוד שלם? איש מאתנו לא העלה זאת על דעתו, גם בעלי-הניסיון לא יכלו לתאר לעצמם כיצד יתגברו בזמן כה קצר על בעיות דיור, אספקה, מינוי מפקדים, מדריכים ועוד". (7)

החטיבות החדשות היו מיליציוניות, חייליהן היו אזרחים, שהמשיכו בעיסוקיהם האזרחיים, והיו אמורים לצאת מפעם לפעם לאימונים, או להתגייס ללחימה בעת הצורך. לכל חטיבה היה סגל קבוע מצומצם, שקיבל שכר. כשפרצה המלחמה, למחרת ההחלטה באו"ם ב-29 בנובמבר, היו החטיבות החדשות בשלבי התארגנות ורוב המשימות הצבאית הניידות המובהקות הוטלו על הפלמ"ח. בניית חטיבות החי"ש הושלמה במהלך המלחמה. חבלי-הלידה של החטיבות היו קשים, גם בשל המאבקים הפנימיים בתוך ארגון ה"הגנה" ובמערכת הפוליטית, וגם בשל אילוצי המשימות והתנאים.

 

 

הערות

 

 1. דוד בן-גוריון, בוועדה הפוליטית של הקונגרס הכ"ב, 18 בדצמבר 1948, במערכה, כרך ה', עמ' 137-135. 
2. בן-גוריון, יומן המלחמה, כרך א', משרד הביטחון, 1982, עמ' 274. 
3. סדרת ראיונות מוקלטים עם אלוף אליהו בן-חור, 1981-1977 – בארכיון המחבר. בן-חור היה במלחמת העצמאות אלוף וראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל. הוא גם העמיד לרשות המחקר תוכנית מפורטת של הקורס, שהציע מרכוס. 
4. ראו אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך א', המאבק על המטרה, פרק שני: שיחות לפני מלחמה, שרידות, 1999. 
5. דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, א', עם עובד, 1969, עמ' 69. 
6. סדרת ראיונות מוקלטים עם ישראל גלילי ועם יגאל ידין בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים – בארכיון המחבר. ראו אניטה שפירא, מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח: סוגיות במאבק על ההנהגה הביטחונית, 1948, הקיבוץ המאוחד, 1985. 
7. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 43.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"