العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

פיקוד שמאלני

 

 

1. פיקוד שמאלני

 

אחרי נפילת גלוברמן בדרך מירושלים (ולא פונה בעודו פצוע על-ידי שני מפקדים בכירים שנסו על נפשם) החליטו ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי ורמטכ"ל ארגון "ההגנה", דורי, למנות את שמעון אבידן (קוך), שמאלן קיצוני ואיש "השומר הצעיר", למפקד חטיבת הדרום. כדי למנוע משבר נוסף, השיג גלילי מבן-גוריון אישור למינויו של אבידן רק כממלא-מקום המח"ט. גזבר "ההגנה", איש "השומר הצעיר", ברוך רבינוב, נסע לקיבוץ עין-השופט ושכנע את אסיפת-החברים לשחרר את אבידן מהמשק. 

בסופו של דבר, אחרי תככים פוליטיים ואישיים, ממלא-מקום מפקד החטיבה, שהייתה אחראית על יישובי הדרום, מונה לתפקידו שבועיים אחרי פרוץ מלחמת העצמאות. אחרי זמן-מה קיבלה החטיבה את השם "גבעתי" - ככינויו של אבידן ב"הגנה". (1)

ההסבר הראשון לפרשת ניצנים הוא, כאמור, ההכנות הלקויות למלחמה של היישוב היהודי ושל ארגון ה"הגנה", שתוארו בפרקים הקודמים בקצרה. הסבר שני נעוץ באישיותו של המח"ט אבידן, בהכשרתו ובניסיונו, ובאנשי מטהו, שהיו יותר אידיאולוגים שמאלנים מאשר אנשי צבא. חטיבה הייתה במחצית הראשונה של מלחמת העצמאות המסגרת המבצעית הבכירה ביותר; מח"ט היה אז מפקד השדה הבכיר ביותר; ולשניהם הייתה עצמאות רבה. 

אבידן נולד בגרמניה למשפחת סוחרים ענייה. בגיל חמש-עשרה הצטרף למפלגה הקומוניסטית, והשתתף בפעילות אנטי-נאצית. (2) הוא התגלה כקומוניסט נלהב, ואישיותו עוצבה לראות בכל מי שלא שותף לדרכו - כאויב, גם אם הוא בן עמו. בגיל עשרים הצטרף למיליציה הצבאית של המפלגה. מפקדיו כה בטחו בו, עד ששתלו אותו במפלגה הנאצית. הוא התקדם שם בסולם הדרגות והתפקידים. בשנת 1933, בהיותו בן 22, שנה שבה נבחר היטלר לראש ממשלת גרמניה, מונה לפקד על מחנה חינוך מחדש של המפלגה הנאצית על-שם הורסט וסל, ליד העיירה וייסמר. המחנה נועד להכשיר חברים נאמנים למפלגה. בכירי המפלגה הנאצית ניבאו לו עתיד מזהיר. זמן קצר אחר כך הזהיר אותו חבר, שהגסטאפו חשף את זהותו. הוא ברח לצרפת, הצטרף עם אחיו ל"שומר הצעיר", עלה אתו ארצה ב-1934 והצטרף לקיבוץ איילת-השחר. ב-1939 עבר לקיבוץ עין-השופט של "השומר הצעיר". שם, היה פעיל במערכת הביטחון כשומר שדות, כסמל נוטרים, כמפקד במשמר הנע, כמפקד פלוגה בגליל העליון ביחידת הפו"ש, שעליה פיקד יצחק שדה, וכמפקד בפלָגות הלילה, שעליהן פיקד הקצין הבריטי, קפטן אורד צ'ארלס וינגייט. 

בשנת 1941 היה אבידן מראשוני המתגייסים לפלמ"ח, והתקרב מאוד למפקדו, יצחק שדה, שניהם שמאלנים קיצוניים. הוא הקים בפלמ"ח, בתיאום עם הצבא הבריטי, את "המחלקה הגרמנית" של צעירים יוצאי גרמניה, שנועדה לבצע פעולות גרילה מעבר לקווי האויב הגרמני, אם ארץ-ישראל תיכבש על-ידי הגרמנים. משנבלמו הגרמנים באל-עלמין, פורקה המחלקה, והוא פיקד על פלוגה ו' ואחר-כך על הגדוד הרביעי. בדצמבר 1945 הוא מונה לאחד ממפקדי "הסזון" נגד אצ"ל, שעליו פיקד יגאל אלון. בשלב הראשון נחטפו אנשי אצ"ל ונכלאו בקיבוצים. בשלב השני, משהוחלט להסגירם למשטרה הבריטית, פרש אלון, ואבידן מונה למפקד המבצע. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה יצא לאירופה בשליחות "המוסד לעלייה ב'", ועמד בראש קבוצת "הנוקמים", שחיסלה פושעי מלחמה נאצים. שם התיידד עם המשורר, הפרטיזן ואיש "השומר הצעיר", אבא קובנר, אחד ממארגני הקבוצה. 

במחצית 1947, כשבן-גוריון למד עדיין ב"סמינר" שלו, וגלילי ודורי נכנסו לתפקידיהם, מינו השניים את יצחק שדה להקים מפקדה ארצית לכל גדודי השדה. אבידן מונה לסגנו. השניים עבדו יחד זמן-מה על תכנון המפקדה. בן-גוריון לא אישר את המהלך הזה גם בגלל שלא רצה להעניק תפקיד לשדה, וגם בגלל שביקש להמעיט מפקדים בכירים בהגנה מן ה שמאל הקיצוני. אבידן חזר לקיבוצו, עד שנקרא, במחצית דצמבר, לפקד על חטיבת "גבעתי". (3)

עד שמונה למח"ט, צבר אבידן ניסיון רב בלוחמה זעירה ובפעילות אלימה נגד אנשי ימין, גם בגרמניה וגם בארץ-ישראל. מגבשי אישיותו היו אורד וינגייט ויצחק שדה, שאותם העריץ. על עצמו הוא העיד: "היינו מאוד צעירים ומאוד תוססים, ומשוכנעים שיש רק לבן ושחור, ואת האפור לא ראינו ולא רצינו לראות. האדם, ששיחק את התפקיד המכריע בהתהוות דפוסים ביטחוניים בשילוב של חברה ושל לחימה, היה יצחק שדה. הייתה בו שמחת גידול בנים. הוא ידע לקדם אנשים ולשמור על הצלחתם, ללא קנאה וללא נרגנות, ובסבלנות אין-סוף, תוך כדי הדגשה של הצד המוסרי, הבנת ההתלבטויות ונקיטת עמדה כאשר היה צורך בכך. הוא ניחן באומץ-לב אזרחי, בהבנה ובתפיסה נכונה של התהוות הדברים בעתיד. וזה מה שאני דורש ממנהיג. תנאי המחתרת חייבו מסגרת מצומצמת. הם היו חייבים לחפות על החסר באמצעי לחימה על-ידי פיתוח תכונות פרטיזניות. זאת הייתה התשובה של יצחק שדה לתנאים בארץ. בלי הפיתוח של שדה לא היינו עוברים את החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות. מי שהיה פעיל באותה תקופה זוכר את החודשים הראשונים של המלחמה שהיו הקשים ביותר, שכמעט כרענו ונפלנו. אם אז לא היו פועלים בשיטות הפרטיזניות, דהיינו טקטיקה מתאימה למסגרת צבאית, הלוחמת בתנאים של עדיפות האויב במספר, בעוצמה, בטווח נשק, במצב טופוגרפי, באפשרות לקבוע את מועד הקרב ואת זמן הקרב לפי רצוננו, לא היינו מחזיקים מעמד. לעומת יצחק שדה, בן-גוריון רצה להפוך את ה"הגנה" במהירות מקסימלית לצבא סדיר. זה גרם לכל האסונות, כי גם פה אתה זקוק לצניחה רכה והדרגתית, לא רק ארגונית, אלא נפשית". (4)

הדברים האלה של אבידן מלמדים, שגם 24 שנים אחרי מלחמת העצמאות נשאר בתפיסותיו איש הלוחמה הזעירה, שהתאימה למיליציה הקומוניסטית בגרמניה, לפו"ש, לפלמ"ח ול"נוקמים", אך לא התאימה לפיקוד על חטיבה במלחמה נגד צבאות סדירים. בלוחמה זעירה כל פרט וכל חוליה קטנה מבצעים את משימתם לחיים ולמוות. במלחמה סדירה על המפקד הבכיר להפעיל את יחידות-המשנה, כדי לפעול בתיאום ולתמוך זו בזו. לא זה מה שקרה בפרשת ניצנים. 

לפי פונדק, אבידן לא היה איש מבצעים. הוא לא הבין בהם, ולא פיקד עליהם, ועל כך שילמה חטיבת "גבעתי" מחיר כבד. לעומת זאת, הייתה לו כריזמה, והוא היה, לדבריו, מארגן מצוין. (5) מפקדי חטיבות לא פיקדו על קרבות במלחמת העצמאות, אך תכננו את מהלכי גדודיהם ופלוגותיהם. פה נכשל אבידן, כפי שהדבר התבטא, בין היתר, בפרשת ניצנים. 

המשורר אבא קובנר, קצין ההסברה של החטיבה, תיאר את מצבה של חטיבת "גבעתי" בימי פרשת ניצנים, בעדות שנתן לוועדת החקירה על פרשת ניצנים במארס 1949: "מצאתי מצב שאפשר להגדירו כמדכא. המרחב לא האמין בנו. הוא לא חש עדיין את רצינות המלחמה. מעטים רק תפשו את ההבדל בין מאורעות ומלחמה. אי-תחושה זאת הייתה לא רק בחוגים אזרחיים אלא גם בחוגים צבאיים מחוץ לחטיבה כשכבר נפגשה בפועל באויב. חשבו לרוב כי היישובים עזובים לעצמם ולא הרגישו בחטיבה גורם צבאי רציני. מצב הנשק עדיין היה חלש. החטיבה עוד הייתה בשלב התארגנות וגיבוש מטרות ומסגרות. עם התנגשויותינו הראשונות עם הגייס המצרי עוד אף אחד כמעט לא ידע מה טיבו של האויב המצרי, מה כוחו וציודו, האם זה צבא סדיר, או פורעים יותר מאורגנים. ספקות אלה השתקפו גם במטה". (6)

 

2. יצחק דובנו - "יואב"

 

יותר מכל אדם בחטיבה העריך אבידן את יצחק דובנו, שכונה ב"הגנה", "יואב". דובנו - יליד פולין וחבר ומדריך ב"שומר הצעיר" שם - עלה ארצה בשנת 1933, והיה ממייסדי קיבוץ נגבה, במסגרת מפעל "חומה ומגדל". השכלתו הצבאית הפורמלית הייתה קורס מא"זים (מפקדי אזור) לאנשי ההתיישבות העובדת, בשנת 1937, שלא היה קורס צבאי של ממש, והתמקד בהגנה על הרכוש ועל הנפש, עד בוא עזרה מהמשטרה ומהצבא הבריטי, לפי תפיסת הביטחון של מנהיגי היישוב אז. את עיקר השכלתו הצבאית רכש מקריאה, בעיקר מספרים על מלחמת העולם השנייה, שהיו אז מיתולוגיים ולא מחקריים-ביקורתיים, בייחוד ספרים שנכתבו בברית-המועצות על "המלחמה הפטריוטית הגדולה". עד מלחמת העצמאות היה דובנו קצין גדנ"ע ארצי, קצין הדרכה ראשי של הפלמ"ח ומפקד הקורס של מפקדי מחלקות של ה"הגנה", שהתקיים שנה לפני פרוץ המלחמה. לא-מעט מפקדים במלחמת העצמאות קיבלו את הכשרתם הצבאית בקורס הזה, וכתוצאה ממנו הייתה להם תפיסה של לוחמה זעירה ולא של לוחמה סדירה, כפי שראוי היה לאחר הכרזת העצמאות ופלישת הצבאות הערביים הסדירים לארץ-ישראל. 

בפרוץ מלחמת העצמאות היה דובנו מא"ז נגבה, תפקיד זוטר יחסית לתפקידים שמילא לפני כן. לא ברור מדוע לא הוטל עליו תפקיד בכיר בפרוץ המלחמה. לפי יעקב וילן, חבר קיבוצו, הורחק דובנו ממוקד קבלת ההחלטות על-ידי בן-גוריון, בגלל היותו איש "השומר הצעיר". לדברי וילן, לאחר פרוץ המלחמה, אמור היה דובנו להפסיק את תפקודו כמא"ז, אך התנה זאת בכך שהוא, וילן, יעבור קורס מא"זים, ויחליפו. אלא שדובנו נהרג שבוע לאחר הכרזת העצמאות, בטרם סיים וילן את הקורס, (7) ועוד לפני שהוקם צה"ל. למרות זאת, הכיר צה"ל בדובנו כסגן-אלוף. (בראשית צה"ל מדובר היה בדרגה בכירה מאוד שמעליה היה רק אלוף). ואפשר לשער השערות שונות בלתי-מחמיאות על אי-גיוסו בפרוץ המלחמה, לעומת הדרגה שהוענקה לו לאחר מותו. (8)

לפי אבידן, תרגם דובנו את הגותו הצבאית של יצחק שדה למערך הדרכה. "המחשבה של דובנו הייתה", הסביר אבידן, "שמחוסר נשק מסייע אתה מוכרח לבחור בלחימת לילה. לשם לחימת לילה אתה מוכרח לבנות תכונות מתאימות". (9) פעולה צבאית של כוח גרילה, הגדיר דובנו, כ"פעולה כירורגית" - לא למחוץ את האויב תחת משקל ההתקפה, אלא לערוך מעין "ניתוח" מדויק. את ההתקפה יש לבסס על אש צלפים מדויקת, שבחסותה יתקדם הכוח המסתער עד לקרב פנים-אל-פנים מול האויב (אש תת-מקלעים ורימונים). ההצלחה מותנית בתכונות האופי של הלוחם - כושר התמדה, עורמה, תושייה, תוקפנות, עצמאות, יוזמה ורצון עז לנצח. (10) הוא ראה במחלקה את היחידה הטקטית הבסיסית, ובמפקד המחלקה את המפקד הטקטי החשוב ביותר. ראייה זו נבעה מהרכב הפלמ"ח ותפקודו - פריסת מחלקות בקיבוצים השונים. (11) 

אבידן מינה את דובנו לקצין הנדסה חטיבתי. תפקידו היה לבצר את יישובי גזרת "גבעתי" בפני התקפות הצבא המצרי הסדיר, ולהקים מכשולים בדרכם הצפויה של המצרים למרכז הארץ, בואכה תל אביב. זה היה מינוי מוזר ולא מתאים. לדובנו לא היו השכלה בסיסית, ידע וניסיון בביצורים. הוא התעניין עד אז בעיקר בלוחמה זעירה ובהכשרת לוחמי גרילה. התפקיד שהוטל עליו דרש כישורים שונים לחלוטין. זאת ועוד: למרות מינויו, הוא המשיך לפקד על קיבוץ נגבה, שנמצא מאז פרוץ המלחמה בחזית הקדמית. תפקידו בנגבה דרש את מלוא זמנו. התפקיד הנוסף שהוטל עליו פגע בשניהם, ובעיקר פגע בקיבוץ ניצנים, שביצוריו היו דלים מאוד. כיוון שקיבוצי "השומר הצעיר" בגזרה, ובייחוד קיבוץ נגבה, זכו לביצורים משובחים הרבה יותר, לא ניתן להשתחרר מן המסקנה שדובנו הזניח את ניצנים מסיבות פוליטיות-אידיאולוגיות שנותחו לעיל. 

העיד מפקד גדוד 53 שהיה אחראי על ניצנים, יצחק פונדק: 
"במארס 1948 עברתי עם גדוד 53 מאזור תל אביב לדרום, ופיקדתי בין היתר על נגבה. יצחק דובנו נפגע קשות. למה מביאים לו מתל אביב מפקד גדוד? הוא לא יכול להיות מג"ד? אז הוא לא שיתף אתי פעולה. עד שנהרג ב-21 במאי לא פיקדתי למעשה על נגבה, והמח"ט אבידן תמך בו. כשהגעתי לגזרה, נמסר לי שבכפר קטרה, ליד גדרה, יש הרבה נשק, אבל איך משיגים אותו? ביקשתי להרחיק מן הסביבה את המשטרה. גיליתי שברחובות מתגורר קצין עברי מדרג בכיר במשטרה. קראתי לו, ואמרתי: לך למפקד האנגלי במשטרת קטרה, תגיד לו שעוד יומיים בלילה יבוא גדוד יהודי שלם, שישחט את כולכם. המפקד האנגלי נבהל, רץ לקטרה, אמר, היכנסו למשטרה, אבל אנחנו כבר הינו בפרדס הסמוך. הם ברחו מהמשטרה ואנחנו נכנסנו, כי המשטרות היו העמדות החזקות ביותר, ורציתי להשתלט עליהן. עכשיו היינו חופשיים לפעול נגד הכפר. 

"אמרתי לדובנו: 'אעשה זאת גם בנגבה, במשטרת עירק-סואידן'. אמר לי: 'בנגבה, לא! שם אני המפקד, זה האזור שלי!'. היה לו גיבוי מהמח"ט. שילמנו עבור זה בשמונה התקפות, קרוב לשלושים הרוגים ופצועים. אבל למה בכלל תקפו את המשטרה הזו שמונה פעמים? הפריעה למישהו? פעמיים ראשונות תקפנו, כי תקפו מהמשטרה את נגבה, אבל למה אחר כך? הדרך לנגב הייתה פתוחה למרות המשטרה. תקפו שמונה פעמים כי נגבה הייתה ב'שומר הצעיר'. לו המשטרה הזו הייתה עומדת ליד ניצנים, לא היו תוקפים יותר מפעם אחת או פעמיים. 

"על איכותו הנמוכה של דובנו כמפקד תעיד העובדה שכאשר ביצר את קיבוצו נגבה הוא נכנע לדרישת חברי הקיבוץ לא לפגוע בדשאים ולכן הורה לחפור תעלות ישרות ולא בקווים שבורים. הוא שילם על כך בחייו: בהפצצה מן האוויר על הקיבוץ נפלה פצצה בתוך תעלה. הוא נהרג מרסיס שלא היה מגיע אליו אם התעלה לא הייתה ישרה. יחד אתו נהרגו, בתעלה הישרה, באותה הפצצה עוד ארבעה לוחמים". (12)

 

3. אבא קובנר ניכס לעצמו את כתר המנהיג

 

אדם נוסף, שאבידן מאוד העריך במטה החטיבה, היה קצין התרבות שלה, המשורר אבא קובנר, שחיבר את הדף הקרבי שהשמיץ את קיבוץ ניצנים, שבו דן המחקר הזה. אבא קובנר נולד בסבסטופול שבאוקראינה, בשנת 1918. למד, אך לא סיים, בסמינר למורים ובאקדמיה לאמנות שליד אוניברסיטת וילנה. במהלך לימודיו היה ממנהיגי "השומר הצעיר" בווילנה, יחד עם בן-דודו מאיר וילנר, שמאוחר יותר הנהיג את המפלגה הקומוניסטית הישראלית. אחר-כך היה קובנר ממנהיגי התנועה בליטא ובפולין. 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה אמור לעלות ארצה, אך החליט להישאר בווילנה. כשנכנסו הגרמנים לווילנה, הסתתר קובנר במנזר בפרברי העיר, אך חזר לגטו לארגן בו מחתרת יהודית. 

ב-31 בדצמבר 1941 בלילה כתב קובנר את הכרוז המפורסם, "אל נלך כצאן לטבח", וקרא אותו באסיפת התנועות החלוציות בווילנה. בכרוז קרא למאבק אלים בצורר הנאצי. בינואר 1942 הוקם בגטו וילנה "ארגון הפרטיזנים המאוחד" - FPO. קובנר היה ממקימי הארגון, ועמד בראשו, לאחר שיצחק ויטנברג, ראש הארגון, הוסגר לנאצים. (13)

ניסיון המרד בגטו וילנה נכשל, וקובנר, עם קבוצה מאנשי המחתרת, וכן קבוצות נוספות, ברחו ליערות והצטרפו לפרטיזנים היהודים. 

לאחר המלחמה הועלו טענות, שקובנר לא תפקד כמנהיג הארגון, ולא היה אדם מרכזי בו כפי שהוצג. ניסן רזניק, איש תנועת "הנוער הציוני" ולימים חבר קיבוץ ניצנים, מעלה זאת בספרו, ניצנים מאפר. קובנר, לפי גרסת רזניק, לא היה מקימו של הארגון ולא מנהיגו, וניכס לעצמו את כתר המנהיג, תוך פגיעה בזכר החברים. למרות הביקורות הללו, נתפס קובנר כאחד מסמלי המאבק בנאצים. (14)

לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה קובנר בין מקימי ארגון "הבריחה", שסייע ליהודים להימלט ממזרח אירופה. הוא הקים גם את ארגון "נקם" (כונה גם די"ן - דם יהודי נוקם), שפעל לפגוע בגרמנים כנקמה על נוראות המלחמה. בשליחות הארגון נסע קובנר לארץ-ישראל, באוגוסט 1945, כדי להשיג אמצעים להרעלה המונית של גרמנים. הוא נתפס וישב בכלא, קודם בקהיר ואחר כך בירושלים, עד מארס 1946. לאחר שחרורו הצטרף לקיבוץ עין-החורש של "השומר הצעיר". (15) 
ברבות השנים ביקר קובנר את תהליכי ההתבוללות, שעברו יהודי גרמניה - "התפוררות לאומית של אמונת-שווא בקוּלטור-בוּרג [תרבות עירונית] גרמני, בהתחיוּת גרמנית, באמנציפציה כוזבת, בהשתרשות בתוך תרבות גרמנית כוזבת". היהודים שהלכו "כצאן לטבח" בשואה היו, בעיניו, "אחוזי שיתוק רוחני", והוא שיבח את הלוחמים היהודים בגטאות וילנה וקובנה, את הפרטיזנים ביערות וילנה וליטא ואת לוחמי הדיוויזיה הליטאית בצבא האדום, שכשבעים אחוזים מהם (עד הקרבות באוריול) היו יהודים. קובנר הדגיש את נוראות ההחלטה של היהודי המורד בגטו - מי יחיה ומי ימות, מקרב מי שלא יכלו להילחם, ובהם תינוקות, אימהות וזקנים. העובדה כי הותיר אחריו בגטו את אמו, ייסרה את קובנר עד יומו האחרון. ההחלטות שקיבלו היושבים בגטו היו לעתים מזומנות החלטות טרגיות לחיים-ולמוות, כמו זו של סבתא שנכדה התינוק בוכה במסתור, כשהנאצים מחפשים את משפחתו. הסבתא יוצאת אל הנאצים וגוזרת בכך מוות על עצמה, למען יחיו בני משפחתה האחרים. קובנר מתאר גבורה זו כאמת-מידה להערכה של נוראות החיים בגטו, בזמן השואה. (16)

אבידן הכיר את קובנר מימי ה"נקם" באירופה, שלאחרי מלחמת העולם השנייה. אבידן ראה בחינוך הלוחמים משימה מרכזית, כשאנשי חטיבתו היו מגויסים חדשים, מרקעים שונים - אנשים מפרברי תל אביב, בני מושבות הדרום ואנשי פלמ"ח לשעבר, שנזקקו, לדעתו, להסברה ולחינוך, כדי להפוך ליחידה לוחמת אחת. בפרוץ מלחמת העצמאות שהה קובנר בשליחות בפולין. הוא חזר ארצה אחרי הכרזת העצמאות, ואבידן ביקש ממנו להיות קצין הסברה ("פוליטרוק") בחטיבה. קובנר הסכים, וצורף למטה החטיבה. (17)

אבא קובנר לא היה קצין קרבי ב"גבעתי". יצחק פונדק כתב: "אבא קובנר לא דמה לבני מהרשק מהפלמ"ח, שהיה קצין חינוך ולוחם בו-זמנית. אבא קובנר היה נתקף בבהלה ובהלם, כאשר פעולה קרבית הייתה עולה על שרטון. לא פעם נאלץ המח"ט לסלקו מהחפ"ק ברגעים קריטיים כאלה. ראיתי את קובנר חובט את ראשו בקיר, תוך ייאוש ואובדן עשתונות, ברגעים של לחץ וכישלון. 

"בספר 'גבעתי' מסופר על יוזמה יוצאת דופן של קובנר ושל גולדרייך: כאשר החלו חיילי גדוד 51 לברוח בבהלה מגבעה 69, רצו השניים לכיוון הגבעה, על-מנת למנוע את הנסיגה. הייתי בשעת מעשה במוצב בית-דרס, שקלט את הבורחים מגבעה 69, ולא ראיתי כי השניים ניסו להתערב באירוע. אבא קובנר היה מצויד תמיד בכובע פלדה רב-ממדים שכיסה את פניו. כובע זה הפריע לו לראות לאיזה כיוון לרוץ". (18)

כוחו של קובנר היה בנשיאת נאומים וכרוזים, הממריצים חיילים צעירים לצאת לקרב. שתי התחנות הלוחמניות בביוגרפיה שלו - יערות וילנה וחטיבת "גבעתי" - התאפיינו במצב, שבו הלוחם היחיד הוא עיקר הכוח. לא טנקים או מטוסים, אלא החייל - פרטיזן ביער, או בן פרברי תל אביב ב"גבעתי" - הוא הנושא בנטל הקרב, מול אויב מצויד היטב. כאן, ממלא ה"פוליטרוק" תפקיד של קצין חימוש, המטפל במשאב הקרבי היחיד - הלוחם. בהיות החייל אמצעי הלחימה הכמעט יחיד, משמש ה"פוליטרוק" כקצין אמצעי הלחימה. למרות שהיו מתנגדים לתוכן הכרוזים שפרסם בתש"ח, והכרוז הראשון, העוסק בנפילת ניצנים, נותר אבן-נגף בביוגרפיה של קובנר, הרי שברוב המקרים מילאו הכרוזים ("דפים קרביים") את ייעודם - המרצת הלוחמים ונטיעת תחושת ההכרח למעשיהם. 

פלוגות שלמות של לוחמים נאספו לשמוע את נאומי קובנר. מילותיו על "מוות לפולשים", "טוהר הנשק", "כישלון בקרב", "רחמים על האויב", הפכו בעיני צעירי "גבעתי" לצווים חינוכיים. (19)

קובנר הביא עמו מיערות וילנה את הגישה "אף פשרה במאבק" - המצב ביערות היה כזה שכל נפילה בשבי הגרמנים פירושה היה מוות ודאי, וחשש, כתוצאה מעינויים, מהסגרת לוחמים אחרים. הברירה הייתה בין "הליכה כצאן לטבח", לבין מאבק חמוש עם ארגוני הגטו ועם הפרטיזנים. קובנר בחר במאבק, ומאז כל גילוי חולשה בקרב היה בעיניו שקול לכניעה ולמוות. גישה זו יושמה גם בדף הקרבי הראשון, בו גונו ובוזו שרידי קיבוץ ניצנים, על שנכנעו לידי המצרים.

 

 

הערות

 

 1. ראיונות עם ישראל גלילי וברוך רבינוב; ראיון מוקלט עם שמעון אבידן ב-1982 – בארכיון המחבר. 
2. רם אורן, המטרה תל אביב, הוצאת קשת, 2004, עמ' 48. 
3. דגן ויקיר, שמעון אבידן "גבעתי" – האיש שהיה לחטיבה הוצאת יד-יערי, 1995; אורן,המטרה תל אביב; פונדק, חמש משימות, שם; ראיון מוקלט עם יוסף טרמר ב-1972 – בארכיון המחבר; הראיון הנ"ל עם שמעון אבידן; הראיונות הנ"ל עם יצחק פונדק. 
4. הראיון הנ"ל עם שמעון אבידן. 
5. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 
6. א"צ, תיק 182/129/1951, עדויות לוועדת החקירה בפרשת ניצנים, עדות סרן אבא קובנר, מארס 1949. 
7. יעקב וילן (קובה), בדרך אל נגבה – פרקי חיים, אופיר הוצאה לאור, 1993, עמ' 143. 
8. הראיון עם שמעון אבידן; יצחק דובנו באתר יזכור של משרד הביטחון; נחום בוגנר, מחשבה צבאית בהגנה, יוחנן רטנר, יהושע גלוברמן, יצחק דובנו, המרכז לתולדות כוח המגן, ה"הגנה", על שם ישראל גלילי/משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1998; רם אורן, המטרה תל אביב
9. הראיון עם שמעון אבידן. 
10. בוגנר, מחשבה צבאית בהגנה, עמ' 142-141. 
11. בוגנר, מחשבה צבאית בהגנה, עמ' 160-1. 
12. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 
13. אבא קובנר, ויקיפדיה. 
14. אלישע פורת, "על פרשת ניצנים", News1 מחלקה ראשונה, 7 בנובמבר 2011. 
15. קובנר, שם. 
16. אבא קובנר, משלו ועליו, ילקוט מורשת – בית עדות על-שם מרדכי אנילביץ, 1988, עמ' 19-18, 43. 
17. א"צ, תיק 182/129/1951, עדויות לוועדת החקירה בפרשת ניצנים, עדות סרן אבא קובנר, מארס 1949. 
18. פונדק, חמש משימות, עמ' 152. 
19. משלו ועליו, עמ' 132.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"