العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

להציל את ירושלים

 

 

1. בן גוריון ויתר על ירושלים  

 

כחמישה שבועות אחרי הפקעת שמונים הלוחמים הוותיקים מחי"ש-דרום לנגב, הופקעו 250 לוחמים ותיקים מחטיבת "גבעתי" המתארגנת, לטובת ירושלים, שבגזרתה התרחשו המחדלים העיקריים של הפיקוד היהודי העליון במלחמת העצמאות. 

יהודי ארץ-ישראל, שראו בירושלים את בירתם ואת סמל שיבת ציון, השלימו ברובם עם אי-הכללתה (1) בגבולות המדינה היהודית של תוכנית החלוקה, מפני שסברו, שמדינות רבות יימנעו מלהצביע בעד הקמת המדינה, אם תיכלל בה ירושלים. הערכה זו השפיעה על מהלכי היהודים בגזרת ירושלים, כל ימי מלחמת העצמאות. באמצע פברואר 1948, העריך יצחק גרינבוים בישיבת הנהלת הסוכנות: "הנצרות ... לעולם לא תמסור לידינו את ההשפעה המכרעת על ירושלים, ואין בכוחנו להילחם גם נגד הנוצרים וגם נגד המוסלמים". (2)

משפרצה המלחמה, האמינו, כנראה, מנהיגי "היישוב", שתוכנית החלוקה תתבצע ככתבה וכלשונה, מכוח החלטת או"ם ובסיוע או"ם, לפחות לגבי ירושלים. המשמעות הייתה שאין טעם להשקיע את המאמץ העיקרי בגזרת ירושלים, ולפי הערכה זו דיברו ופעלו. משימתם הצבאית של מגיני עיר-הנצח הייתה, להגן על הנפש ועל הרכוש, ולא להפסיד עמדות, ומטרתם המדינית של ראשי "היישוב" הייתה להשיג ליהודי העיר – העתידים לחיות בחסות משטר הנאמנות הבינלאומית, תחת מרות או"ם – תנאים שלא יהיו נחותים מתנאי-חייהם בתקופת המנדט. מנהיגי "היישוב" סברו, שהבריטים ישמרו על החוק והסדר בירושלים, עד שיפוג תוקף המנדט (שהרי בה, בירושלים, נמצא מרכז שלטונם, ושם היו להם כוחות צבא ומשטרה גדולים ביותר), ושערביי ירושלים יהיו מאופקים יחסית (מחמת הרוב היהודי בעיר ונוכחות הכוחות הבריטיים). המומחים היהודיים לענייני ערבים הביאו בחשבון השפעה ממתנת של המלך עבדאללה על ערביי העיר.

 

2. אי הבנה אסטרטגית

 

 כל ההנחות הללו התבדו. מוסדות או"ם לא נקטו אמצעים להקמת "מדינת ירושלים". הבריטים לא שמרו על החוק והסדר בירושלים יותר מאשר במקומות אחרים. המלחמה בירושלים לא רק קבעה את גורל יהודי העיר, אלא גם השפיעה על מהלכי כל מלחמת העצמאות, לרבות על מרחב חטיבת "גבעתי", וממילא על פרשת ניצנים. 

לא מיד הבינו בן-גוריון וחברי הפיקוד העליון, שההנחות שלהם היו מוטעות, ושמלחמת הכרעה מתחוללת בירושלים, תחת אפם של הבריטים. בימים הראשונים למלחמה לא נשלחו לירושלים די מפקדים, גיסות ומשאבים. ההתפכחות מאשליות אומנם הביאה אתה מעשים, אך הייתה אטית, במהלך המלחמה, והפתרונות היו טלאי על-גבי טלאי. 

בשלהי דצמבר 1947 אמר משה שפירא, מנהיג "הפועל המזרחי", בישיבת הנהלת הסוכנות: "יש הרגשה בציבור שירושלים הופקרה ושכוחותינו אינם מספיקים להבטחת חיים נורמליים בה ... בעיר יש מחסור בדלק. עומדת שאלת אספקת המזון. ייתכן שיהיה צורך לאגור מזון, כי מי יודע אם לא נעמוד פתאום מנותקים מכל חלקי הארץ האחרים. ירושלים במצב של מצור, ויש להביא זאת בחשבון". באותה הישיבה אמרה גולדה מאיר: "ירושלים היא כיום חזית". (3)

ב-28 במאי 1948, יום אחרי נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה, כתב ד"ר עזריאל קרליבך, עורך מעריב: "כי אתה אשם, אתה ואני וכולנו. על חטא שחטאנו נשפך כל הדם הזה. על חטא שחטאנו לירושלים, על שהזנחנוה למן היום הראשון. על שדאגנו לכול, עד לאחרון הישובים בני יומם בנגב, ואותה, עתיקת היומין, לדאגת הגויים השארנו. על שדימינו כי על דן ודפנה ורביבים ויחיעם עלינו להגן, ואלו על ירושלים שלנו הזרים יילחמו. או"ם, מועצת הנאמנות, הכנסיות, העמים כולם". (4)


יותר מכול הטעתה את ראשי הישוב רצינותם לכאורה של מוסדות או"ם ושל ממשלת-המנדט, בדיבוריהם על תוכנית משטר הנאמנות הבינלאומי. ועדת עבודה מטעם מועצת הנאמנות של או"ם לעניין ירושלים, בראשות בנג'מין גריג, התכנסה כבר בחודש מרס בניו-יורק, והסוכנות היהודית שלחה לישיבותיה את נציגי יהודי ירושלים. דניאל אוסטר, הסגן היהודי של ראש עיריית ירושלים; עורך-הדין מרדכי עליאש; משה שרת וחברי המשלחת הציונית לאו"ם, נפגשו עם חברי ועדת העבודה, שוחחו עם נציגי המשלחות באו"ם על גורל ירושלים, ושלחו לארץ-ישראל מברקים ודיווחים רבים. בשמונה בינואר 1948 שוחח עליאש עם גריג על החוקה של "מדינת ירושלים" העתידה, והביע התנגדות להקמת מועצת עיר-מדינה, שהיהודים יהיו בה מיעוט, לעומת קואליציה של מוסלמים ונוצרים. אין ספק, אמר עליאש לגריג, הנוצרים יצביעו, בכל מקרה, עם המוסלמים נגד היהודים. (5)

 

3. במקום מדינה - נאמנות או"ם

 

באמצע פברואר חזר ארצה מניו-יורק זלמן ליפשיץ, חבר משלחת הסוכנות לאו"ם, ודיווח שמועצת הנאמנות לעניין ירושלים טרם הסכימה שנציגי הסוכנות ישתתפו בדיוני ועדת העבודה של או"ם לעניין ירושלים, "אולם ייתכן שיהיה אפשר להשיג הסכמה שהסוכנות תשמיע את הערותיה, נוסף על תזכירים שהגישה בכתב". שתי נקודות-תורפה מצא ליפשיץ בחוקה המוצעת ל"מדינת-ירושלים": הרכב המועצה המחוקקת, וזכות הבחירה הפאסיבית. הוא סיפר, שכמה מחברי הוועדה מציעים להרחיב את גבולות המובלעת הבינלאומית, כדי שייכללו בה בריכות-שלמה, הכפר ארטס בדרום, ושדה-התעופה עטרות בצפון, אך רובם טוענים שרק העצרת הכללית של או"ם רשאית להחליט על הרחבה כזו. "חשבנו להשתמש בהזדמנות זאת ולהציע לכלול באזור הבינלאומי את מעלה-החמישה, את קריית-ענבים ואת גוש-עציון, אבל מאחר שיש סכנה שכל תוכנית החלוקה תתפורר על-ידי-כך ... יעצתי למר שרתוק – והוא קיבל את דעתי – לא לעורר את שאלת שינוי התחומים". (6)

משה שרת ומרדכי עליאש הופיעו בפני מועצת הנאמנים של או"ם לעניין ירושלים ב-25 בפברואר, ושרת הופיע בפניה שוב בשלושה במארס. שניהם הזהירו מפני הסכנה שנציגי היהודים יהיו מיעוט במועצה המחוקקת של ירושלים, ובדוח ששלח לארץ-ישראל, בארבעה במארס, סיפר שרת על המאבק הציבורי בארצות-הברית למען רוב יהודי במועצה המחוקקת. בשישה במארס נמשכה הפעילות, אף שארצות-הברית כבר חזרה בה מתמיכתה בחלוקה, והעדיפה על פניה תוכנית משטר-נאמנות של או"ם בכל ארץ-ישראל. (7)

על יחסם הרציני של הבריטים (8) והאמריקנים לתוכנית משטר הנאמנות בירושלים, מעידים התזכירים שכתבו, ומעידה פעילותם המדינית. כיום, בחוכמה שלאחר מעשה, לא קשה לראות שלא היה לתוכנית זו סיכוי, ולו רק מפני שלא היה אפשר – ואיש לא רצה לנסות – לכפותה בכוח על היהודים ועל הערבים, שהתנגדו לה בסתר, או בגלוי. לפחות בשבועות הראשונים של המלחמה, הסיחה תוכנית זו את דעתם של ראשי "היישוב" וה"הגנה" מן הבעיות האסטרטגיות הדחופות של ירושלים.

 

4. מפקד ירושלים לא התאים לתפקידו

 

שראל עמיר (זבדלודובסקי), מפקד מחוז ירושלים בפרוץ המלחמה, היה אדם רגיש לבעיות פוליטיות ונאמן להנהגה. אולי היה מתאים לו אילו עברה ירושלים לשלטון או"ם. אבל לא זה מה שקרה. כבר בשניים בדצמבר 1947, אחרי הרס המרכז המסחרי, שקל הפיקוד העליון להחליפו. במברק פסימי, ששלח יצחק לוי, ראש הש"י של ירושלים, למפקדו, דוד שאלתיאל, שהיה בתל אביב, בשחר ארבעה בדצמבר, כתוב: "החלפת המפקד הכרחית". (9) אחרי שנהרג יהושע גלוברמן, שאמור היה לרשת את עמיר, או להיות מפקד-על של "חזית ירושלים" (לרבות הדרך אליה), ירד עניין ההחלפה מעל הפרק לזמן-מה, אולי בשל ההלם ממות המפקד הבכיר. 

במסמך שהוציא אגף המבצעים במטה הכללי, סיכום עשרים הימים הראשונים של המלחמה, כתוב שיש לחזק את המטה ואת הפיקוד בירושלים ולהביא בהם שינויים. (10) בסוף דצמבר 1947 נמצא פתרון של טלאי לבעיה; עמיר נשאר בתפקידו, ומישָאל שחם צורף אליו כסגן וכאחראי למבצעים הצבאיים, עם אופציה להחליפו אחרי זמן-מה. הפעולה הראשונה של שחם – פיצוץ מלון "סמיראמיס" בקטמון – חוללה שערורייה. והזיווג בין שחם לעמיר לא עלה יפה. 

עמיר היה פחות מדי "מבצעי", ושחם היה "מבצעי" עד כדי סיכון מדיני. הוא חזר לתל אביב. (11) באיגרת לשליחי הארגון בחו"ל (שבעה בינואר), בחתימת "בוגר ה'הגנה'", כתוב: "בקרב התושבים היהודים של ירושלים, ובעיקר בקרב תושבי השכונות, שורר דיכאון-מה. ירושלים היא עיר התלויה באספקה מן החוץ. פרנסת תושביה זקוקה לתנועה חופשית בכל שטחי העיר. יריות יום-יום ולילה-לילה על השכונות החיצוניות, המצור על העיר העתיקה, הסכנות בכביש תל אביב-ירושלים, המוות האורב לבני משפחות ההרוגים המובלים לקבורה בהר הזיתים, כל זה משפיע ומדכא". (12) בשלושה-עשר בינואר אמר אליהו אלישר, איש ירושלים ונציג העדה הספרדית בישיבת ועד הביטחון: "בנוגע לירושלים אין הטון של אופטימיות במקומו. אמרתי שהיה תוהו-ובוהו, ואיני יודע אם הדברים כבר תוקנו". (13) בשמונה-עשר בינואר בא לירושלים ברוך רבינוב, ראש מחלקת הכספים במפקדה הארצית של ה"הגנה", לקבוע את תקציב ה"הגנה" בירושלים, ולבדוק את הלך-הרוחות בעיר. הוא נפגש עם עמיר ועם מפקדים אחרים, והגיע למסקנה: יש להחליף את מפקד המחוז. (14) יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, שלח אל ישראל גלילי קטעים ממכתב שקיבל מצבי זמיר, מפקד הגדוד השישי: "למרות ביקוריהם של שליחי הפיקוד העליון, אין ניכרים שינויים במערכת פיקוד המחוז. מן הראוי שתזכירו זאת למקומות המוסמכים, כי היחסים האישיים שבין המפקדים גובלים עם קטסטרופה".15 ב-22 בינואר סיפר גלילי לבן-גוריון, שגם שניים מחברי מטה ה"הגנה" בירושלים – אמנון זעיר (רודי) ויצחק לוי – דורשים להחליף את עמיר: שניהם מכבדים אותו, אך טוענים שהוא עושה הכול לבדו, ואין עבודת-מטה. גלילי הזכיר את שמו של משה דיין כמועמד לפיקוד על העיר. (16)

ארנן עזריהו (סיני), שלישו של גלילי, סיפר: "באותו הזמן כבר העיקה הידיעה שבן-גוריון רגיש לזהותם המפלגתית של המפקדים ... בן-גוריון בחר, ממועמדים שונים, את דוד שאלתיאל. גלילי לא רצה להופיע כפוסל את המועמד של בי. ג'י. הוא ושאלתיאל היו ידידים, וגלילי זכר לו תמיד את התנהגותו למופת במחנה הריכוז, אצל הנאצים. יגאל אלון הציע אז שהפלמ"ח יקבל את האחריות על ירושלים, אך גלילי מנע אותו מלהמשיך בכיוון זה, כדי לא לגרום מתיחות עם בי. ג'י. על ההסכמה למינוי דוד שאלתיאל הקלה ההנחה שהוא מקבל עיר, ולכך יתאים, לאחר ניסיונו בחיפה. רוב המועמדים הנגדיים היו אנשי-שדה". (17)

 

5. מ"גבעתי" לירושלים

 

מאיר דווידזון, חבר קיבוץ אילון בגליל המערבי, מוותיקי הפלמ"ח וממשוחררי הצבא הבריטי, פיקד אז על גדוד החי"ש של חולון ובת-ים בחטיבת "גבעתי". הוא סיפר: "ב-24 בינואר קיבלתי הודעה דחופה להתייצב במטה. נאמר לי לעלות בראש מאתיים וחמישים לוחמים, מקובצים מכל גדודי החטיבה, לסייע לירושלים. הביצוע מידי. קיבלנו כובעים, שינלים וחגור. נשק היינו אמורים לקבל בירושלים. נפגשתי עם ישורון שיף, איש המטה הירושלמי, שאמר לי לפזר את אנשיי בין העמדות והגזרות. התקוממתי. הצעתי להשאיר את הגדוד במרוכז, כדי שיפעל במשימות התקפיות נגד האויב. לא קיבלו את דעתי. אמרתי שאני מוכן לפזר את הגדוד לשבוע או לשבועיים, כדי שאנשיו יוציאו את הירושלמים מהעמדות ויעבירו אותם קורסים והשתלמויות. גם את התנאי הזה לא קיבלו. ירושלים הייתה כאילו בימי-הביניים. בתל אביב הגענו לגיוס מלא של שלושים וחמישה מגויסים מלאים בגדוד. בירושלים היו רק המג"ד והסמג"ד מגויסים בקושי. האחרים פעלו במתכונת של ה"הגנה" לפני פרוץ הקרבות. מפקדי הגדוד השישי של הפלמ"ח, צביקה זמיר, ועמוס חורב, אמרו לי: 'מאירקה, ברח מפה כל עוד נפשך בך.' אחרי שפיזרו את אנשיי בעמדות, לא היה לי תפקיד מבצעי. דאגתי למחסורם של אנשיי והייתי נספח למטה המחוז. נתתי עצות, אך הן לא התקבלו. הרגשתי אימפוטנציה מוחלטת. המפקדים הצבאיים היו ברמה נמוכה. וההגנה האזרחית של ירושלים הייתה קטסטרופה". (18) 

מאתיים וחמישים הלוחמים הוותיקים ששלחה "גבעתי" להציל את ירושלים, חסרו לה מאוד, והדבר התנקם בה בשעת המבחן של ניצנים.

 

6. סיכום ביניים

 

שבעת הפרקים ראשונים של מחקר זה מצביעים על כך שסגן-אלוף שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות, היה מוכן להקריב את שמם הטוב של פקודיו ולחרפם, ללא הצדקה, בלא שחקר את הנושא. המחקר מלמד, שהיישוב היהודי הגיע בלתי-מוכן למלחמת העצמאות באשמתם הישירה מנהיגו הבלתי-מעורער, דוד בן-גוריון, ושל צמרת הביטחון האזרחית והצבאית. אי-מוכנות זו גרמה בפרוץ המלחמה להפקעת לוחמים מנוסים, שהיו אמורים לשמש שלד של פיקוד טקטי בחטיבת "גבעתי", כדי להציל לכאורה את הנגב – שלמעשה לא היה עליו איום ממשי, אלא שאנשי הפיקוד העליון לא הבינו זאת – ולהציל את ירושלים שהיו עליה איומים קשים, שלא נחזו לפני המלחמה ולא הובנו בתחילתה. 

הפרקים גם מלמדים על השיקולים הפוליטיים של דוד בן-גוריון, שגרמו לשלילת מינויו של מפקד בעל ניסיון, לחטיבת "גבעתי", ולמינוי אדם ללא הכשרה וללא ניסיון, שבפיקוד על החטיבה הנחו אף אותו שיקולים פוליטיים-אידיאולוגיים. לשלילה זו היה מחיר כבד. 

יצחק פונדק, מפקד גדוד 53 בחטיבת "גבעתי", שבגזרת אחריותו נמצאה ניצנים, מעריך, שלו יהושע גלוברמן, היה מפקד על החטיבה, ניצנים לא הייתה נופלת. לדבריו, גלוברמן פיקד עליו באופן ישיר במשך שנתיים, והוא היה מפקד משכמו ומעלה. (19)


מאז תום מלחמת העצמאות התאמצו חוקרים וסופרים להסתיר את הנסיבות הללו. אך בלא חשיפתן, אין להבין את פרשת ניצנים.

 

 

הערות

 

 1. בהחלטת החלוקה נועדה ירושלים להיות "גוף נפרד", שיהיה תחת שלטון בינלאומי. 
2. ארכיון ציוני מרכזי, תיק 45/2, מספר 28, פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות, 11 בפברואר 1948. 
3. ארכיון ציוני מרכזי, תיק 45/1, מספר 18, פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות, 27 בדצמבר 1947. 
4. עזריאל קרליבך, מעריב, 28 במאי 1948. 
5. ארכיון ציוני מרכזי, תיק 45/1, מספר 18. פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות, 14 בדצמבר 1947. 
6. גנזך המדינה, תעודות מדיניות, תעודה 252, מ[שה] שרתוק אל ז[אב] שרף, ניו-יורק, 4 במארס 1948 וכן הערה 1. 
7. גנזך המדינה, תעודות מדיניות, תעודה 252, מ[שה] שרתוק אל ז[אב] שרף, ניו-יורק, 4 במארס 1948 וכן הערה 1. 
8. מסמכי משרד החוץ הבריטי, תיק 371/68531FO, מכתב אישי וסודי-ביותר של הנציב העליון, 15 בינואר 1948. 
9. סדרת ראיונות מוקלטים עם יצחק לוי ב-1982 – בארכיון המחבר. 
10. א"צ, אג"ם/מטכ"ל. 19 כדצמבר 1947: סיכום מצב ארגון כוחות האויב לאור המאורעות האחרונים. 
11. ארכיון צה"ל, דיון בענייני שם, 2-1 בינואר 1948 ועדות ישראל עמיר מספר 37; ראיון מוקלט עם מישאל שחם ב-1982 – בארכיון המחבר. 
12. ארכיון מורשת בן-גוריון, "טיול על פני הארץ", "לשליח במרחקים". "מדובר ה'הגנה'", 7 בינואר 1948. 
13. ארכיון ציוני מרכזי, תיק 25/9345 S, ישיבת ועד-הביטחון ב-13 בינואר 1948. 
14. ספר תולדות ה”הגנה”, ג2, עמ' 1395. 
15. ארכיון צה"ל, אל הילל מאת סאשה, 19 בינואר 1948. 
16. בן-גוריון, יומן המלחמה, עמ' 173. 
17. ארכיון תולדות ה”הגנה”, עדות ארנן עזריהו (סיני). מספר 4060. 
18. ראיון מוקלט עם מאיר דווידזון ב-1978 – בארכיון המחבר. 
19. הראיונות עם יצחק פונדק.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"