العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

מלחמת דרכים בדרום

 

 

1. הרוגי המלחמה הראשונים 

 

חטיבת "גבעתי" הוקמה, כאמור, באיחור. עוד לפני הפקודה על ארגון מחדש של ארגון ה"הגנה", בנובמבר 1947, פעלו במושבות הדרום פלוגות חי"ש (חיל שדה). קצת לפני 29 בנובמבר אורגנו הפלוגות לגדוד, שהשתלב בחטיבת "גבעתי", ומספרו היה 52. פיקד עליו יעקב פרולוב (פרי). ניצנים הייתה בשטח האחריות של גדוד זה. בשלב הראשון של המלחמה פגעו הערבים בתחבורה העברית, כפי שלמדו תושבי ניצנים על בשרם, כבר למחרת הכ"ט בנובמבר. הייתה זאת מלחמת דרכים שהעסיקה בעיקר את כוחות "גבעתי" במרחב. 

בשבת, שישה בדצמבר, חסמו תושבי כארתיה (1) את דרכה של משאית מקיבוץ נגבה. שני אנשים, משה יודלביץ ויעקב מילר, עולים חדשים, קפצו מהמשאית וברחו אל השדות. הנהג פרץ את המחסום, המשיך בנסיעה, נכנס למשטרת עירק-סואידן כדי לטלפן ולדווח למפקדיו בנגבה, אך השוטר הערבי לא הרשה לו להשתמש בטלפון. כך קרה שרק אחרי שהגיע הנהג לקיבוץ ודיווח על מה שקרה, שלח יצחק דובנו, המפקד, חוליה לחפש את הנעדרים. החוליה עלתה על מארב ואחד מאנשיה נהרג. למחרת נמצאו גוויות שני הנעדרים, עם סימני התעללות.

 

2. פלישת כארתיה

 

 בעקבות אירועי שישה בדצמבר, קיבל פרולוב מיגאל ידין, קצין המבצעים של ארגון ה"הגנה", הוראה לבצע פעולת-גמול בכארתיה, והוא הטיל את המשימה על אביב ברזילי, (2) מפקד פלוגת חי"ש מרחובות. ברזילי הקים צוות קרב, ומינה את שלמה להט (צ'יץ) (3) לסגנו. לגדוד לא היה תיק מודיעין על יעד הפעולה, והידיעות עליו נאספו במהלך הסיור. 

לפשיטה על כארתיה (אחד-עשר בדצמבר) היה אופי מחתרתי. הנשק והתחמושת, שהוסתרו בארגזי "תנובה", הובאו מרחובות לקיבוץ נגבה, במשאית, והאנשים הגיעו אליו באוטובוס, כאזרחים, מחשש עינם הרעה של הבריטים. המחלקה התפצלה לשתי קבוצות, שהשתלטו על הבתים שנבחרו למשימה. פעולות הקבוצות לא תואמו זו עם זו, מאחר שלא היה להן מכשיר-קשר. אחת הקבוצות פינתה בית מנשים ומילדים, והחבלן פוצץ אותו. כששמעו אנשי הקבוצה האחרת את קול הפיצוץ, נסוגו, לפני שהספיקו להפעיל את חומר-הנפץ על יעדם. כך בוצעה רק מחצית מהמשימה. צ'יץ' סיכם: "הרגשנו שנחלנו הצלחה מזהירה. בפעם הראשונה עמדנו במבחן כזה, ולא אכזבנו". (4)

ברשימה בעיתון על המשמר, בחמישה-עשר בדצמבר, מתוארות תוצאות הפעולה:

 "בימים אלה מורגשת עצבנות גדולה בין תושבי הכפרים והעיירות הערביים בדרום, בייחוד לאחר פעולת-התגמול בכארתיה. רבים מהערבים הגרים בקרבת יישובים עבריים מעבירים את מיטלטליהם, בהמתם ומשפחותיהם, אל היישובים הערביים, מי ברכב ומי על בהמה. גם הפועלים המצרים המתגוררים סביב המושבות היהודיות הגדולות ואזור הפרדסים, נעלמו ואינם. הכבישים והדרכים הראשיות שוממים; אין הערבים הולכים ונוסעים אלא לצורך הכרחי. את העבודה בשדה – חריש וזריעה – הם עושים בזהירות רבה. בכפרים, בבתי-הקפה ועל אם-הדרך, לא נראים ריכוזי פלאחים כמימים ימימה; הקבוצות – אם הן מתכנסות – בולעות בצמא את דברי העיתונות הערבית מפי אחד יודע-קרוא. בבתי-הספר הערביים אפשר לראות את הילדים מודרכים על-ידי מוריהם בתרגילי-סדר. אבטומובילים ערביים, ובכלל זה אבטובוסים, שינו את מהלכם לדרום דרך רמלה-עקיר, (5) כדי לא לעבור בראשון-לציון וברחובות. בדומה ליהודים, נוסעים אף הערבים ככל האפשר בשיירות. מכוניות פרטיות ערביות ומכוניות-טקסי כמעט אינן נראות בכבישי הדרום. 

"כל השבוע התהלכו ביישובים הערביים בדרום שמועות משמועות שונות; החנויות ובתי-העסק נסגרו יום אחד בעיירה ערבית גדולה בדרום, כאשר הגיעה שמועה על חטיפת ערבים, והמון ערבי פרוע ומשתולל הוסע במכוניות לעזרת הנחטפים שלא היו ולא נבראו. 

"באזור פלוג'ה-כארתיה (6) הייתה מהומה רבה לאחר ליל 11 בדצמבר, ומאות יריות עצבניות נורו מכל הכפרים שבסביבה. מוסרים על אספות שנערכו בכפר עירק-אלמנשיה ובכפרים אחרים, ובהן נדונו הפעולה היהודית בכארתיה, השמירה בכפרים ופעולות נקם ותגמול". (7)

התקריות בדרכים נמשכו. כמה מהן מתוארות ביומן של גדוד 52. למשל: "ב-13 בינואר יצאה שיירה מורכבת ממשוריין, שתי משאיות ואוטובוס, מרחובות לגלאון. בשעה 16.30, בהגיע השיירה להסתעפות דרך העפר לגת, מכביש מג'דל -בית-ג'וברין, נפתחה עליה אש רובים. היריות, שנורו מעמדה חפורה בצד הדרך, כוונו בעיקר לאוטובוס. המשוריין השיב אש, והשיירה המשיכה בדרכה לגלאון. 

"ביום ד', 14 בינואר, בשעה 16:30 יצאה שיירה לגלאון והותקפה באש רובים עזה, במקום שממנו הותקפה שיירה אחרת יום לפני כן. נוסעי אוטובוס ערבי, שהזדמן למקום התקרית, פתחו אף הם באש על השיירה. המשוריין המלווה השיב לתוקפים באש רובים ומקלע 'לואיס', והשיירה המשיכה בדרכה. בהיות השיירה במרחק קטן מגלאון, הותקפה שנית מעמדה בנויה מאבנים, שהוקמה [במרחק] כחמישים מטרים בלבד מהדרך. כן הותקפה בשלישית, סמוך למחצבה שלפני גלאון, מטווח שמונים מטר. הפעם נוקב מירייה אחד הגלגלים הקדמיים של המשוריין, והוא נשאר תקוע בוואדי. כתה שיצאה מגלאון לעזרתו פתחה באש על המתקיפים ואפשרה לאנשי המשוריין להחליף את הגלגל. לאחר-מכן המשיך המשוריין לגלאון". (8)

 

3. סיוע בריטי

 

בסוף ינואר דיווח הש"י, כי תושבי העיירה פלוג'ה, שכנתה של קיבוץ גת, מכינים מוקשים כדי להניחם בדרך לגת. (9)

בדצמבר ובינואר היה לתקריות אופי של הטרדות. הדרכים לא נחסמו ואנשים לא נהרגו, אך באמצע פברואר כבר השתלטו אלאפריקי וחסן סלאמה על הכפרים שבגזרה, ופקודיהם חיבלו במטעים ובשדות של שני הקיבוצים וניתקו את קו הטלפון שלהם. ב-24 בפברואר ירו ערבים, ליד ברברה, על שיירה שנסעה מיד-מרדכי לגברעם. המלווים השיבו אש. שלושה מהתוקפים, תושבי העיירה פלוג'ה, נהרגו, ואלאפריקי ניצל את סערת-הרוחות שהתחוללה בכפרים. באותו היום גם הותקפה שיירה שנסעה לגת ולגלאון, אך איש לא נפגע. 

למחרת חזרה השיירה מגת לכיוון נגבה, ונתקלה באש חזקה. נוטר אחד נהרג, אחדים מהנוסעים נפצעו, והמשאית של גת נתקעה והועלתה באש. השיירה חזרה לגת. בדרכי עקיפין שלחה מפקדת גדוד 52 לגת שלושה משוריינים, עם ציוד רפואי ועם תגבורת, שנועדה ללוות את השיירה לרחובות. בדרכם החליפו המשוריינים יריות עם כוחות חסימה ערביים. כוח בריטי, שהגיע אף הוא לגת, השתתף באבטחת השיירה, שיצאה שוב לדרך. הערבים ירו, הבריטים ואנשי ה"הגנה" השיבו אש. רבים מהתוקפים נהרגו, והשיירה הגיעה לרחובות עם פצוע קל אחד. הנכבדים הערביים דרשו מהפיקוד הבריטי בנגב להפסיק את הסיוע ליהודים, והבריטים, שלא היו מעוניינים בעימות ישיר עם הערבים, חודשיים וחצי לפני הפינוי, נענו לדרישתם. על השליטה בדרך המובילה אל שני הקיבוצים המבודדים התמודדו מעתה שני הצדדים הנצים בלבד. (10)

 

4. אין הסדר תחבורה לניצנים

 

 לפי תוכנית ד' – התוכנית האסטרטגית של ארגון ה"הגנה" לקראת הכרזת העצמאות והאפשרות שצבאות ערב יפלשו למדינת ישראל, שהתפרסמה במארס 1948 – הוטלו על החטיבות ועל הגדודים משימות לביצוע. על חטיבת "גבעתי" הוטל לארגן את היישובים להגנה, לתפוס את הבסיסים והמשטרות הבריטיים בגזרתה, לשים מצור על יפו, לוד ורמלה, ולאבטח עורקי תחבורה בחטיבה. (11) עוד לפני הפרסום הרשמי זו הייתה האסטרטגיה של ה"הגנה". אלא שהחטיבה נכשלה בכל המשימות, ובייחוד במה שנוגע לניצנים. 

את מחנה חסה פינו הבריטים בשני שלבים. ב-19 בינואר וב-27 בפברואר, ומידע על כך הגיע מראש ל"הגנה". כשבוע לפני התחלת הפינוי ביקר בניצנים יעקב שמעוני, מזכיר המחלקה הערבית של שירות הידיעות של ה"הגנה", ודיווח לרמטכ"ל דורי:

 "ב-19 לינואר עוזב הצבא את המחנה שלו ליד קבוצת ניצנים. עם עזיבת הצבא נחשפת הקבוצה בחזית רחבה מאוד. הבניינים, אשר המחנה הצבאי משאיר אחריו, יישארו פנויים וחופשיים לשימוש ערבי בוודאי. 

"הידיעות שהביאו ידידי הקבוצה הערביים בסביבה, הן שהערבים מתכננים 'חיסול' היישוב היהודי בניצנים. עד היום לא 'הבולגרים' (12) ולא 'האוסטרים' (13) אינם מטפלים בנקודה. בשיחותיי עם מפקד הפלוגה (14) הסביר לי הלז שכל עוד הצבא במקום, יש בכך משום ביטחון לנקודה. ומאידך-גיסא, זה מונע אפשרות של כניסת החטיבות שלנו. 

"ברצוני להוסיף כי מאז פרוץ המאורעות אין הסדר של תחבורה למקום, והם נוסעים באוטו משא משלהם, המוביל תוצרת, בליווי נוטרים. 

"החברים הנוסעים הותקפו מספר פעמים בדרך, ורק בנס נפצעו רק שתי בנות מ'עליית הנוער' ולא היו אבדות בנפש. עתה יש לקבוצה הרגשה שהיא עזובה, לאחר ש'האוסטרים' אינם מגיעים לשם, 'הבולגרים' נמצאים רק עד כביש מג'דל, אוטו אינו נכנס אליהם, ולעבד את שדותיהם אינם יכולים, בגלל המצב המיוחד של קרקעותיהם. המוסדות המיישבים טוענים שזהו עניין 'הכנסת' (15) לטפל בביטחון הנקודה, ושולחים את נציגי המשק אל המוסדות הללו. 

"השמועות שהגיעו לנקודה לקראת 19 בינואר (היום המיועד לפינוי חלק מה'קאמפ'), וזה שה'אוסטרים' לא קיבלו אותם תחת חסותם (על-ידי קביעת בסיס במקום), מעוררים דאגה רבה. אבקש ממך מאוד לתת את ההוראות הדרושות כראות עיניך, למען הבטח את הנקודה, ובאם אפשרי להורות ל'אוסטרים' ב'גבעתי' שיעשו את הסידורים הדרושים. כמות הציוד במקום אינה מספיקה, כי בכל חישובי הציוד שהיו נשלחים להם, לקחו בחשבון שבמקום חונה צבא". (16)

 

5. יגאל אלון מסרב לסייע

 

הרמטכ"ל דורי היה חולה, ותפקד חלקית בלבד רוב ימי המלחמה. ספק אם קרא את הדוח. צבי איילון (לישצ'ינר), סגנו, טיפל בנושא, שלח בארבעה-עשר בינואר את הדוח של שמעוני ליגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, וביקש את חוות-דעתו. הוא קיווה שהפלמ"ח, שהיה מגויס ומאורגן, ישלח עזרה לניצנים. (17) אלון אכזב את איילון בטענה, שניצנים אינה נמצאת במרחב אחריותו של הפלמ"ח. הוא יעץ לאיילון להוציא את השפלה הדרומית מאחריות "גבעתי", ולצרפה לאחריות הפלמ"ח. "עד אז אין עצה אלא שה'אוסטרים' (18) יקדישו יתר תשומת לב לניצנים. אם יוחלט על צרוף השטח הנ"ל, שהינו חשוב גם להגנת הנגב, נצטרך להוסיף אנשים וציוד". (19) מכל מקום, נראה שעד פינוי מחנה חסה, לא הורה איש מהמטה הכללי לאבידן ולפרי לעשות "את הסידורים הדרושים" לגבי ניצנים, והם לא עשו זאת מיוזמתם. הם אפילו לא ביקרו במקום, (20) שהרי, כאמור, בגלל הגחמות של בן-גוריון, איחרה החטיבה להתארגן, ולאחר שהתארגנה, פיקד עליה אדם, שלא הבין בנושאים מבצעיים.

 

6. "ניצנים זקוקה לתגבורת"

 

כיוון שאבידן וחטיבת "גבעתי" עדיין לא תפקדו במחצית הראשונה של ינואר, התנהל ארגון ה"הגנה" במרחב במתכונת שלפני פרוץ המלחמה. במקביל לביקורו של יעקב שמעוני בניצנים, מטעם המטה הכללי, ביקר בקיבוץ מאיר חפץ, מפקד הנפה, שדיווח למפקד החבל אחר ביקורו: "הצבא הנמצא על-יד ניצנים עומד לעזוב ולפנות באופן מוחלט את המחנה. במצב החדש הזה ניצנים זקוקה לתגבורת מיוחדת באנשים ובציוד. לאזור זה יש שטח אינטנסיבי במרחק ארבעה ק"מ מהמחנה. בכדי שהמשק יוכל להתקיים, דרושה הבטחה מיוחדת לשטח זה. לשם זה יש להקים נקודת-משנה שתוכל לעמוד בפני עצמה. לשם ביצוע הדבר צריך לגדר את השטח ולבצר את הבניין שנמצא במקום, ולהחזיר יחידת תגבורת על ציודה. האמצעים הדרושים 15-12 איש". (21)

התחלת פינויו של מחנה ("קמפ") חסה הבריטי, שנשק למשק, בתשעה-עשר בינואר, הוכיח שהחששות היו מוצדקים: בניגוד לאסטרטגיה המגולמת בתוכנית ד', לא הורה אבידן לתפוס את הבסיס. הוא גם לא הורה לאבטח את הדרך לקיבוץ. הערבים, לעומת זאת, השתלטו על הבסיס ועל הדרכים אליו. חברי ניצנים הבינו כי גורלם כמעט נחרץ, ושיגרו כעבור שישה ימים מכתב גלוי וחריף לאידוב כהן, נציג "העובד הציוני" בוועד הפועל של ההסתדרות:

"לאחר שהצבא עזב את המחנה שעל-ידנו, הועמדנו בפני מצב ביטחוני חמור, כמו-כן במצב כלכלי איום. הוכרחנו לעזוב את השטח האינטנסיבי מעבר לכביש, מכיוון שאין אפשרות להבטחה יעילה בתנאים הנוכחיים, וזה גזל מאתנו את כל האפשרויות של קיום מינימאלי. כמו-כן מצב הביטחון אצלנו הוא ללא נשוא. אין לנו כל ביצורים במקום. כמו-כן אין ציוד. ההרגשה שלנו היא שנשארנו מופקרים לגמרי ללא כל טיפול. 

"הוחלט לפני שבוע לשלוח אלינו מחלקה, ועד היום טרם הגיעה. מיותר לציין שאנו מוקפים מכל הצדדים על-ידי הבתים העזובים של המחנה הצבאי, שזה יכול לשמש לריכוזי כנופיות. נבקשך על כן לטפל באופן נמרץ ומידי בכל הדברים הללו ולהשתדל שיצרפו אותנו לתוכנית הביצורים של הנגב, כאשר מבחינה ביטחונית מצבנו לא יותר טוב, ואולי גרוע מאותם משקים שנכללו בתוכנית זו. אנו תובעים שיגור ועדה ליישובים שתקבע את כל הדברים הללו. 

"במקרה והדברים האלה לא ימצאו אוזן קשבת לא תהיה לנו כל ברירה אלא לעזוב את המקום. אין באפשרותנו להפקיר במקום פרוע זה 200 נפש ובתוכם 40 ילדים ו-35 בני נוער מעליית הנוער. אנו מחכים לתשובה מידית". (22)

אידוב כהן הפעיל את קשריו. ידין, קצין המבצעים של ה"הגנה", הורה לאבידן להעביר לניצנים מחלקה מגדוד 52. בסוף ינואר, הגיעה לניצנים תגבורת מגדוד 52 של "גבעתי" – מחלקה בפיקודו של שלמה יחזקאלי. לדבריו, אנשי המשק פחדו לצאת לעבודה בשטחים רחוקים מן הקיבוץ, והוא כפה עליהם לעשות זאת. הוא ביצע עם פקודיו סיורים אלימים, והעריך כי הטיל פחד על ערביי הסביבה.

 

7. בהלה בקרב הערבים

 

בשניים בפברואר דיווח יחזקאלי לאביב ברזילי, מפקדו:

 1. המצב בכלל: נראה שערביי הסביבה (בייחוד חמאמה) (24) אינם מוכנים עדיין לפעול רצינית. עם חמאמה מתחיל משא-ומתן על חוזה אי-התקפה. הם מוכנים להבטיח את גן הירק ואת הקיבוץ, תמורת מסירת מספר שמות הגברים בקיבוץ. מטרתם למנוע מתגבורת ה"הגנה" להגיע לניצנים. כשעברתי עם הכוח שלי בשבת בבוקר בחולות, במטרת גילוי מקומות אימון של האויב, ברחה משפחה אחת מבקתה ליד הים (כנראה, היחידה שהייתה תפוסה בכלל) לחמאמה והזעיקה את הכפר בטענה שמאות יהודים תקפו את הכפר ומתקיפים אותו מכיוון הים. ערבי, שביקר לפני הצהריים בקיבוץ, מסר על בהלה איומה, התרוצצות עם סכינים וחרבות (יש בכפר מעט רובים באופן יחסי), ובסוף הוחלט לא לעשות כלום ולחכות. 

"2. המצב ביישוב: בואנו ליישוב נתן אומץ והרגשת ביטחון, והפל"ם העז לצאת ולהבטיח את העבודה בגן ובפרדסים. היו אינצידנטים קטנים עם עדרים. בשבת הרגו שתי פרות בשני מקומות שונים. (הכניסו ושחטו אותן). בשבת ערכתי סיור אחד במכונית בסביבת גן הירק, בשדות הפלחה והכביש (מקו שממנו מתקיפים את המכוניות). ערבי, ששהה בקרבת מקום, נבדק ולא נמצא דבר אצלו. עדר חמורים קטן שרעה על שדה הוקף אך הצליח לברוח. נורה עליו צרור של סטן, חמישה כדורים, חמור אחד נפגע קל. 

"3. תכנון: בדקתי את התכנון, והייתי מוכרח לשנות כמה פרטים מהתכנון המאושר של גרשון. (25) הרכבתי את מטה האזור שלא היה קיים. הביצורים משביעים רצון. השבוע מתחילים להתקין תאורה. בציוד חסרים בעיקר רובים (17), תת-מקלעים (7). לדעתי, צריך להיות באזור זה עוד מרגמה (שתיים). יש להם אפשרות לרכוש עוד ברן עם תחמושת. הצעתי להם לקנות אותו. 

"4. יחסים עם נ': נמצאות בקרבת מקום עוד כמה יחידות. נקשרו יחסים אתן. (26)

"5. אפשר להשיג כאן כובעי פלדה (כ-100), 150 מחסניות סטן, כדורי טומי אמריקני, ויהיה אפשר להשיג חגור. 

6. היישוב אינו מוכן למכור בכסף, אלא רק בציוד. הכלכלה נמוכה מאוד. סידורי השיכון והאכסון וכו' טובים. אוכלי הכשר סובלים. 

"7. אני דורש להחליף את היחידה בהקדם, כיוון שבלי עבודה מעשית ישכחו החניכים את הנלמד. (27)

"8. ר"ב קבלה על הנשק ודוח הוצאת תחמושת".

 אחרי זמן-מה הוחלפה מחלקת יחזקאלי במחלקת טירונים, בפיקודו של שלמה שוורנשטיין. (28)

 

8. הערבים הגיעו עד גדר הקיבוץ

 

ב-27 בפברואר עזבו הבריטים סופית את מחנה חסה, והערבים השתלטו על רובו. הם ניצלו את המבנים הנטושים כדי להגיע ממש עד לגדר הקיבוץ, מבלי שלחבריו תהיה יכולת לפגוע בהם. הבריטים פינו גם את "גבעת המכלים", שהייתה שטח שולט מצפון-מזרח לקיבוץ. הגבעה הועברה לידי אנשי ניצנים, שהעבירו, במארס 1948, את גדר המשק אל מעבר לגבעה. (29) גבעה זו מילאה תפקיד טקטי מרכזי בקרב על ניצנים. 

בשלב הראשון של המלחמה ניצב קיבוץ ניצנים מול כוחות בלתי-סדירים של ערביי האזור, שלצדם לחמו מתנדבים מצריים, מאנשי ארגון "האחים המוסלמים" האיסלאמיסטי. האחרונים צוידו טוב יותר מהערבים המקומיים, והיו חדורים אידיאולוגיה דתית-פוליטית יוקדת. בראש האזור עמד הקצין הסודני טארק ביי אלאפריקי, שכונה "השד השחור", ונחשב לקצין טוב. (30) 

על ראשית המלחמה סיפר שלום זמיר, שהגיע לניצנים עם פרוץ המלחמה, עם קבוצה של חמישה-עשר חברי "הנוער הציוני" מארגנטינה, מאורוגואי ומפרגואי: "ההכנות למלחמה היו מוגבלות בגלל העדר אמצעים. המשכנו בפעילויות הרגילות: לול, רפת, גן-ירק. עבדתי בהקמת גדר סביב הקיבוץ. בתוך הקיבוץ חפרנו תעלות פתוחות. מרגע שהאנגלים עזבו את מחנה חסה לא חדלו הערבים לנסות ולחדור לקיבוץ. למדנו שימוש בנשק, אך לא היה נשק אישי, וכך הגעתי לקרב האחרון". (31)

 

 

הערות

 

 1. הייתה ממוקמת על כביש קריית-גת-אשקלון, בין המושבים רווחה ועוצם, כיום. 
2. לימים – אלוף-משנה ומפקד חטיבה. 
3. לימים – אלוף וראש עיריית תל אביב. 
4. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 230-227; ראיון מוקלט עם שלמה להט ב-1978 – בארכיון המחבר. 
5. כיום – עקרון. 
6. פלוג'ה – ממזרח לקריית-גת כיום. 
7. על המשמר, 15 בדצמבר 1947. 
8. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 265-264. 
9. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא (שם קוד למודיעין), 27 בינואר 1948. 
10. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 268-264; א"צ, ידיעות טנא, 24 במארס 1948. 
11. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 34. 
12. שם קוד לפלמ"ח. 
13. שם קוד לחיל השדה. בזמן כתיבת הדוח הכוונה לחטיבת "גבעתי" לגדוד 52. 
14. של גדוד 52, שהיה ממונה על ניצנים. מדובר באביב ברזילי, מפקד פלוגה ב' של הגדוד, שאנשיו נמנו על חי"ש רחובות. 
15. כינוי למטה הכללי. 
16. ארכיון צה"ל, תיק 36/481/1944, אל דן [הרמטכ"ל דורי] מאת אבשלום [יעקב שמעוני], הנידון: קב' ניצנים, 12 בינואר 1948. 
17. ארכיון צה"ל, תיק 1022/922/1975, לסאשה [יגאל אלון] מבועז [צבי איילון], 14 בינואר 1948. 
18. כינוי לחטיבות החי"ש, שהוקמו כאמור חודשיים לפני כן ועדיין התארגנו. במקרה הזה המדובר בחטיבת "גבעתי", שכאמור ארגונה החלה באיחור. 
19. ארכיון צה"ל, תיק 1022/922/1975, אל בועז מאת סאשה, הנידון: מכתבו של אבשלום, 19 בינואר 1948. 
20. הראיונות עם יצחק פונדק. 
21. ארכיון צה"ל, תיק 36/481/1944, אל מנחם [מפקד הגליל] מאת גרשון [מפקד הנפה]. הנדון: אוביקטים מיוחדים באחוזת [נפה] גרשון. 
22. ארכיון צה"ל, 1022/922/1975, ניצנים, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית אל החבר אידוב כהן הועד הפועל של ההסתדרות, 25 בינואר 1948. 
23. ארכיון צה"ל, תיק 182/129/1951, עדותו של סרן יהושע ווכסיל לוועדת החקירה בפרשת ניצנים מארס 1949. 
24. כפר ערבי מצפון לניצנים. 
25. כינויו של מאיר חפץ, מפקד הנפה. 
26. יצחק פונדק סיפר בסדרת עדויותיו, שניתן היה לרכוש מערבים ומבריטים כל כלי-נשק. מקלע "ברן" עלה 400 לירות ארץ-ישראליות. 
27. ארכיון צה"ל, תיק 18/2433/1950, אל אברהם מאת קלמן, דוח מבסיס ניצנים, 2 בפברואר 1948. 
28. צביקה דרור, ניצנים קיבוץ שנבנה פעמיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשרד הביטחון, 1990, עמ' 49. 
29. דרור, ניצנים, עמ' 49. 
30. דרור, ניצנים, עמ' 47. 
31. ראיון מוקלט עם שלום זמיר ב-2012 – בארכיון המחבר.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"