العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

דו"צ בדרך לגת

 

 

1. גדוד הפרוורים  

 

פרשת ניצנים, שנדונה בספר זה, התחוללה בעת שגדוד 53 היה אחראי על הגזרה. זה הגדוד השלישי בחטיבה, שמספרה 5, ומכאן מספרו 53. לפני כן נקרא "גדוד 3" וכן "גדוד 11". (1) הגדוד כונה גם "גדוד הפרוורים", מאחר שרוב מגויסיו באו מפרוורי תל אביב, וכונה גם "גדוד גן" (גן בגימטרייה – 53). בן-גוריון הוא שמינה את יצחק פונדק למפקד הגדוד. (2)

פונדק החל בבניין הגדוד יש-מאין. הייתה לו בעיה בגיבוש סגל פיקוד. קצינים ומ"כים מעטים בלבד היו בנמצא. לסמג"ד מונה צבי צור (צ'רה), לימים הרמטכ"ל. שמעון מרגולין מונה למ"פ. את שניהם הכיר פונדק אישית – את צור מהגדנ"ע בתל אביב, ואת מרגולין, שהיה פקודו בקורס מ"כים. לקמב"ץ מונה נחמן ניר (גורפינקל), מוותיקי הבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. (3) מפקדים אחרים הגיעו בשיטת "חבר-מביא-חבר", כשכל אחד מנסה למשוך לגדוד הצעיר את מכריו מהחיים האזרחיים וממסגרות שונות ב"הגנה" – גדנ"ע, חג"ם (חינוך גופני מוגבר), חי"ש, ואף ותיקי פלמ"ח. 

חיילי הגדוד גויסו בשכונות הפרברים של תל אביב דאז: התקווה, שפירא, פלורנטין, מרכז וולובלסקי, נווה-צדק וכרם התימנים. כ-300 מבינם הגיעו מפלוגות "השחר" של הגדנ"ע בתל אביב ("נערי גדוד הפרברים"). ניסיון של ממש בלחימה לא היה להם, ויחד עם מגויסי הגדוד האחרים הם "התחילו מאפס". לכן, עמדו בפני הגדוד, בשלב הראשון של המלחמה, שתי משימות – בניין הכוח ואימונו, ולחימה. בין מגויסי הגדוד האחרים היו אנשים מכל שדרות האוכלוסייה – פקידים מעונבים לצד פועלי ייצור, מבוגרים לצד בני נוער. היו בהם בני עדות שונות, מארצות אירופה ומארצות ערב. (4)

לפי ישראל איילון, קצין ההסברה של הגדוד, "לא היה במלחמת העצמאות מג"ד נוסף ב"הגנה" ובצה"ל, שפיקד על גדודו בארבעים וחמישה קרבות, ובכולם פיקד בראש הלוחמים. הייתה בו עוצמה שקשה להבין אותה היום. הוא לקח את ילדי דרום תל אביב, שלא היה להם שום אימון צבאי וידעו בקושי לירות בסטן, להגן על יישובי הדרום, שרובם השתייכו ל'שומר הצעיר'. חברי אחד מהם לפחות, מנגבה, התנגדו לסור למרותו, בהיותו בלתי-מפלגתי". (5) 

התקופה הראשונה של מלחמת העצמאות התאפיינה בפעולות ובפשיטות על יעדים ערביים, תוך כדי התרופפות האחיזה הבריטית בשטח והעברת המוצבים הבריטים גם לידי היהודים, אך בעיקר לידי הערבים. גדוד 53 השתלב בפעולות הללו, ראשית בהגנת שכונת התקווה (שמונה בדצמבר 1947), ואחר כך בפשיטות "מבצע יהושע" נגד הכפר סלאמה (31 בדצמבר-אחד בינואר), ו"מבצע יונה" נגד יאזור (שנים-עשר/שלושה-עשר בינואר) – שהיו פעולות ספורדיות, ולא חלק ממערכה של ממש. בפשיטות הושגו תוצאות בינוניות – לא כל הכוחות הגיעו ליעדיהם, ולא כל המשימות הטקטיות הושגו. בסך הכול ניתן לומר, כי לא היו כישלונות מחפירים, אך גם לא הצלחות מזהירות. 

בנוסף לפשיטות על סלאמה ועל יאזור, ביצעו אנשי גדוד 53 מספר פעולות: א. הגנה על היהודים, שעבדו בשדה-התעופה לוד (מבצע "ציפורה" החל בשנים-עשר בינואר), תוך הערמה על הבריטים שניסו למנוע הכנסת נשק לעובדים היהודיים; ב. העברת מטוסים קלים מתל-נוף למקווה-ישראל (22 בינואר); ג. סיוע לחטיבת הנגב (ינואר-פברואר); ד. תגבורת לירושלים (החל בינואר).

 

2. גדוד 53 יורד לדרום

 

בשלהי פברואר 1948 ירד גדוד 53 לדרום, כדי לאבטח את היישובים היהודיים הבודדים, שישבו בלב אוכלוסייה ערבית – בתא השטח שמגדרה בצפון עד לנגבה בדרום; מניצנים במערב ועד גלאון וכפר-מנחם במזרח. עד אז החזיק באותו שטח גדוד 52, שיצא למנוחה ולהתארגנות. אחת הסיבות, שהמשימה הוטלה על גדוד 53, הייתה כי המג"ד פונדק היה מפקד "נפת גרשון" במרחב דרום, בשנים 1945-1947, והכיר היטב את השטח ואת אנשי היישובים. באחריות גדוד 53 היו שישה יישובים: ניצנים, נגבה, גת, גלאון, באר-טוביה וכפר-ורבורג. חלק מגדוד 53 וחלק מגדוד 51 (שהוצב במחנה חצור) תגברו את הקו, הכולל את באר-טוביה, את כפר-ורבורג, את גן-יבנה, את קבוצת יבנה, את חצור ואת ביצרון. 

מטה גדוד 53 התמקם בגדרה. לפי הוראת המח"ט אבידן, הוצבה פלוגה ב' בגת, עם מחלקה בגלאון. לנגבה נשלחה פלוגה א'. בבאר-טוביה הוצבה פלוגה ג', שמחלקה מתוכה הוצבה בניצנים. פלוגה ד' נפרסה בגן-יבנה, ופלוגה ה' נשלחה לכפר-מנחם ואחר-כך לגדרה. הפלוגה המסייעת, פלוגת המטה, ומטה הגדוד התמקמו בגדרה. 

לפי פונדק, "כאשר ירד גדוד 53 דרומה הוא היה עדיין בשלבי התארגנות. רק לחמישים אחוזים מלוחמיו היה נשק אישי, ולסגל הפיקוד חסר היה עדיין ניסיון קרבי. הגדוד, שעדיין לא התמקם כראוי בדרום ומפקדתו הייתה ממוקמת בגדרה, נאלץ לפתוח בקרבות מגן". (6)

עיקר המאמץ של הגדוד היה באבטחת התחבורה, שנעשתה בשיירות, באזור הכפרים הערביים. בגזרת הגדוד היו שלושה "צווארי בקבוק" – הכפר מע'אר, בין גבעת-ברנר לגדרה, אזור מסמיה-קסטינה, בין גדרה לבאר-טוביה, ואזור הסואפירים-ג'וליס, בין כפר-ורבורג לנגבה. התנועה התנהלה, כאמור, בשיירות מאובטחות. בסוף מארס החליף פונדק את המחלקה מגדוד 52, שישבה בניצנים, במחלקה מגדודו, שעליה פיקד אברהם שוורצשטיין, שנהרג בקרב האחרון של ניצנים. (7) 

לפי ישראל איילון, "אברהם שוורצשטיין היה אדם מוכשר מאוד שוויתר על לימודים בטכניון כדי לפקד על מחלקה בגדוד 53. הוא גילה מנהיגות ופיקד על ניצנים באופן רצוף במשך חודשיים וחצי, בתנאים קשים ביותר. סמוך לקרב האחרון תוכנן להחליף אותו. הוא הגיע ברגל למטה הגדוד בבאר-טוביה. המחליף לא הגיע. הוא אמר, 'לא אשאיר את היישוב בלי מפקד. אחזור אליו'. הוא ויתר על חופשה, חזר ברגל לניצנים ונפל בקרב". (8)

 

3. שיירת גת-גלאון

 

הכביש היחיד לגת ולגלאון שבגזרת גדוד 53 עבר דרך עיירת המחוז פלוג'ה. בתחילת מארס גברו הפיגועים בסביבותיה. לפי עדותו של מאיר אשל (אלטשולר), מי שהיה מפקד השיירות בגזרה, פחדו מפקדים לשלוח שיירות לשני היישובים. (9) לפי פונדק, "משנוכחו המפקדים הבריטיים בדרום שמצבנו באזור קשה מאוד, הם הציעו לסוכנות היהודית לפנות את הקיבוצים המבודדים גת וגלאון. לפי תוכנית החלוקה נמצאו שני הקיבוצים האלה בשטח שנועד למדינה הערבית. למה אם-כן להמתין? בין כך ובין כך הפסיקו הבריטים ללוות את השיירות ליישובים האלה. הסוכנות ענתה בשלילה. החלטתי שיש לפרוץ ליישובים האלה מידית. התייצבתי בפני המח"ט והסברתי לו את תוכניתי. הוא הביט בי ארוכות ואמר, 'אכן הכרחי לעשות את הדבר, אין ברירה, קום ועשה'! כאשר אושרה התוכנית והוכנה פקודת המבצע, זימנתי את המפקדים לתדרוך. רציתי שיהיו בקיאים בפרטי-הפרטים וביקשתי לשמוע את דעתם על כל שלב ושלב. הם תמכו פה אחד בתוכניתי. קבעתי שיש להגיע לקיבוץ גת באחד הלילות הקרובים, ולתאם את הביצוע עם המ"פ מרגולין ועם המ"מ מרדכי זילבר, מפקדים מגדוד 53. כמו-כן, היה עלי להכניס את המא"ז בסוד התוכנית. הטלתי על קצין המבצעים לרכז משוריינים במחנה חצור ולהתחיל בתרגול החיילים והמפקדים". (10)

בחסות החשכה הלך פונדק מקיבוץ קדמה לגת, ברגל, עם כמה לוחמים ועם שני מפקדי פלוגות, שמעון מרגולין ושלמה קריזלר. הסייר, שהוביל אותם, טעה בניווט, והם נכנסו לכפר הערבי ג'וסור, אך יצאו ממנו מבלי להתנגש עם התושבים, שישנו בבתיהם. הם הגיעו לגת, ושם נפגשו עם אנשי הביטחון המקומיים ועם מרדכי זילבר, ותיאמו את פרטי המבצע. פונדק הורה לזילבר להניח חסימה סמוך לגשר שעל הכביש המוביל לעירק-אלמנשיה. (11) 

מאה ושלושים לוחמי גדוד 53 ומלווי השיירות של הנפה יצאו בשלושה-עשר במארס, בשנים-עשר כלי-רכב משוריינים, מהמחנה הבריטי העזוב בחצור, והגיעו לנגבה, ובשעה ארבע אחר-הצהריים יצאו לכיוון גת. מטוס זעיר של שירות האוויר חג מעל לשיירה. יצחק הננסון הטיס אותו, ודובה ליברטובסקי, וקצין הקשר הגדודי, ישב בו כדי לדווח לפונדק באלחוט על תנועות הערבים, אבל הקשר שישב במשוריין הפיקוד של פונדק שכח לקחת אתו אוזניות, ולא היה קשר בין השיירה למטוס. אחרי שעברה השיירה בשלום את הכפרים עירק-סואידן (12) וכארתיה, היא נתקלה במחסומים בתוך פלוג'ה. פקודיו של פונדק הסירו את המחסומים וזרקו לכל עבר כרוזים בערבית, הקוראים קריאה לשלום. ביציאה מפלוג'ה נתקלה השיירה במחסום נוסף. אחרי שהוסר, נסעה השיירה לדרכה. בראשה נסע משוריין, בפיקודו של שמעון מרגולין, ונלוו אליו סייר וחבר קיבוץ גת, שהכירו את הסביבה, אבל השיירה לא ירדה לדרך-העפר המובילה לגת, אלא המשיכה על הכביש לכיוון עירק-אלמנשיה. (13) לפי הגרסה הרשמית, מרגולין טעה בניווט. מאיר אשל, שנסע עם פקודיו במשוריין השני בשיירה, אמר שמרגולין לא תעה בדרך, אלא העדיף לא לנסוע בדרך המובילה לגת, מפני שנודע שהיא ממוקשת, והתכוון להוביל את השיירה דרך השדות.

 

4. דו"ץ

 

לפי התיאום המוקדם, יצאה מחלקתו של מרדכי זילבר, בשלושה-עשר במארס אחר-הצהריים, עם כתה ממחלקת גלאון מקיבוץ גת, כדי לחסום את הכביש ליד הגשר, והניחה מוקשים על הכביש. נוסף על התיאום המוקדם, שלח פונדק בבוקר מברק בעניין זה לזילבר. 

סיפר זילבר: "הנחנו את המוקשים בארבע אחר-הצהריים, סיימנו את ההכנות לחסימת הכביש וחיכינו. הערבים הבחינו בנו וירו עלינו. הם ניסו לתקוף אותנו והברחנו אותם באש הברֶנים. היריות נמשכו. השעה הייתה חמש והשיירה לא הגיעה. החלטנו לסגת. בדרך פגע כדור בברכי, ואז ראיתי שהשיירה מתקרבת אלינו וחששתי שהמשוריינים יעלו על המוקשים שהנחנו. התקדמתי לקראתם בראש כתה, וכדי להזהיר אותם נפנפנו בחולצות כדי שישגיחו בנו, אבל הם ירו עלינו אש חזקה ורבים נפגעו. אני נפצעתי בפעם השנייה". (14) 

המשוריין הראשון שבשיירה עלה על מוקש – אחד מאלה שהניחו זילבר ופקודיו – ונעצר. פונדק ואנשי מטהו נסעו במשוריין השישי שבשיירה. כשהגיע אל הפנייה לגת עצר פונדק את השיירה, וקרא לחמשת המשוריינים הראשונים לחזור אל הדרך. השמש כבר שקעה והראות היה לקויה. (15) 

הרי סיפורו של צבי גוטמן, החובש הגדודי, שנסע במשוריין הפיקוד של פונדק: "למזלנו [הרע] חדר חול לקנה של ה'שוורצלוזה' והיא יצאה מכלל שימוש. כשראינו את האנשים שהתקדמו לקראתנו, חשבנו שהם ערבים, והאנשים שלנו ירו בהם. האש נמשכה כמה דקות. פתאום ראינו בחור מנופף בגופייה, והבנו שהם אנשים שלנו". (16) לפי פונדק, נחמן ניר, קצין המבצעים, פקד לירות בהם, אך עובדה זו הוסתרה שנים רבות. (17) הבחור, שנופף בגופייה, היה מפקד הכתה, יוסף בן-אהרון. (18) פונדק רץ בין המשוריינים וצעק, "לא לירות!" שבעה מפקודיו של זילבר נהרגו מיריות פקודיו של פונדק, ושנים-עשר נפצעו. פונדק פיקד על חילוץ הנפגעים וכלי-הרכב. בעשר בלילה הגיעה השיירה לגת. לפי עדותו של החובש גוטמן, לא היו בקיבוץ, לא רופא ולא ציוד רפואי, ואהרון גניסון, החובש החטיבתי, שנלווה לשיירה, תפר את פצעי הנפגעים במחטים ובחוטי תפירה רגילים.

 

5. פיצוץ בתים בפלוג'ה

 

פונדק: "מצב-הרוח היה שפוף מאוד. יכולנו לחזור באותו לילה בדרך עוקפת, יחד עם המפונים מגת ומגלאון, אבל הייתה לי פקודה משמעון אבידן שאם ניפגע, עלינו לפוצץ בתים בפלוג'ה. כינסתי את המפקדים לדיון. שלמה קריזלר היה בעד חזרה מיד. כל האחרים היו בעד פיגוע בפלוג'ה. גם אני הייתי בעד פעולת-גמול. קיוויתי להרים בכך את המוראל של פקודיי ולהחזיר לגדוד את כבודו, אחרי שתעינו בדרך, ואנשינו נהרגו מיריות שלנו". 

בלילה תיקנו אנשי הגדוד וחברי הקיבוץ את המכוניות שנפגעו. החיילים חולקו לשתי שיירות: אזרחית וצבאית. בשש וחצי בבוקר יצאה לדרך השיירה האזרחית, עם כל המפונים מגת ועם מאבטחים, ועקפה את פלוג'ה. פונדק ועשרה משוריינים נשארו בגת. תושבי פלוג'ה הבחינו בשיירה, ויצאו מבתיהם כדי לפגוע בה. מהמגדל בגת ראה פונדק את הערבים המנסים לתקוף את השיירה. הוא סיפר: "הם נעצרו באש המאבטחים, החליפו אתם יריות, ואז יצאנו [השיירה הצבאית] מגת ופרצנו לנתיב הראשי של פלוג'ה. הערבים, שתקפו את השיירה האזרחית, רצו בחזרה, לכיוון בתיהם, אבל אנחנו התפרסנו בין הבתים ומנענו, באש, את חזרתם. הכנו את הבתים לפיצוץ. כשהודיעו לי החבלנים שהכול מוכן, פקדתי לעלות למכוניות. ישבתי במשוריין השני שבשיירה הצבאית. המשוריין הראשון לא הותנע; דחפנו אותו והמנוע נדלק. כשיצאנו מהכפר שמענו פיצוצים. עשרות ערבים נהרגו ורוב החנויות ובנייני הציבור נהרסו. כשעברנו ליד משטרת עירק-סואידן עצרו אותנו שוטרים בריטיים ושאלו מה קרה. אמרנו להם שהערבים מפלוג'ה ירו עלינו, והם הניחו לנו לנסוע. בנגבה התחברנו עם השיירה האזרחית, ויחד נסענו לגדרה. במבצע של ארבעה-עשר במארס לא נשרט אף אחד מפקודיי. בסך הכול נפגענו קשה, אבל ביצענו את המשימה, ואני ידעתי: לולא פגענו קשה בפלוג'ה, הגדוד היה מתפרק". 

מגדרה דיווח פונדק בקשר לאבידן על כל מה שקרה, ואחר-כך נסע לרחובות ונפגש אתו במפקדת החטיבה. אבידן ניחם את פונדק: הרי על-אף האסון הושגה מטרת המבצע. לימים שיבח אבידן את "שיקולו הנכון והאמיץ של יצחק [פונדק] ואת החלטתו לבצע את פעולת-העונשין בפלוג'ה, על-אף העייפות ועל אף המוראל הנמוך של אנשיו", והוסיף לשבחים דברי הסבר: "אין ספק שהצלחת הפעולה החזירה לפקודיו את הביטחון העצמי. אלמלא כן אפשר שהיו האנשים נידונים להרגשת כישלון מעיקה". 

אחרי יומיים ביקשו נכבדי פלוג'ה מנציגי השלטונות, שאנשי צבא בריטיים יאבטחו את השיירות היהודיות העוברות בעיירה. מאז, עד אמצע מאי (פלישת הצבא המצרי) הייתה הדרך לגת ולגלאון פתוחה לתחבורה עברית. 

פונדק סיפר, כי להורים השכולים נודע שחיילי צה"ל הרגו את בניהם. בהפוגה הראשונה, ביוני, הובאו ההורים לגת, והוא סיפר להם מה אירע. "הייתה זאת פגישה כואבת מאוד", אמר פונדק, אבל היא מנעה "התפתחות של מיתוס שלילי גדול-ממדים". (19) ראוי לציין שפונדק לא טשטש את פרטי האסון ולא פרק את האחריות מעצמו. 

 

 

הערות

 

 1. גדוד 53, (הפרברים) בחטיבת "גבעתי" – מלחמת העצמאות – תש"ח, הוצאת ירון גולן, 2006, עמ' 9. 
2. גדוד 53, עמ' 11. 
3. בהמשך מלחמת העצמאות מילא ניר את תפקיד מג"ד 53. 
4. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 
5. ראיון מוקלט עם ישראל איילון ב-2012 – בארכיון המחבר. 
6. גדוד 53, עמ' 52. 
7. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 
8. ישראל איילון, שם. 
9. ראיון מוקלט עם מאיר אשל ב-1984 – בארכיון המחבר. 
10. גדוד 53, עמ' 89. 
11. הראיונות עם יצחק פונדק ועם מרדכי זילבר. 
12. עתה – מצודת יואב. 
13. היה ממערב לקריית-גת של היום. 
14. הראיון עם מרדכי זילבר. 
15. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 271-268; הראיונות עם יצחק פונדק, עם מאיר אשל ועם מרדכי זילבר; ראיון עם צבי גוטמן ב-1987. 
16. הראיון עם צבי גוטמן. 
17. הראיונות עם פונדק. 
18. נהרג במשלט עיבדיס בעשרה ביולי 1948 
19. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 276-272: הראיונות עם יצחק פונדק. עם מרדכי זילבר ועם צבי גוטמן.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"