العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

פרשת הל"ה - רקע

 

 

1. "עזרה לפצועים הקשים"

 

זאת פקודת המבצע שמסר צבי זמיר לדני מס משהוחלט לשגר בדחיפות ציוד רפואי לגוש-עציון: 

"עליך להגיע בכל ההקדם לכפר-עציון, ולעמוד בקשר עם עוזי (נרקיס). לאור הנסיבות תקבע מה מידת-הזמן שעל יחידותינו לעשות במקום. השתדל לחזור בכל ההקדם. פרטים על כך תודיענו ב'חומר'. (1) הציוד הרפואי שהנך נושא מיועד להגשת עזרה לפצועים הקשים של גוש-עציון, שמחוסר תחבורה לא הועברו לירושלים. בשהותך במקום סייר את אחד הגשרים שתגלה בו, תפסיק קשר בין בית-לחם לחברון, תודיע לי כשיוכן הגשר ואודיעך את מועד ההפעלה." (2) 

את ההוראה להקצות אנשים ליחידה המקובצת קיבל אליהו סלע (רעננה), מפקד פלוגת הפלמ"ח בקריית-ענבים ובמעלה-החמישה. ביום ד', 14 בינואר. בשעה 17.30. ישבו כמה מפקודיו במשלטים, אחרים עמדו לצאת לקורס מפקדי-כיתות. במעלה-החמישה חנתה מחלקה ותיקה, בקריית-ענבים התאמנו טירונים. רעננה הרכיב יחידה מהאנשים שהיו תחת ידו באותה שעה. הוא לא שיתף ביחידה זאת את מפקדי-הכיתות והמדריכים שאימנו את הטירונים. ומדריכים אחדים כעסו עליו. רעננה סיפר: "מהרגע שנודע על ההתקפה על גוש-עציון לא מצא דני מס מנוח: שם מתנהלים קרבות, והוא בירושלים. הוא דאג שימנוהו למפקד על הכוח. כולנו חשבנו שאפשר להגיע מירושלים לגוש-עציון ברגל בלילה אחד בלי קושי. 

רעננה: "נסענו לירושלים בשעה 7.30 בערב, דחוסים במשוריין אחד ובלי נשק. היה עוצר. החבר'ה שרו כל הדרך. לא נתקלנו בבריטים. הגענו לסמינר בית-הכרם. שם היו הלוחמים אמורים לקבל נשק ממחוז ירושלים. העניינים זזו לאט. בשעה 9 בערב ראיתי שאין לי מה לעשות שם והסתלקתי." (3) 

יגאל בוטרימוביץ ממחלקת קריית-ענבים סיפר: "יצאנו לפנות-ערב מקריית-ענבים. נסענו לסמינר בית-הכרם... במקומות מוסתרים במכונית השנייה הוחבא הנשק. ההישג הגדול היה שכל אחד מארבעים הבחורים שלנו קיבל נשק אישי. זה היה נדיר מאוד באותה תקופה. הכניסו אותנו לבית-הכרם וסיפרו לנו בהרחבה על העניין של גוש-עציון, ועל הדרך שאנו עתידים ללכת." (4) ישראל גפני חזר באותו יום מתל אביב, מליווי שיירה. בשעה 7.30 בערב אכל במסעדה הקואופרטיבית עם שניים מחבריו. "נכנס זמיר ואמר, 'נחוצים שני מתנדבים לפעולה מסוימת.' שלושתנו התנדבנו. "דוד צוובנר. שהיה חובש, נבחר מיד. ביני ובין השלישי הוטל מטבע. זכיתי." (5)

 

 

2. שחצנות הפלמ"ח

 

סמל-המודיעין של גדוד "מכמש", אורי גביש סיפר: "מוש (זילברשמידט) תפס אותי, אמר שיש כוונה להעביר תגבורת ברגל לגוש-עציון ושעלי לבדוק את האפשרויות. ליקטתי מידע מהש"י וממחלקת-הסיירים. פסלתי את הדרך לאורך הכביש ועל גב-ההר, מפני שהיו בה ריכוזי כנופיות. הצעתי ציר שיוצא ממערב ירושלים, דרך ואדי פוכין." (6) זילברשמידט שלח את גביש אל מפקד המחלקה המקובצת, שהתמקמה בבית הסמינר שבבית-הכרם. "מסרתי לדני את ממצאי," העיד גביש. "תשובתו הייתה: 'אין צורך בתוכניותיך, יש לנו תוכניות משלנו.' הסבתי את תשומת-ליבו לריכוזי הכנופיות, והוא השיב בקוצר-רוח: 'יש לי אינפורמציה.' תגובותיו לא היו חריגות במערכת-היחסים שהייתה בין החי"ש לפלמ"ח. מצער, אבל עובדה. היחידה התארגנה, והייתי אמור להצטרף אליה כאיש הכוח המוביל." (7) 

על-פי הדוח ששלח צבי זמיר למטה הפלמ"ח נשאו איתם ארבעים אנשי התגבורת ארבעה מקלעי ברן, שישה-עשר רובים ועשרים סטנים, וכן "ציוד רפואי לפצועים, שלא הועברו – בגלל קשיי-תחבורה – מגוש-עציון לירושלים." (8) ישראל גפני סיפר שכל לוחם נשא ציוד אישי, בקבוקי פלסמה לעירוי-דם, ז'לאניט, חומרי-חבלה וכדורים רבים. היה זה משא כבד. (9) 

דוח זמיר: "בשל חוסר סידורים טכניים מתאימים התעכבה היחידה ואיחרה ביציאתה. במקום ב-22.00 כמתוכנן יצאה ב-01.00." למחרת סיפר דני מס לרעננה שהנשק של החי"ש הגיע מגורז, היה צורך לנקותו, ולכן בוזבז הזמן היקר." (10) אביבה הזז סיפרה שבעלה, טוביה קושניר, בא למחרת בבוקר לחדרם ואמר לה: "הכול מתנהל לא כמו שצריך. נגרמו עיכובים רבים בהכנות ליציאה, ואחד ממפקדי-המחוז דיבר לפנינו, לפני צאתנו לדרך, דברים מיותרים."(11) 

בשעות הקטנות של הלילה, אור ב-15 בינואר, שלח מטה מחוז ירושלים מברק אל עוזי נרקיס: "הלילה בשעה 01.00 יצאה יחידה מבית-וגן אליך, בת ארבעים איש. תגיע בין 06.00 ל-07.00 לעין-צורים מצפון. תודיע על כך ליחידות בשטח. מביאים תחמושת." (12) 

הפיקוד העריך אפוא שבמקרה הטוב תגיע התגבורת לגוש בשעות-הבוקר המוקדמות. 

האם הערבים ו/או הבריטים קלטו את המברק הזה ומברקים נוספים שרצו בין ירושלים. גוש-עציון ותל אביב? קשה לדעת. על-כל-פנים אפשר להניח שהם יכלו לקלוט אותם. 

כשעמדו ארבעים הלוחמים לצאת לדרך, אירעה תקלה. יגאל בוטרימוביץ סיפר: "בביקורת-הנשק התברר שהסטנים שלי ושל חברי קשוולה חסרים. דני מס התעקש: אנחנו בלי נשק לא נזוז. רצתי אל רעננה ודרשתי נשק. (אבל) הסטנים שלנו לא נמצאו. דני הכריח. בפקודה, את קשוולה ואותי להישאר. כאב לנו מאוד. רצינו ללכת לגוש-עציון. שם ישבו חברים שלנו. לא ראינו במבצע משהו חריג. היינו רגילים להליכות ממושכות. חרה לנו שבגלל איזו טעות מנהלית או הזנחה נעלמו דווקא הסטנים שלנו." (13)

 

 

3. "התווכחנו איפה הצפון"

 

 

בשעה אחת בלילה יצאו שלושים ושמונה הלוחמים מבית-הכרם ונסעו באוטובוס משוריין לכיוון מיס קרי ועין-כרם. כמה מאות מטרים לפני השביל שממנו היו אמורים לצאת למסע ברגל נתקלו במחסום, ירדו מן המכונית, לא פינו את המחסום, כדי לא להרעיש, והחלו ללכת. בראש הלכה קבוצת הסיירים, והסייר-הפלמ"חניק הוביל אותה. אורי גביש, שלא היה לו תפקיד מוגדר ביחידה, התווכח עם הסייר. הוא סיפר: "ניסיתי לשכנעו להתקדם בשביל או צמוד אליו. הלכנו על מדרונות, בשטח מכוסה גדרות-בוסתנים. ולא הייתה אפשרות, לדעתי, לנווט בתוואי עקבי בלי להיצמד לשביל. תשובת הסייר הייתה ה'סמוך' המקובל בפלמ"ח. מהטון שלו השתמע: מה חי"שניק מתערב בענייני הפלמ"ח? הסתבכנו בין הגדרות. ברגע מסוים התווכחנו איפה הצפון. הוא הסתמך על מצפן והראה לכיוון מסוים; אני הצבעתי על כוכב הצפון. בכיוון ההפוך. חששתי שיקרה אסון והתעקשתי. גם הוא התעקש. דני מס ניסה לפשר בינינו. הסתבכנו סופית. הגענו למצוק ולא יכולנו לרדת לוואדי. השביל שבין ההרים אבד לנו מזמן. שמענו יריות. נכנסנו ללחץ. מה עושים? הסייר איבד את השליטה בשטח. הוצע לשוב לירושלים. התווכחו כמו באסיפת קיבוץ. לכל אחד היה מה לומר. נורו עוד שלוש יריות. לא ידענו מי יורה ולמה, האם אלינו או בלי קשר אלינו? 'מועצת-המלחמה' החליטה שאם הסתבכנו, יורים. והשעה מאוחרת כל-כך, ודאי לא נגיע לפני האור, אין טעם להמשיך וחוזרים. עד אז רחקנו רק שני קילומטרים בקו-אוויר מירושלים. 

"שבנו לסמינר בית-הכרם. רוב האנשים הלכו לישון. לי לא היה מה לתרום לחבורה ובגדוד חיכתה לי עבודה רבה. ביקשתי מדני להשתחרר. הוא סירב והורה לי, בפקודה, להישאר בסמינר, בטענה שהפעולה סודית ושעל המשתתפים להישאר במקום. אחר-כך נודע לי שלא כך נהגו כלפי כולם." (14) 

בדוח של זמיר כתוב: "בגלל אי-הכרת הדרך החליט דני לחזור, מחשש שייקלע לאזורים ערביים עם אור היום. היחידה חזרה באותו לילה וחנתה בבית-וגן." (15) 

נשאלת השאלה: מאחר שהיה משקל לנימוק "אור היום", מדוע יצאו לדרך בשעה 1 אחר חצות? ומדוע יצאו למחרת בשעה 11 בלילה? 

כיתת החי"ש מגדוד "מכמש" במחלקה המקובצת הורכבה בתחילה מוותיקי הבריגדה. ב-15 בינואר החליפה אותה כיתת-טירונים. "חנינו בבית-הכרם," סיפר משה חזן, איש הכיתה ההיא. "ביום רביעי קיבלתי חופש לכמה שעות, וכשחזרתי סיפרו כי שלושה מכיתתנו יצאו לגוש-עציון. למחרת בבוקר נודע שחזרו. לקראת הצהריים קרא לנו סגן מפקד-המחלקה וביקש שחמישה מכיתתנו יתנדבו למסע לגוש-עציון. נמניתי איתם, וכן חברי, יעקב בן-עטר. התרשמתי שלכל הארבעה לא היה שום ידע צבאי. אני, 'המנוסה', ידעתי להטעין רובה ולירות. להם גם זה היה קשה." (16) 


יעקב סלמן, שהיה מפקד-שדה בגדוד "מוריה" (חי"ש), סיפר שאנשי גדודו שנשלחו למסע לגוש-עציון לא היו מסוגלים לעמוד במשימה. וכי הוא מעולם לא בחר אף לא באחד מהם למשימות-חדירה. דברים דומים אמרו גם החבלן יצחק בר וגם זאב נאוה, ששירת בפלוגת החי"ש בגוש-עציון. 

לא רק בבחירת האנשים היו ליקויים אלא גם בהכנות. ביום ה' (15 בינואר) בבוקר הוחזרו הנשק והציוד לסליק. דני מס ומפקדיו החליטו לנסות שוב, אבל בידי היחידה לא היה נשק מוכן. בשעה 13.30 הורה מפקד המחוז, ישראל עמיר, ללוחמים להיות מוכנים בשעה 14.30. בדוח סגן מפקד פלוגה מגדוד "מוריה", שהיה אחראי להכנות, כתוב: "ההכנות, הבירורים והחיפושים אחרי הנשק גזלו שעות מספר... 'הסידורים' מעוררים בי ובאנשים ציניות גמורה ואי-אמון בכושרו וביכולתו של המנגנון הפיקודי. המטה אינו מבין כי עבודת הצבא מבוססת על צירוף דברים קטנטנים כמו אוכל, ציוד, לבוש וכו'. אצלנו מסתפקים במתן פקודה. 'תוציא' וחסל. השאלה אם כיתה זו צריכה לקחת עמה אוכל, מציקה ומיותרת." (17)

אחד מכללי הימים ההם היה לא ללכת פעמיים בדרך אחת. הוצעו שתי אפשרויות: ללכת באיגוף מדרום, דרך הר-הורדוס, בציר רמת-רחל -גוש-עציון, או לפרוץ במכוניות את דרך הר-טוב -רבדים. לעמוס חורב, שפיקד אז על אחד מאזורי ירושלים, נודע על כישלון הניסיון הראשון אחרי חצות-הלילה, כשחזר מסיור בעיר העתיקה. הוא סיפר: "מיהרתי לסמינר, הערתי את דני משנתו והצעתי לו לבחור במסלול הר-טוב -גוש-עציון. עשינו את המסלול הזה בעבר לא פעם. המלצתי לצרף את יצחק זבולוני. הוא עבר אצלי בפלוגה ח' קורס-סיירים בפיקודו של 'הבארל'. (18) והכיר היטב את הציר. ההנחה הייתה שהם יעשו את הדרך בלילה ולא היה כל חשש שהערבים יפעלו בלילה." (19)

 

 

 

 

4. מדוע יצאו מהר-טוב?

 

אחרי נפילת הל"ה צוין פעמים אחדות שציר הר-טוב – גוש-עציון היה מוכר היטב לסיירי הפלמ"ח ולכמה מיחידותיו, ושאפשר לגמאו בשבע שעות הליכה, (20) אבל היו כאלה שערערו על קביעות אלה. 

עמוס חורב העיד שהציר היה ידוע, שלפני 29 בנובמבר 1947 הלכה בו מחלקת פלמ"ח לגוש-עציון ושזה היה מסלול תיקני של קורס-הסיירים בקריית-ענבים, וגם הוא עצמו עבר בו לא פעם. וגם במברק שנשלח לגוש-עציון ביום ו', 16 בינואר, כתוב שהיחידה אמורה להגיע "לפי תוכנית-המסעות הקבועה אל כפר-עציון של החטיבה," (21) אבל אריה טפר טען שלא היו מסעות-לילה בציר הזה. לדבריו הוא הוביל רק פעם אחת (ב-1947) מחלקה מכפר-מנחם לגוש-עציון ומגוש-עציון לקריית-ענבים, ולפני-כן ואחרי-כן לא הלך באותו מסלול. (22) את טענת טפר אישרו יעקב סלמן (23) ויצחק בר, (24) סיירי החי"ש מירושלים. צבי סיני, שהיה אז קצין התכנון של גדוד "מוריה" ולפני-כן קצין סיירים ומודיעין בצפון ומדריך בקורסי-מודיעין, אמר שערביי הסביבה ההיא היו ידועים כמסוכנים ותוקפניים. (25) אורי גביש העיד שכאשר חיפש דרכים ברגל לגוש לא בחן את ציר הר-טוב -גוש-עציון מפני שקשה ללכת בו ומפני שהוא עובר ליד כפרים ערביים צפופים. (26) אפרים מאירון, רחל(רוחלה) חן ודינה בן-ארי, ממחלקת קריית-ענבים, ופוקסי סטקלוב ממחלקת מעלה-החמישה אמרו כי מעולם לא הלכו בציר הזה, וכי אין הם זוכרים שמסע של הפלמ"ח עבר בו. (27) יצחק כהן, מאנשי הרזרבה שתגברו את המחלקה בקריית-ענבים, זכר שבנערותו הגיע עם טיול של הגדנ"ע עד מערת-התאומים ובית-ג'מאל. "הלאה. לכיוון בית-נטיף, היה טאבו." (28) 

כותב שורות אלה נפגש עם שני חברי פלמ"ח שהשתתפו במסעות בסביבה ההיא בשנת 1947. גדעון שניר מרבדים סיפר שאנשי הרזרבה יצאו באותה שנה למסע-לילה מגוש-עציון לקריית-ענבים דרך הר-טוב, (29) ויצחק קריצ'בסקי ("המושבניק") זכר מסע מקריית-ענבים לגוש-עציון דרך ואדי-נחלין, שהר-טוב ובית-נטיף לא נכללו בו. (30) מאנשי היחידה שנשלחה אל גוש-עציון השתתף באחד משני המסעות הללו רק זבולוני. 

האם היה ביחידה אדם שהכיר את הציר ושהיה יכול לנווט בו מסע קרבי בלילה? אביבה הזז (31) סיפרה שטוביה קושניר ואיציק הלוי הכירו היטב את הסביבה וסיירו בה פעמים אחדות, ולדברי עמוס חורב הכיר גם יעקב זבולוני את הציר. לדברי צבי זמיר דיבר זבולוני בזכותו של הציר שנבחר מפני שהיה מוכר וקל לניווט. אריה טפר טען שקושניר והלוי היו "סיירי שבתות וקוטפי פרחים'" (32)* ולא יכלו לנווט מסע קרבי. הוא גם סיפר שעוזי נרקיס הציע שהוא, טפר, יצא לירושלים ויוביל את היחידה, אך הדבר לא יצא לפועל. יעקב סלמן טען שמכל אנשי החי"ש שהיו ביחידה הכיר את השטח רק אורי גביש (שנשלח בחזרה מהדרך ושהוצב לפני כן במאסף). (33) 

מפקד גדוד "מכמש", שלום דרור, סיפר כי לפנות-בוקר נודע לו שדני מס חזר, מפני שלא הספיק להגיע לגוש בחסות החשכה, וכי באותו בוקר החליטו ישראל עמיר והמג"דים להחליף את האנשים במחלקה המקובצת. "הוריתי לאברשה טמיר לשלוח אנשים חדשים. אחר-כך לא התייעצו איתי," סיפר דרור. "היו לי שתי הפתעות מרות: אי-החלפת הפלמ"חניקים ובחירת הציר הר-טוב-גוש-עציון. הכרתי את הציר ממסע קורס מפקדי-הכיתות ב-1945, בהדרכת ישראל ליאור. במסע ההוא תעינו, נכנסנו לדיר-אבן ולא הגענו לגוש, ולאחר מסע של יומיים הגענו לרוחמה. נודע לי שישראל עמיר הוא האיש שהחליט על ציר הר-טוב." (34) 

בתחילת דצמבר סיירו דני מס (שנתמנה אז למפקד גוש-עציון) ושמואל פרודובסקי (מפקד קורס מפקדי-הכיתות בגוש) באזור שהל"ה הלכו בו בינואר. הם ראו ערבים מתאמנים והגיעו למסקנה שהאזור מסוכן." (35) מטכ"ל ה"הגנה" ידע שהכפר צוריף (שהמחלקה הייתה אמורה לעבור בינו ובין הכפר אל-ג'בעה) הוא מרכז-אימונים. (36) 

נראה שהציר שהציע עמוס חורב היה ההצעה הרעה ביותר. הוא לא היה מוכר: הוא לא היה קצר ונוח להליכה: הוא עבר ליד בסיס אימונים של האויב. הדרך הקצרה והנוחה ביותר בין ירושלים לגוש-עציון יוצאת מרמת-רחל, עוברת לרגלי המנזר מר-אליאס, חוצה את כביש ירושלים -בית-לחם, מתפתלת בין בית-ג'לה לכביש הראשי, בתוך מטעי זיתים ממערב לבית-לחם, עוקפת את הכפר אל-חדר ועולה לשלוחת "משק כהן", שתושבי גוש-עציון היהודים שלטו עליה. "משק כהן" גבל עם גוש-עציון מצפון. אורכה של דרך זו תשעה קילומטרים. במהירות של שלושה קילומטרים בשעה היה אפשר לעבור אותה בשלוש שעות. סיירי פלוגה ח' הכירו את הדרך הזאת. 

הדרך שנבחרה בניסיון הראשון, שאורכה שנים-עשר קילומטרים, עברה בין מלחה לבית-מזמיל,' (37) חצתה את מסילת-הברזל שממערב לעין-יאלו, עלתה בשלוחת בני-חסן, עקפה את בית-ג'לה ממערב, עברה בין חוסן לאל-חדר והגיעה ל"משק כהן". בקצב של שני קילומטרים בשעה אפשר לגמוא את הדרך הזאת בשש שעות. נראה שדני מס חשש ללכת באותה דרך, לילה אחר לילה. 

סיירי פלוגה ח' הכירו גם את הדרך היוצאת מקריית-ענבים ועוברת על רכס צובא, בנחל שורק, בין הכפר דיר א-שייח' לכפר עקור, בנחל שמורת קטלב, על רכס נס-הרים, בוואדי פוכין ובין חוסן לנחלין ומגיעה ל"משק כהן". אורכה של דרך זאת שבעה-עשר קילומטרים וקשה ללכת בה. אבל היה לה יתרון: בסיס הפלמ"ח היה בקריית-ענבים, והכוח היה יכול לצאת בשעת לילה מוקדמת. 

הל"ה לא הלכו אף באחת מהדרכים האלה. 

מהר-טוב היו שתי דרכים לגוש-עציון, והם הלכו בארוכה שבהן, הנוחה להליכה רק בתחילתה והקשה מאוד להליכה בסופה. אורך הדרך הזאת עשרים וארבעה קילומטרים, והיא עוקפת את משטרת הר-טוב ממערב ועוברת בעמק האלה ובין הכפרים ג'בע וצוריף. דרך אחרת, רומאית, עוברת ליד הכפר דיר אל-אהואה ומצפון לוואדי פובין. אורכה שישה-עשר קילומטרים והיא קשה להליכה בתחילתה ונוחה בסופה. (38) 

מדוע בחרו צבי זמיר, עמוס חורב, דני מס ויצחק הלוי, בדרך הקשה ביותר? לשאלה זאת לא יינתן, כנראה, מענה סביר. כשקיבלו דני מס ויצחק הלוי את ההחלטה בהר-טוב הם היו עייפים מאוד. 

ההכנות למסע השני החלו בשחר יום ה', 15 בינואר. בשעה 7 בבוקר אותו יום נשלח מברק מהמפקדה בירושלים לנרקיס בגוש-עציון: "המחלקה תעתה בדרך וחזרה. יש תוכנית לשלוח במכונית דרך הר-טוב -אל-ח'דר. הודיעני מיד דעתך." 

נרקיס השיב: "אין אפשרות לבצע הבאת תגבורת בדרך הר-טוב -אל-ח'דר, מחשש מחסומים. בין 10.00-16.00 נע צבא בדרך ירושלים-חברון. נחכה עד הלילה. לדעתי צריך שהאנשים ייצאו מקריית-ענבים. מה בעניין האמבולנס?" (39)

 

 

 ____ 

[בשבוע הבא: המסע הראשון של הל"ה לגוש-עציון שלא הגיע ליעדו; ארגון ותכנון לקויים של המסע השני – האחרון.]

 

הערות

 

1. דוד צוובנר (חובש) היה אחד מהל"ה. 
2. ארכיון צה"ל, תיק חשמונאי מחוז ירושלים 500.48, 21 בינואר 1948: לקט מברקים והודעות בנושא ל"ה, בית-ספר-שדה, כפר-עציון, ח' חשוון, תש"ל: א"צ, למועצה מיששכר (למטה הפלמ"ח מצבי זמיר): מערכת הפעולות שהתנהלו כתוצאה מההתקפה על כפר-עציון; א"צ, אל הכנסת (המטה הכללי) מאת המועצה: פרטים נוספים על מחלקת התגבורות ששוגרה לכפר-עציון; א"צ, לקט מברקים מגוש-עציון לירושלים מ-14 בינואר; יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, עמ' 272-271; סדרת הראיונות הנ"ל עם עוזי נרקיס: סדרת הראיונות הנ"ל עםיגאל ידין: סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון: סדרת ראיונות עם צבי זמיר ב-1981-1978. 
3. א"צ, תיק "נס גדול" (מברקי הפיקוד העליון), 14 בינואר 1948. 
4. סדרת הראיונות הנ"ל עם אליהו סלע (רעננה) ב-18 באפריל 1979; סדרת העדויות הנ"ל של יגאל ידין. 
5. דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו, עמ' 131-133. 
6. ידיעות אחרונות ה-15 בינואר 1948. 
7. סדרת ראיונות עם צבי זמיר. 
8. א"צ, דוח טיסה מ-14 בינואר 1948. 
9. שרות אוויר. 
10. מטוס טייגרמוט דו-מושבי של שירות-האוויר של ה"הגנה". במטוס זה טסו בוריס סניור ואלי אייל ב-15 בינואר 1948 לגוש-עציון. 
11. אחרי שחרורו מחיל-האוויר שהה עזר ויצמן באנגליה. ואצ"ל הטיל על בוריס סניור ועליו להרוג את גנראל בארקר. מי שהיה מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל. אך הבריטים הרגישו ש"משהו מתבשל" וביקשו מעזר ויצמן לשוב הביתה. 
12. אלי אייל, "התחמושת הוצנחה במרכז כפר-עציון", בטאון חיל-האוויר, ספטמבר 1978. מס' 7 (108), עמ' 19-18: יעקב בן-חיים ואלי אייל, רב-שיח עם ותיקי ש"א ב-28 ביולי 1978: עזר ויצמן ודב גולדשטיין, לך שמים לך ארץ. ספריית מעריב, 1975. עמ' 48-47: סדרת העדויות הנ"ל של יגאל ידין. 
13. נבחרו ארבעים לוחמים. אבל רק שלושים וחמישה היו בקרב. 
14. עוזי נרקיס. ימים אחרונים בגוש-עציון, שם. 
15. ראיון עם מנחם גורן ב-17 באוגוסט 1981. 
16. לימים מפקד גוש-עציון. 
17. ראיון עם אורי גביש ב-4 ביולי 1978. 
18. ראיון עם שלום דרור ב-9 בינואר 1979. 
19. ראיון עם ישראל ליברטובסקי ב-10 בספטמבר, 1978. 
20. מפקד המחלקה בגדור "מוריה" הירושלמי. אחרי חודש וחצי נהרג עם פקודיו בצומת ביתוניה, מצפון לירושלים, בנסיבות דומות (הקרב יתואר בעתיד). 
21. ב-14 בינואר. 
22. אנדה פינקרפלד-עמיר, למד-הא, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, תש"י; ארכיון יד בן צבי, מכתב של נועם גרוסמן מ-22 בינואר 1948. 
23. כיום, הקריה בתל אביב. 
24. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה גורן. 
25. ידידיה אהרון. עמירם בלינקוב. שרגא הר ואריה קסלמן. 
26. ספר תולדות ההגנה, 2/2. עמ' 699-697: יגאל אלון, ספר הפלמ"ח א', "מגמות ומעש", עמ' 559-559-558 ראיון עם חיים אבינועם ב-29 בינואר 1978; ראיון עם ד"ר אליעזר מתן ב-18 ביולי 1981.

 

 

הרקלייטוס "האפל"