العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

הכנות לקויות לפלישה המצרית

 

 

1. ניסיון ראשון להשמדת ניצנים 

 

חודש בדיוק לאחר קרב שיירת ניצנים, בעשרים באפריל, תקפו שתי פלוגות מגויסות של "האחים המוסלמים" ממצרים ושלוש מאות ערבים מקומיים, בפיקודו של אלאפריקי, את קיבוץ ניצנים, במשך עשרים שעות רצופות. ביומן המשק נכתב, שהתוקפים "התקדמו בזחילה תחת חיפוי מכונות-ירייה כבדות, מקלעים, מרגמות ופצצות עשן, ובחסות בנייני ה'קמפ', והגיעו כמעט עד לגדר המשק. נתנו להם להתקרב, ובהינתן האות 'נבחו' כל כלי-הנשק שהיו ברשותנו, אשר למרות מספרם המועט עשו את מלאכתם יפה. גל אחרי גל ניסו הערבים להתפרץ לתוך הקיבוץ, אך פעם בפעם נהדפו, בסובלם אבדות". (1)

בקרב הזה נתגלה שוורצשטיין כמפקד שקול, נבון ומלא מרץ. הוא גילה יוזמה ותושייה, ושלט בקור-רוח על המערכה כולה, בהפעילו תוכנית הגנה לפי התרגולת שבה אימן פונדק את פקודיו. הוא תגבר את העמדות המסוכנות ביותר, נע מעמדה לעמדה ועודד את הלוחמים. התוקפים התמקמו במחנה חסה ועל הגבעות מסביב. שוורצשטיין העריך, כי התוקפים עלולים לפרוץ לקיבוץ, דיווח לפונדק במברק על המצב החמור וביקש עזרה מיידית. פונדק השיב: "החזיקו מעמד. נפעל נמרצות לסייע בידכם. פייפר יצניח לכם תחמושת. אנו נתקוף בכוח רב את הכפר בית-דראס. אז ייאלצו תוקפי ניצנים לחוש לעזרת בית-דראס, והמתקפה על ניצנים תישבר". (2)

מגיני הקיבוץ החזיקו מעמד עד הלילה, בעזרת אש של מקלעים ומרגמות מבאר-טוביה על בית-דראס, כדי להסיח את דעתו של האויב. עם חשכה, התמקמו הערבים מסביב למשק, מתוך כוונה להמשיך את המתקפה למחרת. לפונדק הייתה תוכנית מוכנה לכיבוש בית-דראס. לדבריו, הבין שניתן לקיים קשר רצוף עם ניצנים, רק אם יכבוש את הכפר הערבי בית-דראס, שהיה ממזרח לקיבוץ. "אחר כך יש למקם כוח קבוע על גבעה 69, וכך ליצור קשר רציף בין ניצנים לבאר-טוביה". בלילה יצא הגדוד להתקפה. פונדק טס מעל הכפר עם פייפר. אש ערבית פגעה במטוס, שנחת נחיתת אונס. פונדק מיהר לחפ"ק, ושם התברר לו, כי יחידת משוריינים בריטית עם מקלעים חשה לעזרת בית-דראס, בלמה את ההתקפה ופגעה ברבים מלוחמי גדוד 53. בבית-הספר של הכפר רוכזו שנים-עשר פצועים. פונדק הבחין בכוח ערבי גדול, המגיע לבית-דראס מכיוון איסדוד. הוא הוביל אישית כיתה של לוחמים מקיבוץ חפץ-חיים, עם מקלע "ברן", שעצרו את הכוח. יוסף טרמר, קצין המבצעים הפולני, שלח מברק לאבידן: "הקרב אבוד, מפקד הגדוד יצא להתקפת-נגד עם כיתה מחפץ-חיים". לפונדק נודע שבבאר-טוביה חונה יחידת משוריינים של הפלמ"ח, המאבטחת שיירה בדרכה לנגב. הוא סיפר: "נסעתי לבאר-טוביה, ואמרתי למפקד, 'תן לי שני משוריינים לחילוץ". הוא השיב: "איני יכול, כי כולם ישנים. בלילה אנחנו אמורים להשתתף בקרב בנגב". אמרתי לו: 'שמע, אתה לנגב לא תיסע, אם לא תיתן לי שני משוריינים, כי חייליי ישכבו לפני שני המשוריינים'. הוא 'שוכנע', נתן לי שני משוריינים וחילצתי את הפצועים".

ההתקפה על בית-דראס גרמה לכוח הערבי הגדול, שתקף את ניצנים, לנטוש את עמדותיו ולחוש לעזרת הכפר הערבי המותקף, כפי שצפה פונדק. ניצנים ניצלה הפעם בלא נפגעים. לגדוד 53 היו שבעה הרוגים ושנים-עשר פצועים, ששניים מהם נפטרו אחרי זמן קצר. "ארבעה מהרוגינו לא הצלחנו לפנות והם נפלו בידי הערבים שהתעללו בגופות. ראשי הנופלים נכרתו ואספסוף ערבי תקע אותם על מוטות בעיר מג'דל (אשקלון), תוך מפגן שמחה. גופות הארבעה כרותי ראש, הוחזרו לנו על-ידי הבריטים כעבור יומיים. הכפר הערבי אומנם לא נכבש, אך רבים מתושביו נטשו אותו". (3)

 

2. גשר עד הלום

 

בשנים-עשר במאי 1948 פוצצו אנשי גדוד 53 גשר, הנמצא כשלושה ק"מ צפונה לעיירה איסדוד. מאוחר יותר, ב-29 במאי, הגיעו המצרים עד הגשר המפוצץ, ועצרו. מכאן, חשיבותו הטקטית של פיצוץ הגשר. 

המשימה הוטלה על שמעון מרגולין, מ"פ בגדוד 53. הכוח חולק לכוחות-משנה: אחד יתפוס עמדות לכיוון איסדוד, שני יתפוס עמדות בכיוון יבנה הערבית, השלישי יתפוס עמדות בכיוון פילבוקס בסמוך לגשר, ורביעי יישא את חומרי-הנפץ ואת הסולמות הדרושים לפיצוץ הגשר. הכוחות הגיעו ליעדם, כשהם משאירים מאחוריהם שני פרדים, שהיו אמורים לשאת את חומרי-הנפץ, ו"החליטו שזה לא בשבילם", וברחו. בשלוש בבוקר לערך הגיעו הכוחות ליעדיהם. הפילבוקס והגשר נבדקו, והתגלה כי אין עליהם שמירה. הגשר פוצץ בשעה חמש לערך.

 

3. משטרת עיראק סואידן

 

במסגרת תוכנית ד' היה על "גבעתי" לתפוס את בנייני המשטרות שבמרחבה, מיד לאחר צאת הבריטים מהם. ליד הכפר הערבי קטרה ניצבה משטרת קטרה. לפונדק נודע, שיש במשטרה נשק רב. הוא יצר קשר עם אריה לנגר, קצין המשטרה היהודי, שהתגורר ברחובות, ואמר לו: " לך למפקד האנגלי במשטרה ותגיד לו שבעוד יומיים יבוא גדוד יהודי שלם, שישחט את כולכם". בשבעה-עשר באפריל ריכז פונדק את הגדוד בפרדס סמוך למשטרה. לנגר דיווח למפקד הבריטי של המשטרה על כוונת היהודים. עשרים השוטרים הבריטיים וחמישה-עשר השוטרים הערביים ברחו ממתחם המשטרה. פונדק ופקודיו השתלטו על המשטרה ועל הנשק שבתוכה. 

אחרי שהשתלט בהצלחה על משטרת קטרה, רצה פונדק להשתלט באותה הדרך גם על משטרת עירק-סואידן, הסמוכה לקיבוץ נגבה. יצחק דובנו, מפקד הקיבוץ, אמר לפונדק, "בנגבה לא! זה האזור שלי. יש לי הסכם עם מפקד המשטרה לקבל אותה עם הפינוי". אבידן תמך בדובנו. בשנים-עשר במאי בשעה 18:30 נטשו הבריטים את המשטרה, כשהם מוודאים שתיפול בידי כארבעים מאנשי "האחים המוסלמים" שהמתינו בקרבתה. למחרת קלטו אנשי הש"י ידיעה, שהמשטרה ריקה, או שמחזיק בה כוח סמלי בלבד. רוב גדודי חטיבת "גבעתי" קיבלו התרעה לעבור לאזור לטרון למבצע "מכבי ב'". גדוד 53 אומנם נותר בדרום, אך היה נתון במצב התארגנות אחרי הקרב הלילי בבית-דראס. לאור מצב החטיבה ולאור מצב הגדוד, ולאור המידע המוטעה של הש"י, נשלחה ברגל מחלקה מגדוד 53, באור יום, לתפוס את המשטרה ללא קרב. משנתקלו באש מצד הכוח של האחים המוסלמים שאייש את המשטרה, נסוגו. (4) 

סדרת המחדלים בקשר למשטרת עירק-סואידן, במהלך מלחמת העצמאות, גרמה ישירות לנפילת שלושים לוחמים, בשמונה ההתקפות עליה, עד כיבושה בתשעה בנובמבר 1948, וגרמו לקרבות קשים בנגבה ובמקומות אחרים, ולפרשת ניצנים על כל השלכותיה.

 

4. האסטרטגיה של "גבעתי"

 

היעד המערכתי של חטיבת "גבעתי" במאי-יוני 1948 היה בלימת הצבא המצרי, שפעל בשני מסלולים – האחד, צפונה ממג'דל, לכיוון תל אביב; והאחר, מזרחה ממג'דל לכיוון פלוג'ה ועירק-אלמנשיה, עד לדרום הר חברון, לחבירה עם הלגיון הירדני. הערכת המודיעין ב"גבעתי" ראתה במאמץ מזרחה את המאמץ המצרי העיקרי. תעיד על כך פעולת הביצורים הנרחבת בגזרת כפר-ורבורג, שליד באר-טוביה, ובביצור נגבה. מטה החטיבה העריך כי המצרים ישאפו לנוע לכיוון תל אביב מכיוון מג'דל-ג'וליס-רחובות, ולא בציר החוף. (5) מאמץ מצרי נוסף היה ממג'דל מזרחה, דרך נגבה לפלוג'ה ולעירק-אלמנשיה. 

המצרים הופתעו אסטרטגית, כיוון שהלגיון לא שיתף אתם פעולה, לאחר שבן-גוריון והמלך עבדאללה הסכימו בחשאי, שעבר-הירדן תשתלט, בלא התנגדות ישראלית, על השטח שנועד למדינה הערבית, לרבות ירושלים המזרחית והעיר העתיקה. תמורת זאת הוסכם, שהלגיון העבר-ירדני לא יתקוף את מדינת ישראל. עבדאללה לא היה מעוניין שהמצרים ישתלטו על שטחים שנועדו לו, בעיקר בגזרת הר חברון וירושלים. 

נגבה זכתה ליחס מועדף על-ידי "גבעתי", מכיוון שבראשה עמד כאמור, המא"ז יצחק דובנו ("יואב"), שהיה דמות מרכזית בצמרת אנשי הביטחון של "השומר הצעיר", עמם נמנו מפקדי החטיבה, כולל המח"ט אבידן. כמא"ז נגבה, דובנו היה כפיף של פונדק, מג"ד 53, אך עקף את סמכותו, ועבד ישירות עם אבידן. דובנו היה קצין ההנדסה של החטיבה, (במקביל להיות מפקד נגבה) וככזה היה כפוף לאבידן דובנו נהרג ב-21 במאי בהפצצה אווירית מצרית. למותו הייתה השפעה קשה על מורל הקיבוץ. חלק מחבריו ניסו לעזוב, דבר שנמנע רק על-ידי פעולה נחרצת של פונדק, שאיים לירות במי שלא יישאר. (6)

נגבה נתפסה כמחסום בפני תנועת המצרים מזרחה, וכעמדה קדומנית מול משטרת עירק-סואידן. מבחינה טקטית היה הקיבוץ במקום בעייתי: הוא היה נמוך טופוגרפית מהמשטרה ומהכפרים – ג'וליס מצפון-מערב, עירק-סואידן מדרום-מזרח, בית-עפה ממזרח ועיבדיס מצפון-מזרח. נעשה שימוש במגדל-המים של הקיבוץ כעמדת תצפית, למרות פגיעותה של העמדה והאבדות שנגרמו לצופים.

 

5. האסטרטגיה המצרית

 

תמונת המודיעין, שהייתה בידי הכוח העברי, ערב הפלישה המצרית, הייתה חלקית וגם המידע החלקי לא הובן כהלכה. (7) רק לאחר המלחמה נודעו מטרות המצרים לאשורן. 

במחצית הראשונה של המלחמה, עד הפלישה בחמישה-עשר במאי 1948, תמכו המצרים בכוחות המופתי בארץ. המצרים העריכו, כי בכך יחלישו יחסית את כוחם של הגורמים הפרו-ירדניים, ויביאו להקמתה של מדינה פלשתינית, שתהיה תלויה במצרים. (8) המצרים לא ששו לתמוך בכוחות המתנדבים מקרב אנשי ארגון "האחים המוסלמים", שהתגייסו במצרים ושיצאו לתגבר את ערביי ארץ-ישראל. הסיבה לכך הייתה פוליטית-פנימית מצרית – מניעת התעצמותם של הגורמים האופוזיציוניים למשטר, מתוך "האחים המוסלמים". למרות זאת, עם התפתחות הקרבות בארץ, שינו השלטונות המצריים את גישתם, ותמכו ב"אחים המוסלמים" בניסיון לתפוס שטח רב ככל האפשר. 

"האחים המוסלמים" השתלטו, כאמור, על משטרת עירק-סואידן, מיד עם עזיבת הבריטים, ובמתואם אתם. למבצר הייתה חשיבות מערכתית, כיוון ששלט באש ובתצפית על סביבותיו, והיה עדיף טופוגרפית על נגבה, הקיבוץ השכן. השולט במשטרת עירק-סואידן – שולט על הדרך ממג'דל מזרחה, לכיוון פלוג'ה, עירק-אלמנשיה, בית-ג'וברין ואזור ההר, בואכה חברון וירושלים, שבו פעל הלגיון העבר-ירדני. 

היעד המערכתי המצרי העיקרי, שעוצב לאור היעד האסטרטגי הערבי (כיבוש כל שטחי ארץ-ישראל על-ידי צבאות ערב, ומחיקת הקיום היהודי), היה כיבוש תל אביב, במקביל לכיבוש חיפה על-ידי צבאות לבנון, סוריה, עירק ועבר-הירדן. (9) היעד המצרי הקודם לכך היה כיבוש יבנה, (10) שאחריו העדיפו המצרים להמתין להתפתחויות. הם עצרו, בסופו של דבר על גשר איסדוד (הוא "גשר עד-הלום"), ושם התחפרו ופנו לתקוף את ניצנים ונגבה.

 

6. טעות מודיעינית

 

ערב הפלישה, העבירה מחלקת המודיעין במטכ"ל נתונים על הצבא המצרי. הנתונים לקו בהערכת-יתר של הכוח המצרי. הם דיברו על שבע חטיבות מצריות. למעשה היו בצבא המצרי הפולש שמונה גדודי חי"ר; שלושה גדודי נשק מסייע (בכל אחד מהם שלוש פלוגות מקלעים בינוניים, ופלוגת מרגמות 3 אינטש ו-4.2 אינטש); גדוד טנקים קלים (חלקם חמושים במקלעים בלבד); גדוד סיור (שלוש פלוגות מכוניות משוריינות); שניים-שלושה גדודי ארטילריה; גדוד תותחים נ"ט; גדוד תותחים נ"מ; שלוש פלוגות הנדסה; יחידת קשר; יחידת מודיעין; ויחידת קישור לחיל האוויר. (11) לפי הערכת המודיעין של חזית הדרום, היה החייל המצרי הפשוט חדל-אישים, החושש משררה, ובאותה עת תלוי בקציניו תלות מוחלטת. (12) החיילים הגרועים הללו פעלו, לפי המודיעין, בגישת "תרגולת הקרב", ופעלו כגוש אחד, תוך חיפוי ארטילרי ובסיוע שריון. בשיטה זו לא היה סיוע הדדי בין היחידות, וחיילי החי"ר נעו בגוש אחד חשופים לירי, וזה גרם לאבדות ניכרות בקרבם. (13) רק אחרי קרב יד-מרדכי (14) שינו המצרים את הגישה, ותקפו כשהשריון בראש והחי"ר מסייע לו. בהגנה, עם זאת, פעלו המצרים טוב יותר. הם עשו שימוש מושכל בנשק המסייע ובארטילריה, ונעזרו בתקיפות אוויריות. 

אי-הכרת התוכניות המצריות, הביאה לכך שהערכת-המצב ב"גבעתי" התבססה על תפיסה שגויה, שלפיה המאמץ המצרי יהיה מזרחה. להערכת-מצב זו חבר הגורם הפוליטי-מפלגתי, שלפיו יש להעדיף בהגנה את נגבה, ואחריה את גת ואת גלאון, המשתייכים ל"שומר הצעיר", על פני ניצנים מ"העובד הציוני". נגבה, גת וגלאון ישבו על הציר ממג'דל מזרחה, עד לדרום הר חברון. הציר הזה נתפס כציר ההתקדמות המועדף על המצרים, על חשבון תנועה בציר החוף, שבו ישבה ניצנים. 

הערכת-המצב בחטיבת "גבעתי" ראתה, כאמור, בתנועה המצרית מזרחה את דרך הפעולה האפשרית (דפ"א) המועדפת של האויב. זאת, מתוך מגמה ללחוץ לכיוון לטרון, כסיוע ללגיון הערבי בזירה זו. לא ברור מדוע העדיפה גבעתי דפ"א זו, על פני זו שגרסה תנועה מצרית לכיוון תל אביב. בסוף מאי 1948 נעשתה הערכה מחודשת, וגדוד 55 של "גבעתי" הוכנס לעמדות הגנה באזור בית-עובד, מול מאמץ מצרי צפונה. שאר גדודי החטיבה עדיין נערכו מול מאמץ מצרי מזרחי, (15) עד שרק לאחר הגעת המצרים לגשר עד-הלום ועצירתם, הופנה המאמץ לפעולה באיסדוד וביבנה. אין זו הפעם היחידה, שבה הועדפה הערכה "מלמעלה" על פני עדות תצפית בשטח. ב-29 במאי דיווחו אנשי ניצנים, כי שיירה מצרית נעה צפונה, ובה כ-1,700 כלי-רכב. קצין המבצעים גולדרייך פסל את הדיווח בטענה כי לפי תורת-הלחימה (תו"ל) המצרית, לא ייתכן כי מדובר בכמות כזו. הוא העריך, שוב לפי הכרתו המפוקפקת את התו"ל המצרית, וגם מתוך חישוב של המרחק בין כלי הרכב, יחסית לאורך הכביש, שעליו צפו אנשי ניצנים, כי מדובר בכ-400-300 כלי-רכב בלבד. (16) 

המצרים הגיעו ב-29 במאי 1948 לגשר המפוצץ ליד איסדוד, והחליטו לעצור את המאמץ צפונה, ולפנות לחיסול הקיבוצים, שנותרו בעורפם – ניצנים, על ציר החוף ונגבה על הציר ממג'דל מזרחה. רק 32 ק"מ הפרידו בין הגשר לבין תל אביב. להחלטה מערכתית זו של המצרים היו שתי סיבות. טקטית – חשש פן יפגעו הקיבוצים בקו האספקה המצרי המתארך; ופוליטית – לחכות להצלחות טקטיות, גם של צבאות ערב האחרים (שלא מילאו את חלקם ב"חלוקת העבודה" הערבית), כדי לא לשאת לבד במאמץ. 

התכנון המערכתי בחטיבת "גבעתי" סבל כאמור מאישיותו של קצין המבצעים של החטיבה, שנדונו לעיל. כשנזעק פונדק, מג"ד 53, בשבעה ביוני, ותבע לסייע לניצנים המותקפת, השיב לו גולדרייך, "אנחנו לא נלחמים על ניצנים, אנחנו נלחמים על המדינה". (17)

 

 

הערות

 

 1. דרור, ניצנים, עמ' 64, איילון, חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי
2. גדוד 53, עמ' 108. 
3. איילון, חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, עמ' 298; יצחק פונדק, חמש משימות, עמ' 105; סדרת הראיונות עם פונדק. 
4. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, 496-495; סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 
5. פונדק, חמש משימות, עמ' 150. 
6. יצחק פונדק, באחרית הימים, הוצאת המחבר, 2011, עמ' 314. 
7. אי-הבנת כוונות האויב ומהלכי האויב מאפיינת את המודיעין, האסטרטגי, האופרטיווי והטקטי של צה"ל בכל מלחמות ישראל. בייחוד בלטה אי-הבנה זו במלחמת יום הכיפורים, שבה היא תמרנה את ישראל ביומיים הראשונים לסף תבוסה מכרעת. 
8. איילון, חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, עמ' 13. 
9. איילון, חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, עמ' 17. 
10. דוד טל, "מי בלם את המצרים במלחמת 1948?" עיונים בתקומת ישראל כרך 10, 2000. 
11. איילון, חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, עמ' 23-22. 
12. איילון, חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, עמ' 26. 
13. איילון, חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי
14. בגזרת חטיבת הנגב של הפלמ"ח, שמונה-עשר עד עשרים במאי 1948. 
15. איילון, חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, עמ' 102. 
16. דרור, ניצנים, עמ' 111. 
17. דרור, ניצנים, עמ' 113.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"