العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

פרשת הל"ה - "חוסר-אחריות של דרגים גבוהים"

 

 

1. "המראה יזעזע את תושבי ירושליים"

 

יהושע כהן (איש לח"י) משדה-בוקר, שחקר את הפרשה אחרי מלחמת ששת-הימים, ניסה לקבוע את המקום שבו ניטש הקרב האחרון. בעזרת חיים קהתי, שקנה אדמות מהערבים, נפגש כהן עם עדי-ראיה ושכנע אותם לסייע לו באיתור המקום, בנימוק: "היהודים רוצים להתפלל על גבעת-הקרב." התברר שגבעת-הקרב, אחת משלוחות הר-סנסן, הייתה בגבולות מדינת ישראל עוד לפני מלחמת ששת-הימים. ב-1970 הביא כהן מבריטניה לישראל, את מפקד משטרת חברון בזמן האירוע, המיש דוגין. דוגין הוליך אותו אל המקום שבו מצא את הגוויות, והייתה זאת אותה גבעה שעדי-הראיה הראו לכהן. (1) 

עדותו של דוגין: "ביום שישי, בין 11.15 ל-11.45 לפני-הצהריים, הייתי בחברון בתרגיל-מרגמות. הודיעו לי שיש צרות בצוריף. טלפנתי למשטרת-חברון ושאלתי אם יש צרות. השיבו בשלילה. הנהג, אדם נוסף, ואני, נסענו לצוריף. כל התושבים היו בכפר, לרבות המוכתר... ישבתי בכפר חצי-שעה, שתיתי קפה ושבתי לחברון. בערב התקשר אלי בטלפון הרופא מחברון וסיפר לי שנאספו אצלו פצועים רבים, והוא מבקש רכב להעבירם לבאר-שבע. הלכתי אל ריכוז הפצועים. כולם היו ערבים. כמה מהם ללא רוח-חיים, אחרים פצועים קשה. יותר מעשרה היו זקוקים לכריתת אברים ולניתוחים קשים מפגיעות כדורים. הפצועים סיפרו שהיה קרב, אולם איש מהם לא סיפר את כל הסיפור. 

"למחרת עם שחר נסעתי לצוריף עם המפקד הצבאי של הנפה, טאהר אפנדי. בתחילה לא סיפרו הערבים דבר, רק אמרו שהיו צרות. אחר-כך סיפרו. שני רועים הביאו אותנו למקום. לא ראינו דבר. השארתי את טאהר אפנדי בראש ההר וירדתי לוואדי עם שני הרועים. אחרי מטרים אחדים מצאנו את הגווייה הראשונה, על צלע ההר, וידעתי שזה המקום. אספנו את הגוויות. הן היו מפוזרות לאורך כמה מאות מטרים, מן הפסגה עד תחתית הוואדי. האחרון שמצאנו בוואדי החזיק כנראה רימון כשפגע בו הכדור. הרימון התפוצץ וכרת חלק מזרועו. עד הצהריים ריכזנו את הגוויות. הבנתי שלא נוכל לפנותן בעצמנו. למקום-הקרב היה אפשר להגיע רק על סוס, חמור או גמל. 

"חזרנו לצוריף. ארבע שעות עמלנו לשכנע את הכפריים לסייע לנו לפנות את הגוויות. רק כשאמרנו להם שהן שייכות לאללה הסכימו להביאן, עד הבוקר, למקום שאפשר להגיע אליו בג'יפ, וביקשו חצי-לירה בעד כל גווייה. עשינו את כל הסידורים וחזרנו לחברון. בלילה התקשרתי עם ירושלים וביקשתי מהצבא לעמוד הכן על הכביש, במקום שאביא אליו את הגוויות. 

"ראש עיריית חברון ג'עברי וערבים אחרים באו למקום בג'יפים. ליד חלחול פגשתי את המוכתר של בית-אומר, שסיפר לי כי היהודים התקיפו את כפרו. שאלנו אם הם ירו, והשיב בשלילה. בצוריף ראיתי מכונית בריטית ושלושה אנשים עומדים ליד הקיר בידיים מורמות. אמרו לי שאלה היהודים שכבשו את צוריף. מיד ראיתי שאין הם יהודים. שאלתי אחד בעברית: 'מי אתה?' לא ענה. שאלתי בערבית. לא ענה. ניסיתי באנגלית. הוא אמר 'אני חייל.' 'בריטי?' שאלתי. 'כן.' ענה. הוא היה חיוור מפחד. שכנעתי את הערבים שאין אלה יהודים, שהרי לא נימולו, והערבים החזירו להם את בגדיהם ואת נשקם... הערבים חזרו לגבעה והמשיכו באיסוף הגוויות. 

"היה ברור שלא נוכל לעשות זאת בלי עזרה, ושנשיאת כל גווייה מתחתית ההר עד הג'יפ תימשך שעה שלמה. לא היה אפשר לשאת יותר מגווייה אחת בפעם אחת. ביקשתי מהחיילים הבריטים לשאת את הגוויות. הם סירבו. בשעה 19.30 סיימנו את האיסוף. הגוויות צולמו, ואני התקשרתי בטלפון עם חברון ועם ירושלים. קיבלתי הוראה להביא את הגוויות לירושלים, אבל הרי אנשי הצבא והממשלה לא ראו אותן בעיניהם. אמרתי להם שהמראה יזעזע את תושבי ירושלים, ושמוטב שנביא אותן לכפר-עציון." 

לשאלה אם המתים היו חבושים כשמצא אותם השיב דוגין: "עד כמה שהבנתי היה בקבוצה רופא אמריקני. הפצועים שיכלו לעזור לעצמם לא שכבו באמצע הדרך, וליד אחד מהם הייתה מונחת תחבושת ספוגת-דם. אחרי הקרב הופשטו בגדיהם מעליהם והם הוזזו, לכן אי-אפשר לדעת בדיוק את מקום מותם. ייתכן ששני בחורים זרקו רימונים, כדי לפנות לעצמם דרך, לרוץ למטה במורד, לחזור ולהודיע לחבריהם על המתרחש. הערבים טענו שהם התאבדו." 

דוגין סיפר שמצא במקום הקרב שמונה-עשר מכתבים ופתקאות על פיסות-נייר שכתבו הל"ה בשעותיהם האחרונות. לדבריו מסר את המכתבים לממונים עליו בירושלים, והם העבירו אותם, לדעתו, לסוכנות היהודית. אף אחד מהמכתבים הללו לא הגיע לידי קרובי ההרוגים. (2)
 

(3)

 

 

2. בעקבות הל"ה

 

בליל-שבת, 16 בינואר, בשעה 8.20 (בערב) נשלח מברק מגוש-עציון לירושלים: "התגבורת לא הגיעה. שמענו קצת יריות מכיוון צוריף בשעה 10.00 (בבוקר) בערך. אנו מאותתים לכיוון מערב בפנסים ובפרוז'קטור. וכן נורו שתי רקטות ירוקות." (4)

ירושלים השיבה: "תוכנית התגבורת הייתה לצאת מהר-טוב, לנוע דרומה ואחר-כך מזרחה ולהגיע ממערב לרבדים -משואות, לפי תוכנית המסעות הקבועה, אל כפר-עציון, של החטיבה." (5) 

ב-08.45 בערב הודיע מפקד המחוז, ישראל עמיר, לרמטכ"ל, יעקב דורי, במברק, כי ערבים מדווחים על קרבות ליד צוריף ובית-נטיף. עמיר ביקש לשלוח עם שחר אווירון למקום הקרב. (6) 

בשעה 01.40 אחרי חצות נשלח מברק מגוש-עציון: "התגבורת לא הגיעה עד שעה 23.30. שילחו מחר בבוקר השכם (עוד) אווירון לחפש אחרי החבר'ה. איננו שומעים, בינתיים, יריות." (7) 

באותו ליל-שבת הדליקו אנשי גוש-עציון מדורות, לסמן את הדרך למחלקה או לניצוליה, ושלוש חוליות פלמ"ח יצאו לגזרות-הקרב המשוערות. חוליה אחת, בפיקוד איציק המושבניק, הגיעה עד צוריף, חיפשה כל הלילה וחזרה לפנות בוקר. (8) בשעה 01.00 אחרי חצות הודיע עמיר לדורי שלדברי המודיעים השמידו הערבים חלק מהמחלקה, וששתי המחלקות מתארגנות לחיפוש הנעדרים. (9) בשעה 7.30 בבוקר נשלח מברק מהגוש: "חיפשנו את התגבורת כל הלילה ולא מצאנו." (10) 

עוד ביום שישי בבוקר, כשנודע שהל"ה לא הגיעו לגוש-עציון, קרא אמנון זעיר (שהקים אז את חטיבת "עציוני") למפקד קורס מפקדי-הכיתות בהר-הצופים, מנחם גורן, אל המטה. ציון אלדד (הג'ינג'י), קצין המבצעים של "עציוני", אמר לגורן: "דני מס והחבר'ה הסתבכו. אולי הם מנותקים. מתארגנת פלוגה לחלץ אותם, ואתה והאנשים שלך תיכללו בה." (11) אבל ההכנות והדיונים נמשכו כל היום ורק בליל שבת מונה קצין התכנון של גדוד "מוריה", צבי סיני, למפקד מבצע החילוץ. סיני סיפר: "בשבת בבוקר נקראתי אל מפקדת המחוז. בחדר של ישראל עמיר נכחו צבי זמיר, עמוס חורב, פליקס דורון ורודי. הם סיפרו לי מה שכבר ידעתי, שהשלושים וחמישה לא הגיעו לגוש-עציון ולא חזרו לירושלים. נאמר לי לחפש אותם לאורך הדרך המשוערת. את הנשק אקבל בהר-טוב, הוא הגיע זה עתה מתל אביב". ארבע מחלקות-חניכיו של מנחם גורן; מחלקה ירושלמית בפיקוד שמריה דיאמנט; מחלקה מתל אביב שתגברה את ירושלים, ומחלקת פלמ"ח מקריית-ענבים בפיקוד יעקב ישראלית (גם מפקד-הפלוגה רעננה הצטרף למשימה ומונה לסגנו של סיני) – יצאו בשבת בבוקר השכם מירושלים ומקריית-ענבים להר-טוב. הנשק נשלח אליהם בנפרד. סיני העיד שלא סופר לו על הידיעות שלפיהן נהרגו כל הל"ה או חלק מהם, ושמפקדת המחוז לא ארגנה פגישה בינו ובין גפני, חזן וגביש, שחזרו יום קודם-לכן עם זאב טריינין, לירושלים. 

לפני הר-טוב נתקלו אנשי כוח-החילוץ במחסומים ופינו אותם. בהר-טוב התעכבו שעות אחדות וניקו את כלי-הנשק, שהגיעו בתוך בלון-גז והיו מרוחים בשכבת-גריז עבה, ורק בשעה 11 לפני-הצהריים יצאו לחיפוש. (12) בדוח ששלח רעננה לצבי זמיר כתוב: "התפקיד לא הוגדר במדויק למפקדים, ואף לא לטוראים. הציוד התקבל מ'עציוני', והתברר: כל הרובים מרוחים בגריז. ללא חגור. לאנשי החי"ש לא היו מימיות... לא היה אחראי לציוד, ואנשי החי"ש לקחו תחמושת לפי רצונם, ללא פקודה" (13) 

ב-08.12 בבוקר של 17 בינואר הודיע עמיר לרמטכ"ל דורי, במברק, שתשעים איש יוצאים להר-טוב. יגאל ידין השיב: מבקש לא להסתבך בפעולות חיפוש ולא לשלוח תשעים איש לפני שיגיעו ידיעות על מקום המחלקה הנעדרת. ב-11.20 שלח ידין עוד מברק לעמיר והורה לו לא לשלוח אנשים לחפש את המחלקה. (14) לדברי סיני לא נאמר לו דבר על מברקים אלה, אף שהיה קשר טלפוני ואלחוטי בין הר-טוב לירושלים." (15) 

הכוח הלך בעקבות הל"ה, ופעמוני כנסיית בית ג'מאל הזעיקו את ערביי האזור. מחלקת קורס מפקדי-הכיתות של גורן איגפה קבוצת ערבים שחסמה את דרכו של הכוח. שתי כיתות פלמ"ח התמקמו על גבעות, מדרום ומצפון לציר התקדמותם של חניכי הקורס, וחיפו עליהם. מג'בעה ומצוריף נהרו לוחמים ערבים, ועבד אל-קאדר אל-חוסייני פיקד עליהם. מפעילי הברֶנִים שבכוח-החילוץ נתקפו בהלם ולא תיפקדו, וחניכי הקורס לא ידעו איך מפעילים ברן. גם הסטנים לא היו יעילים, מפני שהיריות הוחלפו מטווח רחוק. צבי לוי, בן-דודו של גורן, וסגן הנשק של מחוז-ירושלים, שהה אז במפקדה העורפית בהר-טוב, ושלח כמה רובים בקומנדקר לשדה הקרב. בתמורה קיבל כמה סטנים, ופינה שני פצועים להר-טוב. במהלך חילופי-היריות הגיע מטוס והצניח פתק: גופות הל"ה נמצאו. על כן לא ניסו הלוחמים היהודים להתקדם, אלא השתדלו להיחלץ מהכיתור. בחילופי-היריות נהרג איש החי"ש משה (מוסא) לוי, ונפצעו שני לוחמים. בדוח של רעננה כתוב שאנשי החי"ש "נסוגו לא במאורגן ולא היו מסוגלים לפעולה. מפקדיהם לא השתלטו על אנשיהם והם בזבזו תחמושת בכמות גדולה." יריות הערבים היו מכוונות. ציין רעננה. "הם פועלים במבנה טאקטי נכון. יש להניח שבעזרת תצפית על הר-טוב הצליחו להזהיר את יחידותיהם על תנועותינו." כיתת חיפוי של הפלמ"ח, בפיקוד דני זוהרי, (16) בלמה את הערבים שהתקדמו לקראת אנשי החי"ש הנסוגים. אנשי הכיתה הזאת נסוגו אחרונים, תחת אש כבדה. כשהגיעו לכביש ראו את אנשי החי"ש העולים על המשוריינים ונוסעים להר-טוב. זוהרי ופקודיו התארגנו להגנה על גבעה נמוכה והיו על סף ייאוש. כשהגיעו המשוריינים עם אנשי החי"ש אל כיתת החיפוי האחרת של הפלמ"ח, שאל מפקד הכיתה את הנהגים: "איפה דני?" מדבריהם הבין שהם הפקירו את הכיתה של זוהרי לגורלה. בשני משוריינים חזרו אנשי הכיתה אל חבריהם המותקפים וחילצו אותם. (17)

תושבי הר-טוב – בסך הכול שתים-עשרה משפחות ואחדים מעובדי בית-הספר לילדים קשי-חינוך (הילדים נשלחו לבתיהם) – פחדו פן יתנקמו בהם הערבים וביקשו מסיני להשאיר במושבה את אחת מן היחידות שברשותו. סיני השיב שלא הוא מוסמך להחליט בעניין זה, ואנשי הר-טוב שכבו על הכביש, מול המכוניות, ולא הניחו להן לנסוע. סיני דיבר בטלפון עם עמיר, ברוסית (כדי שתושבי הר-טוב, והערבים והבריטים המאזינים לשיחות, לא יבינו את פרטי השיחה), וקיבל ממנו רשות להשאיר כיתה במושבה." (18)

 

 

3. אולי דלפו ידיעות

 

ביום ראשון בלילה הביא המיש דוגין את גוויות הל"ה לכפר-עציון. הוא סיפר: "הבאתי אותן במשאית. לא הרשיתי לטאהר אפנדי להילוות אלי, מפני שהוא ערבי. הכנתי את עצמי לדבר עברית. דוד זיהה אותי. סיפרתי לו שהגוויות איתי. הוא הסכים לקבלן, אך לא הרשה לחיילים להיכנס... אמרתי לכולם 'שלום', ודוד ענה לי: 'אין שלום בשבילך.' שלחתי את אנשי-הצבא בחזרה. אנשי משטרת-חברון, שהיו אמורים לקחת אותי מהכביש הראשי, נעצרו משום מה בחלחול, ונאלצתי לישון על הכביש הראשי." (19) 

במוצאי-שבת הודיע "קול-ירושלים", הרדיו העברי של ממשלת המנדט: "נמצאו שלושים ושמונה גופות, אחת של בחורה." זאת הייתה הידיעה הרשמית הראשונה על הקרב האחרון של הל"ה. (20) מדוע שלושים ושמונה? מדוע בחורה? מהר-טוב אומנם יצאו שלושים ושמונה אנשים. המקור לא ידע, כנראה, ששלושה מהם חזרו. האם הבריטים - ו/או הערבים - ידעו כמה אנשים יצאו מהר-טוב? כששהתה המחלקה בירושלים היו אביבה קושניר (הזז), דינה בן-ארי, מרים קופלר וכנראה עוד צעירה או שתיים, בחברת הבחורים. האם עקבו הבריטים אחרי היחידה כבר אז? האם ידעו הערבים והבריטים על הניסיון הראשון של המחלקה ב-14 בינואר? האם קלט האויב את המברקים של היהודים ופענח אותם? לפני שיצאו הבחורים מבית-הכרם עמדה אביבה ליד אחת המשאיות. האם מישהו ספר את היוצאים וכלל אותה ביניהם בטעות? ניידת המשטרה הבריטית שהתה בבית-הכרם ביום ההוא. אביבה הזז ראתה אותה לפחות פעמיים. 

ייתכן שערביי הר-חברון קיבלו ידיעות על המחלקה וחיכו לה. במברק ששלח עוזי נרקיס אל צבי זמיר ב-19 בינואר, שלושה ימים אחרי האסון, כתוב: "לדעתי קולטים הערבים את שידורינו אל המחוז, או שמישהו קולט ומוסר להם." (21) באותו יום כתב יגאל אלון לישראל גלילי כי לדברי אנשי הש"י ידעו הערבים שהתגבורת יצאה לגוש-עציון, והביע חשש: אולי דלפו הידיעות בשל "קרבת המטה המחוזי למוסדות הלאומיים, שרבים בהם האנשים שתנועתם חופשית." (22) ב-14במארס 1948 כתב דניאל סירקיס לדוד בו-גוריון: "...שני ימים לפני צאתם לדרך שמעתי מכמה אנשים בשוק על היוצאים לדרך זו." (23) 

נסיבות הקרב מאשרות את ההנחה שהערבים ידעו על תנועות המחלקה. הל"ה נתקלו באויב עם אור ראשון, במרחק חמישה קילומטרים מהגוש. אילו עברו עוד שלושה קילומטרים היו נחלצים מהשטח המסוכן והיו יכולים להתחמק מהכיתור ולקבל עזרה מהגוש. בתנאי-לחץ יכלו לגמא את המרחק הזה בפחות מחצי-שעה. לולא היו לערבים ידיעות מוקדמות, אילו היו המודיעים שלהם רק הרועה או המקוששות, ודאי שהיה מרווח של יותר מחצי-שעה, עד שהיו מודיעים אלה מגיעים אל הכפר ועד שהתוקפים היו מגיעים אל המחלקה וחוסמים את המעברים. (24) 

לדעת אריה טפר עלו הל"ה על מחנה של גדוד ערבי מקומי, שהיה בכוננות אחרי קרב-הנפל בגוש. גדוד כזה אכן היה מסוגל לחסום מהר את המעברים ולכתר את המחלקה. (25) 

לדעת רעננה היו הל"ה רבים מדי, לכן לא הייתה התקדמותם די מהירה. וגם החגור הבלתי-מתאים הפריע להם, והאנשים שלא הכירו זה את זה לא יכלו לפעול בקרב בתיאום כראוי. (26) בישיבת הנהלת הסוכנות (ב-19 בינואר) אמר גזבר-הסוכנות אליעזר קפלן: "דובר כאן על מצב-הרוחות בישוב... כידוע אין סודות. יש רינון וספקות אם כל הנעשה נעשה מתוך שיקול זהיר." (27) בישיבת הנהלת הסוכנות ב-1 בפברואר ציין בן-גוריון את סיבת נפילת המחלקה: "אזלו אצלם הכדורים." (28) מומחה בריטי כתב כי פרשת הל"ה מצביעה על גבורה ויכולת-קרב של דרגים נמוכים ועל חוסר-אחריות של דרגים גבוהים, ומוכיחה שהיהודים שכחו את עקרונות-היסוד שלמדו מאורד וינגייט." (29) יוקרתה של ה"הגנה" בישוב נפגעה. בפעם הראשונה נפלה יחידה גדולה, אף שהיו לה ארבעה ברנים, ואף שלכל אחד מחבריה היה נשק אישי. 

אבל כבד ירד על הישוב היהודי, והלוחמים והאזרחים חיפשו ומצאו נחמות בעדויות שסיפרו על גבורת הל"ה בקרב האחרון.

 

 

 

_____ 

[בשבוע הבא: כיצד פוברק מיתוס הל"ה? שירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו"; תופעת "בגידת האינטלקטואלים" של ההיסטוריונים, אנשי הרוח והתקשורת הישראלים; המקרה של היסטוריון מלחמת העצמאות נתנאל לורך; נזקי תרוץ התחשבות במשפחות השכולות; נזקי הטיעון שחיסיון כישלונות ומחדלים מועיל למורל הלאומי.]

 

הערות

 

1. ראיון עם יהושע כהן ב-2 ביולי 1978. 
2. המיש דוגין מסר עדותו בכפר-עציון, סמוך לגבעת הקרב, בנוכחות נציגי ההורים השכולים שמעון קושניר, ראובן מס וד. בן-דוד. נציג אגודת שרידי גוש-עציון, דב קנוהל, נציג משרד הביטחון, רס"ן ש. בן-אלקנה. חברי כפר-עציון וצוות בית-ספר-שדה בכפר-עציון. הנוכחים תיחקרו את קצין-המשטרה לשעבר בפרטי פרטים, ודרשו ממנו לבסס כל קביעה. 
3. ג.ס. התגייר לימים, וחי בעת הראיון עם בני משפחתו בישראל. הוא מסר עצות לכותב שורות אלה וביקש לא להיחשף. 
4. א"צ, לקט מברקים בפרשת הל"ה. 
5. שם, הפלמ"ח. 
6. א"צ, תיק "נס גדול", 16 בינואר 1948. 
7. א"צ, לקט. 
8. הראיון הנ"ל עם יצחק קריצ'בסקי. 
9. א"צ, תיק "נס גדול", 17 בינואר 1948. 
10. א"צ, לקט מברקים. 
11. הראיון הנ"ל עם מנחם גורן. 
12. יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, שם, עמ' 276-275: ההגנה בירושלים ב'. שם, עמ' 85; סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי סיני ועם אליהו סלע. 
13. א"צ, אל יששכר מאת רעננה: דוח על חיפוש אחרי המחלקה הנעדרת בשטח בית-ג'מאל -בית-נטיף ב-17 בינואר 1948. 
14. א"צ, תיק "נס גדול", 17 בינואר 1948. 
15. סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי סיני. 
16. דני זוהרי, מפקד כיתת החיפוי של הפלמ"ח שבלמה את הערבים ושהופקרה לגורלה. לימים פרופסור לביולוגיה באוניברסיטה העברית. 
17. שם. 
18. סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי סיני. 
19. עדותו של המיש דוגין. 
20. ברב-שיח הנ"ל ברבדים. 
21. א"צ, עוזי נרקיס לצבי זמיר ב-19 בינואר 1948. 
22. א"צ, אל הילל (גלילי) מאת סאשה (אלון). אישי, 19 בינואר 1948; יגאל אלון טען באותו מכתב, שהערבים ידעו מראש גם על יציאת השיירה שהותקפה ב-13 בינואר. 
23. מכון מורשת בן-גוריון, מכתב דניאל סירקיס לדוד בן-גוריון מ-14 במארס 1948. 
24. כותב שורות אלה שמע סברה – שאין הוא מאמץ אותה – ש"פזעה" ערבית עשויה להתארגן תוך דקות. 
25. השיחות הנ"ל עם אריה עמית. 
26. הראיון הנ"ל עם אליהו סלע. 
27. ארכיון ציוני מרכזי, 45/2, מס' 23. 
28. שם, מס' 26. 
29. מסמכי קנינגהם, סנט-אנתוני קולג', דוח מדיני אסטרטגי על מצב ארץ-ישראל בראשית אפריל 1948.

 

 

הרקלייטוס "האפל"