العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

מדוע עצרו המצרים

 

 

1. פרדיגמת הלוחמה הזעירה  

 

מושג מרכזי בפרדיגמה הצה"לית של 1948 היה הלוחמה הזעירה (שכה חסרה לצה"ל היום במבצע "צוק איתן"). במבט מהיום, נראה כי כל הלחימה הישראלית במלחמת העצמאות הייתה "לוחמה זעירה". בשלביה הראשונים פעלו בה מסגרות קטנות, בדרך כלל של מחלקה ולעתים פלוגה, חמושות במשורה. נשק כבד כמעט ולא היה קיים, והנשק המסייע כלל בדרך כלל מקלעים בינוניים או מרגמות קלות. כלים כבדים, כגון משוריינים, הורכבו בתנאי מחתרת, וככאלה לא יכלו להיות גדולים ומשוריינים היטב (פיתוח בולט באותם ימים – משורייני "סנדוויץ'", שהורכבו משכבות ברזל ועץ). 

החשיבה הצבאית בתש"ח הושפעה מניסיון מלחמת העולם השנייה. במלחמה זו הפעילו הבריטים כוחות מיוחדים שונים – SAS בפיקוד דיוויד סטרלינג במדבר המערבי; צבאו של פופסקי (פניאקוב (PPA במדבר המערבי ובאיטליה; קבוצות המדבר ארוכות-הטווח (LRDG) במדבר המערבי; SOE באירופה; הצ'ינדיטים של וינגייט בבורמה. כל אחד מהגופים פעל בצורה ייחודית. כך פשט SAS על בסיסי הקבע של הגרמנים במדבר המערבי, כשנעזרו ביכולת המיוחדת של LRDG בניווט. הצ'ינדיטים פיתחו טקטיקות של תנועה גמישה ושל ניידות טקטית גבוהה. גרייצר SOE פעל בשיתוף עם ארגון הביון הבריטי MI6 בביצוע איסוף מודיעין וחבלה בעורף הגרמני באירופה. ה"הגנה" שיתפה פעולה עם כוחות מיוחדים בריטיים, וכוחות הפלמ"ח לחמו, בלבנון ובסוריה, ככוחות להשגת מודיעין ולחבלה נגד צבא וישי. אחת הדמויות שהשפיעו יתר מכול על תפישותיו הטקטיות של הפלמ"ח, היה אורד וינגייט, קצין בריטי אקסצנטרי, שהקים בארץ-ישראל את "פלוגות הלילה המיוחדות" (Special Night Squads), והטיף ל"יציאה מהגדר" וליירוט הפורעים הערביים בכפריהם ובמקומות ריכוזם. לוחמת הלילה הייתה מרכזית בתפישה הטקטית של ה"הגנה" ואחרי כן בצה"ל –כך שיחידות צה"ליות נמנעו מלחימה ביום מול כוחות ערביים, שהיו חמושים טוב יותר ולעתים נהנו מיתרון כמותי. 

הלוחמה הזעירה הייתה "צורך השעה" בשנים 1942-1940, כאשר הגרמנים והאיטלקים לחצו על הצבא הבריטי במדבר המערבי, ונשקפה סכנה מצד צבא צרפת של ממשלת וישי, שהיה בסוריה ובלבנון. הפלמ"ח השתלב, כאמור, בפעולות המיוחדות של הבריטים בסוריה ובלבנון. בנוסף, תוכננה מערכה של היישוב העברי נגד כיבוש אפשרי של הגרמנים את ארץ-ישראל. (1) לפעולה כזו נועדו כוחות גרילה וקומנדו זעירים, שיועדו לפגוע בעורקי התחבורה הגרמניים, ולאסוף מודיעין, שישמש את הכוחות הגדולים הבריטיים בקרב ההגנה על ארץ-ישראל. לאחר שנהדפו הגרמנים, הופנה המאמץ היישובי נגד הערבים. טקטיקות הלוחמה הזעירה המשיכו לאפיין את החשיבה הצבאית ב"הגנה". 

כך נכנס צה"ל למלחמת העצמאות כשהלוחמה הזעירה היא הטקטיקה המועדפת שלו – כוחות קטנים, היכרות עם השטח (כולל "תיקי כפרים" מעודכנים על הכפרים הערביים), אלתור, לוחמת לילה. תפישה זו הנחתה גם את דפוסי הלחימה של גדוד 53 ושל חטיבת "גבעתי" בכלל.

 

2. חיל האויר יוצא דופן

 

חריגה מתפישת הלוחמה הזעירה, בגזרת חטיבת "גבעתי", הייתה ההתקפה של מטוסי חיל האוויר על הכוח המצרי. (2) הכוח התוקף כלל ארבעה מטוסי-קרב "מסרשמידט", שרכשה ישראל בצ'כוסלובקיה, והוטסו ארצה מפורקים במטוסי תובלה "סקיימאסטר" של חברת תעופה פנמית, ב-29 במאי 1948. עם הגיעם לארץ, נחנכה טייסת הקרב הראשונה של צה"ל – טייסת 101. למפקדה מונה הטייס הישראלי מודי אלון. (3) שלושת הטייסים האחרים היו - עזר ויצמן, לו לנארט ואדי כהן (שני האחרונים טייסי מח"ל – מתנדבי חוץ-לארץ, ותיקי מלחמת העולם השנייה, שהתנדבו לטוס במדי צה"ל). (4) כהן נהרג בנסותו לנחות, לאחר שנפגע מאש נ"מ. מודי אלון נחת נחיתת-חרום, לאחר שבלמיו כשלו, וכנפו נפגעה בנחיתה. זו הייתה ההפעלה הראשונה של מטוסי-קרב בצה"ל, והיא לא נחלה הצלחה של ממש, אבל היה לה ערך סמלי של גיוס המשאבים לבלימה בחזית שהעמידה בה הייתה חיונית. העובדה, כי ניתנה עדיפות לתקיפת הכוח המצרי, לעומת אתרי קרב אחרים (כגון לטרון), מעידה על החשיבות שייחסה ההנהגה הישראלית לחזית הדרום ולטור המצרי, שנע אל תל אביב. (5) בתחילה הייתה הכוונה לתקוף את שדה-התעופה באל-עריש, שממנו המריאו המטוסים המצריים שתקפו את תל אביב, אך המטרה שונתה לתקיפת הכוח המצרי, עדות נוספת לחשיבות תקיפה זו.

 

3. עצירה בגשר עד הלום

 

השאלה הרלוונטית המרכזית ברמה המערכתית היא: מדוע עצרו המצרים בגשר איסדוד (הוא "גשר עד-הלום") ב-29 במאי 1948? את הטענה כי המצרים עצרו, כיוון שלא היה בכוחם לחצות את הוואדי שעליו פוצץ הגשר, מפריך פונדק, מג"ד 53, שפיקד על הגזרה. לדבריו, המצרים יכלו לפרק את פסי הרכבת ולאפשר צליחת הוואדי על גשר הרכבת, או להכשיר מעבר בוואדי היבש. להערכתו, נדרשו רק שניים-שלושה טרקטורים וכמה מאות ערבים מאיסדוד, מצוידים בטוריות ובאתים, כדי לבצע זאת בתוך כמה שעות. (6) 

המצרים עצרו משלוש סיבות: 
הסיבה הראשונה: אחרי שבועיים של מלחמה, העריכו המפקדים המצריים שאין להם די כוח כדי להתפרס בין הגבול הבינלאומי (רפיח) לתל אביב, ולפחות בין המפקדה העיקרית של כוח הפלישה במג'דל לתל אביב, בפריסה של 60.6 ק"מ. בשלב הראשון של הפלישה הבינו המצרים, כי לא נועד להם "טיול" לתל אביב, וכי אף יישובים יהודיים קטנים מאוד וחסרי כל כוח צבאי, לכאורה, יוכלו לעשות להם צרות צרורות.

 

4. המצרים נבלמו בכפר דרום ובנירים

 

 את שיעורם הראשון למדו שלושה ימים לפני הכרזת העצמאות, באחד-עשר במאי, בהתקפה של חיל רגלים וטנקים על הקיבוץ הדתי כפר-דרום, (7) הסמוך לכפר הערבי דיר-אלבלח, שבעה-עשר ק"מ דרומית לעזה. ההתקפה נהדפה. המצרים שבו ותקפו את הקיבוץ במשך ארבעה ימים רצופים ונהדפו. אחר כך הטילו מצור על הקיבוץ, ותקפו אותו במטוסים ובארטילריה ללא-הפסק, והקיבוץ לא נכנע ולא נעזב. (8) 

לאחר שנכשלו בכפר-דרום, תקפו המצרים בחמישה-עשר במאי את קיבוץ נירים, הסמוך לכפר הערבי עבסאן. קדמה להתקפה זו הרעשה כבדה, ובה נהרגו המא"ז וסגנו, ונהרסה מערכת ההגנה של המשק. תוך סיוע ארטילרי ואווירי נעו המצרים לעבר המשק, ולהם 27 נושאי-"ברן", ארבעה טנקים וכמה משאיות נושאות חי"ר. במרחק ארבע מאות מטר מהנקודה החלו אנשי החי"ר להתקדם תוך ירי לכיוון המשק. צפופים ללא סדר נעו המסתערים, כשהמגנים נוצרים את האש על-מנת לחסוך בתחמושת המועטה, וכדי להשיג יעילות מרבית. כשהגיעו התוקפים לטווח קרוב, ניתנה פקודת אש. לאחר שהמא"ז, דוד אלו, וסגנו, איתן בצלאל, נהרגו, השתלט על הפיקוד בחור צעיר מאנשי ההכשרה הצפתית, הדריך את המגנים, וכיוון את האש ביעילות. במכת אש זו נהרגו כשלושים מהתוקפים. המשוריינים והטנקים לא ניסו לפרוץ למשק. גם החי"ר נסוג לטווח בטוח. למרות שהמצרים פתחו בהרעשה נוספת, שנראתה כריכוך לתקיפה חוזרת, לא נעשה ניסיון נוסף. גם למחרת נראה היה שהמצרים יסתערו שוב. אולם פרט לריכוך ומסך עשן לא הותקפה נירים בשנית. 

ממסמכים, שנמצאו מאוחר יותר במכונית פיקוד מצרית, הסתבר, כי הצבא המצרי ראה בתקיפת נירים פעולה חשובה, שהצלחתה תפיל את רוחם של היהודים. עמידת נירים הפתיעה את המצרים, שהעריכו לפני הקרב, כי הם יכבשוה בקלות. במקום להרתיע את היהודים, הם הורתעו בעצמם, וביטחונם העצמי נפל. הם נוכחו לדעת, כי אם יתרכזו במלחמה על כל נקודה עברית, יותש כוחם במהרה, והם עלולים לסטות ממשימתם העיקרית – כיבוש תל אביב. לכן, הניחו לכפר-דרום ולנירים. (9)

 

5. קרב יד מרדכי

 

המצרים שהתקדמו דרומה, לא יכלו להתעלם מקיבוץ יד-מרדכי, ששלט על דרך התקדמותם. לאחר חמישה ימי קרבות קשים, ב-24-19 במאי, נטשו חברי המשק את היישוב. קרב יד-מרדכי עלה למצרים בשלוש מאות הרוגים, ואפשר לחטיבת "גבעתי" לשפר את היערכותה לקראת הגיע המצרים לגזרתה. (10) אחרי קרבות כפר-דרום, נירים ויד-מרדכי, הבינו המצרים כי אין להם די כוח להתמודדות עם יישובים יהודיים חזקים ומאוכלסים הרבה יותר. הפיקוד המצרי העליון במצרים לא רצה לשלוח עוד כוחות למלחמה בישראל, מאחר שתפקידו העיקרי של הצבא במצרים היה להגן על משטר המונרכיה ועל שלטונו של המלך פארוק. מייג'ור-גנרל מוחמד נגיב, שפיקד על הכוח המצרי, כתב בזיכרונותיו כי הכוחות המצויים באזור איסדוד, כ-2,300 לוחמים, לא יכלו להשיג הכרעה בהתקדמות צפונה. (11)

 

6. הכישלון היהודי באיסדוד

 

הסיבה השנייה: הקרב באיסדוד בשניים-שלושה ביוני, במבצע "פלשת", שבו תקפו "גבעתי" וחטיבת הנגב, את המצרים, מהווה דוגמה לכישלון טקטי, שיכול להיות גם הצלחה מערכתית. 

הסיבה העיקרית לכישלון הטקטי הייתה שהלילה הקודם נועד לפעולה, וכשהכוחות היו בדרך למשימתם, נצטוו לחזור, כי בן-גוריון חשב בטעות, שבו בלילה תחל הפוגה, שכפה או"ם. בדרכם חזרה, השאירו אנשי גדוד 54 של גבעתי סימנים רבים, שלימדו את המצרים בבוקר שתוכננה עליהם התקפה. לאחר שהבין שטעה, דרש בן-גוריון מאבידן לתקוף למחרת. אבל אז חיכו המצרים לתוקפים, הִכו אותם קשות, ושברו את התקפתם. היעדים הטקטיים לא הושגו, והכוחות נסוגו תחת אש מצרית, מבלי להשיג את מטרותיהם. מערכתית, היה המבצע הצלחה – המצרים העדיפו להתחפר ולהתבצר מול איום צה"ל, ולא להמשיך בתנועתם צפונה. 

היעד המערכתי המצרי היה כיבוש יבנה – שטח מיושב בערבים ומעט יישובים יהודיים. זה היה היעד ה"פרטי" המצרי, כשבהמשך, בהתאם לתמונת המערכה המצרית, יחליטו המצרים האם להמשיך לכיוון תל אביב (היעד האסטרטגי של מדינות ערב – לבּה של המדינה היהודית). הכוח המצרי היה גם גורם מסיח לריכוז כוח יהודי בדרום, כדי להקל על הפריצה מצפון וממזרח (הסורים, העירקים, הלגיון הירדני), שנתפסה כמהלך המכריע. (12) 

העצירה היזומה של המצרים נבעה משיקול פוליטי ומשיקול טקטי. השיקול הטקטי היה חשש פן ינתקו הכוחות היהודיים והיישובים שנותרים בעורף המערך המצרי את הכוח המצרי, התוקף צפונה. (13) המצרים התרכזו בחיסול היישובים – חלקם בהצלחה (יד-מרדכי וניצנים), וחלקם ללא הצלחה (נגבה, גת, גלאון, כפר-דרום ונירים). 

הסיבה השלישית הייתה מדינית-אסטרטגית: תחושתם של המצרים כי הם לבדם נושאים בנטל ההתקפה על ישראל. בחזיתות האחרות נבלמו הערבים, והמלך עבדאללה, שותפם המרכזי של המצרים, הסתפק במאמץ לכיבוש הגדה המערבית (החלק הערבי של החלוקה). (14) למלך עבדאללה היה אינטרס שהמצרים לא יגיעו לירושלים, כי השתלטותם עליה תהפוך את ההסכם שלו עם בן-גוריון לחסר-ערך. לכן, בניגוד לתוכנית המקורית להיפגש עם הצבא המצרי ביבנה, הורה לצבאו להישאר בגזרת ירושלים-לטרון. כשראו המצרים כי עבדאללה לא מילא את חלקו בתוכנית, החליטו גם הם להיעצר. (15)

 

 7. היעד המערכתי הושג

 

לסיכום – צה"ל הצליח להשיג את יעדו המערכתי, בלימת הצבא המצרי. היעד הזה היה תנאי להשגת המטרה האסטרטגית – הגנה על קיום המדינה, שבאותם הימים לא היה מובן מאליו. השאלה, האם המצרים עצרו, או נבלמו, נענית ב"גם זה וגם זה", כשהמשמעות היא קיום המדינה, שעליה איים הטור המצרי העוצר/הנבלם. 

אופי הלחימה היה של "לוחמה זעירה" במסגרות טקטיות קטנות. כך אוזן היתרון המצרי בקרב "קונוונציונלי", שבו יכלו להפעיל אמל"ח משוריין וארטילריה. השאיפה הטקטית הצה"לית הייתה ללחום בלילה, ובכך לבטא את רמתו הגבוהה של הלוחם היהודי, לעומת הלוחם המצרי. בלילה קשה יותר ללחום עם שריון ועם ארטילריה, וכך כהה חוד הכוח המצרי. החלוקה הייתה ברורה – ביום תוקפים המצרים, ובלילה – כוחות צה"ל. (16)

נכון לזמן נפילת ניצנים (שבעה ביוני 1948), השיג צה"ל את יעדו המערכתי, אך המצרים לא הובסו בקרב. העובדה כי היעד המערכתי המצרי היה רק יבנה, ולא תל אביב, הביאה למצב, שבו שני הצדדים השיגו את מטרותיהם, חלקית. יד-מרדכי פונתה וניצנים נפלה, אך המצרים עצרו את מסעם צפונה. התקפות חטיבת "גבעתי" על יבנה ועל איסדוד לא צלחו טקטית, אך תרמו להשגת היעד המערכתי.

 

הערות

 

 1. בוגנר, מחשבה צבאית בהגנה, 64-63. 
2. רם אורן, המטרה תל אביב, עמ' 208-207. 
3. רם אורן, המטרה תל אביב, עמ' 204. 
4. איילון, חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, עמ' 101. 
5. רם אורן, המטרה תל אביב, עמ' 206-205. 
6. פונדק, חמש משימות, עמ' 126. 
7. "האחים המוסלמים" תקפו את הקיבוץ בעשרה באפריל, ונהדפו 
8. ארכיון צה"ל, כפר-דרום, הגנתה ומבחן הקרב, חקר לקח הקרב, אוגוסט 1949; ראיון מוקלט עם אברהם דיאמנט, מפקד כפר-דרום, באחד בדצמבר 1997 – בארכיון המחבר; אריה יצחקי, 222 הימים של כפר-דרום, הוצאת ארץ-ישראל, 2007, פרק 9. 
9. א"צ, יצחק שדה, נירים, הגנתה ומבחן הקרב, חקר לקח המלחמה, אוגוסט 1949; קרב נירים במלחמת העצמאות, מפקדת קצין חינוך ראשי; אורי מילשטיין, פרשת נירים במלחמת העצמאות, קורס מורי דרך 1979, ירושלים. 
10. א"צ, יצחק שדה, יד-מרדכי, הגנתה ומבחן הקרב, חקר לקח קרבות, אוגוסט 1949; וקצין חינוך ראשי, קרבות יד-מרדכי במלחמת העצמאות; נובמבר 1976. 
11. מבצע פלשת, ויקיפדיה. 
12. טל, "מי בלם את המצרים במלחמת 1948?", עמ' 104. 
13. טל, "מי בלם את המצרים במלחמת 1948?", עמ' 105. 
14. טל, "מי בלם את המצרים במלחמת 1948?", עמ' 105. 
15. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 
16. הראיונות עם יצחק פונדק.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"