العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

לקראת הקרב המכריע

 

 

1. מבצע "תינוק"  

 

לאחר תחילת הפלישה המצרית עלתה בעיה חדשה – מה לעשות בילדי ניצנים. תינוקות, שהמבוגר בהם בן ארבע. עד אז נתפסה נוכחות הילדים כחיונית. זה חלק מחוסנו של הקיבוץ: נוכחות הילדים הגבירה את המוטיבציה של מגניו. עם הפלישה המצרית היה ברור כי נוכחות הילדים היא בגדר סיכון גבוה. לאחר ויכוח בין כל הגורמים, הוחלט לפנות את הילדים. כך נהגו גם קיבוצים נוספים בגזרת חטיבת "גבעתי". (1) הפינוי נקרא "מבצע תינוק". בליל 17-16 במאי פונו 33 ילדי ניצנים ושבע נשים (אימהות מיניקות, הרות, מטפלות וגננת) (2) לבאר-טוביה, במסע לילי על כתפי אבותיהם. לפי גרסת פונדק בספרו, חמש משימות, כלל הפינוי 32 ילדים וחמש נשים, שתיים מהן מטפלות, כשבהמשך הצטרפו אליהם שלוש נשים. (3) אנשי ניצנים נפגשו עם אנשי באר-טוביה, שיצאו לקראתם, בפאתי בית-דראס, קיבלו לידיהם את הילדים, ומסרו מוקשים לבאים, שלקחו עמם לקיבוצם. (4) הילדים ומלוותיהם הובלו לישוב, ולמחרת לגבעת-ברנר. משם הועברו לתל-יצחק, ואחר כך לכפר-שמריהו. (5)

לאחר המלחמה הועלו טענות, שילדי ניצנים פונו ברגל, על כתפי המלווים, וילדי קיבוצי "השומר הצעיר" פונו ברכב (לעתים – משוריין), מתוך העדפה פוליטית-מפלגתית. (6) זאת הוכחה נוספת לפוליטיקה המזוהמת במלחמת העצמאות, או, לפחות, לתחושה, שנותרה בלבם של ילדי ניצנים המפונים. 

אשר אזר, חבר המשק: "קיבלו פקודה להוציא את הילדים. עשינו זאת בהבטחת כל הכוח שהיה במשק, מבלי להשאיר במקום אפילו כוח להגן על המשק בפני התקפת כנופיה. אי-אפשר למדוד פעולה לפי הצלחתה או אי-הצלחתה. לפי דעתנו הייתה פה הפקרת ילדים מצד הצבא ... ההבטחה הראשונה הייתה במקום הריכוז, כשניים וחצי ק"מ מבאר-טוביה. הפינוי נעשה דרך השדות, ונדמה לי כי היינו היחידים בארץ, שפינו את הילדים בידיים". (7)

אחרי פינוי הילדים והאימהות והמטפלות, ניתנה הוראה לכל הנשים להתפנות. אליהו הוכברג: "רוב החברים איימו, כי יעזבו את המקום, אם יוציאו את הנשים. הנשים הוצאו רק אחרי פקודת המג"ד, בזמן התקפת איסדוד". (8) בשניים ביוני בלילה, התפנו מניצנים רוב הנשים. עשר נשים סירבו להתפנות, ונותרו להילחם בקיבוץ. (9)

 

2. רק בלחץ פוליטי הועבר נשק ליישובים

 

מכיוון שלא היה בכוחה של חטיבת "גבעתי" לבלום את הצבא המצרי במהלך חזיתי, היוזמה בפרוץ המלחמה הייתה בידי האויב, והיישובים היו חייבים להגן על עצמם ולעמוד בפני התקפות-יום, בסיוע יחידות קטנות, שנשלחו לעזרתם. האֵמון בחטיבה היה נמוך, והאיתנות הנפשית של אנשי היישובים הייתה רופפת. על גדוד 53 הטיל אבידן לפצל את כוחותיו, לנגבה, לגת, לגלאון ולניצנים. את שאר גדודי החטיבה הועיד אבידן לפעולות יזומות. גבעות ומקומות בעלי חשיבות טקטית נתפסו זמנית לצורך פעולה יזומה, או לאבטחת שיירות. גבעה 69, שחלשה על דרכי הגישה לניצנים ושלטה על אגפו המזרחי, נתפסה ונעזבה לסירוגין. נקודות הספר, מחוץ לנגבה, היו אפוא כמעט מנותקות. האספקה הוכנסה בלילות, בעיקר על-ידי הולכי-רגל. ביום-יום היה רק קשר אלחוטי עם מטה גדוד 53 בבאר-טוביה. לאנשי משקים נאמר אז ברורות, כי החטיבה יכולה לבוא לעזרתם רק בלילות. במקרה של התקפת אויב ביום, הם חייבים לסמוך רק על כוחם ועל נשקם, ויהיה עליהם להחזיק מעמד עד הלילה. בלילה תוכל החטיבה לסייע להם. הנחיה מוזרה זו נשמרה רק לגבי ניצנים. בהשוואה לכמות הנשק ולכוח האש, הייתה ניצנים הנקודה החלשה ביותר במרחב גדוד 53. לשלושת המשקים האחרים הייתה מכונת ירייה ובניצנים לא הייתה. כשנגבה הותקפה, נשלחה אליה תגבורת ביום, והוענק לה סיוע ארטילריה. לא כך לניצנים. 

רב-סרן שמעון אנטין, משירות החימוש של צה"ל: "הנשק בזמנו לא ניתן עד תקופה מסוימת, כיוון שלא היה מה לתת, והצרכים היו רבים. באוקטובר 1947 כשהתחילו להכין נשק ליישובים, כללה התוכנית את הנגב, עד כביש פלוג'ה ומג'דל, ולא צפונה מזה. באחת הפגישות הושמעה הדעה שעל-יד ניצנים שוכן מחנה צבאי אנגלי גדול, כך שאין סכנה רצינית מידית נשקפת למשק זה. בתקופה מאוחרת יותר שלחו את רוב הנשק ליחידות המגויסות, וליישובים, רק בלחץ מסוים של משרד הביטחון באמצעות אג"ם וכו'. (10) בשבוע שלפני נפילת ניצנים, אחרי כניסת המצרים לאשדוד, היה אצלנו שמעון קוך [אבידן] בקשר לנשק עבור החטיבה. באותו יום ניתנה הוראה על-ידי משרד הביטחון ואג"ם לתת את הנשק המסייע לגת וגלאון. שאלו מדוע לא נותנים לניצנים נשק. הוא ענה כי הוא לא יודע במה יוכלו להחזיק מעמד, אבל הוא לא ייתן הוראות לפנות נקודות. על ניצנים לעשות מאמצים באמצעות מפלגתם. הוא הודיע כי הוא מצדו עשה כל מה שביכולתו לעשות. הסביר את מצב שלוש הנקודות. עכשיו יש לעשות פעולה ציבורית. לצערי, הפעולה הציבורית בעניין ניצנים לא הצליחה, ופעולתו האישית איחרה את המועד. (11)

סרן נחמיה רפורט, סגן קצין החימוש של חטיבת "גבעתי": "נוהג קבלת הנשק על-ידי היישובים, אז וגם כיום לא בסדר. הדברים נעשו במידה מסוימת ונעשים גם כיום על-ידי היכרות אישית וכד'. לצבא היה אז נשק והחטיבה קיבלה נשק באופן הוגן. חלוקת נשק כזו, ללא הסדר אוביקטיבי, עלולה להתנקם בנו והתנקמה בנו כבר בכמה מקרים של יישובים, אשר ללא נימוקים אוביקטיביים נשארו ללא נשק מספיק". (12) 

עקיבא פלדמכר, חבר ניצנים: "אני יכול לקבוע בוודאות כי ביחס לכוחות הנשק שהיו באותה תקופה בידי משקי הסביבה, נגבה, גת וגלאון, קופחנו! לנו לא הייתה מכונה [מקלע] וגם לא מרגמה שלושה אינטש. במשקים אלה היו". (13)

בארבעה ביוני קיבלו גת וגלאון, מן החטיבה, כל אחת, שתי מרגמות 3 אינטש ושני פיא"טים, ניצנים לא קיבלה כל נשק. הדבר נודע לאנשי ניצנים, ועורר מרירות והרגשת קיפוח. גדוד 53 העביר לניצנים פיא"ט אחד. בשישה ביוני, יום לפני נפילת ניצנים, התקבל במחלקת החימוש של המטכ"ל אישור על מסירת מרגמה 3 אינטש ופיא"ט לניצנים. בו ביום הועבר הציוד למטה חטיבת "גבעתי". ממטה החטיבה נשלח הציוד למטה הגדוד בבאר-טוביה. הוא הגיע באחת-עשרה בלילה. המג"ד החליט להעביר את כלי-הנשק למחרת בלילה, אולם ניצנים נפלה בטרם בא הלילה. 

סגן אברהם טננבוים, קצין חימוש של גדוד 53: "הייתי נַשָק וחַמָש של גדוד 53 בשעת כיבוש ניצנים. בנגבה הייתה מכונת-ירייה 'בראונינג' בלי חצובה ועם 4,500 כדור, והגדוד השאיר שם מכונת 'בזה' עם חצובה, אשר הצילה למעשה את המצב, בזמן ההתקפה על נגבה. פעם באו שלוש מרגמות עבור נקודות הספר, וחולקו לגת, לגלאון ולנגבה. הנשק המיועד לניצנים הגיע לגדוד בלילה שלפני נפילת ניצנים. באותו לילה לא הייתה שיירה לניצנים. בלי שיירה מתוכננת למפרע אי-אפשר היה להגיע לניצנים. הייתה במשלוח זה מרגמה שלושה אינטש עם 25 פגזים, ופיא"ט עם 12 פגזים ועוד נשק קל. התוכנית הייתה ... להעביר את הנשק בשיירה בליל המחרת. ואז היה מאוחר מדי. נשק זה כבר לא הגיע לניצנים ... כשהנשק עבור ניצנים הגיע אלינו, לא היו לנו אנשים במקום כדי לפרוק את הנשק מהמכונית. הנשק הגיע אלינו כבר בשעת חושך בערך בשעה 23.00". (14)

 

3. ניצנים - קוץ בעין המצרים 

 

בלאחר הכרזת העצמאות ותחילת הפלישה המצרית, הפכה ניצנים בסיס לפשיטות ולחבלה על הכוח המצרי, בדרכי תחבורתו, ועל כפרי הסביבה. אחרי שהטור המצרי הגיע לאיסדוד, שימשה ניצנים בסיס לפעולות ליליות נגד המצרים שם. אנשי ניצנים השתתפו בפעולות לניתוק הדרך בין הבסיס העורפי של המצרים במג'דל, לבין בסיסם הקדמי באיסדוד. הם גם סייעו לחלץ פצועים ישראלים משדה הקרב, וסייעו באבטחת העברתם לעורף. 

סגן שמואל רוטהולץ, מפקד מחלקת הפשיטות בגדוד 53: "הודיעו לי שניצנים מנותקת ועליי להגיע עם המחלקה שלי למקום, לביצוע פעולות נגד המצרים במג'דל, ולברר את גודל וסוג הכוח המצרי שם. הגעתי לניצנים בשעה שלוש אחרי חצות. זה היה בחצי השני של מאי. רוב אנשי המקום לא עבדו, כי אי-אפשר היה לדעתם לעבוד בשדות. מצב-הרוח היה ירוד ביותר. ביום השני להיותי שם נודע על נפילת יד-מרדכי. זה מאוד דיכא את הרוחות, וכולם התהלכו במחשבה כי הגיע תור ניצנים. יציאת מחלקתי לפעולות עוררה תימהון והתפעלות. בלילה השלישי ... הביאו שיירת אוכל לתקופת שלושה חדשים ... קיבלתי פקודה לחזור למפקדה. אנשי המקום דרשו שאשאר במקום עם מחלקתי. עזיבתי גרמה לאכזבה, ואמרו לי, לאחר שהתקפתי את מג'דל ואת הסביבה – שאני עוזב אותם לנפשם לנקמת הערבים, למרות שהייתה עוד מחלקה במקום. השארתי להם חומרי-נפץ, ותכננתי להם שדה מוקשים. התחלנו גם במיקוש, אבל לא גמרנו, כי עזבנו את המקום". (15) 

סרן יוסף גלזברג: "בזמן ההתקפה על איסדוד, תפקידי היה לחסום את הכביש על-יד ניצנים, בין איסדוד למג'דל, כדי למנוע נסיגת המצרים או תגבורת. לפלוגתי נוספה מחלקה אחת של הגדוד שבאותו זמן ישבה בניצנים. יתר הפלוגה שלי היה בבאר-טוביה ועסק בטיהור העורף. ביצוע תפקידי היה צריך להיות: מחלקה על גבעה 69, מחלקה אחת בגן-הירק של ניצנים; מיקוש הכביש ומחסום על הכביש על-ידי אנשי ניצנים. בבוקר הופיעו שני משוריינים. המחסום שעל-יד ניצנים לא הוקם. אחד המשוריינים עלה על מוקש ופעלתי נגדו. בגבול הפרדס הסמוך לכביש, גם כן היו צריכים להיות כוחות ניצנים. גם כוחות אלה לא היו. בינתיים קיבלתי פקודה לסגת, כי ההתקפה על איסדוד נכשלה. עזבתי את גן-הירק ואת גבעה 69, ודרך בית-דראס חזרתי לבאר-טוביה. כששאלתי למה לא הוקם המחסום, ענו לי כי אנשי ניצנים לא רצו להתעסק עם המצרים. זאת הייתה התרשמותי מאנשי ניצנים. גם רופא המקום, פולני, הרצה הרצאות כי אסור לשבת במקום כזה וניהל כעין תעמולה בכיוון זה". (16) 

מפקד-הכתה משה הנפליק, סגן מפקד המחלקה הוותיקה בניצנים: "יצאנו ל'אמבוש' [מארב]. התחפרנו, ותפקידנו היה לנתק את הכביש בין אשדוד ומג'דל. אחרי שעה-שעתיים נתקבלה הודעה שההתקפה על אשדוד בוטלה, כי צריכה להיכנס לתוקפה הפוגה. חזרנו לבסיס. חבלני הגדוד מיקשו בהתחלה את הכביש ואנחנו קיבלנו לפעולה זו פיא"ט, עם שני אנשים ושישה פגזים בהשאלה. בבוקר שמענו כי מתקיפים את נגבה. אותתו מבאר-טוביה כי ההפוגה טרם הוכרזה ועלינו לקיים בלילה הבא את אותו המארב. משום שהטור [המצרי] עבר לאשדוד, הופגזנו יום יום שעות מספר. באותו זמן הקפנו את החלק הצפוני, המזרחי והדרומי, בשורה אחת של מוקשי שרפנל. (17) במחנה הצבאי העזוב עצמו הכנסנו מספר מוקשי-נעל (18) וכמה מוקשים חשמליים. בלילה יצאנו. שמענו את הדי ההתקפה על אשדוד. רוכז כוח ניכר. בכביש שמו חבלני הגדוד מוקש חשמלי (19) גדול ומסרו לנו את הפעלתו. גם פיא"ט הוצב במקום. המחלקה תפסה את מקומה בפרדס, תוך הגנה היקפית על עצמה. בבוקר עבר רץ על אופנוע שנתנו לו לעבור. אחריו בא משוריין ועוד כלי-רכב עם מכונות כבדות וכמה מכוניות נוספות. בראש השיירה היה ג'יפ עם קצינים. הכוונה הייתה להפעיל את המוקש למכונה השנייה ולירות את הפיא"ט למכונה האחרונה. המוקש החשמלי לא התפוצץ. הפיא"ט קיבל פקודה לפעול על המשוריינים. אבל אלה בינתיים עברו מטווח הפיא"ט. הופעלו על כן הכלים האוטומטיים, ונזרקו רימונים. מולנו על גבעה הייתה מחלקה [ישראלית] אחרת שגם כן פתחה באש. מחלקה זו כיוונה את אִשהּ לא נכון וירתה עלינו, (20) ונאלצנו לסגת. כמה מצרים נפגעו. 

"הגענו לניצנים בשעה עשר בבוקר. האנשים היו עייפים משני לילות של 'אמבושים' ונשלחו לישון בלי רשות לפשוט את בגדיהם. כשהגענו לניצנים, ראינו את נסיגת הגדוד השביעי של הפלמ"ח (בפיקודו של יוחנן זריז) מאיסדוד. הם חזרו עייפים, חלקם בלי נשק ובלי נעלים (21) ועם הרבה פצועים. ביקשו מאתנו לחפות על נסיגתם, היות שמספר פצועים נשארו בחולות. (22) עלינו לגבעות הצפוניות מניצנים, על-יד בית-הקברות, וראינו מצרים מתעללים בגופות. פתחנו באש וגירשנום. אנשי הפלמ"ח מסרו כי חזרו בלי לדעת איפה ניצנים ולאן הם הולכים. התקשרנו עם קצין התכנון של גדוד הפלמ"ח, ואחרי שטיהרנו את הסביבה יצאנו אתו ועם כמה אנשים לאסוף את הגוויות למשק. הבאנו ארבע גוויות שהמצרים התעללו בהן וחזרנו לנקודה. תוך פעולה זו באנו קרוב מאוד לאיסדוד ואספנו גם כמה רובים ואלונקות שהוחזרו לפלמ"ח. הפלמ"ח דרש ששיירת אמבולנסים תבוא להוציא את שלושים הפצועים שלהם. הפלמ"ח עזב את הנקודה ברגל עם שקיעת החמה, אחרי שקברנו את חלליהם. על המחלקה שלנו הוטל לחסום את גבעה 69 כדי להבטיח את כניסת השיירה. הגבעה נתפסה והשיירה באה. קיבלנו מגבעה 69 הוראה לחזור לבאר-טוביה למנוחה, וכי בניצנים תישאר רק המחלקה של יוחנן מנהיים. ברגע שעזבתי את ניצנים קראו לי בחזרה והודיעו כי המא"ז פבלוביץ התנגד לעזיבתנו וכי נישאר עוד זמן קצר, נאַמן את המחלקה השנייה במרגמה ובמגל"ד (23) וברן, (24) ואחר כך נוכל לעזוב. השיירה בצאתה לקחה אתה את כל חפצינו היות שעמדנו בקרוב לעזוב כבר את ניצנים. באותו לילה יצאו הבחורות ברגל. נשארו רק עשר מתנדבות שלא רצו לעזוב את הנקודה". (25)

 

 

 

הערות

 

 1. דרור, ניצנים, עמ' 72. 
2. דרור, ניצנים, עמ' 73. 
3. פונדק, חמש משימות, עמ' 112-111. 
4. ראיון מוקלט עם אליהו מורג ב-2012 – בארכיון המחבר. 
5. ראיון מוקלט עם מיכל חומסקי-פרקש ב-2012 – בארכיון המחבר. 
6. ראיונות מוקלטים ב-2012 עם יאיר קליין ועם יעל הרשקוף-ניסנבוים – בארכיון המחבר. 
7. ארכיון צה"ל, ועדת חקירה, עדות אשר אזר. 
8. ארכיון צה"ל, ועדת חקירה, עדות חבר ניצנים, מפקד הפל"ם אליהו הוכברג. 
9. פונדק, חמש משימות, עמ' 112. 
10. כאמור, לחץ משרד הביטחון על אג"ם להעביר נשק ליישובים, שלמפלגות-האם שלהם היה מספיק כוח פוליטי ללחוץ על בן-גוריון ועל יתר ראשי המשרד. למפלגת "העובד הציוני" לא היה כוח לחץ כפי שהיה ל"שומר הצעיר", לקיבוץ המאוחד, לחבר הקבוצות, ולמפלגות שהם השתייכו אליהם, מפא"י ומפ"ם. 
11. א"צ, עדויות בוועדת החקירה בפרשת ניצנים, עדות בא-כוח מחלקת החימוש במטכ"ל, עדות רב-סרן שמעון אנטין, מארס 1949. 
12. ארכיון צה"ל עדויות בוועדת החקירה בפרשת ניצנים, עדות סרן נחמיה רפורט. 
13. ארכיון צה"ל, עדויות בוועדת החקירה בפרשת ניצנים, עדות טוראי עקיבא פלדמכר, חבר ניצנים. 
14. ארכיון צה"ל, עדויות בוועדת החקירה בפרשת ניצנים, עדות סגן אברהם טננבוים. מוזרה הטענה שבמלחמה, בשעה אחת-עשרה בלילה, אין אנשים בבסיס עורפי לפרוק נשק ממשאית. 
15. ארכיון צה"ל, עדויות בוועדת החקירה בפרשת ניצנים, עדות סגן ראשון שמואל רוטהולץ. 
16. ארכיון צה"ל, עדויות בוועדת החקירה בפרשת ניצנים, עדות סרן יוסף גלזברג. 
17. כינוי מקובל לתחמושת רסיקת-אוויר. על שם לפטננט (לימים – גנרל) הנרי שרפנל, שהמציא פגז ממולא כדורי מתכת קטנים ב-1784. 
18. מוקש נגד-אדם, שדריסת רגל מפעילה אותו. 
19. מוקש, שהנפץ שלו מופעל על-ידי זרם חשמל. 
20. דו"ץ, אש דו-צדדית – של כוחותינו על כוחותינו. הרבה שנים צה"ל התעלם מתופעה זו; ולכן, לא פעל ביעילות לצמצמה. 
21. הישראלים לעגו על כך למצרים במלחמת ששת הימים בלא לדעת שבחטיבת הפאר המיתולוגית פלמ"ח גם נהגו הלוחמים כך. לעג כזה הוא סימן לתרבות ביטחון ירודה, שעליה שילמנו מחיר כבד במלחמת יום הכיפורים. 
22. בניגוד למיתוס המקובל, שהפלמ"ח לא הפקיר פצועים בשדה הקרב. ראו אורי מילשטיין,קרב נבי סמואל – הכתובת על הקיר שלא נקראה, הוצאת שרידות, 2009. 
23. מקלע גרמני 34-MG (שתי האותיות הראשונות הן קיצור של המלה "מקלע" בגרמנית Maschinengewehr). הוכנס לשימוש הצבא הגרמני בשנת 1934.והיה בשימוש במלחמת העולם השנייה עד 1942. היה בשימוש צה"ל עד סוף שנות החמישים של המאה העשרים. 
24. מקלע קל תוצרת בריטניה. הוכנס לשימוש בשנות השלושים של המאה העשרים והמשיך לשמש עד 1991. 
25. ארכיון צה"ל, ועדת חקירה, עדות משה הנפליק.

 

 

הרקלייטוס "האפל"