العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

חייל של כנרת

 

 

 

 

ספרו של ארוניק ישראלי, הילד הראשון של קבוצת כנרת, בן 93, "חייל של כנרת". הוריו של ארוניק, חיה ובן-ציון ישראלי יסדו את הקבוצה. הספר מלווה תמונות רבות מהקמת הקבוצה ב-1913 ועד ימינו. הוא מבוסס על מסמכים, מכתבים ויומנים שארוניק כתב וכותב עד היום. הוא מהווה עדות מ לתולדות התנועה הקיבוצית שנוצרה בעמק הירדן לחוף הכנרת.

 

ספרו של ארוניק מגיע לשיאו הדרמטי בפרק העוסק ב"מלחמת העולם" בקבוצה, האם להישאר במתכונת הקיימת שכוננו המייסדים או להתאים את עצמה לנסיבות החדשות בישראל ולהפוך ל"קיבוץ חדש". 

 

הדרמה הקצינה כשבראש המתנגדים וכמעט יחיד ובודד עמד ארוניק ובראש מצדדים בשינוי עמדה מזכירת הקיבוץ, אם נכדיו וגרושת בנו, יעל דרומי. המאבק החריף בין ארוניק ליעל נחשף בספר לפרטי פרטיו. עם ההחלטה להפוך את כנרת לקיבוץ חדש, "מושב" בלשונו של ארוניק, לא שככה המריבה ובאה לידי ביטוי בניסיונות התקיפים לעצור את פרסום הספר. ארוניק לא נכנע ויחד עם הסיפוק שבפרסום, שילם מחיר כבד כפי שהוא רשם ביומנו: 

 

"שבת. באו שלוש הבנות שלי, ערכנו ויכוח על כל המצב שנוצר עם אורי מילשטיין (המו"ל, העורך, והמפיק של הספר). זאת הייתה שיחה מאוד לא נעימה - אני בודד... לצערי". 

 

"היום י"ח באדר ב'. יום הולדת, בן 93. אני בודד עם עצמי. עצוב הנתק מגורי שלא מרפה ממני" (20.3.2014). "אצל תרצה - יום הולדתה. בת 70. התאספה כל הפזורה המשפחתית. אני מקווה שעם גורי הפשיר הקרח" (29.3.2014).

 

אגרות ארוניק ואסתרקה

 

ארוניק, "חייל של כנרת", עמד על משמרתו ללא הרף. עם העט בידו הוא נאבק בכל עוז, בסגנונו המיוחד, על דעותיו וערכיו: צדק, שוויון והגינות. חברת כנרת, אסתרקה שפרירי, בת לווילנאים, ילידת כנרת, וצעירה מארוניק, החליפה עמו במשך כשנה איגרות בנושא: דרך הביטוי האישית השונה של כל פרט, בצד הדיון הנוקב על דרכו של הקיבוץ ועל אופי המשך קיומו. בפברואר 2002 הציעה אסתרקה לפרסם את חילופי המכתבים ב"עלון כנרת", התנאי היה: "בלי לשנות אף מילה!". העורכת התעקשה על שינוי מילים וכותרות וארוניק ואסתרקה החליטו אפוא, שלא לפרסם. הרשימות נגנזו. מסמך חזק, אנושי, המציג את דעתם של שני אנשים האוהבים את כנרת בכל ליבם, מכבדים מאוד זה את זו, אך אומרים את שעל ליבם בדרכים כה מגוונות. כתב ארוניק בעלון כנרת: 24.1.2002 ״מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו״ ימים קשים עוברים על-כנרת. היא נאבקת על פרנסתה, חוסנה ודמותה. אין לקנא בצוות המוביל את המאבק. לקראת תוכנית המשק לשנת 2002 פרסם עקרונות שהנחו את התוכנית. חמישים וארבעה סעיפים בתוכנית, מהם נראה לי המשמעותי ביותר סעיף מספר שש: ״שמירה על עקרונות הבסיס של החיים בקיבוץ - עבודה שלא בתמורה ישירה, ערבות הדדית וטיפול משותף בבריאות, בחינוך, ברווחה ובדיור.״ תוכנם של עקרונות הוא הבסיס לכל האחרים. הם התנאי לכושרנו להתמודד על עתידנו כחברה שוויונית וצודקת שכדאי להיאבק על דמותה. רק בכוחות משותפים, בלכידות, ״ביחד״, בהכרה בצדקתנו, ובעיקר - בנחישות לרכז את המאבק - הם הערובה שנתגבר ונצליח. כל בר-דעת מבין שאין כל קשר בין משבר המחצבה לבין המשטר הערכי-חברתי הפנימי שלנו. כל מי שמנסה לקשור בין הדברים זורה חול בעיניים ונוקט דמגוגיה שקרית. למרות כל זאת יש בינינו אנשים שיוצאים במערכה נגד אלו. כשכנרת נלחצת אל הקיר, כשמנגנוני ההגנה החברתית עייפים ונחלשים בגלל המאבק הכלכלי הקיומי, הם באים ובאצטלה שקרית מנצלים ״הזדמנות חגיגית" זו לקעקע את יסודות המרקם החברתי הקיבוצי שלנו שרק הוא הערובה לעמידתנו האיתנה במאבק. בכל אירוע ומכל במה מזדמנת הם מטיפים בנחרצות מיסיונרית בלתי-נלאית, והפעם ניצלו את משבר המחצבה למטרה הנכספת בעיניהם: ״שכר דיפרנציאלי״ שמשמעותו הפשוטה היא חלוקה לא שווה של ה״עוגה״, לאחד יותר ולשני פחות, אחד ״שווה יותר״ השני ״שווה פחות״. אותה אשליית מקסם שווא שקרית שתביא מרפא לכל תחלואינו, שבסופה תגרום לחשדנות, ליריבויות, לקנאות, למחלוקות, לשבירת חברויות ולריסוק חברתנו והווייתנו המשותפת. הם משולים ללהקת עורבים שחורים המשחרים לטרף, המריחים חיה פצועה, הם עטים עליה לנגוס כל אחד חלק גדול יותר מפגר זה - הקיבוץ. מי הם אלו? רובם יושבים במשרדים ממוזגים בקיץ ומחוממים בחורף, לרובם בסידור זה או אחר מחכה רכב צמוד, הם אינם מזיעים בקיץ בשדה ונרטבים בו בחורף, הם חושבים שהם עובדים הכי קשה ובמסירות ומשתייכים לקבוצת ה״שווים יותר״, ומתכוונים שכאשר תחולק ה״עוגה״ היא תחולק לטובתם ולקבוצת ההתייחסות שלהם – שכבת המנהלים למיניהם. מה גם שלחלקם יש ״עוגיות״ שבאות מחוץ לכנרת. הם אנשי ״צווארון לבן״ וניתן להגדירם ״העשירון העליון״ בחברתנו הקיבוצית. במאבק המחצבה שאנו עומדים בו היום והמלכד את כל שכבות אוכלוסייתנו ל״יחד״, המניע הוא תחושת הצדק שלנו, אותה מילה קטנה ״צדק״ שמייצגת עולם ומלואו. נגדה יוצאים אבירי ה״דיפרנציאליות״ שכל כולה מנוגדת לעיקרון זה, וצריך להגיד להם: די! הניחו לנו!

2.2.2002, שבת ארוניק יקירי, שלום לך, דווקא בגלל שאני מעריכה ומכבדת אותך, ואפילו, בדרכי, מחבבת אותך (אתה עצמך גילית לי פעם שאין רבים המעיזים להודות בכך בפניך), אני מוצאת אומץ להעז ולמחות כאן על הסגנון שאתה נוקט ברשימותיך בעלון כנרת. רציתי גם בעבר להגיב, אך התאפקתי, והנה אחרי רשימתך שהופיעה השבוע, החלטתי לא להתאפק עוד, ולהגיד לך: כל דעה, בכל נושא, יש לה מקום, יש לה כבוד וזכות להישמע, בתנאי שתובע באופן הראוי. אך למסר אלים, לנימה אישית פוגעת, לרשעות, לשנאה, אין מקום, גם אם מדובר בציפור הנפש, או בנושא שאין יקר ממנו, ובדרך זו בחרת להביע את דעתך, וכאמור, זו אינה פעם ראשונה. ועל כך צר לי מאוד! למרות שבוודאי אינני נמנית עם אלה שאתה תוקף, כי אינך יודע בינתיים את דעתי בנושא, אני מרגישה נפגעת באופן אישי בקוראי את הדברים. מקומם אותי מאוד הסגנון המתנשא, המחרחר ריב, המסוכן מאין כמוהו, שאינו מביא לשום מקום טוב, את זאת אנו יודעים היטב. אני מספיק אמיצה גם להגיד לך, שאולי בגילך המתקדם, איש שבע-ימים שכמותך, הגיע הזמן שתימצאנה בך גם מעט רכות ויכולת התפשרות, במקום סכינים המאפיינים את גיל ההתבגרות המוקדם. תחשוב על זה, תחפש, אולי תמצא... בכל אופן הסגנון שבחרת לא יוסיף לך אוהבים ולא מקשיבים, אלא להפך. זה לא אכפת לך? לי זה אכפת, כאמור לעיל, בגלל הערכתי וחיבתי אליך למרות הכול. אסתרקה 7.2.2002 אסתרקה יקירתי! חן חן לך על איגרתך האמיצה בה את תוקפת במילותיך הבוטות את סגנוני ברשימותי בעלון כנרת, בו אני תוקף במילותי הבוטות את אלו שעליהם את באה לגונן ואת עלבונם לתבוע. את מבקרת בעיקר את הסגנון, אף פעם לא הצטיינתי בשפת חלקות ותמיד בזתי לשימוש בנופת- צופים של מילים מיופייפות ופרגונים מטופשים שבינם לבין משמעות חומרתם של המעשים, הנושאים והאנשים המבוקרים, אין ולא כלום. מילים צריכות לתאר נאמנה את המצבים והכוונות. צר לי לאכזבך, יקירתי, אבל אינני יכול ואיני רוצה להיות ״ילד טוב ירושלים״ ולשנות ממנהגי. אבל כל זה רק סגנון, ומה בקשר לתכנים שהם העיקר? איננו נמצאים במרומי קתדרה אוניברסיטאית ומקיימים דיונים תיאורטיים על צורת חיים, על תכנים ועל עקרונות. זה ניתן לעשות באווירה פסטורלית ובסגנון תרבותי, בפירגון האחד לשני ואחר ללכת כל אחד לדרכו. כאן ועכשיו נאבקים על החיים, המאבק על-כנרת כקיבוץ נגד אלו שבאים לחסלה ככזאת. כל דעה זכאית להישמע, ולא נגד זה אני יוצא. אני יוצא נגד מעשים. נגד הפעילות המיסיונרית הבלתי-נלאית של מהרסי קבוצת כנרת שאינם בוחלים בשום סגנון מהוגן וצירוף מילים שקרי לקידום מטרה נלוזה זו. את פוסלת נימה אישית, מדוע? אנשים עושים את זה, נגד מי אטען! נגד אלוהים? את מתקוממת נגד סגנון המחרחר ריב. כן! אני בפירוש מתכונן לריב על נפשה של כנרת, ריב ששובר חברויות. האם יש חברות אחרי זה? בימים טרופים אלו אני חושב הרבה על הורינו. על אבא שלי בנציון ועל אבא שלך יצחק שפרירי. אילו אנשים נפלאים היו, איזה נכס לתפארת הורישו לנו - קבוצת כנרת! ובאים כל מיני כאלו ש״זקנתם מביישת את צעירותם״, או כאלו שבכלל לא היה להם מה לבייש ועושים הכול בכדי לנתץ, לחסל, ולהעביר מהעולם יצירת מופת חברתית זו.

תגידי, ״טובת כנרת לפניהם״. לא. גם אם יגידו זאת בסגנון הכי מנומס, זה לא נכון! תפיסת-העולם שלהם: ״אנו בני תמותה רגילים הדואגים בראש ובראשונה למשפחתם, שואפים לכסף ולרמת חיים ורוצים להוריש רכוש לילדיהם.״ זהו, כסף, כסף פרטי, זה בתמצית חזות הכול. מי שרואה בזה את תכלית החיים, שיהיה הוגן ויחפש את זה במקום אחר. וצריך להגיד להם את זה. אף פעם לא הייתה ההוויה הקיבוצית תנועה המונית, איזה אחוז קטנטן בארץ-ישראל הציונית. אפס שבאפס מאוכלוסיית הגלובוס, אבל הצודקת וההגונה ביותר מכל ההתחדשויות החברתיות ויחד עם זה בת-ביצוע ועל זה יש קבלות. זה לא מתאים למרבית האנשים ולכן לא הצטרפו או עזבו כשחשבו שזה לא בשבילם, ואילו עכשיו וכאן באים אנשים ובמקום לעשות מה שעשו אותם אנשים הגונים שעזבו - החליטו לקעקע את היסודות שעליהם מבוססת החברה הקיבוצית בכנרת ולהפוך את כנרת ל״לא-קיבוץ״ וכל העקרונות והצדק שבהם שילכו ״קיבינימט״. המניע למעשיהם זה לא שימור כנרת כקיבוץ, המניע הוא אגואיזם פרטי אישי, המניע הוא תאוות כסף פרטי וריחו המשכר, המניע הוא חטוף ואכול מה״עוגה״ הכללית שמתפוררת, מישהו אומר זאת בגלוי ומישהו מסתתר מאחורי מילים מסוגננות יפות כמו ״התחדשות״ או ״שינוי״, ואני כועס, ועוד איך כועס על המעשה הבלתי-הגון של אלו העוטפים את המעשה הזה בטרמינולוגיה מיופייפת שקרית. לגבי, ולאחרים, זה לא דיון אקדמי בעל נימוסים וסגנון תרבותיים, זה מאבק מעשי על עצם החיים של כנרת כקיבוץ. אז מה נשאר לי לעשות? לצעוק! לצעוק חזק ובביטויים שרק בצעקה מובנים. את זכות הצעקה, וככזאת, את רוצה למנוע ממני? למה? ובמקום זה להיות חביב, אהוד, ומקובל ולהסתפק ב״נו, נו, נו, זה לא יפה!״ ובינתיים מחריבים את עולמנו. אולי רק ב״צעקה״ כזאת שתהדהד מקצה המחנה לקצהו, אולי רק היא תעורר תמימים מתמימותם, שרבים מהם בינינו, ויבינו לאן מובילים אותם. זהו, אסתרקה, ניסיתי להסביר לך את עמדתי, אני מניח שלא השתכנעת. את מציעה לי ״בגילי המתקדם ושבע הימים״, כדברייך, ״להפוך חברבורותי״ ולגלות ״רכות ויכולת התפשרות״, להיות ״קְוֶוצ׳ניק״? וכי ככזה את תמשיכי לחבב ולהעריך אותי? ואולי להפך? בידידות, ארוניק 11.2.2002 ארוניק שלום לך, אני בכל-זאת מתעקשת "לשוחח" אתך על ה"איך" ולא על ה"מה", וזאת משתי סיבות: 1. אולי תתפלא - ה"מה" לא מעסיק אותי כמעט, אני עצלנית בשביל לחשוב עליו, לא כל שכן בשביל להילחם בגללו, ואין לי דעה מגובשת. 2. ה"איך" - האופן שבו אתה בוחר להתבטא - מפחיד אותי עד מוות! אך בטרם אמשיך, אומר לך כי איני באה לגונן על איש. אלה שאתה תוקף יודעים להגן על עצמם ואינם נזקקים לעזרתי. אולי בחרו שלא להגיב, ולהתנתק, כי נקעה נפשם מסגנון בוטה, פוגע, מכפיש ומזלזל - בבחינת "שומר נפשו ירחק", ואני באה להגן על עצמי, כי כאמור לעיל, אני פוחדת! אתה יודע, ארוניק, כאשר קראתי את תגובתך אלי, והבנתי שוב כמה שנאה, כמה כעס מזינים אותה, חשבתי שאם הייתי עומדת לידך בזמן שכתבת, אולי היית מרים עלי יד, או אולי סכין... אולי אתה לא מבין כמה זה קרוב, כמה קצרה הדרך מאלימות מילולית לתקיפה פיזית, כמה כוח יש למילה וכמה רחוק השפעתה מגעת. כולנו יודעים זאת, אך לצערי, רובנו לא הפנמנו זאת מספיק טוב. וישנן מספיק דוגמאות. מישהו זוכר למה התפלגה התנועה הקיבוצית לפני חמישים שנה? מישהו יכול הצביע על סיבה אחת שהצדיקה התפרקות של ניגודים משגשגים, התפרקות של משפחות, זריקה של ילדים מצד לצד ותוהו ובוהו כללי? יש לך תשובה לכך? אין לך!

אנשים כמוך וכמוני לא היו מסוגלים לפתור חילוקי-דעות ביניהם מבלי לשנוא, מבלי לקלל, מבלי להסית, מבלי להתייחס איש אל אחיו כמו אל אויב המאיים על החיים, על הקיום! (על מה הם התווכחו בכלל? על השפם של סטאלין, או אולי על התחת שלו?..). כך מהר מאוד אי-אפשר היה לשבת ביחד בחדר אוכל, בבית הילדים, בענף, וכדומה. מכאן הדרך להתפרקות וחורבן קצרה וסופית. כמה זה אידיוטי ופתטי ומיותר! לא צריך ללכת רחוק אחורה, שלוש היריות עדיין מהדהדות באוויר, ומי יודע מה ילד יום. ושלא יגידו לי שזה סיפור אחר, זה בדיוק אותו הסיפור! את יצר המלחמות לא אנחנו המצאנו, אלא מי או מה שברא את האדם, כמו את יתר בעלי- החיים, כי מבלי יצר הקיום לא יכלו לשרוד. אבל - מוׂתר האדם מן הבהמה, מן בעל-חיים אחר, הוא יכולתו של האדם לשלוט על היצר. זה קשה, כמה זה קשה, אך אפשרי. לא לחינם לא אמרו חז"ל: איזהו גיבור - המנצח במלחמות ולא איזהו גיבור - המנצח בוויכוחים אלא: איזהו גיבור - הכובש את יצרו! כי במלחמות אין מנצחים, רק מובסים ומפסידים. גם את זאת לימדו אותנו החיים וההיסטוריה, וגם את זאת אנו מתקשים להפנים. ארוניק, אוסיף ואומר לך עוד זאת - ההורים שלנו לא היו קדושים. הם היו אנשים צעירים ואמיצים שיצרו את מה שיצרו בהתאם לתנאי המקום והזמן, כדי שאפשר יהיה, פשוטו כמשמעו, לשרוד במדבר שהיה פה. גם הם רבו והתווכחו, אהבו ושנאו. אם הם היו עכשיו בוודאי גם הם היו חלוקים בדעותיהם על עתיד הקיבוץ, ולא כולם היו נעמדים על "רגליהם האחוריות" כדי להשאירו כפי שהם יצרו אותו. אני אוהבת ומכבדת את האנשים האלה כמוך, אך עם כל הכבוד והאהבה - הם אינם רלוונטיים לוויכוח שמתנהל היום. אעז ואגיד לך עוד, שגם אני וגם אתה פחות ופחות רלוונטיים לוויכוח זה, בהיותנו אנשים שיכולים להסתכל על חייהם יותר אחורה מאשר קדימה, כשילדינו, גם שלי וגם שלך, אינם חיים אתנו, ועתידם אינו תלוי בעתיד כנרת. ולכן, כן, אני מאמינה, ראויה מידה של צניעות בבואנו אנחנו לחרוץ גורלות, ועוד עם חרבות שלופות! זכותנו לדאוג ולחשוש, זכותנו לכאוב, זכותנו לחשוב ולהביע דעה. אבל חובתנו, כזקני השבט, לתרום מה שביכולתנו כדי שהאוויר יישאר שפוי, כדי ש"סכינים וחרבות" יהיו מחוץ לתחום, כדי שכאשר יוחלט מה שיוחלט לא תישאר כאן אדמה חרוכה, ואפשר וכדאי יהיה להמשיך ולנשום כאן, במקום לנוס מכאן. ארוניק, אינני תמימה כדי להאמין שאתה רוצה או מסוגל להשתנות, אך עליך להבין כי המבקשים שינוי אינם אויביך, אינם מאיימים על חייך ולא על קיומך. זה לגיטימי לרצות שינוי, זה לגיטימי להתנגד לשינוי וזאת מבלי שאיש יואשם בבגידה, מצד זה או אחר. אני מאמינה שחובתי להעביר אליך את דעתי והרגשתי (להזכירך, רק על ה"איך") ואת הפחד הגדול שאני מרגישה מתוצאותיו בבוא היום. ואת זה עשיתי. אסתרקה נ.ב. הכתב שלך - ממש תענוג. אם לא הייתי מכירה אותך הייתי חושבת שזה כתב של "קְוֶוצ'ניק" אחד. (ביטוי שלך). 14.2.2002 אסתרקה שוב שלום! נדהמתי לקרוא במכתבך ולדעת שה"מה", כלומר התוכן, לא מעניין אותך, אלא רק ה"איך", כלומר החליפה היא חזות הכול בעיניך. וזאת כיוון שאת מתעצלת לחשוב ואין לך דעה על ה"מה".

הכתובת באותיות גדולות על הקיר להיות או לחדול, ואת אפילו מתעצלת לקרוא את זה וכל שכן לחשוב ולגבש עמדה. צר לי, ממך ציפיתי ליותר, ובמקום זה את פוחדת, פוחדת ממה? מאמירה ותיאור האמת? מפחיד אותך עד מוות האופן (ה"איך") שאני מתבטא שהוא "פוגע, ומכפיש, ומזלזל". על מה יצא קצפך? כשביטויים שלך: "שנאה, מרים ידיים, שולף סכין, אלימות מילולית, תקיפה פיזית, חרבות שלופות ואפילו רצח ראש ממשלה," כל אלו ביטויים שלך הבאים לתאר את הפחדים מהסגנון שלי. האם, לשיטתך, אלו אינם חלק מה"איך" שנגדו את יוצאת? בחייך, אסתרקה, קצת פרופורציה. את מזכירה את המאבק והפילוג בקיבוץ המאוחד, הוא היה על ה"מה" כנגד אלו שראו ב"איך" והעמידוהו בראש, את הסמל, את ה"שפם של סטלין". וכל פרשנות אחרת היא מעוותת. את ממליצה לנו, בגילנו, להסתכל אחורה על חיינו ולא קדימה (אזכירך שיש לי עוד עשרים שנה), אנחנו לא ״רלוונטיים״ (מונח מודרני). והיה אם אשאל פעם: ״היכן היית ביום פקודה?״ מה אשיב? ״נחתי על זרי הדפנה״? דווקא אנחנו, ״זקני השבט״, בעלי ניסיון החיים - חובתנו לא לדום, ולהתריע נגד הבאים להרוס, לחסל, ולקעקע עד היסוד את רקמת חיינו, בקיצור את ה״מה״ שאת מתעצלת לחשוב עליו. כל הביטויים הנחמדים והמעודנים שלהם: ״שינוי״, ״התחדשות״ וכו' אינם אלא בלוף אחד גדול ואחיזת עיניים. נגדם אני יוצא וכל זאת ״בכדי שאפשר וכדאי יהיה להמשיך ולנשום כאן במקום לנוס מכאן.״ (נוסח שלך). אלו אינם אויבי, אלא רק יריבי, אבל הם מהרסי כנרת כקיבוץ (ומה זה, בפעם אחרת) ונגדם צריך להיאבק, ובמאבק כמו במאבק. ואת ילדה, אל תפחדי... בתקווה, ארוניק 15.2.2002 ארוניק, ארוניק - הפעם אתחיל מהסוף. השורה האחרונה במכתבך, "ואת ילדה, אל תפחדי...", ממש ריגשה אותי והציתה בי זיק תקווה שאם אתה בכל-זאת מסוגל לכתוב משפט רך ומתוק כזה, אולי כדאי להמשיך את הדיאלוג איתך. לומר את האמת, בכל פעם מחדש, כשאני פוגשת את דבריך הכתובים, אינסטינקטיבית אני מרגישה צורך לתפוס מחסה, או לחלופין, נטייה להרים ידיים ולומר לעצמי שאין עם מי לדבר! אתה כל-כך נחרץ, כל-כך חד-משמעי, ובלתי-מתפשר שזה אכן מפחיד. כי מה פירוש "במאבק כמו במאבק"? איך נראה לך המאבק הזה? הכי לדעתך מי שמבקש שינוי בא להרוס את כנרת, ולפיכך דינו פשוט להסתלק מכאן. (אמרת זאת במכתבים קודמים). ברוח זו, אולי יציע מישהו כי על המתנגדים לשינוי להסתלק מכאן, כי הם בהתנגדותם יביאו להרס ולניוון הקיבוץ. ובכן, איך יתנהל המאבק לשיטתך? האם החזקים והרבים יותר יסלקו את המעטים? או אולי יתחפרו המחנות בתעלות ויזרקו אבנים זה נגד זה, יהיה טרור, תהיה אלימות, ואיפה הגבול? חשבת על זה? שים לב למילים שאתה משתמש בהן. כולן ממילון המונחים הצבאיים. הנה כמה דוגמאות, רק ממכתבך האחרון: להיות או לחדול, יום פקודה, זרי דפנה, להרוס, לחסל, לקעקע עד היסוד, מהרסי כנרת, להיאבק, במאבק כמו במאבק ועוד... המושגים להקשיב, לשוחח, להידבר, לחפש דרכים, לשכנע, להבין, להרגיש – אינם נמצאים במילון שלך, ואין לך ספקות. הכול חד וחלק: ישנה קבוצה של אנשים שדעתם אינה כדעתך וצריך להיאבק בהם, ושיעופו מכאן! אין זה משנה או חשוב אם ישנם בהם קרובי משפחה שלך, או חברים שלך מזה שנים רבות... כי "במאבק כמו במאבק", אפשר לדרוס ולפגוע ולגרש, ולעזאזל החברות. וזה אכן מפחיד! אני מזכירה לך לסיום, ארוניק, שאני מתייחסת רק ל"איך" ואיני נבהלת אם בשל כך פוחת ערכי בעיניך. איני עוסקת במילוי ציפיות של איש, רק את של עצמי. כרגע, מבחינתי מדאיג יותר לא אם כנרת תישאר קיבוץ או לא, אלא איזה פרצוף יהיה לנו כאנשים, כקהילה, כחברים בסוף התהליך. האם יישאר כאן בכל-זאת "אוויר שיהיה כדאי לנשום" או שתהיה כאן אדמה חרוכה עם מושב זקנים שלא ירצו להביט אחד על השני. וכשאותי ישאלו ביום פקודה - "איפה היית?" אענה: עשיתי ככל שיכולתי כדי להרגיע ולנטרל את חמומי המוח, לחזק את השפויים, ולשלול תוקפנות, לעודד ולתמוך בהידברות, בהקשבה, בסבלנות, בסובלנות וברגישות. ואתה, ידידי, אל תפחד ממילים רכות... מידה של רכות היא הכרחית, ומשתלמת בסופו של דבר, ואת זאת לא אתעייף מלומר לך. אסתרקה 19.2.2002 

אסתרקה חביבתי, (תואר המכשיר המשך הדיאלוג) את מתעקשת לא להבדיל ולהבחין בין ״שינוי״ ל״הרס״. את נצמדת לטשטוש בין מצבי יסוד אלו שרק מילים נחרצות וביטויים חד-משמעותיים בכוחם לתאר אותם. את חוזרת ללא סוף על הטענה שכאילו מי שדעתו אינה כדעתי צריך לעוף מכאן - ולא היא. אנא תפסיקי להתעצל ולחשוב ובואי נראה מה המחלוקת. הבה נגדיר בתמצית מה זה קיבוץ - מסגרת מחייבת לרקמת חיים חברתיים משותפים שערכיה ותכניה הם בקיצור: צדק חברתי, שוויון, עזרה הדדית, ערך העבודה, הגינות, טיפוח ה״יחד״, "כל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו.״ אלו הם ״עשרת הדיברות״ (סליחה על ההשוואה הבומבסטית) של היצירה החברתית הייחודית שנקראת קיבוץ. לבני-האדם יש עוד ערכים רבים כמו חברות, מטלות לאומיות וכו'. אבל אלו שמניתי ישנן רק לקיבוץ. זה ייחודו וזו גדולתו. השאלה היא רק מי מוכן הלכה למעשה לממש ערכים אלו בחיי יום יום. רק המסגרת הקיבוצית עושה זאת. במשך השנים חלו שינויים, במהותם טכניים וסידוריים, אבל העקרונות הבסיסיים נשמרו וזה השוני העיקרי בין ״שינוי״ ל״חיסול״ שאליו פועלים חסידי ה״התחדשות״: במקום צדק - יבוא כסף, שוויון - מדוע? יש שווים פחות (מתורגם לכסף), עזרה הדדית? שכל אחד ידאג לעצמו. שוויון ערך העבודה: עבודת המנהל שווה יותר (בכסף) מעבודת הרפתן, ובהתאם השכר הנקרא ״שכר דיפרנציאלי״, הגינות? טיפוח ה״יחד״? מה זה שווה בכסף? כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו? עיקרון אנכרוניסטי שיש להפטר ממנו. בכל אלו רמיסת עשיית הצדק ברגל גסה שבגדול המאחד את כולם - כסף, כסף פרטי. אלו בסופו של דבר יסודות ה״התחדשות״ להם אני קורא ״הרס״ ונגדם אני יוצא וקורא למאבק. את מדברת על חברות. יש חברות אישית ויש חברות לדרך חיים. את יודעת החברים הטובים ביותר שלי אינם בכנרת ואינם קיבוצניקים ואינם שותפים איתי לדרך חיים ולעומת זאת יש בכנרת ״חברים״ שאני מקבל חררה כשאני נזכר בהם, ובכל-זאת הם חברים לדרך חיים משותפת שבחרו בה מרצונם החופשי. בחלקם מנוחיות, בחלקם ממשיכים מאינרציה אבל מקבלים המסגרת המחייבת. למיסיונר הראשי יש אח שאני מאוד מעריך ומכבד, שכבר לפני כארבעים שנה התגלה לו ״האור בקצה המנהרה״ והחליט שקיבוץ זה לא בשבילו, אמר יפה שלום, ועזב, ונשאר בחברות יפה עם כל חברי כנרת. כמוהו יש רבים, גס כל ילדי כך נהגו. כל אלו לא ניסו ״לשנות״ את כנרת, ל״אי -קיבוץ״ איש לא גירש אותם, הם פשוט נהגו בהגינות. ואילו אלה שהיום או לפני עשר שנים ״נגלה האור" לפניהם - איפה ההגינות? אומרים הם: ״אוהבים את המקום,״ יש לידנו יישוב עם אותו הנוף וגם עם אותו השם, רק מושבה ולא קבוצה, ופער ערכי עצום בין שתיהן - הם רוצים ומובילים לעוד מושבת כנרת. את שואלת איך יתנהל המאבק: ״החזקים יסלקו את המעטים, יתחפרו ויזרקו אבנים, יהיה טרור, אלימות״ - את אמרת, מונחים שלך. לא! המאבק הוא בדיבורים, בוויכוח נוקב ללא טשטוש, בניסוחים מעורפלים ודו-משמעותיים. בגלוי וביושר, בנחרצות של מילים שאת מפחדת מהן, וזאת בכדי להבהיר למתעצלים לחשוב, או למיתממים, או למתעלמים ונרתעים לראות את האמת שתשבור את אשלייתם. זאת המחלוקת ועל זה המאבק. הוא נגד שבירת לוחות הברית של היצירה הנקראת קיבוץ. אותך לא מדאיג אם כנרת תישאר קיבוץ. אני יודע על קיבוצים שהיו זריזים ביותר בתהליך ה"התחדשות" ודווקא שם נוצרה אדמה חרוכה ביחסים בין החברים. העזובה התגברה, באחד מהם עזבו ארבעים אחוז כי אם שם המשחק הוא כסף - לעזאזל האנושיות. עכשיו הם מנסים מהלכים לחזור למה שהיו. כמו-כן התהליך של "שיוך נכסים" שהוא סעיף ב"התחדשות" הביא לגל עכור של הקמת עמותות של בנים עוזבי הקיבוץ, חלקם בחוץ לארץ, המתארגנים לכוח שייתן להם לזכות ב"נתחי ירושה", מנכסי הקיבוץ שמתפרק, בגין הוריהם שבנו אותו ושהלכו לעולמם ו/או חיים עדיין. כסף, זה שם המשחק. זה לא מבהיל אותך? ברצוני לסיים בנימה יותר מפויסת. את דופקת לי בראש רכות, רכות. כמו שיש אצלי נוקשות שרואים אותה. כן, יש גם רכות, פשוט לא רואים אותה. כשהוצג לגרפולוג כתב-ידי הנאה פסק: לבעל כתב יד כזה יש נשמה מעודנת... הבנת? לסיום פרק ההתכתבות בינינו בואי נסכם - שאיננו מסכימים. בכנות, ארוניק נ.ב. עם "סגירת הגיליון" הגיע לידי עיתון "הקיבוץ" ובו כתבה גדולה בשם: "פילוג עכשיו"... 20.2.2002 ארוניק ידידי - תודה לך על הרצאתך המלומדת על עקרונות הקיבוץ וכו', אך לצערי (או לצערך), לא תוכל לגרור אותי לוויכוח הזה, כי מטרת שיחותי אתך אחרת, בחייך, למה אתה מתעקש לא להבין זאת? בדבר אחד הצלחתי אתך, על כך גאוותי, וזאת לא תוכל להכחיש: סוף-סוף חשפת את "קצה שמלתה" של הרכות. המסכנה הייתה נעולה עד היום במגרה של הגרפולוג. הנה מה שקורה כאשר נועלים רכות במגרה סודית ועמוקה - מיד משתלטת החררה, ובגדול! עלה על דעתך שאולי גם למתנגדיך יש חררה במחסן? ועכשיו איך ייראה המאבק? מלחמת חררה בחררה? נפלא ונהדר! איזה עתיד ורוד ומתוק לשארית חיינו המשותפים! אתה יודע, ארוניק, פעמים רבות במהלך שיחותי איתך, לוקחות אותי המחשבות אל המציאות הקשה כל-כך במדינה שלנו: איך שני עמים ממשיכים להרוג זה את זה, ומתעקשים שלא לעצור ולדבר. איך הטרור מזמין כוח והכוח מזמין טרור וחוזר חלילה, ובסחרור המטורף הזה, כשאין מוצא נראה לעין הולכת ונחלשת התקווה. על כן, מתוך הייאוש, הגובר באשר למה שמתרחש סביבנו, ומתוך האמונה שאנחנו כאן, בחלקת אלוהים שלנו כן מסוגלים ואף חייבים למצוא שבילים איש אל אחיו, לפני שנאבד שליטה ונפוצץ הכל - אני מזמינה אותך להתנער, "להניח את כלי הנשק ולצאת מהבונקר", לנשום נשימה עמוקה, להרים את הראש ולהישיר מבט אל יריבך (ככה אתה כינית אותם). אנשים בגילך ויותר צעירים, בגילם של ילדיך ואף נכדיך, המבקשים להמשיך ולחיות כאן איתך מבלי להילחם. לרגעים נדמה שתהום פעורה מתחתינו, אך זה לא חייב להיות שבר, אם נשכיל להושיט יד, למתוח גשר ולשמור על הקשר. הנך מוזמן להצטרף לדיאלוג מאופק ושפוי, המכיר בזכות האחר לדעה משלו, וגם אם יהיה קשה וכואב עד מאוד, דיאלוג כזה הוא מחויב המציאות. בהצלחה ובתקווה

אסתרקה נ.ב. למזלנו, הטבע אינו מתחשב במצב המדיני או הכלכלי או החברתי. הוא, הטבע, חוגג את החגיגות שלו ובגדול. על כן, לפני כל דבר אחר, הנה המלצה אישית: לצאת אל הטבע! אין צורך להרחיק נדוד, כאן, קרוב, על-ידנו, פריחה משגעת וריחות, ויופי שאין לו סוף. ואולי, כשכבד על הלב, אפשר שגם זו נחמה. ארוניק, מאחר שהצעת שנסכים על אי-הסכמה, ומאחר שלדעתי מיצינו את מה שיש לנו לומר, ולמרות שהשיחות שלנו נעמו לי מאוד (אני חושבת ששנינו הרווחנו משהו טוב...) אני מציעה שנעשה פסק זמן ב"מגעים". אבל - מבקשת אישורך לפרסם את החומר שהצטבר, כמו שהוא, אות באות, ללא עריכה, ב"עלון כנרת". אני מאמינה שזו הזדמנות טובה לקוראים להזדהות עם רעיונות שהובעו על-ידיך ועל-ידי, לחשוב בעצמם, לשוחח ביניהם על הדברים, לבחון איש איש איפה אני נמצא, ואולי גם ללמוד משהו. אני מקווה ומאמינה שתסכים. ואם תרצה שהמילה האחרונה תהיה שלך, מצידי זה בסדר. אחכה לאישורך. אסתרקה 24.2.2002 אסתרקה, התכוונתי להסכים להצעתך לפרסום ההתכתבות בינינו "אות לאות ללא עריכה" כדבריך. נתתי את כל החומר לעיון לעורכת העלון והיא פוסלת כמה משפטים, שלא מקובל עלי. אי-לכך נצטרך לוותר על הרעיון. אבל אני מרשה לעצמי לתת למספר חברים לקרוא את היצירה ללא המספריים של הצנזורה. כתבת: "שני עמים ממשיכים להרוג זה את זה." סליחה, טעות! אחד הורג והשני מתגונן. הפעם לא אבוא ב"הרצאה מלומדת" בנושא "עקרונות מדינת ישראל", מצבה ועתידה. לבטח בעניין זה הפער בינינו רחב ביותר. את מיואשת ואני לא. מאחר שנתת לי את זכות המילה האחרונה, אני כותב שורות אלו לא בכדי להוסיף על אלו שנכתבו כבר, ו/או לפתוח בדיאלוג מחודש, אלא פשוט בכדי לתת החבטה האחרונה ב"פינג פונג" כדי שהאקורד האחרון במוזיקה יהדהד וייזכר. בתחושת הקלה ארוניק סגנון ודרך שלום חברות וחברים, תגובה בכתב שהעברתי לארוניק ישראלי, בעקבות רשימתו בעלון הקודם, תחת הכותרת "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" - הניבה חליפת מכתבים ממושכת בינינו, העוסקים, בעיקר בנושא סגנון ודרך, בשולי הוויכוח על עתיד הקיבוץ. בסיום ההתכתבות, הסכמנו שנינו להעביר את החומר לפרסום בעלון, אך מפאת דרישת העורכת לשינויי נוסח, שלא היו מקובלים על ארוניק, ירד הפרסום בעלון מהפרק. מאחר שאני מאמינה ובטוחה שהחומר חשוב מאין כמוהו, וראוי להיחשף בפני כל עין, אני מזמינה את מי שמעוניין, לפנות אלי (בעל-פה, בכתב, בטלפון, תא קולי וכו') ואשמח להעביר עותק מצולם, ללא שינויים, אות באות. אני מחכה לכם! אסתרקה לין זו דרכי חליפת המכתבים בין אסתרקה וארוניק הינה מסמך מעניין וחשוב מאין כמוהו, ובנוסף לכך גם מהווה חומר מעניין ומזמין קריאה, שבתור "עיתונאית" הייתי שמחה לפרסמו בעלון ואין לי ספק שהיה זוכה להרבה "רייטינג". אולם - וזה אולי המקום להבהיר שוב - עלון כנרת הוא עיתון פנימי, אפילו "משפחתי", והוא שייך לכולנו. על כן, יש בו מקום לכל דעה, עמדה, ביקורת (וכן, גם פרגון...), אך אין בו מקום להשתלחות אישית ו"מכות מתחת לחגורה". על עקרונות אלה אני משתדלת לשמור מכל משמר! אני עושה כל מאמץ להגיע עם הכותבים להסכמה, לפעמים על שינוי מילה אחת, או משפט, ואם זה לא ניתן - הקוראים מפסידים... כל מי שהחומר הרלוונטי, בו מדובר עכשיו, יגיע לידיו ויקרא בו (ואני בטוחה שיהיו רבים), יבין וישפוט בעצמו. הכול שאלה של סגנון ודרך, ובכך אני מזדהה במלוא מובן המילה עם אסתרקה. בברכה - שושנה דורי עורכת עלון כנרת חמש שנים אחרי... 25.2.2007 ארוניק שלום לך,

 

יומיים עברו עד שהעזתי לפתוח ולקרוא את הדף האחרון שלך. מתוך היכרותי עם דפיך הקודמים ידעתי ששמחה גדולה לא מחכה לי בו, ואמנם צדקתי: לא שמחה - צער גדול מאוד גרמת לי.

 

 צר לי עליך ארוניק ידידי,

 

וצר לי עלי. כי אני מרגישה שהכבוד והחובה שאני מתעקשת להמשיך ולרחוש לך, נמצאים בסכנה הולכת וגוברת, ומאבדים את כוחם מדי יום. 

 

אני יודעת שמושגים אלה (כבוד, חובה ודומיהם) נמצאים בתחתית רשימת הדברים שנחשבים בעיניך, אם בכלל, או ראויים להילקח על-ידיך בחשבון. 

 

למרות ובגלל זאת, אין לי כוונה ולא אנרגיה לוויכוחים אתך, ולצערי גם לא אמונה שאתה מסוגל להירגע, או לפחות "להרגיע" את הסגנון שלך.

 

על כן אבקשך מאוד: עשה עימי חסד והוצא אותי מרשימת התפוצה שלך, אל תשים בתא הדואר שלי את הדפים שלך. 

 

זאת כאמור כדי לשמור על עצמי, למען אוכל בדרכי שלי להציל את שארית הכבוד והחיבה שעדיין מפעמים בי כלפיך. 

 

אסתרקה 

 

אתה לא צריך להשיב לי. 

 

4.9.2007 

 

אסתר לין - שלום! לפני חצי שנה כתבת לי: 

 

"להציל את שארית הכבוד והחיבה שעדיין מפעמים בי כלפיך". אעשה עימך "חסד" - כבקשתך. 

 

אני מצרף כאן את ה"יצירה" האחרונה שלי שהופצה לכל החברים. זה יעזור לך להיפטר מגיבנת שמציקה לך, "שארית הכבוד והחיבה שעדיין מפעמים בך כלפי". 

 

ארוניק ישראלי 

 

14.10.2007 

 

ארוניק, חבל שאין לי מצלמה נסתרת ליד תאי הדואר. 

 

אפשר היה להראות לך איך אני משליכה לפח האשפה מבלי לקרוא את כל הדפים שלך.

 

(זהו גורלם גם של יתר הדפים בסגנון זה). 

 

ביקשתי אותך בטוב, יותר מפעם אחת להפסיק, אבל אתה בשלך, לא מקשיב, לא מתחשב, ממשיך להטריד. 

 

האם אתה באמת כל-כך אטום? 

 

די, רד ממני. 

 

תודה, 

 

אסתרקה 

 

בזה מסתיים הרומן בין אסתרקה וארוניק.

 

חבל...

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"