العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

קיבוץ בדיכאון

 

 

1. מריחה  

 

דוח ועדת החקירה הצה"לית הסודית לפרשת ניצנים, מסקנותיה והמלצותיה, הוגשו לשר הביטחון ולרמטכ"ל בשבעה-עשר באפריל. (1) כיוון שבעדויות ובדוח היו ממצאים קשים, התלבטו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון והרמטכ"ל יעקב דורי מה לפרסם מתוכם. (2) כבר אז שררה בישראל הצעירה תרבות ביטחון בלתי דמוקרטית, והיא שלציבור הרחב אסור לדעת את האמת, בייחוד אם היא נוגעת למחדלים של צה"ל, בטענה השקרית שהפרסום מסכן את בטחון המדינה. בחודש מאי העביר הרמטכ"ל לקבוצת ניצנים קטעים אחדים ממסקנות הוועדה, המזכים את חבריה מן ההאשמות של מסמך אבידן-קובנר. 

רב אלוף יעקב דורי כתב: "א. בפקודת-היום של חטיבת 'גבעתי' נכללו פסקאות שיש להן משמעות של הטלת דופי כלפי לוחמי ניצנים. פקודת-היום, שנכתבה מתוך כוונה רצויה לחזק את רוחם של מגיני מרחב הדרום, לא שיקפה את כל האמת על התגוננות קבוצת ניצנים והיאבקותם המרה של לוחמיה, ויש להצטער על כך שבלא-מזיד נאמרו בפקודת-היום כמה דברים שלא היו צריכים להיאמר. 

ב. הנסיבות הקשות של היאבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אזילת התחמושת והמזון ועל הכול מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא, הם עדות נאמנה של היאבקות נואשת המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו מרה במקום, עד הכדור האחרון. מה שקרה בניצנים קרה גם לנקודות אחרות, שמתיישביהן התגוננו בגבורה עד האפשרות האחרונה!" (3)

ב-26 במאי 1949 כתב הרמטכ"ל דורי לאנשי ניצנים, כי יש להכיר בפועלם הקרבי. הכרוז, שלפי דורי, נכתב מתוך כוונה לחזק את רוחם של מגיני הדרום, חטא לאמת, בהטילו דופי בלוחמי ניצנים. בכך, ניתן תוקף רשמי לשיקום שמו של הקיבוץ בהיסטוריה. (4)

בן-גוריון כתב ללוחמי ניצנים: "אין עלילה נעלה עולה בתוהו. גם אם באותו רגע אינה מביאה תוצאות רצויות. בעמידה לבלי-חת של מגינים מחרפים נפשם למות על חזון חייהם – יש בה עוצמה מן הניצחון האנושי העליון. ויחד עם כל בית ישראל, אני מרכין ראשי בפני גיבורי ניצנים, שנפלו, ונפלו לא לשווא". (5) 

לבן-גוריון ולדורי לא הייתה כוונה לחשוף את האמת בפרשה, אלא להרגיע את סערת-רוחם של פדויי-השבי, שחזרו ממצרים, ולמנוע מהם לחשוף את כל פרטי תפקודם של אבידן ושל קובנר. ועדת החקירה שיתפה פעולה, ו"מרחה" את אחד האירועים החמורים במלחמת העצמאות. היא הסתפקה בקביעה, כי בניצנים התנהל קרב גבורה. ועם זאת קבעה, כי בנסיבות אותם ימים "היה הכרח לומר לחיילים ולאנשי המשקים 'ניצנים נפלה משום שלא התגוננה'". ובסתירה לכך קבעה, שאם אבידן היה יודע כיצד נלחמו אנשי ניצנים, המסמך שחיבר עם קובנר היה מכיל "הן דברים לגנאי והן דברים לשבח". 

המחקר הנוכחי מוכיח, שאבידן הכיר את פרטי הקרב, מאחר שהתפרסמו למחרת על-ידי מחלקת המודיעין של חטיבתו, לפי דיווח הסייר שחזר משם, ושוחח בדרך עם שלושת הניצולים, שחזרו אתו. אם מצרפים לכך את אפליית ניצנים בנשק, בכוח-אדם ובאיכותו, לעומת קיבוצי "השומר הצעיר", מתגלה תמונה של פוליטיקה מזוהמת במלחמת העצמאות, שאותה ביקש בן-גוריון להסתיר, שהרי כמצביא עליון של המלחמה – אף אם לא היה לו חלק בכך, הייתה עליו אחריות. 

לפי שלמה רובינשטיין, בן הקיבוץ: "דוח ועדת החקירה נשאר לאקדמיה לבד. אנשי הצבא לא למדו ולא לימדו אותו. לא העבירו אותו הלאה. אחרי שנים ביקרתי חברים בבאר-טוביה. הם דיברו על קרב ניצנים בסגנון של הדף הקרבי ולא ידעו בכלל שפעלה ועדת חקירה". (6)

 

2. חקירת דוריאל

 

במקביל לפעולת ועדת החקירה, ערך המהנדס יוסף דוריאל – מראשוני הטייסים בחיל-האוויר, ואחיה של שולמית דורצ'ין, אחת מלוחמות ניצנים, שנפלה בקרב בשבעה ביוני – מחקר משלו על הקרב. הוא מעלה כאפשרות, שניצנים הוקרבה על-ידי חטיבת "גבעתי", כדי לזכות בהחלשת המסע המצרי צפונה – בגדר "עצם", שניתנה למצרים, כדי ש"יהיו שבעים", ויסתפקו בכיבוש קיבוץ אחד. (7)

דוריאל ראה בכרוז של קובנר מהלך של אבידן, שעודד את כתיבתו ואף חתם עליו, בתוקף תפקידו כמח"ט. הכרוז הפנה את חִצי הביקורת למגני ניצנים, בזמן שעיקר הביקורת, אליבא דדוריאל, צריכה הייתה להיות מופנית לאבידן עצמו. האחרון כשל כמח"ט, וניסה להסתיר את כישלונותיו על-ידי גינוי מגני ניצנים, שאת התנהגותם הציג כ"בוגדנית". (8)

 

3. "לא היינו פחדנים"

 

פרשת הקרב והכרוז שפורסם אחריו, העיבו על חיי החברים בניצנים עשרות שנים. הקיבוץ היה שנים "קיבוץ בדיכאון". (9) נותרו בו הרבה יתומים, ולא הייתה בו שמחה. לא נערכו בו מסיבות, לא רק בגלל החללים הרבים, אלא גם בגלל הדף הקרבי של אבידן-קובנר, שתוכנו הפך לחלק מהותי מהשיח הישראלי לאחר מלחמת העצמאות. אומנם ועדת החקירה זיכתה את הקיבוץ, ובעקבותיה נהגו כך הרמטכ"ל דורי, ובן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, אבל דוח הוועדה לא פורסם ברבים, כדי לא לחשוף את ביזיונות אבידן ואת תפקודה הלקוי של חטיבת "גבעתי" בפרשה. למכתבי הרמטכ"ל וראש הממשלה לא היה הד. רוב הציבור זכר את הדף הקרבי, בבחינת מה שטיפש אחד קלקל עשרה חכמים לא יוכלו לתקן. אבידן וקובנר לא ביקשו סליחה בפומבי, ואנשים כמאיר פעיל הצדיקו את מעשיהם. לדוגמה, גננת, חברת קיבוץ, עצרה טרמפ לתל אביב. הנהג שעצר אמר לה: "ברחתם ב-48' יפה מאוד!" (10) חברי ניצנים היו מושמצים בציבור ולא יכלו לענות, כיוון שאיש לא האמין להם. שש שנים חיו חברי ניצנים בדיכאון מוחלט. רק עם הגעת "השלמות" של עולי דרום אמריקה בשנת 1954, עבר המצב הדיכאוני בקיבוץ שינוי חיובי. 

החברים הוותיקים, פדויי-השבי המצרי, נשאו עליהם צלקות נפשיות. אליהו מורג, חבר המשק, סיפר כי כשהוא וחבריו לא זכו לשום טיפול מצה"ל. "קראנו את הדף הקרבי שחיבר קובנר וקיבלנו הלם", נזכר מורג אחרי שישים וחמש שנה, כשהוא בן תשעים. "הרי לא היה לנו קשר עם החטיבה. איך אבידן וקובנר ידעו שנלחמנו רק שעתיים? עובדה שנהרגו כל כך הרבה אנשים. אחרי ארבעים שנה בא אבידן לניצנים ונפגש עם החברים. לכל שאלה ששאלנו אותו הוא השיב 'לא ידעתי!' אבל אם לא ידע, למה חתם על הדף הקרבי?! 

"כשנפלתי בשבי, בני גיורא היה בן חמש. הגננת אמרה לילדים שמי שמת היה גיבור. בני שאל אותי: 'אבא למה חזרת? למה אתה לא מת?!' הוא רצה שאהיה גיבור, כי לתפיסתו מי שנהרג בניצנים היה גיבור. האלמנות שאלו למה הבעלים שלהן נהרגו ולא אתה. סיפרתי לאלמנות איך בעליהן נהרגו ומה היה שם. הייתה מועקה קשה, מועקת אשמה. למה הוא נהרג ולא אני?! המועקה נשארה עד עצם היום הזה. כשאני בארץ ואינני חולה, אני תמיד מתייצב ליום הזיכרון בקיבוץ. זה יום קדוש, כי בזכות ההרוגים אנחנו חיים. הוא קדוש לי כמו שלדתיים קדוש יום הכיפורים. 

"כל החיים, מאז, אספתי חומר על אותם אירועים, ויותר מכול על אבא קובנר שחיבר את הדף הקרבי הראשון. קובנר לא היה בזמן המרד בגטו. עשו ממנו גיבור כאילו שהוא ניהל כביכול את המרד. כתב על כך בספרו ניסן רזניק. ניסיתי להבין מדוע קובנר ואבידן כתבו מה שכתבו. אבידן לא היה מוכן לדבר אתנו יותר מארבעים שנה, וקובנר סירב לדבר עד מותו. 

"הם התייחסו אלינו כאל אנשים מסוג גימ"ל, זוהי עובדה. הפקירו אותנו, כי אנחנו השתייכנו ל'נוער הציוני'. אין הסבר אחר. 

"הסיפור הזה מלווה אותי שישים וחמש שנים. אני יודע מה עשיתי שם. אני רואה בעיניי את הפצועים וההרוגים. לפני עשר שנים פגשתי את מאיר פעיל ואמרתי לו: 'אני ראיתי את ההרוגים, אני ראיתי מה שהפציצו. אני סבלתי ואתה אומר שאנחנו לא היינו בסדר? איך אתה יכול להגיד דבר כזה? אתה היית שם?! ראית?! לא היה לו מה להגיד. הוא חייך. זו דעתו והוא לא יחידי, והכל בגלל מה שקובנר כתב. אני מסביר לאנשים, וזה לא עוזר. נקבעה סטיגמה שלא נלחמנו. צה"ל החליט שלא נלחמו, כי אבא קובנר החליט שבית לא עוזבים. 

"לפני כעשר שנים התלוויתי לסיור בהנחיית מדריכת הטיולים עדינה בנבניסטי. היינו בניצנים. היא ביקשה שאתאר את הקרב. כשסיימתי אמרה 'אליהו, עד היום ידעתי דברים אחרים, אתה, מה שאתה מספר לא ידעתי'. כלומר, אפילו מדריכים מקצועיים אינם יודעים את האמת, כי יש כאלה שאינם מעוניינים בהפצתה. אם נאמר את האמת יסתבר שהם שקרנים. נוח להם לומר שאנחנו לא נלחמנו, כי אז לא מאשימים אותם בהפקרת ניצנים. 

"אני חי היום, בן תשעים, ונושא את המשא עליי. זה נמצא אצלי. אני בודק ורואה כל מה שנעשה. אני מכיר אישית את החיים ואת המתים ולבי נשבר. 

"מה זכותי?! למה אני?! אם אני נותרתי בחיים, אז אני חייב לשמר את זה, להעביר הלאה, שידעו שאנחנו לא היינו פחדנים, שאנחנו נלחמנו עד הרגע האחרון." (11

 

הערות

 

 1. מסגן-אלוף א. אהרונוב ממלא-מקום המפקח הכללי לשר הביטחון ולרמטכ"ל 17 באפריל 1948 
2. ארכיון צה"ל, תיק 432/1308/1950, אל שר הביטחון 24 באפריל 1948. 
3. ארכיון צה"ל, תיק 48/118/2006, תיקי הרמטכ"ל. טיוטת מסמך שכתב יעקב דורי. 
4. ארכיון צה"ל, תיק 1022-92/1975 ותיק 182-129/1951. 
5. פונדק, חמש משימות, עמ' 132. 
6. ראיון מוקלט עם שלמה רובינשטיין, ב-2012 – בארכיון המחבר. 
7. יוסף דוריאל, ללמוד מהחיים, הוצאת דוקוסטורי, 2010, עמ' 127. 
8. דוריאל, ללמוד מהחיים, עמ' 210-196. 
9. ראיון מוקלט עם מיכל חומסקי-פרקש ב-2012 – בארכיון המחבר. 
10. ראיון מוקלט עם מיכל חומסקי-פרקש ב-2012 – בארכיון המחבר. 
11. ראיון מוקלט עם אליהו מורג ב-2012 – בארכיון המחבר.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"