العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

ספק אם תקום מדינה

 

 

1. אצ"ל ולח"י דחו את תכנית החלוקה  

 

אין להבין את פרשת דיר-יאסין ללא ידיעת נתוני יסוד על הרקע הצבאי והפוליטי שלה, על שלביה העובריים ועל השתלשלותה הכאוטית: 

בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 (שהייתה בגדר המלצה בלבד), נקבע שירושלים לא תיכלל, לא בשטחה של המדינה היהודית ולא בשטחה של המדינה הערבית, העתידות לקום, אלא תהיה טריטוריה בינלאומית בשלטון האו"ם (1). המלצה זאת לא ניתן היה לממש בלי שימוש בכוח צבאי חזק, משום קדושתה של ירושלים גם ליהודים וגם לערבים, ושאיפת שני הצדדים לשלוט בה. בן-גוריון הכריז אומנם שהוא מקבל את החלטת העצרת ככתבה וכלשונה, אך הכרזות לחוד, וכוונת ביצוע ויכולת ביצוע לחוד. נוסף לכך, לעצרת הכללית של האו"ם אין סמכות לכפות החלטה, אלא רק למועצת הביטחון. ולזו לא היה צבא משלה והיא הייתה תלויה ברצונן הטוב של חברות הארגון. 

מנהיגי האצ"ל ולח"י שדחו את תוכנית החלוקה מכל וכול, דחו ביתר תוקף את יישומה לגבי ירושלים ועמדו במריים, לא רק לפני הכרזת העצמאות, אלא גם אחריה. הם ראו בירושלים רבתי חלק בלתי נפרד מן המדינה היהודית העתידה לקום. תפקידם, לפי תפיסתם, היה ליזום פעולות התקפיות וכיבושים בשכונות הערביות, על-מנת לקבוע עובדות (2). לעומת זאת יחסו של בן-גוריון כלפי ירושלים לא היה עקבי. כאבי הפרגמטיזם של מפא"י, הוא לא דבק בשום עיקרון, גם לא בעיקרון של ירושלים עברית. אחרי כמה חודשי מלחמה, כשנוכח בדבקותם של היהודים בירושלים, שינה את עמדתו, והעלה את ירושלים לראש סדר העדיפויות. שינוי זה השפיע על האישור שנתן לדוד שאלתיאל לתקוף את דיר-יאסין. 

מעמדם של האצ"ל ולח"י בירושלים היה חזק יחסית, והאהדה כלפיהם הייתה ניכרת בגלל מבנה האוכלוסייה. מפרוץ המלחמה נקטו שני הארגונים בפעולות התקפיות בעיר במטרה מוצהרת לסלק את הערבים, לפחות ממערב העיר, ולהרחיב את שליטת היהודים גם במזרחה. יחסם של בן-גוריון ושל מפקדי "ההגנה" לפעילות זאת היה דו-ערכי: מצד אחד הם ביקשו לשלוט בכל הכוחות החמושים, אך מאידך הם נהנו מתוצאות המבצעים של האצ"ל ולח"י, לא החזירו את השכונות שנכבשו לשליטה ערבית ומנעו מערבים שברחו מבתיהם לשוב אליהם. יחס דו ערכי זה הגיע לשיאו, ארבעה חודשים ותשעה ימים אחרי פרוץ המלחמה, בפרשת דיר-יאסין.

 

2. הטעות הקריטית של בן-גוריון ביחס לירושלים

 

דוד בן-גוריון ויועציו לא גילו הבנה, לפני ה-29 בנובמבר, לגבי המצב המורכב בירושלים, והעריכו כי הערבים לא יתקפו את היהודים, לפחות עד הסיום המתוכנן של תהליך הקמת שתי המדינות, בספטמבר 1949. ובוודאי שהם לא יתקפו בירושלים, שהרי, לכאורה, הם יתקפו בכך את האו"ם. מסיבה זאת לא השקיע הפיקוד היהודי העליון מאמצים לחזק את העיר לקראת פרוץ המלחמה. בייחוד טעו בן-גוריון ומפקדי "ההגנה" במינוי מפקדים לעיר ולסביבתה. בפרוץ המלחמה פיקד על מחוז ירושלים, ישראל זבלודובסקי-עמיר, שלפני כן פיקד על התעשיה הצבאית של "ההגנה", והיה ראש שירות הידיעות (ש"י). תכונתו הבולטת של עמיר הייתה נאמנות לבן גוריון, אולם הוא לא היה מנהיג וכושר הפיקוד שלו היה חלש. אותם דברים אמורים גם בדוד שאלתיאל שהחליף את עמיר בש"י ואחר כך החליף אותו בירושלים. במינוי עמיר ושאלתיאל הראה בן-גוריון שלדעתו הבעיות העיקריות בירושלים תהיינה מדיניות ולא צבאיות, ושחשיבותו הראשונה במעלה של המפקד היא בנאמנותו לבן גוריון ולא בהכרעת הערבים בשדה הקרב. בן-גוריון לא הבין שבלי כושר הכרעה, אין לנאמנות ערך רב. 

מן הטעמים האלה הגיע ארגון "ההגנה" בירושלים מוכן פחות למלחמה מאשר במקומות אחרים. חוסר מוכנות זאת הקנתה לערבים הישגים צבאיים בעיר והניעה אותם לפעול בעוצמה רבה יותר מאשר ביתר חלקי הארץ. התוצאה: המוראל של הערבים בירושלים המריא, והמוראל של היהודים היה בשפל המדרגה. כבר ביום השלישי לאחר החלטת עצרת האו"ם, העלו הערבים באש את המרכז המסחרי החדש של היהודים ברחוב ממילא. ארגון "ההגנה" נתפס לא מוכן וכמעט לא תפקד באותו יום. אמון התושבים ב"הגנה" נשחק פלאים והיו שדרשו כי האצ"ל יקבל את הפיקוד על העיר. גם מלאי המזון בעיר התמעט, ולכך היו השלכות חמורות בהמשך המלחמה (3). 

ואכן, למרות יכולתם הדלה, יחסית, בכוח אדם ובאמצעי לחימה, יזמו האצ"ל ולח"י בירושלים פעולות רבות נגד יעדים ערביים כבר בפרוץ המלחמה, ולח"י אף יזם יותר פעולות משני הארגונים הגדולים ממנו. פעולות אלה גרמו לבריחת ערבים ולהשתלטות היהודים על נקודות חיוניות בעיר.

 

3. כישלון "ההגנה" בחזית ירושלים

 

מחודש ינואר 1948 התייצבו הקווים בין הרבעים היהודיים לרבעים הערביים בעיר, והמלחמה נמשכה בעוצמה פחותה. לעומת זאת, התחוללה המלחמה העיקרית על ניסיונם של הערבים לחסום את השיירות בדרכן אל ירושלים. את מלחמת הדרכים בחזית שבין ירושלים לתל אביב ניהלו שני גדודי פלמ"ח שהוקמו בפרוץ המלחמה מאנשי מילואים: הגדוד ה-5 בפיקודו של שאול יפה, שכינויו היה "זהבי" ופקודיו נקראו "זהבים", והגדוד ה-6 בפיקודו של צבי זמיר שכינויו היה "פורמן" ופקודיו נקראו "פורמנים". על שני גדודים אלה פיקד קצין המבצעים של הפלמ"ח, יצחק רבין, שהיה בפועל מפקד חזית הדרך לירושלים. מלחמת הדרכים בגזרת ירושלים (וגם בגזרות אחרות) הייתה למלחמה סדירה-למחצה שבה היו לערבים הישגים רבים אשר גרמו למפלת היהודים בשלב זה של המלחמה. כישלון היהודים נבע מהכנות לקויות של הפיקוד העליון ושל ארגון "ההגנה", ממפקדים שלא הבינו את ההתפתחויות במלחמה, מאי תחקור קרבות ומאי הפקת לקחים. לאנשי החטיבה המגויסת של "ההגנה" - הפלמ"ח - הייתה יכולת לבצע פעולות גמול באמצעות פשיטות על יעדים ערביים. ואכן באותה תקופה בוצעו פעולות גמול מוצלחות מאוד שהבולטות שבהן היו פשיטה לכפר הערבי סעסע בגליל העליון, בפיקודו של משה קלמן, ופשיטה למפקדה של הכוחות הערביים ביהוד, בפיקודו של נחום אריאלי. לעומת זאת הם לא פִּיתחו יכולת למנוע מן הערבים לפגוע קשות בתחבורה העברית. 

במחצית ינואר 1948, נהרגו שלושים וחמישה אנשי פלמ"ח וחטיבת ירושלים בדרכם מהר-טוב לגוש עציון, בפיקודו של דני מס. הל"ה נשלחו לגוש עציון להביא פלסמה לפצועי הקרב שהתחולל ב-14 בינואר. הם יצאו לדרכם בו בלילה, אך טעו בניווט וחזרו לירושלים. למחרת פינו הבריטים את הפצועים לירושלים. למרות זאת לא בוטלה המשימה. הל"ה יצאו באיחור, תעו בדרך ונכנסו לתוך הכפר הערבי צוריף. כולם נהרגו בקרב. למרות שהקרב התחולל לא רחוק מגוש עציון, ומידע על הקרב הגיע לגוש, לא שלח המפקד, עוזי נרקיס, עזרה ללוחמים. הערבים התעללו בגוויות והשחיתו אותן. רוב ההרוגים היו תושבי ירושלים. אבל כבד ירד על העיר (4). העובדה שהערבים לא לקחו אף שבוי ושהם התעללו בגוויות הנופלים, העלתה במאוד את מפלס השנאה כלפי ערביי האזור. היהודים מכל המגזרים ביקשו לנקום. כשהתהפכה

 

4. ארה"ב חזרה בה מתמיכתה בהקמתה של מדינת ישראל

 

התפתחויות אלה לא נעלמו מעיניהם של סוכנים אמריקנים ששהו בארץ וחיזקו את המתנגדים למדינה יהודית במשרד החוץ האמריקני. על-פי דיווחים אלה העריך ב-6 במארס יועץ הנשיא, קלארק קליפורד, שתמך בהקמתה של מדינת ישראל, כי אם לא ינקטו מיד אמצעים לכפות שלום בין היהודים לערבים, תתחולל מלחמה בארץ ישראל לאחר סיום המנדט הבריטי ב-15 במאי. מלחמה שכזאת תפגע מאוד ביוקרת ארה"ב ובאינטרסים שלה, וברית המועצות תנצל זאת לטובתה (5). ב-16 במארס הודיע שר החוץ האמריקני, ג'ורג' מרשל, לשגריר ארה"ב באו"ם, וורן אוסטין, על החלטת משרד החוץ, בהסכמת הנשיא, לנטוש את התמיכה בחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות עצמאיות, עקב ההחמרה במצב בארץ ישראל (6). ביום שישי, 19 במארס, הצהיר אוסטין במועצת הביטחון על השינוי במדיניותה של ארה"ב ועל התנגדותה להקמתה של מדינת ישראל ב-15 במאי (7). בהודעה זאת השיגו ערביי ארץ ישראל את מטרת המלחמה שלהם ודומה היה כי מדינה יהודית לא תקום בארץ ישראל. 

רעידת אדמה מדינית זאת, כתוצאה מהכישלונות בחזית הדרך לירושלים, והכישלונות החמורים הנוספים באותה חזית, אחרי שארה"ב חזרה בה, הניעו את בן-גוריון לנטוש את האסטרטגיה הפביאנית (דחיית הכרעה) שבה נקט מאז תחילת המלחמה ולאמץ אסטרטגיה של הכרעה. הקש ששבר את גב הגמל היה ניצחון ערבי בקרב שיירת חולדה, ב-31 במארס, לא כתוצאה מתפקודם היעיל של הערבים, אלא משום שמפקדי הפלמ"ח בקרב לא יצאו לחלץ את פקודיהם שכותרו, והאחרונים, כדי לא ליפול חיים בידי האויב, שמו קץ לחייהם, בהפעלת חומר הנפץ שבמשוריין. לבן גוריון הועבר דיווח שקרי שלפיו ההרוגים נפלו בקרב וכי הדרך לירושלים נחסמה. בלילה שבין 31 במארס ל-1 באפריל נוסחה פקודת "מבצע נחשון" ובה נקבע כי למבצע שתי מטרות: א. להעביר שיירה ולהבטיח את שלומה. ב. לפתוח את הדרך לירושלים על-ידי פעולות תוקפניות נגד בסיסי (כפרי) האויב על-מנת להעביר שיירות נוספות (8). 

בלילה שבין 2 ל-3 באפריל תפסו כוחות "ההגנה" את הכפר קסטל, ממערב לירושלים, לאחר שתושביו נטשוהו (9). הערבים תקפו את הכפר כבר מיום שבת, 3 באפריל, וכבשו אותו ביום חמישי, 8 באפריל. ארגון "ההגנה" ובייחוד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח גילו אזלת יד במערכת הקסטל. לכוחות "ההגנה" היו אבידות כבדות בקרב הזה. בקרב נפל אחד מבכירי המפקדים הקרביים של הפלמ"ח, נחום אריאלי. כיבוש הקסטל הביא לשליטה ערבית על הכביש לירושלים ואיים להביא מצור על העיר. במציאות זו, בשלו התנאים להתקפה של האצ"ל ושל לח"י על דיר-יאסין. עד כמה שהדבר אירוני, התקפה זו הייתה הביטוי הבולט ביותר לאסטרטגיה החדשה של בן-גוריון והיא גם הבטיחה במידה רבה את הצלחתה. בשלב זה של המלחמה חששו מפקדי האצ"ל ולח"י כי המשך ניהולה הכושל על-ידי בן-גוריון וראשי "ההגנה" יגרום לאי הקמתה של מדינת ישראל. הם החליטו ליטול יוזמה.

 

5. תבוסה יהודית 

 

ארבעת החודשים הראשונים של המלחמה הסתיימו בתבוסה של כוחות "ההגנה", למרות עדיפות מוחלטת שלה על כוחות האויב בארץ ישראל, בכוח אדם, באמצעי לחימה ובאיכות לוחמים. נקודת התורפה של מנהיגות היישוב היהודי ושל ארגון "ההגנה" הייתה באיכות הירודה של מצביאים ושל מפקדים בכירים, ממפקד פלוגה ומעלה, מאחר שמפקדים נבחרו לפי נאמנותם לאידיאולוגיה של ההנהגה ולא לפי כישוריהם הצבאיים. כתוצאה מכך כשלה האסטרטגיה הפביאנית של בן-גוריון. בשל התפנית בעמדתה של ארצות הברית והתנגדותה להקמתה של מדינת-ישראל, אפסו כמעט הסיכויים שמדינה יהודית תקום בארץ-ישראל. 

האיכות הירודה של המצביאים והמפקדים הבכירים של ארגון "ההגנה" התגלתה בתחום קריטי נוסף: אי-תחקור קרבות כדי למנוע חשיפת ליקויים ומחדלים, חשיפה שהייתה עלולה להזיק לאותם מפקדים. התוצאה המיידית הייתה שלא הופקו לקחים במלחמת העצמאות. תוצאה ארוכת טווח היתה, הנחלת תרבות של אי-תחקור קרבות ואי הפקת לקחים בצה"ל, שהרי אותם מצביאים ומפקדים בכירים הם שהיוו את שלד הפיקוד העליון והפיקוד הבכיר אחרי הקמת המדינה, הם שפיקדו על צה"ל בראשיתו, הם בנו אותו והם המשיכו לפקד עליו במשך שנים ארוכות. אחד הגילויים הראשונים של תרבות מניפולטיבית זאת הייתה עלילת הדם של דיר-יאסין.

 

6. המגעים בין "ההגנה" לאצ"ל וללח"י

 

מגעים בין אנשי אצ"ל ולח"י לאנשי "ההגנה" התקיימו כל הזמן. בספרו "תשעה קבין", בפרק על האצ"ל ולח"י בירושלים ועל פרשת דיר-יאסין, התעלם ראש שירות הידיעות של "ההגנה" בירושלים, יצחק לוי (לויצה), ממגעים אלה. סביר להניח שהוא היה שותף להם ומכל מקום יכול היה ללמוד עליהם, מכיוון שכל מסמכי ארכיון צה"ל נפתחו לפניו וספרו אף הופיע בהוצאת "מערכות", ההוצאה לאור של צה"ל. מעניין שקציני מחלקת ההיסטוריה של צה"ל שקראו את כתב היד לפני שאושר לפרסום לא העירו למחבר דבר. גם ראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, פרופ' יואב גלבר, התעלם בספרו "קוממיות ונכבה" (2004) ממגעים אלה, בפרק שבו הוא דן בפרשת דיר-יאסין. אלא שבלי להכיר את פרטי המגעים ולהבין את משמעותם לא ניתן לקבוע האם התקפת האצ"ל ולח"י על דיר-יאסין הייתה פרי יוזמה של שני ארגונים אלה, בניגוד לדעת מפקד "ההגנה" בעיר, כפי שטענו היסטוריונים מגויסים של "ההגנה" ובראשם אל"ם בדימוס, ד"ר מאיר פעיל, או שהיא הייתה חלק מן המערכה על שליטה יהודית בדרך המערבית לירושלים, כפי שנטען בספר זה. 

מפקד ארגון "ההגנה" בירושלים, דוד שאלתיאל, מונה לתפקידו ב-5 בפברואר 1948 והגיע לעיר למחרת. בספרו "בלהב המרד" (1996) סיפר יהודה לפידות שזמן קצר אחרי כן יזם עורך הדין אשר לויצקי פגישה בין שאלתיאל לבין מפקד האצ"ל בירושלים, מרדכי רענן, בביתו של הרב הראשי של ארץ ישראל, יצחק הלוי הרצוג. רענן סירב לבוא לפגישה ושלח במקומו את מזכיר המחוז, משה אריאל. "שאלתיאל הביע אכזבה מכך שרענן לא הופיע לפגישה. הוא פתח בסקירה על המצב הביטחוני הקשה והציע שיתוף פעולה בין שני הארגונים. הכוונה הייתה לשתף את האצ"ל בשמירה על השכונות הקיצוניות של העיר וכן להפריש לוחמים לליווי שיירות. נוסף לזאת דרש שאלתיאל שהאצ"ל יחדל מלתקוף את השלטון הבריטי בירושלים. 

אריאל השיב שהוא מוכן לשתף את לוחמי האצ"ל בשמירה בעמדות ואף בליווי שיירות, אולם הוא אינו מוכן להתחייב להפסיק את הלחימה נגד הבריטים. אומנם המאמצים של האצ"ל מופנים כרגע להתמודדות עם הערבים, אולם אין כל ביטחון שהבריטים אומנם יעזבו את הארץ, מבלי שיספגו זירוז נוסף מצד המחתרת העברית. 

תגובתו של שאלתיאל הייתה חריפה מאוד: 'אם לא תפסיקו את הפעולות שלכם נגד הבריטים, נמנע אותן בכוח הזרוע. במקרה זה ניאלץ להפנות חלק גדול מהמאמץ שלנו למאבק נגדכם". הפגישה נסתיימה ללא הסכמה. 

באותו חודש החרימו אנשי האצ"ל כמות של בדים מחנותו של סוחר יהודי. מרדכי רענן, סיפר שהוא נפגש, אחרי החרמת הבדים, עם דוד שאלתיאל במשרדי הסוכנות היהודית. הרי סיפורו של רענן:

"לאחר החרמת הסחורות והבדים מחנותו של בליזובסקי בירושלים, קרא לי שאלתיאל והציע לי הסכם אופרטיבי, שלפיו ישולבו אנשינו בהגנה על ירושלים ויהיו כפופים אופרטיבית ל"הגנה", אך עצמאותם תישמר. "ההגנה" תספק להם את הציוד, המזון והמדים. אם תידחה הצעתו, אמר שאלתיאל, תמנע "ההגנה" בכוח כל ניסיון שלנו להחרים אספקה למען אנשינו. דחיתי את הצעתו ואמרתי ששיקולי "ההגנה" בירושלים נקבעים לא לפי הצרכים המקומיים אלא לפי הוראות מתל אביב, והרי ההנהגה הרשמית של היישוב הודיעה על הסכמתה לחלוקה ולבינאום ירושלים. ואז שאל אותי שאלתיאל מה אני מציע. הצעתי לו תיאום אופרטיבי אחר, שלפיו תיקבענה פעולות המלחמה בירושלים בהתאם למטרה הסופית - שחרור ירושלים כולה וסיפוחה לשטח המדינה העברית שתקום. לשם כך יש לחזק את הקשר של ירושלים עם השפלה, כלומר להרחיב את צוואר הבקבוק המערבי, וגם לכבוש את שייח'-ג'ראח ולהתבסס בהר הצופים, כדי לחלוש על דרכי הגישה לירושלים מכיוון יריחו ושכם, ולנתק את קווי האספקה של הלגיון הערבי. 

הודעתי לשאלתיאל שאנו מוכנים לבצע חלק מתוכנית זו. שאלתיאל הבטיח לתת לי תשובה בעוד זמן מה. נודע לנו שגם לח"י נושא ונותן עם "ההגנה". שוחחתי עם מפקד לח"י בירושלים, יהושע זטלר, והגענו למסקנה ששאלתיאל מתכוון לבודד אחד משני הארגונים ואחר-כך להכניע את חברי הארגון המבודד. זטלר הסכים להעמיד את התוכנית של האצ"ל כבסיס לשיתוף פעולה של שני הארגונים עם "ההגנה". בתחילה הציע לכבוש את שועפאת, על-מנת לבודד את ירושלים הערבית, ואף עמד על דעתו, אבל אחרי שקצין המבצעים שלי, גל, הציע לכבוש את דיר-יאסין, הצטרף זטלר להצעותינו" (10).

 

7. סיפורו של מפקד לח"י יהושע זטלר

 

הרי סיפורו של יהושע זטלר על מגעי לח"י עם מפקדים ב"הגנה" ועל מגעיו עם דוד שאלתיאל:

 "מתחילת המלחמה תיאמנו את פעולותינו עם אנשי "ההגנה". בהתחלה היו אלה תיאומים מקומיים, כדי שאנשי "ההגנה" לא יפגעו בנו ואנחנו לא נפגע בהם. אחר-כך התמסדו המגעים. קצין המבצעים שלי, מרדכי בן-עוזיהו (דרור), נפגש בקביעות עם מפקד גדוד 'מוריה', זלמן מרט. יום אחד אמר לי דרור: 'שדמי אמר ששאלתיאל מבקש לראות אותך'. הייתי בלתי לגאלי אחרי הבריחה מכלא עכו, ולא נתתי אמון מלא בשאלתיאל. חששתי שהוא מתכוון להסגיר אותי לבריטים. באתי לפגישה עם משמר, שתפס עמדות בסביבה. נפגשנו בבית פרטי ברחוב רמב"ן ברחביה. מרט היה נוכח. דיברנו על עתיד ירושלים, וכל אחד מאתנו הציג את השקפתו. החלטנו להיפגש בקביעות. הפגישות התקיימו בדירתו של מרט, בבית-הכרם. 

שאלתיאל הציע לי שאנשיי יפעלו נגד כפרים ערביים בהרי יהודה. אמרתי לו: 'יש בעיות בוערות בירושלים, וכיבוש הכפר שאתה מציע לא ייתן לנו שום דבר. אנחנו רוצים את ירושלים ומבקשים לפעול בעיר העתיקה, בקטמון ובשייח' ג'ראח, ואם אתה רוצה להרחיקנו מן הבירה ההיסטורית שלנו, זה לא יעלה בידך'. יצאתי מן הפגישה ופרסמתי את כל פרטיה בכרוז שהדביקו אנשינו בחוצות ירושלים, כדי שלא יאמרו שלח"י הכשיל הסכם ואינו רוצה איחוד, אבל לא רציתי לנתק מגע לחלוטין, לכן אמרתי לשאלתיאל שנשמור על קשר, וכשנלך לפעולה נודיע לו, כדי שיהודים לא יילחמו ביהודים וכדי שיהיה תיאום זמנים. ואכן בכל פעם כשיצאנו לחדירות בקטמון, וכשפעלנו במקומות אחרים, תאמנו את הפעולות עם 'ההגנה'. דרור ומרט המשיכו להיפגש, והיו גם פגישות בדרגים אחרים" (11).

לדברי שאלתיאל לא היו פגישות מתוכננות ודיונים מסודרים בינו ובין רענן וזטלר, אלא היו כמה פגישות מקריות כאלה, ו"הקשר העיקרי שלי עם הפורשים היה על-ידי מתווכים: יעקב הרצוג, שהיה המקשר העיקרי ביני ובין האצ"ל, ישורון שיף ואחרים" (12).

 

8. ישראל גלילי פועל נגד שיתוף פעולה עם אצ"ל ולח"י

 

בחודש מארס דיווח שאלתיאל לבן גוריון על הסדר מקומי שהשיג עם אנשי לח"י והאצ"ל, ולפי דוח זה התחייב שאלתיאל לא להפריע לפעולות מסוימות של הפורשים בתנאי שהם יקבלו הסכמה ממטה "ההגנה" הירושלמי לפעולות אלה. בן-גוריון סיפר על כך לראש המפקדה הארצית של "ההגנה", ישראל גלילי, וזה נזף בשאלתיאל וכתב לו:

לא מצאת לנכון להודיע לפ.[יקוד] הע.[ליון]על כך אפילו לאחר מעשה. אני מוצא לנכון להודיעך המסקנה לפני שיהיו ידועים לנו פרטי הדברים. דרוש לי דוח מפורט, כי להסכמים 'מקומיים' יש משמעות לא מקומית, בייחוד בימי המשא-ומתן על הסדר. רשום לפניך, בכל הרצינות, כי אין אתה רשאי לכרות הסדר עם הפורשים בלי נטילת אישור מוקדם, לבל נצטרך לבטל התחייבויותיך, כפי שכבר קרה (13).

 מכתב זה של גלילי מלמד שהיו בינו לבין בן-גוריון חילוקי דעות ביחס לפורשים וביחס לשאלתיאל. הוא גם מלמד ששאלתיאל ראה את עצמו כפוף ישירות לבן גוריון. 

יהושע אריאלי, שפיקד על הגדנ"ע בירושלים והיה חבר המטה של שאלתיאל, העיד: "לפני דיר-יאסין היה שיתוף-פעולה בין 'ההגנה' לאצ"ל בירושלים. לח"י לא הצטרף להסדר. שיתוף-הפעולה לא היה מלא, היו בו חריקות, אבל הוא החזיק מעמד" (14). 

לאברי אלעד, שהיה אז בפלוגת "הפורמנים", היו קשרים עם מפקדים ואנשי מודיעין של לח"י. איש "הפורמנים", נחום גרוס, סיפר שהיו "מגעים חשאיים בין אנשי הפלמ"ח בירושלים לבין אנשי האצ"ל ולח"י, בדבר אפשרות לאיחוד או שיתוף פעולה. מטעם הפלמ"ח ניהל את המגעים קצין מטה. ייתכן שהמטה עצמו לא היה מעורה במשא-ומתן. לא יצא מהעניין הזה יותר משיתוף אנשי פלמ"ח בקרב על דיר-יאסין" (15). 

ב-4 באפריל, חמישה ימים לפני ההתקפה על דיר-יאסין, חתמו נציגי שני הצדדים על "פרטי הסדר שיתוף-פעולה של לוחמי לח"י במערכה על ירושלים". במסמך זה כתוב:

 

תנועת לח"י תמסור לידיעת מפקדת "ההגנה" את מבנה היחידה כהכנה לפעולות במחוז ירושלים, את החלוקה ליחידות-פעולה המקובלת בלח"י - כיתות, מחלקות, פלוגות, מספר אנשים, תקן המפקדים וכינויי הקשר שלהם, וכן את מצבת הנשק והתחמושת של לח"י בירושלים. מפקד המחוז יספק ללח"י כלכלה, משכורת ותלבושות, בהתאם לרשימה שתימסר, וישלים תקן תחמושת לפי דיווחים לאחר כל פעולה.

 

 לפי אותו מסמך נקבעה פגישה למחרת (5 באפריל), בשעה שש לפנות ערב, בין דוד שאלתיאל לבין יהושע זטלר, "במקום הקבוע לפגישות עם שפירא". על המסמך הזה חתום "שדמי", הוא זלמן מרט, מפקד גדוד "מוריה" (16). 

בפגישת שאלתיאל-זטלר התפוצץ המשא-והמתן. ב-6 באפריל הודיע הקריין מתחנת השידור של לח"י בירושלים:

המשא-ומתן עם "ההגנה", על הנהגה משותפת לעיר, נכשל בגלל סירובה של "ההגנה" לצרף את נציגי האצ”ל ולח"י למפקדת העיר; מפקדי האצ”ל ולח"י יקימו הנהגה לוחמת משותפת שלהם בלבד (17).

 

 יגאל ידין העיד לפני אנשי ענף היסטוריה של צה"ל: "בעניין הפורשים פעל שאלתיאל לפי הוראות, או לפחות שלא בניגוד להוראות. שאלתיאל היה מהמפקדים המעטים שהיו מדווחים ישירות לבן גוריון, והוא קיבל מבן גוריון הוראות ישירות" (18). וזלמן מרט העיד: "לפני דיר-יאסין הייתי המקשר בין "ההגנה" ללח"י בירושלים. שיתפנו איתם פעולה. כשדרשנו מהפורשים סיוע, ענו, בדרך כלל, 'עלינו לשמור על כוחותינו לתקופה שאתם תפסיקו לפעול'. ללח"י היו כשמונים לוחמים (בירושלים). לא התערבנו בתכנונים שלהם. היה תיאום במידע ובשימוש בבסיסים. אנשי לח"י קישרו אותי עם אנשי האצ"ל. פעמים אחדות היו בינינו מגעים. לאצ"ל היו מאה ועשרים איש חמושים" (19). 

אנשי המודיעין של לח"י בירושלים, משה ברזילי ("יוסף") ומשה אידלשטיין ("עמוס"), נקבו, אחרי שנים, בשמות אנשי "ההגנה" שנפגשו אתם ב-1948: איש מטהו של שאלתיאל - מאיר בץ; מפקד הנוטרים בירושלים - נעמן סתווי; מפקד גדוד "מכמש" - ישורון שיף; קצין המבצעים והמודיעין של חטיבת "עציוני" - ציון אלדד; מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח - צבי זמיר; איש יחידת "הפורמנים" - אברי אלעד; ומפקד-מחלקה מגדוד זה - אריה טפר (עמית) (20). 

סתווי, שיף ועמית, אישרו עדות זו באזני המחבר. ברזילי סיפר: "נעמן סתווי היה איש הקשר הקבוע שלי עם "ההגנה". נפגשנו בקפה 'חרמון', מאחורי בנייני הסוכנות. כשהוא רצה לפגוש אותי הוא השאיר לי שם פתק, וכשאני רציתי לפגוש אותו, התיישבתי ליד אחד השולחנות ואחרי חצי-שעה הוא היה מופיע, בדרך כלל. שוחחנו על תיאומים מבצעיים, על החרמות כסף מאנשים והחרמות מזון מחנויות וממחסנים. "ההגנה" התנגדה להחרמת מזון, וכך נולד בינינו הסכם, שהם יספקו לנו מזון".

 

 9. תוכנית לשיתוף פעולה מבצעי

 

מפקד גדוד "מכמש", ישורון שיף, שהיה אחד מאנשי-הקשר הקבועים של שאלתיאל עם ראשי האצ"ל ולח"י, הציע, כאמור, למפקדי ארגונים אלה לשתף את פקודיהם בקרבות על הקסטל. זה היה בתחילת אפריל, לפני שיוסף טבנקין מונה למפקד הגזרה ב-6 באפריל. מפקדי האצ"ל ולח"י לא קיבלו את הצעתו, וטענו שאין להם די כלי-רכב ושהם רוצים לפעול תחת פיקוד עצמאי. לימים סיפר שיף: "ניסיתי, על דעת עצמי, לגייס את ה'פורשים' (להשתתף בקרב על הקסטל). שוחחתי עם קצין המבצעים של האצ"ל. הוא וחבריו הסכימו, בתנאי שהם יקבלו אישור מתל אביב, יפקדו על הכוח (שלהם) ויקבלו מאיתנו נשק. הסכמתי לתנאי הראשון והשלישי. דיברתי (גם) עם אנשי לח"י. (הם) הציגו את אותם תנאים, ואמרו שיש לתקוף בוואדי עין-כרם. אנשי האצ"ל רצו ששאלתיאל יבקש מהם רשמית. מסרתי דוח לשאלתיאל, והוא אסר עלי להיפגש איתם" (21).

בפגישת מפקדי האצ"ל ולח"י הציע זטלר לתקוף את הכפר שועפאת, כגמול על הטבח ב"שיירת עטרות" ב-25 במארס, וכך לנטרל את שכונת שייח'-ג'ראח ולקשר את הר הצופים ונווה-יעקב עם ירושלים העברית. קציני המבצעים של שני הארגונים ענו לזטלר שאין להם כוחות לתקוף את שועפאת, מפני שיש בכפר זה עמדות חזקות של ערבים ובריטים. מישהו הציע לכבוש את עין-כרם ולהתקדם משם לכיוון גוש-עציון (22). 

ימים אחדים לפני הפגישה הזאת סיירה חוליה של אנשי לח"י בסביבות שועפאת, ומפקדה, שמעון מוניטה, סוכן "ההגנה", דיווח על ממצאיה לא רק לזטלר. מוניטה, שכינויו בלח"י היה "גד", היה "חסיד", וכינויו בש"י היה "אסתר". על הסיור בשועפאת דיווח גם למפעילו, איש "ההגנה". ב-1987 אמר מוניטה לכותב שורות אלה שהמפעיל אמר לו: "תגיד לחבר'ה שלך שבשועפאת יש עמדות חזקות של אנגלים, אין לכם סיכוי לכבוש את הכפר, תהיה שם שחיטה". מוניטה לא נשמע לעצה הזאת. "לא יכולתי לומר זאת למפקדיי בלח"י בלי שאחשוף את עצמי, אבל כנראה אמרו להם דברים דומים אנשים שהיו בדרגים יותר גבוהים". מוניטה רומז בכך על קיומו של דיאלוג מבצעי בין המפקדים הבכירים של "ההגנה" למפקד הלח"י בירושלים. עדותו של משה ברזילי על הפגישה עם דוד שאלתיאל: "נפגשנו איתו בזמן קרבות הקסטל. הוא אמר: 'אם אתם רוצים לעזור וליזום פעולה, קחו את דיר-יאסין'. לנו לא היה ספק שהוא מעוניין בפעולה (הזאת). דרשנו את הסכמתו בכתב, מפני שלא האמנו לו. הוא אמר שבכוונת "ההגנה" לבנות שדה-תעופה בין גבעת-שאול לדיר-יאסין, ולכן יהיה עלינו להחזיק בכפר, אם נכבוש אותו". 

מכל הנאמר לעיל ניתן לקבוע: התקיימו מגעים רצופים ואינטנסיביים בין דוד שאלתיאל ושליחיו לבין מפקדי האצ"ל ולח"י וסוכניהם בירושלים. כנראה שרק דוד שאלתיאל ידע על כל המגעים ומה ששאלתיאל ידע, גם בן-גוריון ידע. מכאן שדוד בן-גוריון ידע על ההתקפה המתוכננת על דיר-יאסין ואף אישר אותה ואישר לדוד שאלתיאל לסייע לאצ"ל וללח"י בביצוע ההתקפה, כפי שאכן עשה שאלתיאל.

 

הערות

 

 1. ישראל תעודות, דצמבר 1947-מאי 1948, גנזך המדינה, תש"ם, עמ' 797. 
2. יהושע אופיר. על החומות: הארגון הצבאי הלאומי במערכות תש"ח בירושלים, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1961, עמ' 17-16. 
3. ארכיון ציוני מרכזי, דיוני ועד הביטחון היישובי, 4 בדצמבר 1947, 9344/25 S. 
4. אורי מילשטיין. תולדות מלחמת העצמאות, כרך ג': שרידות, 1999. 
5. FRUS – 1948, vol.5, pp.728-729. 
6. Ibid. pp. 742-744. 
7. ארכיון צה"ל (א"צ) תיקי נחשון, הוראת מבצע, 1 באפריל 1948. 
8. א"צ, תיקי עציוני, דוח כיבוש הקטסל, 3 באפריל 1948; שם, עדות של ציון אלדד; שם, יומן מבצעים ארזה; ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם אליהו ארבל, מאיר זורע ועוזי נרקיס. 
9. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם מרדכי רענן. 
10. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם יהושע זטלר. 
11. ארכיון המחבר, ראיון עם דוד שאלתיאל ב-13 במאי 1968. 
12. יוסף שפירא, דוד שאלתיאל – ירושלים תש"ח, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1981, עמ' 143-142. 
13. ארכיון המחבר, ראיון עם יהושע אריאלי ב-11 בדצמבר 1987. 
14. מכתב של נחום גרוס לנתן דונביץ, עורך מוסף הארץ, ב-30 באוגוסט 1968; ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם משה אידלשטיין ועם משה ברזילי ב-1987. 
15. א"צ, תיקי עציוני, מדוד לדרור, 4 באפריל 1948; א"צ, עדות מס' 32 של זלמן מרט. 
16. א"צ, ידיעות טנא, (מודיעין) 15 באפריל 1948. 
17. א"צ, עדות מס' 88 של יגאל ידין. 
18. א"צ, עדות מס' 32 של זלמן מרט. 
19. ארכיון לח"י, עדות של משה אדלשטיין; ארכיון המחבר, הראיונות הנ"ל עם משה אדלשטיין ומשה ברזילי, אריה טפר, ישורון שיף ב-15 במאי 1968, ראיון עם נעמן סתווי ב-8 ביוני 1979. 
20. א"צ עדות מס' 31 של ישורון שיף. 
21. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם שמעון מוניטה ב-1987. 
22. ארכיון המחבר, ראיון עם משה ברזילי ב-9 במאי 1982.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"