العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

שקרים וכסת"ח פרשת הלמד-הא

 

 

1. תרבות ביטחון מיתולוגית  

 

פרשיות דיר-יאסין, שיירת-הדסה ועין-זיתון, עניינן בשלושה מעשי טבח: אחד ממערב לירושלים, שלא היה כלל והפך להיות "האימא" של כל מעשי הטבח, שני בשייח'-ג'ראח, שניתן היה למנוע, ושלישי סמוך לצפת, טבח נטו בלי שום חכמות, שהיה כלא היה ולא נכלל בזיכרון הקולקטיבי של הישראלים. מסתבר שיש קשר בין שלוש פרשיות אלההפלמ"ח - יפי הבלורית והתואר, שפברקו את הטבח בדיר יאסין; לא עשו את כל אשר לאל ידם למנוע את טבח הרופאים שנסעו לבית חולים "הדסה" על הר הצופים; ורצחו באופן השפל ביותר את השבויים במבצע יפתח. 

מדוע הם פברקו את הטבח בדיר יאסין? כדי לנטרל פוליטית וחברתית את אנשי אצ"ל ולח"י, שהרי "רוצחי נשים וילדים" מנועים מלבוא בקהל הקדוש המכנה את עצמו "מגש הכסף". ואכן בעזרת אות הקין שהטביעו מאיר פעיל וחבריו על מצח ה"פורשים", לא רק שהעניקו לבן גוריון ולעושי דברו שלטון בלעדי על ישראל מ-1948 עד 1977, אלא עשו את עצמם ליורשים הבלעדיים של דור המייסדים בתחום הפוליטי, בתחום החברתי, בתחום התרבותי. הם מינו אלה את אלה למשרות בכירות, העניקו לעצמם פרסים, נתנו לעצמם תארים, כתבו על עצמם שירי תהילה (חיים חפר), כתבו את ההיסטוריה של מלחמות ישראל ולימדו אותה בצה"ל (מאיר פעיל), וחלשו על מדינת ישראל. 

מדוע הם לא יצאו לעזרת הנוסעים בשיירת הדסה כפי שניתן היה לצפות? משום שהם לא היו אנשי צבא של ממש, אלא מיליציה פוליטית ששמה לה ליעד להשתלט על מערכת הביטחון, בדרך להשתלטות על המדינה העתידה לקום, ומשום שמפקדיהם לא נבחרו לפי כישוריהם אלא לפי נאמנותם. נאמנות היא נורמה של 'מאפיה' ושל מערכת פוליטית מושחתת. את הנורמה הזאת הם הנחילו למערכת הביטחון שכוננו ולמדינת ישראל שעליה השתלטו. 

את הטבח בעין זיתון הם עקרו מן הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, כדי שלבן גוריון לא תהיה עילה לפרק אותם וכדי שהידע על הטבח לא ישחיר את השמאל הישראלי. מפקד המבצע היה יגאל אלון. אם היה הטבח נודע ברבים, הוא היה מודח מכל תפקיד עוד לפני שקמה מדינת ישראל. השמאל הועיד את אלון לרשת את בן-גוריון ולהשליט את הקיבוצים על מדינת ישראל העתידה לקום. ואילו פרופ' אניטה שפירא, היסטוריונית מגויסת של השמאל, השמיטה, אחרי חמישים שנה, את הכתם השחור הזה מן הביוגרפיה שפרסמה על אלון. שהרי פרסום הטבח בעין זיתון עלול היה לפגוע במפעל חייה: שיר הלל לשמאל הציוני. 

שלושה אירועים אלה היו כתובת שחורה על הקיר, ומי שקרא אותה צריך היה לנטרל את תהליך השחתתם של צה"ל ושל מדינת ישראל בעודו באיבו. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, ידע את כל העובדות. מסתבר שהוא לא הבין את משמעותן, וזה כשלעצמו חמור מאוד, או שהוא הבין אך לא פעל כדי לעקור את זרע הפורענות, כפי שניתן היה לצפות ממנו, וזה רע הרבה יותר. בחמש עשרה השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל היה בן-גוריון, עם הפסקה קצרה, בסוף 1953 וב-1954, גם ראש ממשלה וגם שר ביטחון. מעל ומעבר לשני תפקידים אלה הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של מדינת ישראל. בשנים אלה בנה בן-גוריון את מערכת הביטחון של ישראל והייתה לו השפעה מכרעת על התפתחות תרבות הביטחון שלה. בן-גוריון שדיבר גבוהה גבוהה על ההכרח להיות עם סגולה, היה אחראי עיקרי לתרבות ביטחון מושחתת שעיקרה הסתרת ליקויים ואי הפקת לקחים. 

על-מנת לבסס את התזה השחורה שלנו על תרבות הביטחון של ישראל, להלן פרקים אחדים של תיאור המניפולציות של הישראלים על ההיסטוריה של מלחמת העצמאות.

 

2. נתנאל לורך

 

 חוקר בלתי אוביקטיבי במוּדע, לדוגמה, היה סגן אלוף ד"ר נתנאל לורך. ספרו "קורות מלחמת העצמאות", שיצא לאור עשר שנים אחרי המלחמה, ושהופץ למעלה מחמישים אלף עותקים (עד כתיבת שורות אלה) והיה מעין "היסטוריה רשמית", תרם יותר מכל ספר אחר לאי-ידיעה ואי-הבנה של מלחמת העצמאות בישראל. ספר זה היה מקור כמעט ראשוני לרוב המחקרים והספרים שבאו אחריו. לורך גם הרצה על הנושא הזה באוניברסיטאות, בקורסים של צה"ל ובמקומות אחרים, והטמיע את תוכן ספרו בכל ישראלי שהתעניין במלחמה ההיא. בשנות השמונים נקלעתי לעימות אתו בדיון על המתודולוגיה של חקר מלחמת העצמאות, בפני חניכי קורס טייס ומפקדיהם. לורך אמר שם דברים מופרכים, וכשהעמדתי אותו על טעויותיו, באוזני החניכים, הגיב כמעט בבכי, אך לא התייחס לתוכן דבריי ולא ניסה להפריכם. חניכי הקורס ומפקדיו נזפו בי, מפני שפגעתי באדם מכובד כל-כך. מן האירוע הזה למדתי שלא ידיעת האמת חשובה ללורך ולמאזיניו, "מיטב הנוער", אנשים שעתידים לעמוד בראש מערכות ביטחוניות, כלכליות ופוליטיות; חשוב להם רק המיתוס של לורך כבר-סמכא למלחמת העצמאות. התגובות האלה הבהירו לי במקצת את פשר הפער בין יוקרת חיל האוויר הישראלי, אחרי מלחמת ששת הימים, ובין ליקויי תפקודו במלחמת יום-הכיפורים והתקלות והתאונות שהוא סובל מהן מפעם לפעם. 

בספרו של פרופ' בני מוריס על בעיית הפליטים הפלשתינים (שנכתב בסוף שנות השמונים) מצאתי טעויות רבות, לא בנושא מחקרו אלא בקשר למהלכי המלחמה. כשהעמדתי את מוריס על טעויותיו, השיב לי: "כך כתוב אצל לורך".

דוגמאות: בגרסה האנגלית של "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים – 1949-1947", שהופיעה ב-1987, כתב פרופ' בני מוריס שכפר סאלד הותקף "ב9- עד 10 בינואר". כשהופיעו שלושת הכרכים הראשונים של ספר זה, ב-1989, ראיין אותי ד"ר מוריס לעיתון "ג'רוזלם פוסט". אמרתי לו שהוא טעה ושההתקפה נמשכה חצי יום בלבד, משחר עד צהריים, ב-9 בינואר, וחצי יום אינו יומיים. הוא השיב, "כך כתוב אצל לורך". אף -על-פי-כן לא תוקנה הטעות הזאת במהדורה העברית שיצאה לאור בספריית "אופקים" של "עם עובד" ב-1991 (עמ' 50), בעריכתו של אלי שאלתיאל ובתרגומו של ארנון מגן. אילו קראו המתרגם והעורך את הכרך השני של ספריי, שבו תיארתי את פרטי הקרב בכפר סאלד, לא היו חוזרים על אותה טעות. מוריס טעה גם כשכרך את קרב שיירת חולדה עם קרבות שיירת יחיעם ונבי-דניאל, שבהם, לדבריו, הצליחו הערבים "בשורה של מארבים... להרוס את רוב צי הרכב המשוריין של הישוב" (עמ' 51). בקרב שיירת חולדה לא ארבו הערבים לשיירה ולא השמידו את כלי רכבה, כפי שהקורא יכול ללמוד מתיאור מפורט של הקרב בכרך ד' של ספר זה. במקום אחר בספרו כתב מוריס ש"יותר ממאה מאנשי "ההגנה" נפלו במארבים אלה" (עמ' 92). ארבעים ושבעה לוחמים נהרגו בקרב שיירת יחיעם, חמישה-עשר בקרב נבי-דניאל ושבעה-עשר בקרב שיירת חולדה. בסך הכול שבעים ותשעה. מספרים מדויקים אלה עמדו לרשותם של מוריס, שאלתיאל ומגן, והם לא עשו בהם שימוש במהדורה העברית. עד כדי כך דבקו בהיסטוריוגרפיה של לורך.

ספרו של לורך הוא אחד מגורמי רדידות החשיבה הצבאית והביטחונית בתרבות הישראלית, במערכת הביטחון ומחוצה לה. רוב העיתונאים והמורים בישראל, לרבות מורים באוניברסיטאות, מכירים רק את מלחמת העצמאות של לורך, ואת המלחמה הזאת הם מלמדים ועליה הם כותבים. הרדידות ניכרת לא רק באיכותם של מחקרים צבאיים אלא גם באיכותה של מערכת הביטחון. זאת דוגמה של מחקר פסבדו-מדעי שהשתלט על מערכות המחקר הרשמיות ועל המוסדות להשכלה גבוהה, ולא אפשר מרחב-מחיה למחקרים בלתי תלויים.

 

3. לא לירוק לבאר שממנה שותים

 

בספטמבר 1989 כתב לורך מבוא למהדורה מתוקנת של ספרו. רוב המבוא הזה הוא כתב-הגנה מפני הביקורת שמתחתי על מחקריו בשלושת הכרכים הראשונים של ספריי על מלחמת העצמאות (אשר יצאו לאור באותה שנה, וקטעים מהם התפרסמו בעיתונים לפני כן) ובמאמרים רבים שכתבתי. לורך הכריז שאין אוביקטיביות, בייחוד אם ההיסטוריון עוסק במאורעות שנטל בהם חלק, וציטט את ההיסטוריון מארק בלוך: "די אם דבריו יהיו כנים, ומתוך השוואתם של דברי כנות רבים, סוף האמת לעלות". והרי זה בדיוק מה שאני טוען, מן הצד ההפוך: לורך נטוע בלב הממסד הצבאי. הוא היה משתתף פעיל במלחמת העצמאות, היה שלישו של הרמטכ"ל יגאל ידין ואחר-כך היה ראש ענף היסטוריה במטכ"ל (לימים מחלקת היסטוריה). הנאמנות האישית היא אחד ממאפייניהם של אלה ששורדים בתפקידיהם. בגלל הנאמנות האישית קשה מאוד ללורך להיות אוביקטיבי. ושיהיה ברור: אינני פוסל את מחקרו של לורך בגלל התפקידים שמילא במלחמת העצמאות ואחריה. אני רק מסביר שאחת מסיבות הליקויים שבמחקרו היא הנטייה הטבעית לא לירוק לבאר שממנה שתה עד סוף ימיו, ולא לחשוף ליקויים ולמתוח ביקורת. ולא משנה אם הסילופים בספרו של לורך נכתבו בכנות או בחוסר כנות. אינני יודע איך אפשר לבחון כנות, אבל אני יודע שאדם אשר השלים "ארבעים שנות שירות למדינה ולמדינה שבדרך" (ככתוב במבוא למהדורה החדשה של ספרו), שהיה שליש ואיש מטה בדרגת סגן אלוף, שעבד שבע-עשרה שנים במשרד החוץ והיה מזכיר הכנסת אחת-עשרה שנים, קשה לו לכתוב ספר אוביקטיבי, לא רק במהלך שירותו, אלא גם לאחר שיצא לגמלאות. 

באוקטובר 1995 הודה לורך, בראיון עיתונאי, שמחקרו היה פגום ושספרו לקוי: "אני הייתי שלישו של הרמטכ"ל יגאל ידין. בשנת 1951 ביקשתי לפרוש מהתפקיד. הוא נתן לי לבחור את התפקיד הבא. הייתה משבצת לא מאוישת במדור לֶקַח קרבות, כלומר, המדור כולו לא היה מאויש. (1) אמרתי שאינני מקבל על עצמי ללמוד וללמד את הלקח, את זה יעשה כל אחד על-פי שיטתו. אני מקבל על עצמי לכתוב את ההיסטוריה באוביקטיביות עד כמה שניתן". לדבריו לא נעשו תחקירים ולא ניגבו עדויות בשנתיים שחלפו בין מלחמת העצמאות ובין מינויו, וגם הוא לא גבה עדויות, משום שלא היה לו מנגנון לכך. הוא קיבץ סביבו אנשים ונבר בארכיונים הבלתי מסודרים של צה"ל.

 

4. "כפו עלי לכתוב"

 

לורך: "בארכיון צה"ל מצאתי בַּלַגָן שלא ייאמן. לא היה אפשר למצוא דבר... התברר שאנשים השתחררו ולקחו חומר ארכיוני הביתה". הוטל עליו לכתוב את תולדות מלחמת העצמאות ל"ספר המדינה", שהיה אמור להופיע לקראת יום העצמאות החמישי. הוא טען, לדבריו, שאין לו די זמן לכך, אך קיבל את הדין. "התחלתי לכתוב לפי החומר שהיה בידי, מתוך ידיעה ברורה שיש לַאקוּנוּת ומיספרופורציות גדולות". היו עליו לחצים מכל הכיוונים. "אנשי הפלמ"ח כנראה החליטו לא לשתף אתי פעולה כי הייתי מזוהה עם הצבא (משוחררי הצבא הבריטי), ואפילו הממונה הישיר עלי, ראש מחלקת ההדרכה, יצחק רבין, לא הגיב" כשביקש ממנו הערות על טיוטת ספרו שר הביטחון דוד בן-גוריון מינה את רב-אלוף (מיל.) יעקב דורי (הרמטכ"ל החולה של מלחמת העצמאות) ואת סגן אלוף ישראל בר (אז מקורבו של בן-גוריון; אחרי שנים אחדות נמצא אשם בריגול ומת בכלא) להשגיח על לורך. מובן ממילא שעם השגחה כזאת לא היה לורך יכול לכתוב היסטוריה אוביקטיבית או כנה של מלחמת העצמאות. מסתבר שלורך לא רק השלים עם הנסיבות האנטי-מחקריות בענף היסטוריה בצה"ל, אלא אף העלה אותן לדרגת עיקרון. ממשיכיו בצה"ל הלכו בעקבותיו. 

ארבע שנים היה לורך ההיסטוריון הראשי של צה"ל. בינואר 1955 פרש מצה"ל ועבר למשרד החוץ, וכשהיה איש משרד החוץ הוציא לאור בספר את כתב היד שלו (שצה"ל השקיע בהכנתו משאבים רבים). "אילו ניתן לי הייתי בונה את המסד לפני הטפחות, גומר את איסוף החומר לפני שאני מתחיל לכתוב אותו. אני התחלתי לכתוב לא מפני שהייתי מוכן, אלא מפני שכפו עלי לכתוב", העיד לורך. לשאלה מדוע פרסם ספר פגום השיב: "מפני שלא היה לי דבר שלם ... היו שקרים ששיקרנו מטעמים בינלאומיים. במבצע 'יואב' אנחנו טענו שהייתה שיירה לנגב והמצרים פתחו עליה באש. האמת היא שהמצרים ישנו שינה עמוקה והיה צורך להעיר אותם כמעט בכוח ולהביא אותם לפתוח באש כדי שתהיה לנו עילה לפתוח במבצע. במבצע 'עובדה', לכיבוש אילת, כל ילד שרואה את המפה שלי, המראה את חטיבת הנגב חוצה את הנגב בקו ישר, מבין שאי-אפשר לעבור את המסלול הזה, בוודאי לא ברכב. בדרכו לאילת חצה צה"ל את הגבול הבינלאומי, ואת זה רצינו להסתיר". 

לורך הודה אפוא שהוא לא היה נאמן לאחד העקרונות היסודיים של המחקר המדעי, ובכך קבע שאסור לו לעסוק במחקר, לפרסם ספרים מדעיים ולהורות נושאים אלה במוסדות להשכלה גבוהה. ראשי האוניברסיטאות, הפקולטות והחוגים שאפשרו לו לעסוק אצלם בהוראה, שותפים להונאה. 

אם לורך עצמו הודה שיש שקרים בספרו ושאין לו ערך כספר היסטוריה, מי אני שאערער על כך? ובכל זאת אומר כמה מלים על אחד הפגמים שבספר הזה. במבוא למהדורה החדשה שלו כתב לורך: "קיבלתי על עצמי מרצוני סייג של התחשבות ברגשות משפחות שכּולות". והרי אין מלחמה, מערכה או קרב בלי משפחות שכולות. מי שמתחשב ברגשותיהן ייתכן שהוא אדם נוח ונעים הליכות, אבל ודאי אינו חוקר מלחמות אוביקטיבי. בגלל הסייג הזה (ולא רק בגללו) לא תיאר לורך את האירועים כפי שהיו. התחשבותו במשפחות השכולות ודאי אינה עולה בקנה אחד עם התנאי שהציבו פרס ויציב, הימנעות משיפוטים ערכיים ומהעדפות סובייקטיביות. כדוגמה לגישתו, הביא לורך את מה שכתב על קרב הל"ה בספרו על מלחמת העצמאות. הוא קיבל את טענת ידידתו, אמו של דני מס, מפקד הכוח, ש"טעה בשיקולי זמן ומרחב ויצא לדרך בשעה ששוב לא נתנה סיכוי להגיע אל הגוש מבעוד לילה". לפי לורך אמרה לו האם: "מה רוצים מדני שלי? בסך הכול הוא היה בן עשרים ושתיים". מסתבר שידידותו של לורך עם משפחת מס והסייג שקבע לעצמו, לא רק שהפריעו לו לתאר את הדברים כפי שאירעו באמת, אלא גם מנעו ממנו להבין את השפעתו של המאורע הטראומטי הזה על המשך המלחמה, בגוש עציון ובגזרות אחרות. הוא גם לא הבין שהתרומה האחרונה של הנופלים למולדתם היא חקר הטעויות שבגינן נפלו, לרבות טעויותיהם שלהם.

 

5. מדוע נשלחו ה-35 לגוש עציון ?

 

במהדורה הישנה ובמהדורה החדשה של לורך מתוארת פרשת הל"ה (בפרק "כפר עציון ומחלקת ההר") (2) כמעט באותן מלים. הוא כתב שהל"ה נשלחו לגוש עציון על-רקע ההתקפה על הגוש ב-14 בינואר 1948. להתקפה ההיא, שבמהלכה התחולל קרב חירבת זַכַּרִיָה (התקפת-נגד, לאור היום, של מחלקת פלמ"ח מול כוח חטיבתי פלשתיני, שהסתיימה בסיכול משימתו של הכוח הערבי ובעשרות הרוגים מצדו), הקדיש לורך חמישה חצאי שורות בלבד, וקשה לא להתרשם שהוא לא הבין את חשיבותו של קרב חירבת זכריה. בן-גוריון ציטט לימים בהקשר זה את דבריו של שייח' ערבי מהנגב: "לו אירעו עוד שתיים-שלוש התנגשויות כאלו כי אז הייתה הארץ נרגעת". (3) אם לורך לא הבין שהיה זה ההישג הטקטי הגדול ביותר של יחידת פלמ"ח במלחמת העצמאות, מה בכלל הוא הבין? 

לורך כתב שאחרי התקפת ה-14 בינואר "כפר עציון, הדל בנשק ובתחמושת, זעק לתגבורת. שיירות היו נעות בפיקוח ובליווי בריטי בלבד, והובלת נשק בהן הייתה למעשה בלתי אפשרית". לא רק כפר עציון זעק לתגבורת. היו בגוש עוד שלושה קיבוצים, משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים, שגם מצבם היה קשה; אבל הל"ה נשלחו לגוש עציון לא בגלל זעקות הקיבוצים האלה. הם נשלחו בגלל המברקים ששלח מפקד הגוש עוזי נרקיס, ושבהם ביקש, לא תגבורת ותחמושת, אלא ציוד רפואי לפצועים. להלן שלושה מהמברקים ששלח נרקיס למפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח, צבי זמיר, ולמפקד גדוד "מכמש" של חטיבת "עציוני", שלום דרור:

"ברבדים שלושה פצועים קשה. אי-אפשר לטפל בהם. שילחו מהר אמבולנסים". 

"אם לא יישלח אמבולנס לגוש ימותו הפצועים קשה. יש מחסור בחובש. מה עם צוובנר? השתדל לשלוח תחבושות אישיות". 

"ענו תשובה מהירה בעניין האמבולנס. אני מחכה לתשובה והפצועים הולכים למות". (4)

 מפקד פלוגה ח' של הפלמ"ח, אליהו סלע (רעננה), שאחדים מהל"ה היו פקודיו, אמר לי אחרי שלושים ואחת שנים: "המברקים והתשדורות מגוש-עציון היו היסטֶריים ועשו רושם קשה בירושלים. המברקים האלה היו אחת הסיבות העיקריות של החיפזון בהכנות למסע הל"ה". יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל והרמטכ"ל בפועל של מלחמת העצמאות, אמר לי: "מברקי נרקיס עשו רושם קשה בתל אביב". (5) בספרו האוטוביוגרפי הודה נרקיס: "התחלתי 'להפגיז' את רשת הקשר בתביעות לעזרה". (6)

מסתבר שלורך התחשב לא רק באימהות שכולות אלא גם במפקדים בכירים בשירות פעיל ובמפקדים שאיישו, אחרי שחרורם מצה"ל, משרות בכירות במגזר האזרחי, ושיכלו לתגמל אותו בשל נאמנותו, או לפגוע בו בשל ביקורתו. אילו תיאר את העובדות כהווייתן היה מסתכן בעימות עם עוזי נרקיס, שהיה מעוניין בשנות החמישים להסתיר את הפרשה, כדי שהקריירה הצבאית שלו לא תיפגע; הוא נמנע מעימות כזה, וכך סייע לנרקיס להתקדם בשרשרת הפיקוד של צה"ל ובשרות הציבורי. לכן אני טוען שלורך הוא אחד האחראים לכישלונות ולמחדלים של נרקיס במלחמת ששת הימים ובפשיטה על כראמה (במארס 1968), שהייתה זרז בדרכו של ארגון "אל-פתח" למעמד של גורם מוביל בעולם הערבי, ובדרכו של יאסר ערפאת למעמד של מנהיג המדינה הפלשתינית שבדרך. 

ב-1983 תיארתי את סיפור הל"ה בעיתון "דבר" בשלושה פרקים. בכתבות אלה פורסם, בפעם הראשונה, נוסח פקודת המבצע שקיבל דני מס ממפקדו צבי זמיר:

עליך להגיע בהקדם לכפר עציון ולעמוד בקשר עם עוזי (נרקיס). לאור הנסיבות תקבע מה מידת הזמן שעל יחידותינו לעשות במקום. השתדל לחזור בהקדם. פרטים על כך תודיענו ב'חומר' (אלחוט). הציוד הרפואי שהנך נושא מיועד להגשת עזרה לפצועים הקשים של גוש עציון, שמחוסר תחבורה לא הועברו לירושלים. בשהותך במקום סייר את אחד הגשרים שתגלה בו. תפסיק קשר בין בית-לחם לחברון. תודיע לי כשיוכן הגשר, ואודיעך מועד הפעולה. (7)

 מנוסח זה של הפקודה אפשר להסיק שהכוונה לא הייתה לשלוח תגבורת לגוש עציון אלא להביא לפצועים פלאסמה וחומרי רפואה. דני מס היה אמור גם לבדוק אפשרות לפוצץ גשר על הדרך בין בית-לחם לחברון, אך בדיקה זאת לא הייתה דחופה, ולא למענה נשלחו הל"ה בחיפזון. מסקנה דומה עולה מעדויות האנשים שהשתתפו בניסיון הראשון של דני מס ופקודיו להגיע לגוש (את הניסיון הזה, שנכשל, אין לורך מאזכר בספרו), ומעדויותיהם של שלושה אנשים שיצאו לדרך יחד עם הל"ה ולא המשיכו אתם, אלא חזרו להר-טוב. 

חצי יום לפני שיצאו הל"ה לדרכם האחרונה העבירו אמבולנסים של הצבא הבריטי את הפצועים מגוש עציון לבתי-חולים בירושלים. כשיצאו הל"ה לדרך, ב-15 בינואר, בשעה 23.05 בלילה, כבר לא היו פצועים בגוש עציון. לא היה צורך דחוף בפלאסמה ובחומרי רפואה בגוש. סביר להניח שהפקודה ליציאת הל"ה לגוש עציון לא בוטלה בגלל חוסר תיאום בין המפקדות. לורך לא ציין זאת, אף שהמסמכים פתוחים לעיון בארכיון צה"ל ואף שכבר כתבתי על כך חמש שנים לפני שהופיעה המהדורה המעודכנת של ספרו. נראה שלא היה לו נעים לגלות שהל"ה נשלחו למבצע שלא הייתה לו הצדקה, ולחשוף את המחדל של מאשרי המבצע: מפקד הגדוד השישי, צבי זמיר, מפקד חטיבת "עציוני", ישראל עמיר, האחראי על גזרת ירושלים במטה הפלמ"ח, יצחק רבין, קצין המבצעים של "ההגנה", יגאל ידין, וראש המפקדה הארצית שלה, ישראל גלילי.

 

6. תרבות הסתרת האמת

 

המפקדים הבכירים של "ההגנה" ומפקדי היחידות שפעלו בסביבות ירושלים בתחילת 1948, האחראים לאסון הל"ה, בנו את התפיסה שלפיה החיסיון מועיל למוראל הלאומי. הם השקיעו אנרגיה נפשית רבה ואמצעים כספיים לא מעטים בהגנה על עצמם, וכך נפגע עוד יותר תפקודם, מיד, וגם בשנים שבאו אחר-כך. משום שכאשר נבדקו מחדלים חששו אנשים אלה לדרוש מאחרים לחשוף עובדות ולהתעלם ממיתוסים, שמא תוטח בפניהם אשמתם בפרשת הל"ה. נתנאל לורך שירת אותם בנאמנות כשכתב על פרשת הל"ה ועל אירועים אחרים במלחמת העצמאות. במבוא לספרו הוא מתלונן עלי, מפני שכיניתי אותו "היסטוריון מטעם". אכן, זאת דעתי עליו. 

בתוכנית הטלוויזיה "דילמות עם אילנה דיין", שהוקרנה בערוץ השני ב-14 באוקטובר 1995, ושהנושא שלה היה אתיקה בצבא ובביטחון, אמר אלוף (מיל.) אביגדור בן-גל שאילו נהרג חייל מיחידתו מאש כוחותינו לא היה אומר את האמת לאם השכולה, מפני שלא היה רוצה שהיא תחיה בהרגשה שבנה נהרג לשווא. העיתונאי הצבאי רון בן-ישי אמר באותו ראיון שאילו סיפור כזה היה נודע לו, היה משתיק אותו. שניהם, אם כן, לא היו מפרסמים את האמת. גם בן-גל וגם בן-ישי לא הבינו שהאמת הזאת תיוודע, ברוב המקרים, להורים, ושהשקר ידכא אותם עוד יותר ויערער את אמונם בצה"ל.

 

הערות

 

 1. מכאן ביסוס לטיעון שלי שאחרי מלחמת העצמאות לא חקר צה"ל את מלחמת העצמאות ולא הפיק את לקחיו. 
2. מחקרי השלם על פרשת הל"ה מתוכנן להתפרסם בעתיד ב-News1. 
3. עוזי נרקיס, "חייל של ירושלים", הוצאת משרד הביטחון, 1991, עמ' 74. 
4. פירוט המקורות, ראו בהערות הסיום לפרק על הל"ה, בכרך ג' של סדרת ספריי "תולדות מלחמת העצמאות". 
5. שם, שם. 
6. נרקיס, שם, שם. 
7. שם, שם.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"