العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

הפרסומים השקריים על יצחק רבין

 

 

1. מאיר פעיל

 

ספרו האוטוביוגרפי של יצחק רבין, "פנקס שירות", שנכתב בידי העיתונאי דב גולדשטיין, אינו מתיימר להיות אוביקטיבי, אבל היסטוריונים וחוקרים, המתיימרים להיות אוביקטיביים ומקבים על כך תמורה נכבדה מעם ישראל, טיפלו הרבה ברבין, ולרוב הדברים שכתבו אין ביסוס. הקשר בין רבין ובין רוב חוקרי המלחמות הישראלים מצביע על הזניָה של המחקר והתקרנפות של החוקרים. רצח רבין העניק לכך לגיטימציה בעיניהם ובעיני רוב הציבור. 

בכנס החוקרים שדן בתולדות כוח המגן, הרצה ד"ר מאיר פעיל על "יצחק רבין – לוחם, מפקד ואיש צבא מקצועי". בתקציר של הרצאתו, שאינו מגובה בנתונים, כתוב ש"עד אמצע אפריל 1948 היה רבין מעורב בעיקר בנושאי הדרכה ותכנון מבצעי" (1). פעיל התכוון כנראה להפחית מאחריותו של רבין לכישלון ארגון "ההגנה" בחזית ירושלים והדרך אליה בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה, אבל ב"פנקס שירות" כתוב שבחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות "על הפלמ"ח מטילים את האחריות להבטחת השיירות לירושלים ולנגב ... עלי מטילים לטפל במיוחד בנושא ירושלים והבטחת הדרך אליה" . האם ד"ר אל"ם מאיר פעיל לא קרא את ספרו של רבין או אולי העריך ששומעיו בכנס החוקרים לא קראו?! 

ברבע הראשון של מלחמת העצמאות פיקד רבין על החזית העיקרית במלחמה, הדרך לירושלים. בחזית זו, כאמור, נחלו היהודים תבוסה מוחצת שכמעט מנעה את הקמתה של מדינת ישראל. בסופה של התקופה הזאת הודח רבין מתפקידו ובמקומו מונה פקודו, שאול יפה. בארבעת הכרכים הראשונים של ספריי על מלחמת העצמאות, שהופיעו בשנים 1991-1989, ובספרי "תיק רבין – איך תפח המיתוס", שהופיע באפריל 1995, תיארתי בפרטי פרטים את תפקודו של רבין באותה תקופה וביססתי את הדברים על תיעוד ראשוני ומשני רב. בתקציר הרצאתו של פעיל אין התייחסות, לא לאוטוביוגרפיה של רבין ולא למחקרי, וזה מובן: תיאור תפקודו של רבין בארבעת החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות עלול לקלקל את תדמיתו כ"לוחם, מפקד ואיש צבא מקצועי". ההתעלמות מן העובדות הקלה על פעיל לסכם את הרצאתו כך: "אין אפוא ספק-ספיקה שיצחק רבין, כאיש צבא מקצועי, הטיל את רישומו הברור בהיסטוריה הצבאית והביטחונית של מדינת ישראל. ועל כך יש להוסיף את תרומתו הביטחונית בשנים שלאחר מכן, הן כראש ממשלה והן כשר ביטחון" (2). פעיל צודק: רבין הטיל את רישומו. אך לשלילה. סביר להניח שמחקרים מן הסוג הזה כמו של פעיל, הניבו תקציבים בשפע לפעילות המכון על-שם גלילי ביד טבנקין, ולהמשך העסקתו של מאיר פעיל בו. כך נוהגים לא רק המכון על שם גלילי אלא כל האוניברסיטאות והמכונים בישראל שהרי את העומדים בראשם מעניין לקבל תקציבים ולכן הם נזהרים מלהתעמת עם הממסד ובייחוד עם הממסד הביטחוני. 

באמצע אפריל קיבל רבין את הפיקוד על חטיבת "הראל". פעיל הילל בהרצאתו את תפקודם של החטיבה ומפקדה בגזרת ירושלים. לדבריו חטיבת הראל "הצילה את ירושלים העברית ומנעה את נפילתה. למפקד החטיבה היה חלק נכבד בהגשמת ההישג הצבאי והמדיני החיוני הזה" . בספרי "תיק רבין" תיארתי בפרטי פרטים את התפקוד של החטיבה ומפקדה באותה תקופה. היהודים הפסידו שטחים חיוניים רבים בגזרת ירושלים באשמתו הישירה של רבין, והמשיכו להחזיק בירושלים המערבית, לא בגלל, אלא למרות התפקוד הלקוי שלו ושל פקודיו. 

הפרשה החמורה ביותר באותה תקופה הייתה, אולי, הנטישה שנטש מפקד חטיבת "הראל" את פקודיו בקרב "שיירת הדמים" בשער הגיא, ב-20 באפריל 1948. על התוצאות הרות האסון של הקרב הזה כתב במחקרו יוסף טבנקין, שפיקד באותו זמן על אחד מגדודי "הראל", ושקיבל את הפיקוד על החטיבה אחרי שרבין הודח. טבנקין כתב שתוקפי השיירה היו "כוח נחות ביותר אשר תקף רק באש מנשק קל, לא אוטומטי, ובמספר לוחמים אשר ספק אם הגיע לשלושים, מול גדוד פלמ"ח מפואר על מלוא חימושו, כולל עשרים משוריינים ... קרב השיירה ב-20 באפריל היה לקרב הכרעה, וכישלונו הביא לחסימת הדרך לירושלים" (3).

 

2. אריה יצחקי

 

אריה יצחקי הוא אחד החוקרים הביקורתיים והאמיצים ביותר בישראל בתחום הביטחון. בספרו "לטרון" לא התעלם אריה יצחקי מן העובדות, אך הפך את בריחתו של רבין משדה הקרב לסיפור של גבורה ותושייה: "בעיצומו של הקרב הגיעו המח"ט והקמב"ץ בג'יפ לשטח המארב. עוד בהיותם סמוך ללטרון שמעו את הדי הירי והבינו את המתרחש. רבין הבחין בצביקה זמיר, מפקד הגדוד השישי, ויצר עימו קשר. צביקה מסר לו כי מכבי מוצרי, שהיה עימו, נפצע קשה בבטנו, והוא מנסה לארגן את פינויו במשוריין לירושלים. רבין סקר במהירות את המצב ונוכח לדעת מיד כי הכוח שנלכד במארב לא יוכל להיחלץ בכוחות עצמו, ויש לשגר לעזרתו תגבורת מהגדוד הרביעי. מכיוון שלא היה לו קשר תקין החליט רבין להמשיך אישית בנסיעה מהירה לקריית-ענבים ולהחיש משם תגבורת. הג'יפ המשיך בתנועה לכל אורך המארב תחת אש חזקה. מלבד ג'יפ הפיקוד הצליחו להבקיע להם דרך מזרחה גם מפקד הגדוד החמישי ובן דונקלמן". יצחקי כתב כי בתיאור האירוע הזה הסתמך על ספרו של רבין "פנקס שירות". הוא לא הצליב את המידע ששאב מספר אוטוביוגרפי זה עם מסמכים מארכיון צה"ל ועם עדויות של אנשים אחרים (4). 

"שיירת הדמים" הייתה המהלך הראשון במתקפת מבצע "יבוסי". כישלונה היה בלתי נמנע: המח"ט רבין לא שלט בלוחמים, המג"ד טבנקין לא התכוון למלא את פקודות המבצע והמג"ד רוסק לא הצליח למלא אותן. הכוח הערבי הירושלמי, שהיה נחות מהכוח היהודי הירושלמי באיכות ובכמות, השיג ניצחון מוראלי בקרב של 20 באפריל. זה מול זה התמודדו בקרב הזה שני מפקדים, יצחק רבין ואמיל גורי, וידו של האחרון הייתה על העליונה. זה היה כישלונו השני של רבין בחזית ירושלים, לאחר שעבד אל קאדר אל-חוסייני גבר עליו במלחמה על הדרך לירושלים בחודשים הראשונים של המלחמה. לא רק רבין לא למד דבר מתבוסתו הראשונה. גם מפקדיו לא למדו. בעקבות ניצחונו של גורי על רבין ירד המוראל של היהודים מאוד, אבל הניצחון המוראלי של הערבים לא שִחרר אותם מהלם דיר-יאסין, והשאלה הייתה אם ואיך ינצלו היהודים את ההלם הזה. קרב "שיירת הדמים" לימד שדרכם של היהודים לניצחון תהיה רצופה תבוסות. 

תפקוד המפקד בקרב ושיטת הפיקוד שלו הם שניים מקובעי אופי הצבא. בהם תלויה, במידה רבה, שליטת המפקד בפקודיו ויכולתו לצמצם את האנדרלמוסיה האופיינית לכל שדה קרב. בייחוד אמורים הדברים בצבא מיליציוני (כפי שהיו "ההגנה" והפלמ"ח) שבו החיילים והמפקדים הזוטרים אינם מקצועיים והמפקדים הבכירים אמורים לשלוט בתורת הקרב ולהפיח בעצם נוכחותם רוח לחימה בפקודיהם. מיתוס המפקד "הפייטר" טבוע, כאמור, עמוק במורשת הקרב של צה"ל, משום שבצבא בלתי מקצועי ראוי שהמפקדים הבכירים יהיו נוכחים בקו הדם. 

תפקודו של יצחק רבין בשיירה שבה עלתה חטיבתו לירושלים מנוגד לתדמית שמפקדי הפלמ"ח שיוו לעצמם, ושצה"ל (שהיה להם חלק מכריע בבנייתו ובפיקוד עליו) שיווה להם. ב-1988 העדתי מטעם ההגנה בבית המשפט הצבאי במשפטו של הטוראי רון אלמוג בשל תפקודו ב"ליל הגלשונים, בנובמבר 1987. אמרתי כי פחדנותו של אלמוג נוכח פני האויב אינה תופעה יוצאת דופן, וכי מפקדים אחדים, שהגיעו לדרגות בכירות בצה"ל, נהגו כמוהו. בתשובה לשאלת השופטים תיארתי את תפקודו של יצחק רבין ב-20 באפריל, וטענתי שהוא ברח משדה הקרב, נטש את פקודיו ולא חזר אליהם עם התגבורת. אם אדם שהיה מפקד חטיבה, רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון, מתנהג כך (ולא רק הוא), אין לשפוט לחומרה את הש"ג רון אלמוג. עיתונאים ביקשו מרבין תגובה והוא סירב להתייחס לדברי, וגם השופטים דחו אותם בפסק-דינם.

 

3. מיתוס "אחרי" בפלמ"ח

 

בעימות עיתונאי עם מאיר פעיל, ב-1991, הצגתי את תפקודו של רבין בקרב הזה כדוגמה לנורמות של מפקדי הפלמ"ח שנשמרו בהיחבא במשך עשרות שנים. אמרתי: "אין דבר כזה בעולם שמפקד חטיבה הולך להזעיק עזרה. זה מגוחך על פניו". פעיל: "הביטוי 'רבין ברח' זה רפש של מילשטיין. העובדות הן שרבין המח"ט טס קדימה לקריית-ענבים להזעיק עזרה. הודות למעשה הזה שעשה הגיעה תגבורת וחילצה את השיירה. זה שהוא אמר שהוא ממוטט והולך לישון? לא בדקתי, אבל נניח. אז מה? אנשים ניצלו כתוצאה מהתושייה של רבין? זה קנה-המידה היחיד".

המראיין רמי רוזן שאל את פעיל: "ומה עם מיתוס 'אחרי' הידוע? לפחות בנקודה הזאת אתה שובר מיתוסים יחד עם מילשטיין". 

פעיל: "בדיוק להפך. מילשטיין... הוא שמתנפל על אנשים בשם המיתוס 'אחרי'. ואני, מאיר פעיל, אומר שקנה-המידה הזה אינו תקף. מפקד צריך להימצא באותו מקום שממנו הוא יכול לשלוט על מהלך העניינים. ואם לשם כך רצוי שיהיה רחוק (במקרה זה, כעשרה קילומטרים משדה הקרב, א.מ.), אז שם הוא צריך להיות" (5) . 

ישים נא הקורא לב לכך שמחנך קציני צה"ל ומעצב רוחו, יותר מכל אדם אחר, אלוף משנה בדימוס, ד"ר להיסטוריה צבאית מאיר פעיל, הגדיר כ"תושייה" נטישת מפקד את שדה הקרב לשם הזעקת עזרה, בעוד שרבין עצמו, ביום שברח, כינה את אותה התנהגות בשם "בריחה", כשהבורח היה פקודו, אולי גבעון. ודאי צדק פעיל כשטען שעל המפקד להימצא באותו מקום שממנו יוכל לשלוט על מהלך העניינים. לפיכך היה על רבין להישאר בשער-הגיא ולפקד על שבע מאות ועשרה פקודיו, ששלושים ערבים ירו עליהם מרחוק. 

בספר רשמי של צה"ל, "על מנהיגות", שהתפרסם ב-1992, כשנה אחרי הוויכוח הנ"ל, כתב פעיל: "הנכונות להילחם, נכונות זו היא נפשית והיא מבטאת את מידת רצונו הפנימי של כל אדם לוחם להקריב את היקר לו מכל למען המטרה הכללית. ככל שנכונות החיילים להילחם רבה יותר, כן תתעצם תנופת הלחימה". כדי להגביר את הנכונות הנפשית להילחם מציע פעיל למפקדי צה"ל "הפעלת דוגמה אישית של מפקדים" (6) . אם פעיל מוכן, כדי ללמד זכות על פטרונו, לעוות עקרונות פיקוד המקובלים מאז ומעולם בכל צבא וגם בצה"ל, ואפילו עליו הם מקובלים, הרי שאין הוא איש מדע וגם לא היסטוריון. ראשי מערכת הביטחון, שהמשיכו, אחרי העימות הזה, להפקיד בידיו את עיצוב דמותם של הקצינים לכל אורך שרשרת הפיקוד, הוכיחו שאין הם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה, או שטובתו של צה"ל והמשך שרידותה של ישראל אינם בראש מעייניהם.

 

4. יצחק לוי

 

אחרי שבועיים הצטרף לוויכוח מחבר "תשעה קבין" (ראה להלן) יצחק לוי (לויצה) שכתב מאמר בעניין זה: "שנאה ורצון לפגוע מנחים את מילשטיין כשהוא מתנפל על יצחק רבין על שהעז לפרוץ בעצמו את מסך האש ולעזוב את השיירה המותקפת בדרך לירושלים, להגיע מתוך סיכון מְרַבי לקריית-ענבים ולהזעיק תגבורת, אבל אין בדבריו כל היגיון. השיירה הייתה לכודה, הדרך חסומה בכלי-רכב פגועים, הערבים היו בעמדות שליטה על השטח שבו נעצרה השיירה, ורק כוח מבחוץ היה יכול לחלץ אותה. היה הכרח להגיע לקריית-ענבים ולהזעיק את הכוח משם. רבין היה יכול להטיל את המשימה על מישהו אחר, אבל החליט לעשות את זה בעצמו. מעשה נועז לכל הדעות. הישארותו במקום לא הייתה משנה את מצבה של השיירה, ואילו בקריית-ענבים היה יכול להביא לכך שהתגבורת תצא בלי דיחוי" (7). 

צדק לוי, הישארותו של מפקד מוכה הלם בשדה הקרב אכן "לא הייתה משנה את מצבה של השיירה", ואולי הייתה משנה אותו לרעה. אולי הוא היה עלול לתת פקודות לא סבירות. אבל למה להגדיר נטישת לוחמים ובריחה משדה הקרב כ"מעשה נועז"? לוי, קצין בכיר במלחמת העצמאות ומזכיר משרד הביטחון בשנות החמישים הראשונות, כתב ספר על ירושלים במלחמת העצמאות (ראה להלן), שיצא לאור בהוצאת "מערכות" של צה"ל. אני רואה במאמרו הנ"ל תשלום תודה למערכת הביטחון ולאיש המסמל אותה, יצחק רבין. 

אני טוען שתפקידו של רבין היה לארגן את פקודיו ההמומים ולהנהיגם בקרב נגד התוקפים, שהיו כאמור נחותים מהם במספר ובניסיון קרבי. הוא לא מילא את התפקיד הזה. מי שמילא אותו היה קצין המודיעין שלו, זרובבל ארבל. אף-על-פי-כן התקדם רבין בשרשרת הפיקוד והגיע עד הצמרת. פרטי האירוע ההוא נשמרו בסוד עשרות שנים. כמערכת סגורה שאינה קולטת מסרים מן החוץ המשיך צה"ל לחנך את מפקדיו על-פי הדוגמה של יצחק רבין עז הנפש, שהסתער בראש אנשיו, גם אחרי שחשפתי את האמת. במאמרו "ארבע מסורות מנהיגות בצה"ל", בסעיף "דבקות במשימה", כתב אביהו רונן: "לעקרון הדבֵקוּת במשימה יש שני היבטים. האחד הוא הדרישה כי המפקד יוביל את אנשיו לביצוע משימות הנחשבות כבלתי אפשריות בעיני אחרים. קשה אך אפשרי, פלט רבין עוד בימי הפלמ"ח" (8). לדעתי, אחד ההסברים לתבוסת צה"ל בכל המבחנים הצבאיים אחרי מלחמת ששת הימים הוא חינוך המפקדים על מיתוסים ושקרים.           

 

5. התחמקות היסטוריונים מהתמודדות

 

רק רשימת ביקורת אחת התפרסמה בישראל על הספר "תיק רבין – איך תפח המיתוס" – במוסף הספרים של הארץ. ב-15 בנובמבר 1995 פרסם עורך מוסף הספרים, מיכאל הנדלזלץ, רשימה בשם "לרדוף אחרי הרוח" ובה כתב: "הספר (תיק רבין), הסוקר בפרוטרוט את הקריירה הצבאית המוקדמת והמאוחרת של רבין, מוצא בה פגמים רבים וטוען בלשון בוטה כי מעשיו כמדינאי קשורים לכישלונותיו הצבאיים. מטרתו המוצהרת של מילשטיין בספרו היא לפורר את תדמיתו של רבין כמנהיג צבאי, כדי להציג ביקורת חריפה על דרכו המדינית. מערכת מוסף זה פנתה לכמה חוקרים בתחום ההיסטוריה הצבאית בבקשה שיכתבו סקירה על הספר, אך הם החזירו אותו בנימוק שאינו ראוי להתייחסות. מכיוון שנראה היה לנו כי אי-אפשר להשאיר את הטענות המועלות בו ללא תגובה, המשכנו בניסיונותינו. יגיל לוי, שסקר את הספר לבסוף, מצא פגמים במתודולוגיה שלו ובטיעוניו. האם בשל כך הוא ספר מסוכן? אני מטיל בכך ספק. התפיסה שספרים הם מסוכנים הייתה מקובלת על אנשים ועל משטרים רבים בתקופות שונות; משום כך נשרפו ספרים ואף הוצא גזר דין מוות על סופר בשל ספר שכתב... מי שרודף אחרי הספר ימצא את עצמו רודף אחרי הרוחות וכולא את הרוח, ואינו מצליח להתמודד עם הסכנות עצמן" (9). 

לאלה שטענו אחרי הרצח כי מעשה הרצח הוא ההוכחה לכך שספרי אכן מסוכן, זאת תשובתי: אכן, ביקרתי בחריפות את יצחק רבין, אבל אין בספרי קריאה לרצוח אותו או לפגוע בו. בחברה בעלת תרבות דמוקרטית ופלורליסטית, כפי שישראל מתיימרת להיות, ביקורת על ראשי השלטון אינה רק לגיטימית אלא אף הכרחית, ואילו אלה שרוממות הדמוקרטיה והפלורליזם בגרונם עשו הכול כדי להוציא את "תיק רבין" אל מחוץ לקונצנסוס. זאת הוכחה נוספת לאופי האנטי-דמוקרטי של האליטות בישראל.

 

6. פרופ' יגיל לוי

 

רשימתו של ד"ר יגיל לוי, "תורם למיתוס הפלמ"ח", התפרסמה במוסף "ספרים" של הארץ, ב-11 באוקטובר 1995. לוי טען כי "הדובדבן שבקצפת" של ספרי הוא בריחתו של רבין משיירת "הראל" והפקרת פקודיו, וביקר אותי מפני ש"לא נמסר מה עשה רבין לאחר שהזעיק עזרה: התמיד במנוסתו או חזר לשדה הקרב?" אבל בעמוד 196 של ספרי מצוטטת, שחור על גבי לבן, השיחה בין רבין ליוסף טבנקין בקריית-ענבים, וממנה ברור כי אחרי שנטש מפקד החטיבה את פקודיו בשער-הגיא, וביקש מטבנקין לשלוח אליהם עזרה, הוא נסע לירושלים והלך לישון במפקדת חטיבת 'הראל', בפנסיון רייך שבשכונת בית-הכרם. לוי גם כתב שנמנעתי מ"כימות מאזן הכוחות בין הכוח שעליו פיקד רבין לבין הכוחות הפלשתיניים, כדי לבחון אם מלכתחילה הטילה המפקדה הממונה עליו משימות בנות ביצוע". אבל בפרק על בריחתו של רבין משדה הקרב של "שיירת הדמים" פירטתי את הכוחות שעמדו לרשותו: "שש מאות ועשרים אנשי הגדוד החמישי (של הפלמ"ח) ושלושים וחמישה אנשי 'גבעתי', ואליהם הצטרפו חמישים ושישה לוחמים מהגדוד הרביעי, בפיקודו של יוסף יהלום, שהבטיחו את השיירה מעמדות על הגבעות הצפוניות של שער הגיא "(עמ' 192). בסך הכול - שבע מאות ואחד-עשר לוחמים, רובם אנשי פלמ"ח, ותיקי קרבות. במונחי מלחמת העצמאות היה זה כוח אדיר. פירטתי גם את הכוחות שעמדו לרשותו של אמיל גורי - לוחמים שספק אם הגיע מספרם לשלושים, וציינתי שהם ירו מנשק קל, לא אוטומטי, ושזה היה הקרב הראשון של אמיל גורי כמפקד. 

ד"ר לוי טען שספרי פגם ב"דמותה של ההיסטוריה החדשה של מלחמת 1948, שזכתה בשנים האחרונות לראשית של לגיטימציה, ומילשטיין סבר בטעות כי לה הוא תורם". אילו טרח לקרוא לפחות את גב העטיפה של ספרי היה לומד ממנו שאינני היסטוריון חדש אלא "פילוסוף העוסק בחקר הוויית הצבא והמלחמה כמודל להבנת התנהגות האדם והציוויליזציה הנוכחית", לרבות תופעות של מבקרים מסוגו של ד"ר יגיל לוי ומבקרים רבים אחרים (פרופ' אניטה שפירא, פרופ' יואב גלבר וד"ר מאיר פעיל), המתחמקים מהתמודדות עם גישות חדשות לנושאים שהם לכאורה בתחום מומחיותם ומהם פרנסתם. אולי דווקא משום כך הם מתחמקים מהם, כדברי פרופ' זאב בכלר: "להיות רציונלי פירושו להישאר בחיים, ואם הישארות בחיים דורשת החלטות שרירותיות, כגון התעלמות מהפרכות, כי אז שרירותיות היא מעשה רציונלי. לא לגווע ברעב, זה הכלל העליון של הרציונליות" (10). 

הפענוח הישראלי של המושג "היסטוריה חדשה" הוא ניסיון לקעקע את אושיות הציונות ולהצביע על העוול שהיא עוללה לפלשתינים, ואילו "תיק רבין" שובר לא את המיתוסים הציוניים הקשורים בבעיה הפלשתינית אלא מיתוסים ביטחוניים, ובראש ובראשונה את המיתוס של יצחק רבין. עדיין איש לא טען שמיתוס רבין שווה לעקרונות הציונות ולאידיאולוגיה הציונית, לכן לא סברתי שאני תורם להיסטוריה החדשה. 

בלי להתייחס לכישוריו האחרים של לוי, אני סבור שאין לו כישורים לבקר ספרי היסטוריה ומחקרים על צבא ומלחמה, ושאילו ניחן ביושר אינטלקטואלי היה מסרב להצעתו של הנדלזלץ לבקר את "תיק רבין". כשפרסם לוי את ביקורתו הוא למד לתואר שלישי. בעת כתיבת שורות אלה הוא פרופסור המרצה לסטודנטים ומופיע מדי פעם באמצעי התקשורת כמוה הלכה בנושאים צבאיים. תמורה נאותה למי שיוצא להגנת הממסד ובייחוד לשמירת המיתוסים השקריים על יצחק רבין.

 

7. האלהת רבין

 

בספרי "קריסה ולקחה" (1993) בסעיף "אלהתו של רבין" כתבתי: "המהלך המדיני הנוכחי הוא, בהיבט הפוליטי-פנימי, מסע הבחירות של רבין, מסע הכתרתו לקיסר לפחות אם לא לאל ... עוצמתו של רבין, היא נגזרת של חולשתו הבסיסית וטעויותיו הקטסטרופאליות. מבחינה זאת רבין הוא פנומן היסטורי. זאת הייתה גם עוצמתו של ישו. דומה שזה הכיוון הנוכחי של הדת החילונית-צבאית שלנו" (11). 

בספרי "תיק רבין – איך תפח המיתוס", שיצא לאור חצי שנה לפני הרצח, כתבתי: "יצחק רבין הוא איש קדוש בעיני המאמינים בדת הצבא, שאת מצוותיה מקיימים ובעקרונותיה מאמינים רוב רובם של בני-האדם, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לא" (12). כיאה לספרים הפוגעים בעיקרי אמונה, "תיק רבין" הוחרם בישראל ואפילו בחנויות לא ניתן היה להשיגו, אף כי בעת כתיבת שורות אלה שלושת המהדורות שלו שנמכרו כספר מחתרת בישראל. 

אחד מכישלונותיו של רבין היה אחריותו האישית לטעויות הקונצפטואליות בשב"כ, שעליהן הצביעה "ועדת שמגר", ושהביאו לתוצאה הקטסטרופאלית - רציחתו. הרי הוא שלט בשב"כ בתוקף תפקידו כראש ממשלה; השב"כ הוא שלא ידע למנוע את רצח רבין. 

לאחר הרצח, הצטרף רבין לישו כבן אלוהים שנצלב (נרצח) ושיש להאמין בו עד סוף הדורות. למסע האלהתו של רבין, שמנהיגי השמאל ניהלו אותו כדי להפיק ממנו תועלת פוליטית, הצטרפו רוב מנהיגי הימין, בראשות מנהיג הליכוד בנימין נתניהו, כדי להסיר מעצמם את האשמה בהסתה לרצח. רבין היה לחסין בפני ביקורת, וכל מה שעשה, מאז לידתו, נתקדש. 

בעיני ישראלים רבים המצביא הוא תחליף לאלוהים. תופעה זאת הייתה נורמטיבית ברומא העתיקה, ואחת מסיבות מרד היהודים ברומאים הייתה אי-נכונותם להקריב קורבנות לקיסרים. תופעת המצביא כמושא אמונה מתקיימת לא רק בשמאל הישראלי אלא גם בימין ואפילו בציבור הדתי-לאומי, לרבות ראשי אוניברסיטת בר-אילן, שבה למד יגאל עמיר. אחרי הרצח עשו ראשי אוניברסיטה זאת מאמצים רבים לשכנע את הממשל שגם הם מקדשים את רבין, ולשם כך ביטלו הרצאות שלי באוניברסיטה והרחיקו אותי גם ממכללת יהודה ושומרון הכפופה אקדמית לאוניברסיטת בר-אילן, מפני שאינני ראוי ללמד בשום אוניברסיטה בישראל. 
רבין היה לנורמה שאין חוקרים אותה אלא חוקרים על-פיה. 
בין מעריצי רבין נמנו גם כאלה שהתנגדו למדיניותו, כמו אריאל שרון, רחבעם זאבי ורפאל איתן, ורבים מאלה שאינם מעריצים אותו אינם מעזים להשמיע את דעתם בפומבי, מפני שאסור להשמיץ את אלוהים. ואם רבין הוא מושא אמונה, כישלונותיו ומחדליו אינם מעלים ואינם מורידים בעיני המאמינים; עובדות אינן קטגוריה בהתייחסות לאלוהים. לא בעזרת עובדות מעריכים אותו, אלא הוא היוצר את העובדות ומעניק להן את ערכן. 

האלהת רבין היא ביטוי מובהק לפרימיטיביות של התרבות הישראלית. זאת "עבודה זרה" שחובשי כיפות רבים נגועים בה שלא לדבר על רוב החילוניים. תופעה זו מלמדת על אופייה הפטישיסטי של התרבות הישראלית בכלל ושל התרבות הפוליטית והתרבות הביטחונית של ישראל בפרט. הישראלים, כשאר בני-האדם, אינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה, וגישתם לנושא הזה היא על-פי "במופלא ממך אל תחקור", שהוא כלל של אמונה ולא של מחקר. 

רבין היה לישראלים רבים דמות אב, כפי שצדאם חוסיין הוא דמות אב לעירקים, וכפי שהיה סטאלין לאנשי שמאל רבים, לרבות ישראלים. בתרבות כזאת אין מקום לוויכוחים, לחילוקי דעות, למחקר, לחשיפת עובדות, לשיפור ולתיקון. מי שכופר באמונה ברבין הוא כופר בעיקר, שיש להחרימו ואסור להתייחס לדבריו אלא כאל תופעה של טירוף, כשוליים קיצוניים. זה הקונצנסוס של המערכת הפוליטית בישראל, של האליטות הלגיטימיות, של התקשורת, של אנשי הרוח ושל אנשי האוניברסיטאות. זאת ההסכמה הלאומית היחידה בישראל. זה אחד הסימפטומים המעידים על אופיה הבולשביסטי.

 

הערות

 

 1 . יצחק רבין, "פנקס שירות", ספריית מעריב, 1979, עמ' 38. 
2 . שם, שם. 
3 . יוסף טבנקין, "המפנה במלחמת העצמאות", יד טבנקין, 1989, עמ' 138-136. 
4 . אריה יצחקי, "לטרון", הוצאת "כנה", 1982, עמ' 74-73. 
5 . רמי רוזן, "כל אחד והתש"ח שלו", מוסף הארץ, 19 באפריל 1991. 
6 . מאיר פעיל, "מנהיגות צבאית", בספר "על מנהיגות" בעריכת מיכה פופר ואביהו רונן, צבא הגנה לישראל, מפקדת קצין חינוך ראשי והוצאת משרד הביטחון, 1992, עמ' 92-88. המאמר של פעיל התפרסם כשנה אחרי הראיון עם רמי רוזן בהארץ. 
7 . יצחק לוי, "קלות דעת, שטחיות, חוסר אחריות", מוסף הארץ, 3 במאי 1991. 
8 . אביהו רונן, "ארבע מסורות מנהיגות בצה"ל", ב"על מנהיגות" שם, עמ' 119. 
9 . הארץ, "ספרים", 15 בנובמבר 1995. 
10 ."פילוסופיה של המדע", שם, עמ' 71. 
11. עמ' 403. 
12. עמ' 18.

 

 

הרקלייטוס "האפל"