العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

אל"מ פעיל וסא"ל גיחון מפברקים טבח

 

 

1. כמה נהרגו ? 

 


איך ולמה השתרש המספר המופרך

 

▪  ▪  ▪

 בהודעה לעיתונות שניסח רענן כאמור באותו יום (העיתונאים קיבלו אותה בשעה שבע בערב) נאמר: הכפר דיר-יאסין נכבש. הקרב היה מבית לבית. לקחנו שבויים. התחייבנו להחזיק בכפר ארבעים ושמונה שעות ואחרי-כן נמסור אותו ל"הגנה". לשאלות העיתונאים השיב רענן: "עד עכשיו ספרו מאתיים חמישים וארבעה הרוגים ערביים". את המידע הזה העבירו העיתונאים הזרים למערכות עיתוניהם. ובאותו לילה דיווח הבי.בי.סי. במהדורת החדשות מלונדון על מאתיים וחמישים הרוגים שכמחציתם נשים וילדים. 

בשנת 1987 אמר רענן: "ביום ההוא לא ידעתי, ולא יכולתי לדעת, כמה ערבים נהרגו. אף אחד לא ספר אז את הגוויות. אנשים העריכו שנהרגו מאה או מאה וחמישים איש. אני אמרתי לעיתונאים שנהרגו מאתיים חמישים וארבעה כדי שיתפרסם מספר גדול, וכדי שהערבים ייבהלו, לא רק בסביבות ירושלים אלא בכל הארץ, והמטרה הזאת הושגה. כך השתרש המספר הזה בתודעה הציבורית. עיתונאים, פובליציסטים, חוקרים והיסטוריונים התייחסו אליו כאל נתון, ואף אחד לא טרח לבדוק מה היה המספר האמיתי" (1). 

ב-9 באפריל דיווח הבי.בי.סי. מלונדון, על סמך הדברים שאמר מרדכי רענן לעיתונאים, שמאתיים ערבים נהרגו בדיר-יאסין, ולמחרת הודיעה תחנת הרדיו של האצ"ל על מאתיים חמישים וארבעה הרוגים, על סמך דיווחו של רענן למטה האצ"ל בתל אביב (2). באותו יום שלח מאיר פעיל דוח לישראל גלילי, ונקב גם הוא במספר הזה, ולימים חזר וציין אותו לפחות שלוש פעמים: בעדותו השמורה במכון ז'בוטינסקי: "אנחנו יודעים על מאתיים חמישים וארבעה נרצחים ערביים", בראיון עיתונאי: "מפקדי המחתרות גם סירבו לבקשה שלוחמיהם יקברו את מאתיים חמישים וארבעה החללים הערביים שהיו פזורים בשטח", ובמאמר שהתפרסם בעיתון ידיעות אחרונות: "מספר ההרוגים הערבים בדיר-יאסין היה מאתיים חמישים וארבעה, על-פי סיכומים שנערכו בידי הגדנ"עים ואנשי ירושלים, אשר נאלצו לעסוק בקבורה לאחר שאנשי האצ"ל ולח"י נטשו את הכפר וסירבו לעסוק במלאכה זו. מספר הנרצחים נקבע אפוא על-ידי האנשים שהיו המוסמכים ביותר לקבוע אותו. אין טעם לפנות בעניין זה למקורות אחרים, שהיו להם פחות נתונים לדעת את האמת"3. מפקדו של מאיר פעיל בש"י, דוד כהן ("אבני"), אישר אחרי שנים, על-פי הזיכרון, שזה היה המספר שנקב פעיל בדוח שלו, ואמר: "המספר נראה לנו מוגזם, ושאלנו אותו איך הוא הגיע אליו. פעיל השיב: 'לא ספרתי את כולם, אך יש דוח של בעל הדבר עצמו', דהיינו, מפקד האצ"ל בירושלים, מרדכי רענן" (4). 

מחבר שורות אלה שאל את דוד כהן בראיון בקיבוצו בית אלפא בשנת 1987: "כיצד יכולתם לסמוך על אדם כה בלתי אמין כמאיר פעיל?". 

כהן השיב: "הטובים ביותר נשלחו לשדות הקרב. פעיל היה ברירת מחדל ואנחנו ידענו שאין לסמוך על דיווחיו!". 

"כך גידלתם שרלטן שמחנך את קציני צה"ל ומפקדיו במשך עשרות שנים". 

כהן: "זאת הסיבה למצעד האיוולת שבהיסטוריה". 

"רוב החוקרים מצטטים את מאיר פעיל בעניין מספר ההרוגים בדיר-יאסין". 

כהן: "רוב החוקרים הם בלתי אמינים. לספריהם על מלחמות, לפחות, ובייחוד על מלחמת העצמאות אין שום ערך!" 

גם בטיוטה ל"ספר-המדינה" כתבו חוקרי צה"ל, בשנות החמישים, בראשות נתנאל לורך, שמאתיים וארבעים ערבים נהרגו בדיר-יאסין (5). יצחק לוי, ראש הש"י הירושלמי, שחקר את אירועי מלחמת העצמאות בעירו במשך יותר מעשר שנים, וראה את כל המסמכים החסויים בעניין זה, כתב בספרו: "בשעת הפעולה ולאחריה נהרגו כמאתיים חמישים וארבעה איש" (6). המספר הזה פורסם מאות פעמים, בעברית, בערבית ובלשונות אחרות. 

סוכן ההגנה שמעון מוניטה: "אף אחד לא ספר את הגוויות, גם לא אלה שקברו אותן, וכולם הגזימו במספרן. רובם ראו בפעם הראשונה בחייהם הרוגים רבים כל-כך, ולכולם היה נוח המספר הגבוה. הפורשים היו מעוניינים להתפאר ולהפחיד את הערבים; "ההגנה" והסוכנות היו מעוניינות להשמיץ את הפורשים ולהפחיד את הערבים; הערבים היו מעוניינים להשמיץ את היהודים; הבריטים היו מעוניינים להשמיץ את הטרוריסטים היהודיים. כולם נאחזו במספר שהמציא מרדכי רענן. אנחנו העלינו על המשאית שלושים גוויות, זה היה הריכוז העיקרי, והיו עוד כשלושים גוויות; בסך הכול ששים בערך. על כך דיווחתי למפעיל שלי בש"י, והוא העביר את הדוח שלי לראשי הש"י" (7). 

איש המודיעין של לח"י, משה אידלשטיין, אמר: "דיברו אז על שישים ואחד הרוגים" (8). 

הקמ"ן מרדכי גיחון, שסייר בכפר בשליחותו של שאלתיאל ב-9 באפריל בצהריים: "לא ספרתי את ההרוגים. הערכתי שהיו ארבעה בורות מלאים גוויות, בכל בור עשרים גוויות, ועוד כמה עשרות במחצבה. זרקתי מספר, מאה וחמישים" (9). 

איש הש"י, יונה פייטלסון, סייר בדיר-יאסין ב-10 באפריל בבוקר, ראה שמונים הרוגים ודיווח למפקדיו (10). 

כשחזר מפקד הגדנ"ע, יהושע אריאלי, מדיר-יאסין, ב-13 באפריל, סיפר לרעייתו שהוא וחניכיו קברו שבעים גוויות ופוצצו ארבעים (כלומר מאה ועשר גוויות). 

בראיון עיתונאי ב-1981 אמר תושב הכפר מוחמד עארף סמיר: "תשעים וארבע גוויות אספו באותו יום" (11). 

בהרצאתו ב-1998 קבע החוקר הפלשתיני, ד"ר שריף חננה מאוניברסיטת ביר-זית, כי מחקרו העלה שבדיר-יאסין נהרגו מאה ושבעה אנשים (12). 

באפריל 1999, ביום השנה ה-51 לאירועים בדיר-יאסין התכנסו כמאה פלשתינאים וקומץ ישראלים לאזכרה ליד הכפר. הם הביאו איתם תשעים ושלושה "ארונות קבורה" סמליים לזכר ההרוגים (13). 

בכתבה שפורסמה בעיתון הפלשתיני "אלאיאם", בתאריך 8 באפריל 2001, תחת הכותרת "אבו-מחמוד, נותר עד לטבח דיר-יאסין", מספר מחמד אבו-מחמוד אליאסיני, אחד מפליטי הכפר, את הידוע לו על הכפר ומה שהתחולל בו בעת כיבושו. "אלאיאם": "אבו-מחמוד מחזיק בידו רשימה מפורטת של שמות ההרוגים וגילם, ומדובר ב-93 חללים, ובהם שלושה שאינם מן הכפר" (14).


עדות נוספת הייתה של עאיש זידאן אליאסיני, אף הוא משרידי הכפר: "לתקשורת הערבית, שפעלה לנפח את אירועי הטבח אז, היה חלק גדול בפחד שעוררה בליבות הפלשתינים. הם דיברו על 250 שהידים, בעוד מספרם לא עבר את המאה" (15). 

כאמור על-פי דיווחו של מאיר פעיל, מספר ההרוגים היה 254, והוא חזר על מספר זה שלוש פעמים. 

אם כך, מסתבר כי למספר מאתיים חמישים וארבעה הרוגים, אין כל בסיס עובדתי, והחוקר הפלשתינאי מביר-זית, ד"ר שריף חננה מכנה אותו: שקר שמקורו ביריבות בין ארגון "ההגנה" מצד אחד, לאצ"ל וללח"י מצד שני (16). 

ואף על-פי כן אימצו אותו הממסד הביטחוני, האקדמי והחינוכי בישראל, כנכס צאן ברזל תרבותי וכביטוי לחרטה, כביכול, על טבח דיר-יאסין. זאת "חרטה" שהוליד אותה הרצון לחסל את כוחם החברתי והפוליטי של "הפורשים" באמצעות עלילת דם. 

בתרבות הביטחון הקלוקלת של ישראל, אופייני הדבר, שמפקד לשעבר של בית ספר לקצינים של צה"ל, מחנך הקצינים הבכירים של צה"ל בפו"ם ובמכללה לביטחון לאומי, הסמכות המדעית ב"מכון לחקר כוח המגן" ביד טבנקין שבסמינר אפעל, מרצה פופולרי להיסטוריה צבאית בישראל וחביב התקשורת הישראלית כ"היסטוריון צבאי", נוקב במספר מאתיים חמישים וארבעה נרצחים, וחוקר פלשתינאי מביר-זית, שאין לו עניין להמעיט מ"אופיים הרצחני של היהודים" מדבר על מאה ושבעה.

 

2. הטבח שלא היה

 

בדיונו על טבח דיר-יאסין טען ד"ר שריף חננה שיש הכרח להגדיר תחילה 'טבח' מהו. הוא הגדיר 'טבח' כ"הריגה מכוונת של שבויים – אזרחים, אנשי צבא ולוחמים – אחרי שנכנעו, אחרי שמסרו את נשקם ואחרי שחדלו להוות איום לכוחות ששבו אותם" (17). 

אני מקבל הגדרה זאת במלואה ומוסיף: הריגה תוך כדי קרב איננה טבח. בקרב בשטח בנוי עלולים למות בלתי לוחמים, לרבות נשים, ילדים וזקנים, ואף על-פי כן, אם הם נהרגו בשעת הקרב אין המדובר בטבח. 

נשאלת השאלה האם בדיר-יאסין נהרגו האנשים בזמן הקרב או אחרי כיבוש הכפר? 

בחוזר הסודי הראשון שהפיץ שירות הידיעות של "ההגנה" למפקדים בכירים על-אודות האירועים בדיר-יאסין, ב-18 באפריל 1948 כתוב: עם נפילת הפצועים וההרוגים הראשונים מקרב הפורשים השתררה מבוכה בשורותיהם. המשמעת הייתה לקויה. כל יחידה קטנה ניהלה את הקרב בנפרד. הכיבוש בוצע באכזריות. משפחות שלמות נהרגו וגופות נערמו אחת על גבי השנייה. 

בחוזר לא נכתב דבר על טבח. דברי עדי הראייה ומסמכים אחרים מאותו זמן מאששים את דברי הש"י (18). 

מחמד אבו-מחמוד אליאסיני, אחד מפליטי הכפר, סיפר בכתבה בעיתון "אלאיאם", על הלוחמים בכפר והנשק שהיה בידם – וכיצד התרחש הקרב בינם לבין הכוח שחדר לכפר. הוא איננו מזכיר כלל טבח של אזרחים לאחר שהסתיים הקרב. אדרבה, מתיאורו עולה פגיעה בנשים, ילדים וזקנים, כחלק מסערת הקרב: "האויב השתמש ברכבים המשוריינים שלו והם החלו להפגיז באש עזה את עמדות הלוחמים, עד שהצליח להגיע למרכז הכפר, ופתח באש לכיוון הבתים – הרג, פצע ופגע בנשים, ילדים וזקנים, דבר שגרם לרבים מתושבי הכפר להימלט ולעזוב את בתיהם ומיטלטליהם תחת האש העזה, והלוחמים נאלצו לסגת לאחר שתחמושתם אזלה" (19). 

אליאסיני מספר על השבויים שהובלו ברחובות ירושלים, וביום שלאחר מכן נמסרו לידי הצלב האדום. וזאת בניגוד לגרסה שהשבויים שנלקחו ל'תהלוכת ניצחון' זו הוצאו להורג. ביחס להרג שלא בשעת הקרב, אליאסיני מספר רק על אירוע אחד, אותו לא ראה אלא שמע מפי עדי ראייה, על הוצאתם להורג של 14 גברים מן הכפר. 

גם עאיש זידאן אליאסיני, אף הוא משרידי הכפר טוען שאין אמת בדיווחי התקשורת הערבית על מעשי אונס, התעללות בגופות וביתור בטניהן של נשים הרות. "דבר מאלה לא ארע. אומנם הכנופיות [היהודיות] פעלו באופן מביש, אך לא עד כדי כך" (20). 

מקץ שלושים ושלוש שנים, ב-1 במאי 1981, פורסמה בעיתון הירושלמי "כל העיר" עדותו של מוחמד עארף סמיר, ניצול דיר-יאסין ומי שהיה המפקח על החינוך המקצועי והאמנותי ביהודה ושומרון, מטעם ממשלת ירדן עד מלחמת ששת הימים:

בשעה שלוש בבוקר, הוקף הכפר באנשים מלח"י והאצ"ל. שומרי הכפר, שהיו מצוידים ברובי-ציד שונים, אפילו לא הספיקו לירות יריות אזהרה. הם הופתעו לשמוע קולות בעברית בשעה מוקדמת כל-כך. בשעה ארבע בערך החלו היריות בקצה המזרחי של הכפר. פעמים רבות (לפני כן) הוטל עוצר באזור, וכאשר הרמקול של הבריטים היה קורא בקצה הכפר הייתי יכול לשמעו בקצה השני; יתר-על-כן, צעקה שהייתה מושמעת בגבעת-שאול, אף ללא רמקול, הייתה נשמעת ברור בכפרנו. בבוקר אותו יום לא שמענו דבר. לא רמקול ולא צעקות. התעוררנו לשמע היריות. הקורבנות הראשונים היו הפועלים שיצאו לעבודה בשעה מוקדמת. הם נטבחו ללא שהיות. לאחר-מכן החלו להפגיז במרגמה קלה, שכמעט לא גרמה נזקים. ההמשך היה בתוך הבתים. 

משעה חמש בבוקר עד אחת עשרה נערך רצח שיטתי, כשהם עוברים מבית לבית. בקצה המזרחי של הכפר, איש לא יצא נקי. משפחות שלמות הושמדו. בשעה שש בבוקר תפסו עשרים ואחד צעירים מהכפר, בני עשרים וחמש בערך, העמידו אותם בשורה, ליד מבנה הדואר של היום, והוציאו אותם להורג. נשים רבות שצפו במחזה המחריד השתגעו, וחלקן מאושפזות עד היום. אישה בהריון, שחזרה עם בנה מהמאפייה, נרצחה ובטנה בוקעה, לאחר שבנה נרצח לעיניה. באחד מבתי הכפר שנכבשו הוצב מקלע ברן, שהיה יורה בכל מי שעבר בקו האש שלו. בן-דודי יצא לראות מה אירע לדודו, שנורה כמה דקות קודם לכן, וגם הוא נהרג. אביו, שיצא בעקבות בנו, נרצח מאותו ברן, והאם, שבאה לברר את גורל יקיריה, מצאה את מותה לידם. אעיש זידאן, שהיה שומר בגבעת-שאול, בא לראות מה מתרחש ונהרג. תשעים וארבע גוויות אספו באותו יום. איש לא סיפר לנו היכן קברו אותן ואנו לא שאלנו. לאנשים מאמינים, הגווייה אינה חשובה. רוחם עוד עמנו. 

בשעה אחת עשרה הגיעו אנשים עם משאיות והתחילו לאסוף שבויים. עד תשע בלילה רוכזו השבויים במשאיות בגבעת-שאול, ומשם הועברו לעיר העתיקה. אתה רואה, אני גר בכפר-רמון, בביתי המפואר עם עמודי השיש והשטיחים, אבל אני עדיין חי בדיר-יאסין". משפחת מוחמד עארף ומשפחת אשתו ברחו מדיר-יאסין לעין-כרם, עלו דרך מלחה לעיר העתיקה ומשם הלכו לכפר-רמון (21).

 כל ממצאי המחקר מלמדים שרוב הערבים מדיר-יאסין נהרגו לא אחרי הכיבוש אלא בשעות הקרב. רובם נהרגו בתוך בתיהם כשפרצו אליהם התוקפים או כשפוצצו אותם. 

ב-1972 סיפר מרדכי רענן לעיתונאי: "בשעה אחת עשרה חידשנו את הפעולה. פוצצנו את הבית הראשון. כל רבע שעה לערך פוצצנו בית נוסף. לא היה לנו מושג מי נמצא בבתים. אל כל בית התייחסנו כאל עמדה מבוצרת. בשיטה זאת הגענו אל הבית שסמוך לו שכב 'יפתח'. כאשר הגענו אליו, הסתבר כי נפח את נשמתו. לא הרחק מגווייתו תפס עמדה לוחם צעיר שהחזיק בידיו מקלע ברן. הזהרנו את תושבי-הבית כי אנו עומדים לפוצצו, והם, שראו את אשר אירע לדיירי הבתים האחרים, יצאו לעברנו בידיים מורמות. היו שם תשעה אנשים, בתוכם אישה וילד. הבחור שהחזיק את הברן לחץ לפתע על ההדק וסחט אותו. צרור-כדורים פגע בקבוצת הערבים. 'זה (ב)עבור יפתח, (ב)עבור יפתח!' זעק הבחור וירה. 'מה עשית? צעקנו לעברו. 'מישהו מהם החזיק ברובה וניסה לירות', השיב. לוחמים אחרים אישרו לאחר-מכן כי אכן עמד אחד הערבים לירות" (22). 

הסופר, עמוס קינן, שהשתתף בקרב דיר-יאסין כמפקד חוליה בכוח לח"י, מפעילי השמאל הבולטים בישראל במשך שנים רבות, התייחס בראיון עיתונאי לציפי שוחט, בשנת 1996, למיתוס הטבח: "אף פעם לא הכחשתי שהייתי שם, אך מאחר שהייתי בבית חולים כבר בשבע בבוקר, אני לא יכול לתת עדות ראייה. אני יודע מספיק ממה שחברים שלי סיפרו לי, והם סיפרו שעניין הטבח הוא פשוט שקר גמור. לא היה טבח, מה שהיה, זה חוסר ארגון, כל אחד ירה מתוך הבית שלו, ואנשינו ירו בחזרה לכיוון הבית שממנו נורתה אש. אני הרי לא נפצעתי כי החלקתי על בננה – ירו בי, אני יודע מאיפה. 

אני בודק את זה כמו שבלש בודק תעלומת רצח. אני רוצה לדעת למי הייתה מוטיבציה ומי הרוויח מהפרשה, ואני אומר שלפחות שלושה ממסדים הייתה להם מוטיבציה והם הרוויחו מזה: הממסד הערבי הרשמי, שלא קיבל את החלוקה, היה יכול להשתמש בדיר-יאסין כפלטפורמה שעליה גורשו הפליטים הערביים מארץ ישראל. הממסד הבריטי כנ"ל, והממסד היהודי שהלך ועשה את דיר-יאסין בכל ארץ ישראל איפה שהיה יכול. וחלק מזה גם זכיתי לראות במו עיניי". 

ציפי שוחט: "אם הטבח הוא שקר היסטורי, כפי שאתה אומר, מדוע אתה נמנע מלדבר על זה?" 

"אם לא היו משתמשים בדיר-יאסין כמו שהשתמשו בזה, לא היו לי שום מעצורים לדבר על זה. מכיוון שזה דבר שהוא סטיגמה, וכשאני מדבר על זה אני נשמע מוזר, מה גם שזה לא מתאים לדעות הפוליטיות שלי היום – אז זה לא נעים" (23).  

סיפור הטבח בדיר-יאסין מבוסס בעיקר על שלושה נימוקים: 
1. על זהות ההרוגים ומצב הגוויות. 
2. על עדויות של תושבי הכפר. 
3. על הדוח, העדויות והפרסומים של מאיר פעיל. 

1. זהות ההרוגים ומצב הגוויות:
 העובדה שרוב ההרוגים היו זקנים נשים וילדים, אינה מוכיחה שהם נטבחו אחרי הקרב, שהרי הקרב התחולל כאמור בשטח בנוי. רוב התושבים שנוכחו בכפר היו זקנים, נשים וילדים, היות שחלק גדול מן הגברים הצעירים נמלטו כשנוכחו שאין ביכולתם לבלום את ההתקפה. העדויות על מצב ההרוגים מצד אנשים שלא היו בקרב, ניתנו על-ידי אנשים שלא היו ביום הקרב בכפר: נציג הצלב האדום, רופאים, אנשי ארגון "ההגנה". מכיוון שהגוויות לא נשארו באותו מצב, אין לגזור ממצבן אחרי ימים אחדים מתי הם נהרגו וכיצד הם נהרגו. 

כפי שהתגלה במחקר היו סיבות שונות לכמות ההרוגים: הצורך לפרוץ את דלתות הברזל בחומר נפץ גרם לפגיעה בתושבי הבתים. 

הכמות הגדולה של נשים: רוב הגברים ברחו מהכפר ונותרו בעיקר נשים וילדים, לוחמים שהתחפשו לנשים. לכמות ההרוגים הוסיפו לוחמי הפלמ"ח שהשליכו רימונים כשהתקדמו מבית לבית, יריות של לוחמי הפלמ"ח. במהלך הפינוי, פוצצו אנשי הפלמ"ח את הבתים עם הגוויות. 

2. עדויות של תושבי הכפר: צוות בריטי (קציני משטרה, רופא ואחות) חקר את ניצולי דיר-יאסין בסילואן (כפר השילוח). ראש הצוות, ריצ'ארד צ'. קטלינג, עוזרו של ראש הסי.איי.די., כתב ב-15 באפריל 1948: "אין ספק שהיהודים התוקפים עשו הרבה מעשי-זוועה מיניים. הרבה תלמידות בית-ספר רכות בשנים נאנסו ואחר-כך נטבחו. התעללו גם בנשים זקנות. מתהלך סיפור על נערה צעירה שנקרעה לשניים, פשוטו כמשמעו. תינוקות רבים נשחטו ונהרגו. ראיתי זקנה הטוענת שהיא בת מאה וארבע, שהוכתה קשה בראשה בקתות רובים. צמידים נתלשו מזרעות וטבעות מאצבעות, וחלקים מאוזני נשים קוצצו כדי להוריד עגילים". אישה מדיר-יאסין סיפרה לאחד החוקרים: "איש אחד ירה כדור בצוואר של אחותי דלחיה, שהייתה בחודש התשיעי להריונה, ואחר-כך חתך את בטנה במאכלת קצבים". נענה חליל, בת שש-עשרה, סיפרה: "ראיתי איש לוקח חרב ומשסע מהר את השכן ג'מיל מראש עד כף-הרגל, אחר-כך עשה אותו דבר, על מדרגות הבית שלנו, לדוד שלי, פתחי" (24). 

עדויות אלה אינן תואמות את עדויותיהם של ד"ר אנגל ושל הרופאים אביגדורי ודרויאן הנזכרים לעיל, שבדקו את הגוויות בדיר-יאסין ולא מצאו בהן סימני התעללות או אונס. לפי ממצאיהם, מתו כל ההרוגים מיריות

כחמישים שנה אחרי הקרב העיד אחד העורכים של תחנת הרדיו הפלשתינאית ב-1948, באזני יוצרי סדרת סרטים בבי. בי. סי. על חמישים שנות סכסוך יהודי ערבי, כי מזכיר הוועד הערבי העליון הורה להגזים בתיאור התעללות היהודים בגוויות ולדווח על רצח ילדים ועל אונס נשים הרות. עדות דומה מסר אחד מתושבי הכפר (25). גם ללא עדויות אלה, וללא הוראה מגבוה, סביר מאוד שהתושבים הגזימו ביותר וחלק ניכר מעדויותיהם הוא פרי הדמיון, והתאורים פשוט אינם אפשריים. התעללות בגוויות היא חלק מתרבות הלחימה הערבית עוד מימי מוחמד. במלחמת העצמאות היו מקרים לא מעטים בהם התעללו ערבים בגוויות של יהודים. המקרה הבולט ביותר היה בפרשת הל"ה (26). 

לעומת זאת, תרבות הלחימה היהודית מסתייגת מהתעללות בגוויות ולא נשמעו טענות על התעללות בגוויות או על מעשי אונס של נשים הרות או לא הרות, מחוץ לפרשת דיר-יאסין. 

מכאן שאין לבסס טענת טבח על עדויות אלה.

 

3. מאיר פעיל

 

על טבח אחרי הלחימה יש עדות אחת ויחידה, של מאיר פעיל. לפי עדותו שהה פעיל בכפר בשעות הקרב, וגם אחרי הכיבוש. הוא העיד: "ראיתי חוליות של אנשי אצ"ל ולח"י עוברות מבית לבית ויורות בטומי בכל מי שמצאו בהם. במהלך הפעולה לא הרגשתי הבדל בהתנהגות אנשי אצ"ל ולח"י. גברים (ערביים) כמעט לא ראיתי – אני מניח שרובם ברחו בתחילת הקרב – אלא בעיקר נשים, זקנים וילדים. הם נרצחו בקבוצות; צופפו אותם בפינות החדרים ושלחו בהם צרורות-אש. בשעות הצהריים הם תפסו חמישה-עשר או עשרים גברים, שהיו בלתי חמושים כאשר אני ראיתים, העמיסום על מכונית-משא ונסעו בכיוון ירושלים. שמעתי אחר-כך שהם הובילו את הערבים בשכונות ירושלים, בכעין תהלוכת ניצחון. היו קריאות להלהבת הרוחות. מהקהל נשמעו צעקות, 'קח עשר לירות ותן לי להרוג אחד', אך הם לא נתנו. הם החזירו את הערבים הללו לכפר ורצחו אותם במחצבה שבין גבעת-שאול לכפר. אותם ראיתי בעיניי אחר-הצהריים. הטבח בכפר נמשך שעות מספר. אף אחד מהמפקדים לא צעק ולא מנע... צעקתי, חיפשתי את המפקדים, בעזרת חבר לח"י שהזמין אותי. הם שאלוהו: 'מי זה?' והוא ענה: 'חבר שלי מימי הפלמ"ח'. צעקתי בחריפות: 'השתגעתם? אתם עושים דברים נוראיים!' ואז ענה לי אחד ממפקדי לח"י: 'זה לא עניינך', ואחר שאל אותי: 'ומה נעשה אתם?' אמרתי: 'תעבירו אותם לאזור הערבי'. 

אינני יודע אם הם בעצמם התפכחו או אולי צעקותיי השפיעו על מישהו מהם, בכל אופן ראיתי אחר-כך שהם כינסו את הילדים והנשים שנותרו, לבניין בית-הספר. מספרם הגיע למאתיים וחמישים או שלוש מאות. שמעתי ויכוחים, אם לפוצץ את הבניין על המכונסים בו. אחר-הצהריים הם הובילו את כל המכונסים לירושלים ומסרום לאזור הערבי של העיר. הסתלקתי משם. בלכתי ראיתי את אנשי אצ"ל ולח"י, פניהם כפני רוצחים, יוצאים מהכפר עם תרנגולות, כבשים ושלל אחר" (27). 

מאיר פעיל אמר לכותבי ספר תולדות "ההגנה" (בשנת 1971): "במוצאי אותו יום ו' (9 באפריל), או למחרת, בשבת, השכם בבוקר, כתבתי את המכתב להלל, בו תיארתי מה שראיתי, ומסרתי בבוקר לדוד שאלתיאל על-מנת שיעביר אותו לתל אביב. עוד בשבת או ביום ראשון, פגשתי את אברהם ארסט שאמר לי: 'שפתיים תישק'. מזה אני מבין שבמפקדת ירושלים קראו את המכתב. מן המטכ"ל הגיעה הודעה בעניין דיר-יאסין, בה הבחנתי בכמה ציטוטים ממכתבי להלל". בעדות אחרת סיפר פעיל שהוא פתח את הדוח שלו בציטוט מ"בעיר ההריגה". לדבריו שהה בדיר-יאסין כל יום הקרב ודיווח לגלילי על טבח מאתיים וחמישים האנשים, שרובם היו זקנים, נשים וילדים ושרבים מהם נרצחו אחרי הכיבוש (28). זה היה הדוח המודיעיני הראשון שקיבלו ראשי היישוב ומפקדי "ההגנה" מדיר-יאסין, ומחבר הדוח כתב שהוא היה עד ראייה למעשי הרצח.

 

4. האם מאיר פעיל דיווח אמת ?

 


מאיר פעיל לא היה שם

 

▪  ▪  ▪

 משה אידלשטיין – שבעבר היה פלמ"חניק ועבר ללח"י, והוא האיש שמאיר פעיל סיפר שקרא לו לדיר-יאסין – אמר לכותב שורות אלה (בנוכחות משה ברזילי): "לא הזמנתי את מאיר פעיל, והוא לא היה אז בדיר-יאסין" (29). 

אנשי אצ"ל ולח"י, שכותב שורות אלה ראיין, אמרו שפעיל לא היה בדיר-יאסין, ושלא מתקבל על הדעת שהוא היה שם ללא ידיעתם. יהושע זטלר, מרדכי רענן, משה ברזילי, יהודה לפידות ופתחיה זליבנסקי, אמרו שהם הכירו אז את מאיר פעיל כמי שפעל נגדם מטעם "ההגנה" ושהם לא ראו אותו בדיר-יאסין (30). 

לטענתו של מאיר פעיל כי היה בדיר-יאסין, אין עדות מסייעת גם של אנשי "ההגנה". בעדויות, במסמכים ובראיונות של דוד שאלתיאל, זלמן מרט, ציון אלדד, ישורון שיף ושמעון מוניטה, לא נזכר שמו, וגם כינויו ("אברהם" ו"רם") לא נזכר בהן. מאיר פעיל סיפר על דין ודברים שהתנהלו בינו ובין לוחמי הפלמ"ח בדיר-יאסין. משה ערן - שנזכר בעדותו של מאיר פעיל - ומרדכי גיחון, שניהם הכירו אז את מאיר פעיל, אמרו שהם לא ראו אותו בדיר-יאסין (31). שלמה חביליו, מי שהיה מפקד מערב ירושלים, ושהה ב-9 באפריל בגבעת-שאול, אמר: "לא ראיתי שם את מאיר פעיל. הכרתי אותו היטב. אילו היה שם, הייתי זוכר אותו" (32). גם יהושע אריאלי, שהשגיח על קבורת ההרוגים, אמר שהוא לא ראה את מאיר פעיל בדיר-יאסין וממילא גם לא דיבר אתו, לא על מספר הגוויות שנקברו ולא על כל נושא אחר, לא באפריל 1948 ולא אחרי שנים, למרות שסביר היה שאדם המכנה את עצמו כהיסטוריון צבאי, שעסק הרבה בפרשת דיר-יאסין ושציטט את הדוח של אריאלי, ישוחח איתו (33). 

ב-12 באפריל 1948 דיווח הש"י: שבעה זקנים ונשים שנלקחו בשבי על-ידי האצ"ל הועברו על מכוניות-משא לראווה ברחובות העיר. לאחר-מכן הועברו למחצבות בדיר-יאסין ונרצחו (34). יצחק לוי, מי שהיה ראש הש"י הירושלמי, כתב ב-1971 לחבר-הכנסת מנחם בגין: "עם כיבוש הכפר הועמסו גברים, נשים וילדים על מכוניות-משא והועברו ברחובות ירושלים. אחר-כך הוחזרו רובם לכפר ונורו ברובים ומקלעים. זוהי האמת, והיא קבועה ורשומה במוסדות המדינה" (35). בספרו "תשעה קבין" הסתמך לוי על עדותו של פעיל (36). מפקד גבעת-שאול, יונה בן-ששון, טען, לעומת זאת, שהרצח במחצבה לא היה: הפורשים אכן זממו לחסל ערבים, אך הוא בא למחצבה והזהיר אותם לא לעשות זאת, ו"במחצבה לא ירו בשבויים" (37). פעיל סיפר שנילווה אליו אדם שצילם את מעשי הטבח, ושהוא שלח לישראל גלילי את סרט הצילום, יחד עם הדוח, והתמונות שמורות בארכיון צה"ל. אנשי הארכיון אמרו לכותב שורות אלה שאכן שמורים בו תצלומי גוויות מדיר-יאסין, ושאי-אפשר לדעת לפי תצלומים אלה לא איך נהרגו האנשים ולא מתי צולמו התמונות. 

למרות שהגדיר את עדויות הישראלים בפרשת דיר-יאסין כבלתי אמינות, קבע ד"ר שריף חננה כי עדותו של מאיר פעיל אמינה מן הטעמים הבאים: פעיל היה עד לטבח; פעיל שירת במודיעין של "ההגנה" ונשלח לדיר-יאסין כדי להעריך את ביצועיהם של אנשי האצ"ל ולח"י לקראת הכללתם בצבא העברי העתיד לקום אחרי הקמת המדינה; עדותו של פעיל ניתנה ב-1948 לא בהקשר של תעמולה, אלא במסמך סודי לממונים עליו או במאמר עיתונאי, כשאין טעם לשקר עוד בעניין דיר-יאסין (38). 

אבל ד"ר חננה ושאר מחזיקי הדעה שהתחולל טבח בדיר-יאסין מתעלמים מן הטענה שהעליתי עוד ב-1991, שמאיר פעיל כלל לא היה בדיר-יאסין. שהרי פעיל טען שמשה אידלשטיין הזמין אותו להצטרף לקרב ואידלשטיין מכחיש. פעיל טען כי שוחח עם אנשי הפלמ"ח בדיר-יאסין, וסגן מפקד הכוח משה ערן מכחיש. פעיל טען שבארכיון צה"ל מצויים צילומים המתעדים את הטבח ואנשי ארכיון צה"ל הכחישו.

 

5. פעיל וגיחון מפברקים דוח על טבח

 

ד"ר חננה ואחרים, לא מבינים או מתעלמים מן האפשרות שלמאיר פעיל היה ב-1948 עניין או אף משימה לפברק את הטבח בדיר-יאסין, כפי שניתן ללמוד מעדותו של מרדכי גיחון שהיה ככל הנראה איש "ההגנה" היחיד שסייר עם פקודיו בדיר-יאסין ביום הקרב, כמתואר לעיל. לפי גיחון הוא העביר באותו יום, 9 באפריל, דוח למפקדיו על ממצאיו ובאותו דוח לא נכללו תיאורים על מעשי טבח והתעללות. למחרת, ב-10 באפריל פנה אליו, לדבריו, מאיר פעיל ואמר לו: "מוטקה איזה דוח כתבת?! תכתוב דוח יותר 'ציוני', שיתאר מעשי טבח והתעללות כדי לסייע במאמצי הדלגיטימציה של האצ"ל ולח"י" (ראו להלן). גיחון חיבר דוח מפוברק על מעשי טבח והתעללות והעבירו למפקדיו (39). את העדות הזאת פרסמתי ב-1991 בספרי "תולדות מלחמת העצמאות" (40) בעברית, ובשנת 2000 בתרגומו לאנגלית. גיחון לא הכחיש את הדברים, למרות שאם שיקרתי, הרי שזאת הוצאת דיבה לא רק על מאיר פעיל אלא גם עליו עצמו. ד"ר חננה ואחרים התעלמו מן הממצאים האלה, למרות שהם מערערים באופן מוחלט את אמינותו של מאיר פעיל. 

אם עדותו של מאיר פעיל נופלת, אין בסיס לטענה שהתחולל טבח בדיר-יאסין. 

איש הש"י, המסתערב ישראל נתח, ושותפו, ישבו באותו יום בבית-קפה בעין-כרם, מחופשים לערבים. הרי סיפורו של נתח: "פליטים הגיעו מדיר-יאסין וסיפרו שיהודים גילו כי לוחמים ערביים התחפשו לנשים. היהודים עשו חיפושים גם על הנשים. אחד הנבדקים הבין שנתפס, שלף אקדח וירה במפקד יהודי. חבריו, שהשתוללו מזעם, ירו לכל עבר והרגו את הערבים בסביבה. ציירתי חייל יהודי דוקר ברובה מכודן אישה ערבייה. לא הסברתי שהוא לא דקר ושהאישה הייתה גבר. את הציור הזה מסרתי לפרסום בעיתונים, דרך המפקדה הערבית בירושלים, בתוספת מידע, שבדיר-יאסין נשחטו שש מאות נשים, חמש מאות גברים וארבע מאות ילדים. הגזמתי בכוונה, כדי לעורר בערבים פחד. הציור שלי פורסם באחד העיתונים הערביים" (41). 

לא רק חברי ארגוני הפורשים הרגו ערבים בדיר-יאסין. 

בעדותו של מפקד חוליית אנשי פלמ"ח, קלמן רוזנבלט, הוא מציין: "התרכזנו באחד המקומות בכפר. הגיע הנהג שלנו עם ערבי, באוברול ירקרק, ותיחקר אותו. מהתשובות התברר שהוא לא מאזור ירושלים, ושהוא התחבא בארון, בבית-הספר. הנהג ירה בו והרגו. נדהמנו. היה הלם. כולם התנפלו על הנהג, אבל לא עשו לו כלום. לו יקי היה שם זה לא היה עובר לסדר היום" (42). חבר הפלמ"ח גדעון שריג סיפר שאחד מחבריו "נכנס לחדר, ראה תנועה בארון. ירה וערבי נפל מתבוסס בדמו" (43). ראובן גרינברג, חבר לח"י, טען: "אנשי הפלמ"ח... הדליקו מטען על צוואר של מישהו (ערבי). הראש הועף מן הגוף" (44).

 

 

הערות

 

 1. המשקיף, דבר, הארץ, 11 באפריל 1948; ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם מרדכי רענן. 
2. ארכיון המחבר, הראיונות הנ"ל עם מרדכי רענן ועם יהודה לפידות; המשקיף, 11 באפריל 1948. 
3. העדויות הנ"ל של מאיר פעיל; אילן כפיר, שלוש גרסאות על פרשת דיר-יאסין" ידיעות אחרונות 4 באפריל 1972; מאיר פעיל, האמת החצויה בפרשת דיר-יאסין", ידיעות אחרונות, 20 באפריל 1972. 
4. ארכיון המחבר, ראיון עם דוד כהן, 18 ביולי 1987. 
5. טיוטת ספר המדינה, עמ' 217-216, נמסר למחבר ע"י אורי ברנר. 
6. יצחק לוי, עמ' 342. 
7. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם שמעון מוניטה. 
8. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה אידלשטיין. 
9. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם מרדכי גיחון. 
10. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם יונה פייטלסון. 
11. כל העיר, 1 במאי 1981. 
12. ד"ר שריף חננה, הרצאתו "פירוש מחדש לדיר-יאסין", מ-1998, מחקרי ביר-זית אונליין. 
13. עמירה הס, חוסייני באזכרה לנרצחי דיר-יאסין, הארץ, 11 באפריל 1999. 
14. בירנבוים, ש., הפליטים הפלשתינאים ממלחמת השחרור, מולדת מרכז מידע, [קישור]
15. שם, שם. 
16. שריף חננה, שם. 
17. שם, שם. 
18. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא (מודיעין), תקציר יומי, 18 באפריל 1948. 
19. בירנבוים, ש., הפליטים הפלשתינאים ממלחמת השחרור, מולדת מרכז מידע, [קישור]
20. שם, שם. 
21. כל העיר, 1 במאי 1981. 
22. אילן כפיר, שם. 
23. ציפי שוחט, "שנים שלושה דברים שלא ידעתם על עמוס קינן", הארץ, 15 במארס 1996. 
24. הארכיון הציוני, תיק מס' 17/110/179, מבוא בספרם של לאפייר וקולינס, ירושלים, ירושלים; מערכות הארגון הצבאי הלאומי 6, עמ' 91-90. 
25. DANIEL KURTZMAN,Jewish Telegraphic Agency, April 10, 1998. 
26. ראו כרך ג' של ספרי "תולדות מלחמת העצמאות": "הפלישה הראשונה", שרידות, 1999.
27. העדויות הנ"ל של מאיר פעיל שנמסרו למחבר על-ידי אורי ברנר; הכתבה הנ"ל של אילן כפיר; המאמר הנ"ל של פעיל; העדות הנ"ל של פעיל לעמי איסרוף. 
28. אורי ברנר מסר את העדות למחבר; מכון ז'בוטינסקי, עדות של מאיר פעיל. 
29. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה אידלשטיין. 
30. ארכיון המחבר, הראיונות הנ"ל עם מרדכי רענן, יהושע זטלר, פתחיה זליבנסקי, יהודה לפידות ומשה ברזילי. 
31. ארכיון המחבר, הראיונות הנ"ל עם משה ערן ועם מרדכי גיחון. 
32. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם שלמה חביליו. 
33. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם יהושע אריאלי. 
34. הנידון: "מעשי זוועה של הפורשים בפעולת דיר-יאסין", 12 באפריל 1948, נמסר למחבר על-ידי אורי ברנר. 
35. מכתב יצחק לוי לחבר הכנסת מנחם בגין מ-14 באפריל 1971, נמסר למחבר על-ידי אורי ברנר. 
36. יצחק לוי, תשעה קבין, שם, עמ' 344. 
37. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם יונה בן-ששון. 
38. שריף חננה, שם. 
39. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם מרדכי גיחון. 
40. אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, א-ד, רמת אפעל: שרידות, 1999. 
41. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם ישראל נתח. 
42. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם קלמן רוזנבלט. 
43. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם גדעון שריג. 
44. מכון ז'בוטינסקי, עדות של ראובן גרינברג.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"