العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

'בן גוריון – גדול תלמידי ז'בוטינסקי'

 

 

 

בספר חדש הצפוי לצאת לאור במהלך החודש הבא, במלאת 76 שנים לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי, קובע ההיסטוריון הצבאי וחוקר דמותו והגותו הצבאית של ז'בוטינסקי, ד"ר אורי מילשטיין, כי גדול תלמידיו של ז'בוטינסקי היה מי שנחשב לגדול מתנגדיו – דוד בן גוריון.

בראיון לערוץ 7 פורס ד"ר מילשטיין את עיקרי מחקרו המובא בספרו תחת הכותרת 'גלגל המנוף של ההיסטוריה' וכותרת המשנה 'התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי' (הוצאת מכון ז'בוטינסקי והמדרשה הלאומית).

להערכתו של מילשטיין האגו המאפיין אנשים מסוגו של בן גוריון גורם להם לזקוף את כל היתרונות לעצמם ולהימנע מלתת קרדיט כלשהו ליריביו. בהמשך הדברים, לאחר שפרס את עיקרי מחקרו, התייחס מילשטיין ביתר הרחבה לסוגיית היחסים המורכבים והאיבה בין בן גוריון לז'בוטינסקי, איבה שהייתה מעורבת בה גם הערכה.

את מחקרו, המובא בספר, ביצע מילשטיין תוך בחינת מהלכיו של ז'בוטינסקי בכלים ביטחוניים, צעד שלדבריו לא נעשה עד כה מעולם. לטעמו הקשר בין צעדיו של בן גוריון ותפיסתו לבין הגותו של ז'בוטינסקי עולה ומתברר כאשר הדברים נחקרים ונבדקים באמות מידה ביטחוניות צבאיות.

"למשל, ז'בוטינסקי אומר שצריך לנצל את מלחמת העולם הראשונה כמנוף להקמת מדינה יהודית, כלומר שהבריטים יכבשו את הארץ מהטורקים, אנחנו נתגייס לצבא הבריטי, נקיז את דמנו במלחמה על שחרור הארץ מהטורקים ואז הבריטים יודו לנו ויתנו לנו את הארץ כנחלה להקמת מדינה. זו הייתה תפיסתו.

"כשטורקיה נכנסה למלחמה ב-1914 הוא הגיע למצרים ויחד עם טרומפלדור הקים את גדוד נהגי הפרדות, הגדוד הראשון, ואז בן גוריון ובן צבי עשו הכול כדי שלא יוקם הגדוד הזה. אחר כך ז'בוטינסקי נפגש עם פנחס רוטנברג, ושניהם הסכימו על כך שכדאי שיוקמו גדודי יהודים שילחמו לצד הבריטים, וחילקו את המלאכה ביניהם – ז'בוטינסקי יפעל באירופה ורוטנברג באמריקה. כאשר בן גוריון ובן צבי היו באמריקה הם עשו הכול כדי להכשיל את המהלך".

לעומת מאמצים הללו, לימים התברר שבן גוריון פועל בגישה הפוכה ונוקט בגישתו של ז'בוטינסקי. "כאשר ז'בוטינסקי הקים את גדוד קלעי המלך ה-38, שהיה ראשון הגדודים הסדירים במלחמת העולם הראשונה, פתאום ראינו את בן גוריון כאחד המארגנים של הגדוד ה-39, הגדוד שהוקם באמריקה. לא ניתן להתעלם מכך".

כשהוא מתבקש לפתור את תעלומת השינוי בתפיסתו של בן גוריון המקבל את תפיסת ז'בוטינסקי, אומר מילשטיין כי הדברים מתחילים עוד זמן רב קודם לכן: "לפני מלחמת העולם הראשונה בן גוריון למד משפטים בטורקיה, וממכתביו רואים שהוא הגיע למסקנה שהוא רוצה בבחירות להיות בפרלמנט הטורקי ואולי אחר כך להיות בממשלה הטורקית כאחראי על המזרח התיכון.

"בן גוריון ראה את עצמו משולב באימפריה הטורקית. כאן עולה בכלל השאלה אם הוא רצה מדינה עברית... לגבי בן גוריון הדברים לא ברורים, אבל לגבי הציונות הסוציאליסטית, הדגש היה על חברה ולא על מדינה, כלומר נקים בארץ ישראל חברה חדשה ואדם חדש וקיבוצים ואם השלטון יהיה בריטי או טורקי זה לא משנה כל כך. הדברים באו לידי ביטוי גם מאוחר יותר, בשנת 46' כשהתפיסה הייתה שאם הבריטים היו מסכימים לעלייה חופשית אנחנו מוותרים על הקמת מדינה".

"הדגש של ז'בוטינסקי היה שקודם נקים מדינה ואחר כך תקימו חברה סוציאליסטית צודקת. זה בעצם הויכוח הגדול בין החברתיים, בן גוריון ושלי יחימוביץ לבין הלאומיים, זהו ויכוח שקיים עד היום - האם הדגש הוא היחסים בין אדם לחברו, או שקודם כל נקים מדינה כי בלעדיה לא נוכל להקים חיים חברתיים כלשהם".

ממשיך מילשטיין ומתאר כיצד "בן גוריון קיווה שהאדם החדש והחברה החדשה יתפתחו ואחר כך אולי ממילא תהיה מדינה ואולי לא. הרי ממילא הגישה החברתית של קרל מרקס דיברה על חברות ולא על מדינות".

"ז'בוטינסקי היה גם הוא בשליחות עיתונאית בטורקיה והגיע למסקנה שאין סיכוי להקמת מדינה יהודית דרך טורקיה. הטורקים לא יתנו לנו בגלל גישתם המוסלמית. כלומר כבר ביחס לטורקיה היו חילוקי דעות ונראה שבחכמה אחרי מעשה תהיה הסכמה מוחלטת על כך שז'בוטינסקי צדק ובן גוריון טעה ביחס לטורקים".

"לבן גוריון היה יתרון בכך שהוא היה פרגמטיסט. הוא הבין אחרי שז'בוטינסקי הקים את גדוד קלעי המלך ולאחר שויצמן, בעזרת ז'בוטינסקי וטרומפלדור, קיבל את הצהרת בלפור, פתאום הוא הבין שלא טורקיה היא הקלף החשוב שלנו אלא בריטניה ואז הוא הצטרף לעניין בלי להודות בטעותו.

זה היה בעשור השני של המאה העשרים, והנה בסוף העשור השלושים כותב בן גוריון את המאסה 'ממעמד לעם' שבה הוא מקבל את גישתו של ז'בוטינסקי שקודם נגבש את העם לטריטוריה ומדינה ואחר כך נקים את החברה וניישם את החזון החברתי.

"אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה וז'בוטינסקי היה אז בשולי המעשה הציוני בעוד בן גוריון היה במרכז העשייה, ואז בן גוריון אמר את אותם דברים שאמר ז'בוטינסקי בעבר – שצריך לנצל את המלחמה, צריך להתגייס לצבא הבריטי, להקים חטיבה או מעבר לכך, ללמוד מהבריטים להילחם, ואז אם נשפוך את דמנו נקבל מהבריטים את התמורה".

ממשיך מילשטיין ומתקדם בציר הזמן אל מלחמת העצמאות ומתאר כיצד בן גוריון קובע כי ההגנה והפלמ"ח אינם מתאימים לתקופה החדשה, וכעת כאשר מתקרבת מלחמה מול כל צבאות ערב יש להקים צבא של ממש, מה שנקרא במונחיו של ז'בוטינסקי "קיר ברזל". מפרקים אלה בתפיסתו ומעשיו של בן גוריון מגיע מילשטיין למסקנה כי בן גוריון "לא היה רק תלמידו של ז'בוטינסקי, אלא תלמידו העיקרי".

מוסיף ומחדד מילשטיין וקובע כי בהיבט הביטחוני לא ניתן להגדיר את בגין ושמיר כתלמידיו של ז'בוטינסקי, שכן הם דגלו בלוחמה זעירה ומיליציות בעוד בן גוריון הלך בעקבות ז'בוטינסקי הדוגל בהקמת צבא מקצועי ברמה גבוהה.

 

כשנשאל אם תפיסתם של שמיר ובגין נבעה מהיעדר היכולת להקים צבא במציאות בה השלטון הבריטי קיים בארץ, ואולי לנגד עיניהם דווקא כן ראו את חזון הקמתו של צבא חזק ומאומן היטב, אומר מילשטיין כי לז'בוטינסקי לא הפריע שלטון זר על מנת להגות ולהתחיל בתכנונו של צבא עצמאי ומקצועי.

כך היה כבר כאשר היה בגיל 23 כאשר נועד בשנת 1903 עם מנהיג קבוצת 'ירושלים' באודסה ושוחח אתו בדיוק על הצורך לאימון היהודים, חברי הקבוצות להגנה עצמאית ברחבי רוסיה, באימונים צבאיים רציניים כדי שכאשר יגיעו לארץ ישראל יוכלו להוות השלד הבסיסי להקמתו של צבא יהודי מאומן ומקצועי.

עוד הוא מוסיף ומזכיר כי בצבא מקצועי מרמת המח"ט והאוגדונר ועד רמת הרמטכ"ל לא מדובר באמוני שטח אלא בחשיבה, תכנון, לימוד והיערכות, מהלכים שניתן לבצע אותם היטב גם תחת שלטון צבאי זר, אם רק סבורים שזו הדרך, ומאחר ולא בגין ולא שמיר נקטו בדרך זו, מגיע מילשטיין למסקנה שבתפיסתם הצבאית לא הלכו השניים בדרכו של ז'בוטינסקי.

מציין מילשטיין בדבריו כי התפיסה הסוציאליסטית סברה כי אין כלל מקום למלחמה שהרי מלחמה היא ניצול קפיטליסטי ואם נבטל את הקפיטליזם לא תהיינה מלחמות בכלל. גישה זו קנתה לה מקום רב וגם אם בגין ושמיר, שהיו רוויזיוניסטים ותלמידי ז'בוטינסקי, הלכו אחריו, הרי שהם "הלכו גם צעד קדימה ושכחו לדעתי את עניין הצבא הסדיר. גישתו של ז'בוטינסקי היה שגם אם יש שלטון זר צריך להכין את הכוחות לצבא".

עוד הוא מוסיף ומזכיר את מרקו ברוך, שהכניס את ז'בוטינסקי לעומק העניין בהיותו בגיל 17, "כבר ניגש להקים אקדמיה צבאית יהודית בברלין".

באשר להערכה לפיה קביעתו שבן גוריון הוא גדול תלמידיו של ז'בוטינסקי באספקט הביטחוני צבאי תרגיז כמה וכמה אנשים, מעריך מילשטיין כי אם יהיו כאלה הרי שהם משויכים לשמאל הוותיק.

"אם אני מוציא את השמאל הוותיק והימין הוותיק מהדיון ולוקח את האנשים עם הראש הפתוח, אפשר לומר שבתחום הביטחוני בן גוריון הוא היחיד, עד היום, שאימץ את התפיסות של ז'בוטינסקי כשצידד בהקמת צבא מקצועי והיה נגדו מרד של הפלמ"ח, ההגנה, הקיבוצים ואנשי מפ"ם שביקשו להשאיר את הצבא כמליציה כשגם ז'בוטינסקי וגם בן גוריון אחריו חשבו על משהו אחר, צבא מקצועי".

מאמציו של בן גוריון ללכת בדרכו ההגותית של ז'בוטינסקי כשלו, קובע מילשטיין בספרו, ובשיחה עמו הוא מסביר: "כי אתה מקים גולם, כלומר את התנועה הסוציאליסטית הציונית המתנגדת לצבא מקצועי, ואתה מקים מפלגה חזקה שהיא מפא"י, אז הם לא נתנו לבן גוריון לעשות את זה, התנגדו לו ובסופו של דבר זרקו אותו מהמפלגה. בן גוריון בעיניהם – לא אומר בוגד.

"הם לא אמרו זאת כך כי לאדם כמו בן גוריון לא אומרים דברים כאלה – בוויכוח עם פנחס לבון, העילה לזריקתו של בן גוריון, האשימו אותו בתפיסה המדינתית, בכך שהוא הולך אחרי ערכי המדינה ולא ערכי החברה המובילים אותם. את אותו דבר אפשר היה להאשים את ז'בוטינסקי, אבל אצל ז'בוטינסקי זה היה חלק מתפיסתו הכוללת. אצל החבר'ה האלה, שהיו חברי מפלגתו של בן גוריון, "הצבא של בן גוריון", צריך היה הכול להיות סוציאליסטי והתנדבותי".

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"