العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

הפחדים של בן-גוריון

 

 

1.טדי קולק כאפסנאי

   

 

בסוף ינואר 1948 החליף איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, טדי קולק, את שלמה שמיר, כראש משלחת ה"הגנה" בארצות-הברית. קולק השתדל לרכוש ציוד שאין עליו איסור, ודחה את רכש הציוד המלחמתי, עד שיבוטל האמברגו. כמו רבים וטובים אחרים סבר קולק, שבסופו של דבר הטענות הצודקות של הציונים ישכנעו את ממשלת ארצות-הברית, ושהיא תרשה ליהודים לרכוש נשק להגנתם מתחומי שיפוטה. "החברה לחומרים לארץ-ישראל", שהקים, יחד עם אנשי-הרכש האמריקנים, רכשה ציוד לא בעייתי. ב-27 בינואר חילק רודולף סונבורן לחברי "המכון" שלו עותקים מהרשימה שהכין קולק, עם פירוט צורכי-ה"הגנה": 

"שני מיליון שקי-חול: אלף טונות תיל דוקרני: תשעת אלפים מטרים מרובעים פח גלי; אלף מעילים, עשרת אלפים זוגות נעליים; אלף מעילי-גשם; אלפיים זוגות מגפיים; ארבעים אלף שמיכות; שלושת אלפים אוהלים לשניים, לשמונה ולשישה-עשר חיילים: עשרת אלפים מיטות-מתקפלות; חמש מאות אלף מנות-קרב; עשרת אלפים מימיות; עשרת אלפים סוודרים; שלושים אלף זוגות גרביים; אלף משקפות; אלף מצפנים; אלף טלפונים; שבע מאות קילומטרים כבלי-טלפון; חמישים מרכזיות; אלף ג'יפים; אלף זוגות-אופניים; מאתיים אופנועים; חמישים מכליות-מים; עשרים מכליות-דלק; מאתיים שריוניות; אלף משאיות של שתיים וחצי טונות; אלף משאיות של שלושת-רבעי טונה; שלושה-מאות זרקורים; שלושים שולחנות-שרטוט; מאתיים מכונות-כתיבה בעברית; עשר מכונות-כתיבה באנגלית; מכונת-שכפול; מאה מערכות רמקולים." 

"המכון" עשה הסבה מגיוס הכסף לגיוס הציוד. בראש החברה החדשה עמד סונבורן. וסגנו היה אדולף רובינסון, איש טקסטיל מניו-ג'רסי. יהודי ארצות-הברית הזרימו ל"חברה לחומרים לארץ-ישראל" ציוד מכל הסוגים, בכמויות שלא ייאמנו. הם תרמו לה בית-חולים נייד, גנראטורים, קסדות-פלדה, מזונות, פניצילין, מפות של המזרח-התיכון, ספריה ימית ותקליטים לבתי-חולים ולבתי-החלמה. ארצות-הברית הייתה ל"אגף-האפסנאות" של ה"הגנה", ואחר-כן של צה"ל, וטדי קולק, סונבורן ואנשיו היו האפסנאים הראשיים. (1)

 

 

2. פרשת נוימן

 

בארץ-ישראל כבר התמחו אנשי הרכש בהעברת פריטי-ציוד ממחסני הצבא הבריטי למחסני-ה"הגנה". לקראת הפינוי התרופפה המשמעת בצבא ובמשטרה, ושוטרים וחיילים בריטים רבים מכרו ציוד צבאי גם ליהודים וגם לערבים. רק מעטים מהם עשו זאת בגלל אהדה לאחד הצדדים. 

גם אחרי שפרצה המלחמה חשש בן-גוריון שהרכש הבלתי-חוקי יספק לשלטונות-המנדט עילה להתנכל ליהודים, ובמארס 1948 הורה לאנשי-הרכש לא לקנות בארץ-ישראל כדורי-רובה 303 (שהתאימו לקליבר של הרובה הבריטי). הוא סבר שיהודה ארזי ירכוש את הכדורים הללו בקנדה, ושבקרוב יגיעו לארץ-ישראל רובים וכדורים מצ'כיה, מטיפוס גרמני. ליתר תוקף הורה לגזבר מפקדת-ה"הגנה", ברוך רבינוב, לא לממן את רכישת הכדורים הבעייתיים בארץ. ישראל גלילי וראש אגף המבצעים, יגאל ידין, סברו שההוראה היא בלתי-נסבלת; היחידות דרשו תחמושת לרובים האנגליים שהיו בידיהן, והנשק והתחמושת מצ'כיה ומקנדה היו רק בחזקת סיכוי. ראש המפקדה הארצית הסתכן אפוא בהפרת פקודה. הוא הורה לראש הרכש בארץ-ישראל, פנחס ואזה, להמשיך ולרכוש את הכדורים האסורים, ולברוך רבינוב הורה להמשיך לממן את רכישתם, על-אחריותו. ואזה הודיע במכתב לבן-גוריון: "בינואר ובפברואר נרכשו מאות-אלפים כדורים 303 לרובים אנגליים, אשר לא הגיעו למחסנים, חולקו מיד והצילו מסכנות (ירושלים)... בלי תוספת של תחמושת 303, שאינה מגיעה מחו"ל, נחנק, כי התחמושת אוזלת והולכת: נשק זה, העומד למכירה, ייפול לידי ערבים... הרכישה בארץ מצערת, אולם חיונית והכרחית." הבירור בעניין זה, בין בן-גוריון לגלילי, "נסחב", ונשק ותחמושת נקנו מהבריטים בכמויות גדולות. בן-גוריון עבר על הפרשה לסדר-היום, מפני שחששותיו לא אומתו. (2) 

בתחילת שנת 1948 העבירו הבריטים מאות רובים מחיפה לנצרת, ואיש-הרכש אברהם ברושי ביקש מבן-גוריון אישור לרכוש אותם, בסיכון מזערי. בן-גוריון סירב. ברושי לא האמין למשמע אוזניו ואמר לבן-גוריון בדמעות בעיניו: "זה הפסד של שש מאות רובים לפחות." בן-גוריון השיב: לעם ישראל יש היסטוריה מלאה סבל, ועל היהודים להיזהר, לא להכשיל את החלטת החלוקה ולא לתת לבריטים עילה להאט את הפינוי או לבטלו. אם ייהרג בפעולה זאת אפילו חייל בריטי אחד, לא יהיו הרובים שיירכשו שווים בנזק המדיני. הפעולה בוטלה. (3) 

לא מעט נשק קנתה ה"הגנה" מערבים, שקיבלו אותו מבריטים. אחרי פרוץ המלחמה לא נסתם מקור-רכש זה, אבל בגלל המחסור בכסף, קיבלו אנשי-הרכש הוראה, לא לשלם לערבים יותר משלושים ושתיים לא"י (מחיר ייצור סטן בתעש) בעד רובה. בתחילת 1948 הציע שייח' בדווי מאזור נירים לאנשי-ה"הגנה" מאה רובים אנגליים חדשים, במחיר ארבעים לא"י הרובה. יצחק ויימן הציע את העסקה לחבר מפקדת-ה"הגנה", יוסף יזרעאלי. "יקר מדי," אמר לו יזרעאלי. השייח' הציע לויימן את הרובים חינם אין כסף, בתנאי שה"הגנה" תעביר, במכוניות-הסליק שלה, מטען של חשיש מגבול לבנון לאזור עזה. "בטיפשותי סיפרתי על כך ליזרעאלי, שהתלהט, ונאם באוזני על טוהר המידות, והעסקה לא אושרה," סיפר ויימן. "אחרי חודש, כשהיה מחסור חמור ברובים. בעיקר באבטחת השיירות לירושלים, אמר לי יזרעאלי: 'מגיע לי כדור בראש מפני שלא אישרתי אז את העסקה,' והוא צדק. הרי חשיש היה אמצעי מקובל אצל אנשי הש"י בקשרים עם ערביי-הנגב." (4) 

רוב הרכישות היו בִּקְנִיָה, ורוב המוכרים היו אנשי-צבא בריטים. אחד המוכרים הגדולים היה רב-סרן ראלף ניומן מחיל-החימוש, שהיה ממונה על מחסני-חימוש גדולים, ליד הכפר טירה שמדרום לחיפה, ועל השמדת הציוד הצבאי שהוחלט לא לפנותו. 

כשחזר איש-הרכש, צבי סילבר, לארץ-ישראל, נשלח לחיפה, מרכז הפינוי הבריטי. ראש הרכש החיפאי, יעקב זיניוק, סיפר לו, אגב שיחה, שרב-סרן ניומן, אנטישמי מנוול, מקלל את היהודים בברים, כטוב ליבו באלכוהול. ידיד של סילבר, יהודי אמריקני, סיפר לו, לעומת זאת, על כסאות שקנה מניומן, וסיפורו לא תאם את חוות-הדעת של זיניוק. "אמור לניומן שמישהו מה"הגנה" מעוניין להיפגש אתו," אמר סילבר לידידו. בפגישתם סיפר ניומן לסילבר שהוא שונא ערבים: פעם טייל עם ידידו במצרים, וערבי תקע סכין בגב הידיד והרגו. הסיפור לא נשמע אמין לסילבר, והוא הבין שאיש-שיחו הערמומי, המתחזה לפניו כשונא-ערבים, התחזה כאנטישמי לפני מפקדיו כדי שלא יפריעו לו לעשות עסקים עם יהודים. 

"איך אדע שאתה רציני?" שאל. 

"ניפגש מחר, באותו מקום ובאותה שעה, ואביא לך מתנה. מה אתה רוצה?" 

המחסור החמור ביותר היה אז בנשק אנטי-טנקי, וסילבר ביקש מטולי-פיאט ופגזים. ניומן חיסל חצי-כוס ויסקי בלגימה אחת ונסע לדרכו, בג'יפ צבאי שחיכה לו. למחרת בשעה 5 בדיוק בא למפגש ואמר: "אני לא סבל. שמישהו ירד וייקח את החבילה." פיאט ושלושה פגזים היו ב"חבילה", וסילבר אמר לניומן: "נתחיל בעסקים." 

המחירים נקבעו בהתאם לעלויות הנשק בבריטניה, והם צוינו בספר שעותקיו היו על שולחנות כל המפקדות, בכל המחנות הבריטיים. שלטונות-הצבא המתפנה מכרו לסוחר יהודי מחנה צבאי, שהיה המחסן הראשי של צמיגים ואבזרי-תחבורה לכל המחנות הצבאיים בארץ-ישראל. שכניו של מחנה זה היו בסיס-החימוש שרב-סרן ניומן שירת בו, והכפר הערבי טירה. לפני שנכנסו היהודים ל"מחנה-הצמיגים", פקד ניומן על חייליו לירות כמה פגזים מעל טירה, לשם שכנוע, ואמר לשייח' של הכפר: "לא אכפת לי מי הורג את מי. יהודים או ערבים. אבל אני דורש שיהיה שקט לאנגלים." השייח' הבטיח לו שקט מצד הערבים. ושאל: "אבל מי יבטיח לי את השקט של היהודים שישבו במחנה שמכרתם?" 

- "לזה אדאג אני," השיב לו ניומן. 

אחרי שנכנסו היהודים למחנה-הצמיגים, היה ניומן שולח את כל חיילי בסיס-החימוש שלו לרחצה בים, פעמיים ביום, ב-11 לפני-הצהריים וב-16 אחרי-הצהריים, ובשעות אלה היה יוצא עם שני סמלים, שותפיו-לעבירה, "לסיור" אצל שכניו היהודים. על המכוניות המשוריינות של "הסיור" העמיס נשק ותחמושת, ובשעות הערב היה נפגש עם סילבר ומקבל ממנו את התמורה במזומן. יום אחד אמר ניומן לסילבר שאין הוא מעז להחזיק ברשותו סכומים גדולים כל-כך ושאין הוא יכול לקחתם עמו למצרים. סילבר קרע שטר של לירה שטרלינג לשני חלקים, נתן חצי לניומן ואמר לו: "מסור את החצי הזה לאחי, ברנארד סילבר, באנגליה, ותקבל ממנו את המגיע לך." 

- "אני סומך עליך," השיב לו ניומן. 

עד שעזב את ארץ-ישראל מכר רב-סרן ניומן ל"הגנה" כמה משוריינים וג'יפים; מאה ושמונים מכונות-ירייה בראונינג, ומקלעי-ברן רבים, בשלושים אלף לירות שטרלינג. והכסף הזה הופקד בידי צבי סילבר. חצי-שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העצמאות אמר אשר (ארתור) בן-נתן, מראשי "המוסד", לסילבר, שכבר חזר לעסקיו הפרטיים: "יש בידך כסף שנועד לניומן. ניקח אותו ממך ונשחרר אותך ממנו." 

- "אני מצטער," השיב לו סילבר. "ביקשתי מאחי היושב באנגליה לשלם את הכסף לניומן כשיביא לו את האות המוסכם." 

- "יש לנו קשרים עם אלוף-משנה גור, שהיה שותף של ניומן. כיום הוא תת-אלוף בגרמניה, והבטחנו לו את הכסף," אמר בן-נתן. 

"אם תביא לי פתק מניומן, אתן לך מה שאתה רוצה," השיב סילבר. 

בן-נתן הביא פתק: "אני אוהב דג מעושן." היה כתוב בו, בכתב-ידו של ניומן. זה היה האות המוסכם, אבל סילבר נתן לבן-נתן רק ששת אלפים לירות שטרלינג: ליבו לא היה שלם עם העסקה. 

ברנארד סילבר, איש-עסקים מג'וזברי שליד לונדון, היה פעיל בקהילה היהודית ובמפלגת-הלייבור, ולדבריו נשקף לו עתיד מזהיר בפוליטיקה. חצי-שנה אחרי שנתן אחיו את ששת אלפי הלירות לבן-נתן, בשביל גור, התקשר אליו ניומן וביקש את יתרת הכסף. ברנארד סילבר חייג את מספר-הטלפון שנתן לו אחיו; מעבר לקו נאמר לו לבוא לתחנת הרכבת התחתית קינג-קרוס, ובתחנה נתן לו איש-קשר מזוודה סגורה. ניומן בא אל ביתו, הראה לו את חצי-השטרלינג הקרוע וקיבל ממנו את המזוודה. 

בששת אלפי השטרלינגים שקיבל מבן-נתן קנה גור לאחותו דוכן לממכר דגים וצ'יפס, ליד בית-ספר לקצינים. בכסף שקיבל מברנארד סילבר קנה רב-סרן ניומן ספינה ושט בה על התמזה, עם רקדנית-קרקס. את שאר הכסף בזבז על אהבה ואלכוהול, וכשאזל כספו טלפן שוב אל ברנארד סילבר וביקש ממנו לקשר אותו עם אחיו, כשיבקר באנגליה. ניומן הציע לצבי סילבר שני טנקים, שרכש מבית-הספר לקצינים, אבל צבי סילבר כבר לא התעניין ברכש והודיע לניומן כי בזה נפסקים הקשרים ביניהם. אחרי זמן-מה הצית ניומן את ספינתו, כדי לזכות בדמי-הביטוח: בלש ששלחה חברת-הביטוח אל הספינה מצא בה את יומנו של בעליה, שכל פרשת עסקיו עם היהודים הייתה כתובה בו שחור על-גבי לבן. הבלש הביא את שללו למחלקה 5 של האינטליג'נס. ניומן נשבר בחקירה, הסגיר את שני הסמלים שסייעו לו ואת תת-אלוף גור, וכולם נאסרו. 

כשהגיעו אליו אנשי מחלקת-החקירות, היה ברנארד סילבר מועמד לפרלמנט מטעם הלייבור, באזור-בחירה בטוח. חוקריו, שידעו כי הוא לא הפיק תועלת אישית מהעסקה, הבטיחו לו לא להגיש כתב-אישום נגדו והציעו לו להעיד בדלתיים סגורות. כדי שהביזיון לא ייוודע בציבור. אחד הסמלים שבר את כללי-המשחק ומכר את הסיפור ל"דיילי-אקספרס", בחמש מאות לירות שטרלינג, וביום שנפתח המשפט החשאי התפרסם הסיפור בבריטניה ובעולם. ברנארד סילבר פרש ממסע-הבחירות, מהפעילות הפוליטית וממקום מגוריו. הוא עבר ללידס, והקהילה היהודית של העיר ראתה בו גיבור לאומי, נחמה פורתא על הקריירה הפוליטית האבודה. גור, ניומן, ואחד הסמלים, הורשעו בדין ונכלאו לשנים מספר, הסמל שהיה עד-מדינה, שוחרר וצבי סילבר לא ביקר אצל בני משפחתו באנגליה שבע שנים, מחשש למאסר. (5)

 

 

3. הייסטי וידידים אחרים

 

בצפון ארץ-ישראל מכרו הבריטים נשק בעבור כסף; במרכז ובדרום סייע לאנשי הרכש אידיאליסט בריטי. היה זה סרן הייסטי, מפקד מחלקת-המשוריינים של משטרת מחוז לוד. מפקדו, שקיבל שוחד, העלים עין ממעשי פקודו, ואף מכר נשק ל"הגנה". בבסיס-החימוש שבוואדי צראר (שורק) חילקו אנשי הצבא הבריטים חומרי-נפץ לבעלי-מחצבות, על-פי אישורים מיוחדים, בתנאי ששוטרים בריטים ילוו אותם ויוודאו שהחומר אומנם נוצל למטרה שלמענה ניתן. איש-ה"הגנה", יצחק ויימן, השיג אישורים מבעלי-מחצבות יהודיים, קיבל בוואדי צראר את החומר והוביל אותו לחדרה, בליווי המשוריינים של היסטי. בחדרה קיבלו השוטרים הבריטים ארוחה דשנה, וויימן והייסטי נסעו לקיבוץ גן-שמואל ואחסנו בו את המלקוח. הייסטי אישר שהוא נכח בפיצוץ במחצבה. חתם על הצהרתו, ומפקדו אישר את הדוח שלו. 

המשוריינים של הייסטי הובילו אנשי "הגנה" עם ציוד דרך אזורים ערביים. וכשהייתה הדרך לירושלים מסוכנת (6) הסיעו לירושלים את ראש הש"י, איסר בארי, ומפקדי-"הגנה" אחרים. העבירו נשק ותחמושת לעטרות ולנווה-יעקב, ופינו נשים וילדים מישובים אלה. פעם נתפס הייסטי כשהוביל נשים וילדים במשוריינים, והועמד לדין. המשטרה האשימה אותו בסיוע לאזרחים, בזיוף ניירות-עבודה ובנסיעה מחוץ לאזור שהופקד עליו, והוא הורד בדרגה, מקצין לסמל: זכויותיו לפיצויים ולתגמולים נשללו ממנו. בן-גוריון הורה לגזברות-ה"הגנה" לפצותו בעשרת אלפים לירות, אך הוא סירב לקבל את הכסף והעדיף סיוע משפטי. הוא ערער באנגליה על פסק דינו, בעזרתם של עורכי-דין של הסוכנות היהודית, יצא זכאי במשפט, השתחרר מן המשטרה, קיבל פיצויים, והיה לבעל פאב בלונדון. עד יומו האחרון לא זז מדעתו: עזרתו ליהודים הייתה המעשה הנכון. (7) 

ויימן ופקודיו קשרו קשרי ידידות עם קצינים, סמלים וחיילים בריטים, ממחנה סרפנד (צריפין), שליוו שיירות עם תחמושת לרפיח. בכל שיירה כזאת אירע "תקר" לאחת המשאיות. ואחד הידידים הבריטים שמר עליה. כשנשאר ה"שומר" לבדו ליד המכונית התקועה, באו אנשי-הרכש ורוקנו את מטענה. 

כשהקים יצחק שדה את היחידות המשוריינות ביקש מוויימן שריונית מהירה, מסוג "דינגו". רק שתי שריוניות כאלה היו אז בארץ-ישראל. כשביקר גנראל מק-מילן, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, בצריפין, התיישב אחד החיילים הבריטים ב"דינגו" שלו והסיע אותו לרחוב אליעזר בן-יהודה בתל אביב, שבו התגורר ויימן. שניהם נסעו ב"דינגו" הגנוב ברחובות תל אביב, והביאוהו למגרש-החימוש של ה"הגנה", בגני-התערוכה. 

שניים מאנשי "חבורת-סרפנד", שהרגישו כי מפקדיהם חושדים בהם, הטעינו משאית צבאית בנשק ובתחמושת, הוסיפו למטען זה אופנוע צבאי, נסעו במשאית לתל אביב והודיעו לווימן שהם "עוברים לצד היהודי". שני העריקים נלחמו בשורות ה"הגנה" וצה"ל כל ימי מלחמת העצמאות, ואחד מהם היה רץ-מקשר בין בסיסי ה"הגנה". כלִי-הרכב שלו היה האופנוע הצבאי מסרפנד. שניהם נשאו נשים יהודיות, והיו אזרחי ישראל. (8)

 

 

4. רכש משוריניים

 

כשפרצה המלחמה, מונה יעקב (ישה) יניב לראש הרכש הירושלמי. עוזריו היו ראש הרכש הקודם, ברוך קטינקא, אריה אמבוש ורפאל מולכו. לפני-כן התפרסם יניב כמומחה ל"ארגון" אשרות-יציאה מהארץ ואשרות-כניסה לארצות שונות: קטינקא היה ראש הרכש בירושלים: אמבוש עסק ברכש בימי שירותו הצבאי במצרים; מולכו תיאר את עצמו, ביומנו, כ"משתמט וגם פחדן גדול." הוא כתב: "מעולם לא עשיתי ניסיון כלשהו להחזיק בנשק. מעולם לא הייתי חבר ה"הגנה", ואפילו בתנועת-הצופים לא לקחתי חלק." הוא היה פקיד בכיר בסניף בנק "דיסקונט" בירושלים, וכשפרצו הקרבות הציע ל"הגנה" את קשריו עם הבריטים, ומונה לגזבר הרכש. 

בדצמבר 1947 שמע מולכו שיחה בין מנהל סניף הבנק שלו ובין לקוח, בעל בית-חרושת לקופסאות, שקיבל אחר-כך את הכינוי "מלחי". מן השיחה למד שחתנו של הלקוח, המשרת כמפקד יחידת-משוריינים במשטרה הבריטית, מציע באדיבות למנהל-הסניף להוביל אותו במשוריין שלו, יום יום, מביתו אל הבנק. בתיווך המנהל נפגש מולכו עם "מלחי" וביקש ממנו לגייס את חתנו לעזרת הרכש. החתן תיווך בין אנשי-ה"הגנה" ובין מכריו, חיילים בריטים, בעסקה, שבה עברו מיד ליד משוריין, נשק ותחמושת בשווי של אלף לא"י. 

על קבלת המשוריין הראשון כתב ברוך קטינקא: "לילה אחד, בשעה מאוחרת, נתבקשתי על-ידי אחד הקצינים לגשת מיד לקרבת מועדון-הקצינים, ליד מלון 'המלך דוד', שם הוא יחכה לי. הבינותי כי המדובר במשוריין, ומיד ישבתי במכוניתי ועברתי דרך המחסום היהודי שליד ביתי. הודעתי לשומרים שאולי אחזור בלווית עוד מכונית, ושיפתחו לי את המעבר בשובי, אחרי שאתן להם צפירת-סימן. נסעתי למקום הפגישה בלי אורות, כי נסיעה דרך קטמון הייתה אז בחזקת סכנה. קטמון עדיין הייתה בידי הערבים וחלקים ממנה היו סגורים ואסורים למעבר בלי רישיון מיוחד, בהיות הבריטים מתגוררים בהם. בידי היה רישיון-מעבר בתוקף עבודתי כקבלן צבאי. 

"בהתקרבי למפגש ראיתי משוריין ופניו למולי. הקצינים שישבו בו רמזו לי להסתובב במהירות ולחזור. חזרתי והם בעקבותיי. המחסום ליד ביתנו נפתח, עברנו אותו ועלינו על המגרש הריק שליד ביתנו. הקצינים מסרו לי את מפתחות המשוריין ואף הראו לי על מפסיק-זרם נסתר שבו, והסבירו לי איך להפעילו. מרוב חיפזון לא רצו אפילו לקבל את הכסף, ודחו זאת לפגישתנו הבאה. הם רק דרשו שאחזירם למקום שבו נפגשנו." בתו של קטינקא וידיד שלה, ששירתו בצבא הבריטי, הובילו את המשוריין עד ליציאה מירושלים, ומשם הוביל אותו אריה אמבוש לקריית-ענבים. השלל הזה הוסתר במתבן והופעל רק בחסות הלילה למשימות מיוחדות. בעסקות נוספות נרכשו בירושלים ארבעה משוריינים מצוידים במקלעים ובתותחים, והרבה נשק ותחמושת. כמה מהמוכרים הבריטים ערקו אחר-כך מצבא הוד-מלכותו ונלחמו בשורות ה"הגנה". 

בתיווכו של יצחק ליסר מקריית-ענבים התקשרו יניב ואנשיו עם ערבי, שמחסני הלגיון העבר-ירדני היו פתוחים לפניו, וקנו ממנו משאיות עמוסות ציוד צבאי. יום לפני הכרזת-העצמאות מכר אדם זה ליהודים משאית עם כמה מיליונים כדורי 303. (9)

 

 

 

____ 

[בשבוע הבא: שוד נשק של אנשי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, בעזרת חברי המושב כפר אז"ר מן המחנה הבריטי תל-לטווינסקי (תל השומר) – מודיעין לקוי והסתבכות; רכש 20 מטוסים בריטים משלטונות הצבא הבריטי בארץ, בפרוץ המלחמה למרות האמברגו הבריטי על מכירת אמצעי לחימה ליהודים.]

 

הערות

 

1. ליאונרד סלייטר, הנאמנים. שם. עמ' 166-155. 
2. פנחס ואזה, המשימה – רכש, שם, עמ' 76; ארכיון תולדות ה"הגנה", עדות מס' 4873 של ארנן עזריהו (סיני), שלישו של ישראל גלילי; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי ועם ארנן עזריהו. 
3. סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם ברושי. 
4. ראיון עם יצחק ויימן ב-29 בספטמבר 1980. 
5. פנחס ואזה, המשימה – רכש, שם, עמ' 88-79; סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי סילבר ועם אברהם ברושי: ראיון עם יעקב זיניוק ב-16 במאי 1981. 
6. אנשי ארגון ה"הגנה" אז, וההיסטוריונים הישראלים המגויסים אחרי כך, שפברקו את ההיסטוריה של מלחמת העצמאות, יצרו מיתוס שהדרך לירושלים הייתה חסומה. לערביי ארץ ישראל לא הייתה יכולת לחסום דרכים, אלא רק לפגוע ביהודים שנסעו עליהן. מפחד שמא ייפגעו, היו שפרסמו את המיתוס שהדרכים חסומות אף שבדרך "החסומה העיקרית" המשיכו לנסוע גם אנשי פלמ"ח, גם אנשי לח"י, וגם אנשים פרטיים, כשהיה צורך חיוני בכך. זאת אחת הדוגמאות להיסטוריה השקרית של מלחמת העצמאות, שקנתה לה אחיזה בתרבות הישראלית. 
7. פנחס ואזה, המשימה - רכש, שם, עמ' 105-97; הראיון הנ"ל עם יצחק ויימן. 
8. שם, עמ' 268-267; הראיון הנ"ל עם יצחק ויימן. 
9. שם, עמ' 263-256, 136-120: ברוך קטינקא, מאז ועד הנה, שם, עמ' 346-311; הראיון עם רפאל מולכו ועם אריה אמבוש ב-8 באוקטובר 1980.

 

 

הרקלייטוס "האפל"