العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

מחדלים בעיר העתיקה של ירושלים

 

 

1. הזנחת הרבע היהודי בירושלים

 

   

מחוז-ירושלים היווה אוסף של נקודות-תורפה, והבעייתית שבהן הייתה הרובע היהודי בעיר העתיקה. (1)בפרוץ מלחמת העצמאות היה שטח הרובע כשמונים ושבעה דונם. בתי-האבן שלו היו צמודים זה לזה והיה אפשר לטייל למרחקים על גגותיהם. בין הרובע ובין הכותל המערבי והר-הבית הפריד גיא-עושי-הגבינה (עמק טרופיון) שתושביו היו בני העדה המוגרבית (המוסלמית), אחת העניות והנחשלות בעדות הרבות שהתגוררו בעיר העתיקה: ממערב גבל הרובע היהודי ברובע הארמני, בצפון-מזרח עם הרבעים המוסלמיים, ובצפון-מערב עם כנסיית הקבר הקדוש ושכונת הנוצרים האשורים. שני רחובות מקבילים, רחוב היהודים ורחוב חב"ד, חצו את הרובע מצפון לדרום, והרחובות אור-חיים ובית-אל – שלחלקו המזרחי קראו תושבי המקום "המיידאן הקטן" – חצו אותו ממזרח למערב. 

לרובע היהודי לא היה שער בחומת העיר העתיקה. על שני השערים הקרובים אליו, שער ציון ושער האשפות, שלט האויב. הגישה הנוחה ביותר לרובע (גם ברכב) הייתה משער יפו, דרך רובע הארמנים שתושביו היו ידידותיים יחסית. בתחנת-המשטרה ובבית-המאסר ("הקישלה") שליד שער-יפו ישבו הבריטים. 

בימי "מאורעות" 1939-1936 סתמו הבריטים בקירות את כל המעברים מהרובע לשכונות המוסלמיות, והתקינו שער ברזל בקצה הצפוני של רחוב היהודים, בכיוון השווקים, וכן פשפש בסמטה שהובילה לשער-יפו, מן הקצה הצפוני של רחוב חב"ד, בגבול רובע הארמנים. (2) בימי מתיחות ננעלו השער והפשפש. 

רוב בתי הרובע היהודי היו בבעלותם של ערבים, והדיירים היהודים שילמו להם שכר-דירה חודשי. ברבעים המוסלמיים של העיר העתיקה היו בתים רבים בבעלות יהודים, אבל בסוף שנת 1947 כבר לא היו דייריהם יהודים. 

בסוף המאה התשע-עשרה ישבו כחמישה-עשר אלף יהודים בכל העיר העתיקה – ברובע היהודי וברבעים המוסלמיים – ורוב החנויות בשוק דויד וליד שער יפו היו של יהודים. נדידת היהודים מהעיר העתיקה התחילה בשנות מלחמת העולם הראשונה וגברה בשנות המנדט: הטרדות השכנים הערבים גברו והנוחות המודרנית שבחוץ משכה. בין החומות נשארו היהודים שלא הצליחו לצאת מהן. מוסדות הישוב והתנועה הציונית הזניחו את האוכלוסייה הזאת. לא השקיעו כספים בעיר העתיקה, לא הפנו אליה אנשים, ולא הקימו בה סניפי מפלגות ותנועות-נוער, ואף לא תא של ה"הגנה". רבקה וינגרטן ואחותה, מאשה קפלן, ילידות הרובע, סיפרו, שחיים ויצמן ודוד בן-גוריון מעולם לא השתתפו באירוע רשמי ברובע, ושמכל צמרת הישוב העברי רק יצחק בן-צבי התעניין בחיי תושביו והיה מבקר בו. (3) 

אחרי הטבח בחברון (בשנת 1929) עזבו יהודים רבים את העיר העתיקה, וכשפרצו "מאורעות" 1936 כבר לא התגוררו בה יהודים מחוץ לרובע היהודי. לפני מלחמת העצמאות עברו כל המפעלים הכלכליים, וכמעט כל המוסדות של היהודים לעיר החדשה, ורק הישיבה "פורת יוסף" נשארה ברובע היהודי, במתכונת מצומצמת. צעירי הרובע עבדו בעיר החדשה, וכל המורים – שלימדו בשני בתי-הספר היסודיים שברובע – באו מבחוץ. כשפרצה המלחמה היה מספר תושבי הרובע היהודי שלושת אלפים וחמש מאות, והם לא היו ציבור הומוגני. היו "שומרי החומות", שסירבו לצאת מהן אפילו לזמן מה; היו תלמידי-חכמים שתורתם עיסוקם: היו בעלי-מלאכה, פועלים ופקידים. והיו פושטי-יד רבים, ששילמו שכר-דירה זעום – או לא שילמו כלל – בעד מגורים ב"כוללים". הפיצול היה דתי (נטורי-קרתא, חסידי חב"ד ועוד) ועדתי, ועדת הספרדים שברובע התפלגה גם היא לסיעות יריבות. שלושת אלפים וחמש מאות יהודי הרובע התפללו בעשרים ושניים בתי-כנסת. (4)

 

 

2. וייגנטרן "אבי הרובע"

 

רוב יהודי הרובע לא היו ציונים, ולא מעטים מהם היו אנטי-ציונים. הרב מרדכי וינגרטן, בן העיר העתיקה, דור רביעי בארץ ישראל, נחשב ל"אבא" של היהודים האלה. שנים רבות התגוררה משפחת וינגרטן ברובע המוסלמי. בשנת 1912 נשא מרדכי וינגרטן לאשה את אסתר רוזנטל, שסב-סבה, הרב שלמה פ"ח (5)

רוזנטל, עלה לארץ-ישראל באמצע המאה השמונה-עשרה וקנה "חזקה" על בית המשפחה שברובע היהודי. מאז עד שנת 1948 התגוררה משפחת וינגרטן בבית ההוא. (6) אף שהשכלתו הייתה תורנית בלבד, דיבר הרב מרדכי וינגרטן בשש שפות (עברית. אידיש, אנגלית, ערבית, צרפתית וארמנית). חמש בנותיו למדו בעיר החדשה. הבכירה, רבקה, סיימה את לימודיה באוניברסיטה העברית לפני המלחמה, ועבדה במשרד ממשלתי. יהודית, אשת-סודו של אביה, עבדה כמזכירתו במשרדו, בבית-סנסור שברחוב בן-יהודה, בעיר החדשה. מאשה, אחות מוסמכת, ניהלה את המרפאה שהקים אביה ברובע, והעניקה טיפול ותרופות חינם לעניים. (7) בימי המלחמה אמר וינגרטן לאיש הש"י, שאול תובל: "אלוהים חנן אותי בחמש בנות ואף לא בבן זכר אחד. הבן היחיד שלי הוא העיר העתיקה, ואין דבר בחיי זולתו." (8) בתחילת ינואר 1948 ביקר ברובע איש-קשר של ה"הגנה" עם הבריטים, קולין גלקמן (גילון). בדוח שלו מוגדר וינגרטן כאבי הרובע. "יחסינו האישיים היו מצוינים, והוא סייע לי בקשריי עם הצבא. למדתי להעריך את מרצו, אומץ ליבו ופעולתו למען הציבור. אך יש צד שני למטבע: וינגרטן הוא דיקטטור ושולט ברובע ביד ברזל." (9) אברהם לאלו, מעסקני העדה הספרדית הירושלמית, ביקר גם הוא ברובע, ודיווח (בפברואר) לבן-גוריון: "וינגרטן, מהוותיקים של העיר העתיקה, הכריז על עצמו כראש הקהילה. יהודי בר-אוריין, בעל צורה. נבון, סרסור-מגרשים ונהנה מחוסר ביקורת ציבורית על כספים." (10) 

בעסקי הקרקעות הצליח וינגרטן מאוד וצבר נכסים רבים (כולם נשארו בשטח הערבי אחרי מלחמת העצמאות. וינגרטן מת בשנת 1964, שלוש שנים לפני שכבש צה"ל את מזרח ירושלים), אבל את רוב זמנו הקדיש לטיפול ב"בן היחיד" שלו. בשנת 1936 נבחר ליו"ר ועד יהודי העיר העתיקה, וקיבל את ברכת מוסדות הישוב העברי. הוא ייסד את המרפאה ברובע, דאג לעניים (בשיטות גמילות-חסד) ואסף תרומות, בחו"ל ובארץ-ישראל, למענם ולמען מוסדות הציבור. אשתו ניהלה בית-תמחוי. שלטונות-המנדט ומנהיגי הערבים ראו בו את נציגם של יהודי העיר העתיקה, ופקידים בכירים בריטים דנו אתו בענייני הרובע, ללא תיווך ובלי שיתוף ה"הגנה" והמוסדות הנבחרים של היהודים. בעיני מפקדי ה"הגנה", שווינגרטן כפר בסמכותם, לא נשאה חן עצמאותו היתרה, ואף-על-פי-כן באו אתו בדברים והשתמשו בקשריו עם השלטונות כדי לשחרר עצורים. (11) 

ב-11 בדצמבר 1947 הודיע וינגרטן למפקד-ה"הגנה" של הרובע, ישראל פונט: "'הגדול' של המשטרה אמר לי שהצבא יגיע מחר, להגן על יהודים. מבקש מן האנשים לא לירות." ואכן. למחרת נכנסו חיילים בריטים לרובע. הם אסרו אחדים מחברי ה"הגנה" והחרימו נשק, ווינגרטן נענה לבקשתו של פונט והשתדל למען שחרור הלוחמים והחזרת הנשק. (12) פונט הודיע לו: "אם לא תפעיל את הצבא ייצאו אנשינו לפעולה. " (13) וביקש ממנו להשתדל למנוע את בריחת היהודים מן הרובע. (14) ב-2 בינואר הודיע אלוף-המשנה הבריטי מקלאוד, שגדודו היה אחראי לביטחון העיר העתיקה, לקצין-הקשר עם הבריטים, יוסף שני. ולקולין גילון, שווינגרטן הוא האיש המייצג את תושבי הרובע. שני וגילון הבטיחו לו שה"הגנה" לא תפגע במעמדו של וינגרטן. (15) 

אנשי-ה"הגנה" שנשלחו להגן על הרובע לא היו שומרי מצוות, וההתנגשות ביניהם ובין וינגרטן הייתה כמעט בלתי-נמנעת. וינגרטן ניסה לנווט את "הבן היחיד" שלו בין הטיפות, והשתדל להגיע להבנה גם עם הערבים וגם עם הבריטים; אנשי ה"הגנה" ראו בו איש לא אמין, והוא הגדיר את פעולותיהם כ"הפקרות". הרי דוח של מפקד-עמדה על תקרית בינו ובין יהודית וינגרטן, ב-7 בינואר 1948: "בשעת חלוקת הלחם, עמדה יהודית לפני הדלת. 

ביקשתי ממנה לסור הצידה, כי עלי לסגור את הדלת לרגל התפוצצות שאירעה, וכן נוכח הצבא שהתרכז ליד הפתח. סירבה, בטענה שאנשים צריכים לבוא ולקבל מנותיהם. עניתי, יכולים להיכנס מהדלת השנייה. סירבה. התעקשתי שתצא, ועשיתי ניסיון להזיזה בכוח. לא הצליח. הופיעו שני חיילים, ואמרה שתמסור אותי לצבא. איימתי שאם תפליט מלה, תסכן את נפשה. שני החיילים הסתלקו בינתיים. אחר-כך היו בינינו חילופי-דברים קשים. הדלת נשארה פתוחה, ושלחתי הודעה על כך למפקד הקטע." במפקדת הרובע נרשם: "אחת מבנות וינגרטן איימה היום בהבאת צבא לעמדותינו." (16) 

אחרי תקרית אחרת בין אחת מבנות הרב וינגרטן ובין חברי ה"הגנה", כתב אליה ישראל פונט, ב-16בינואר: "הוברר לי שישנה התנגדות חזקה מצדכם שהמשמרות של ה"הגנה" ישמרו על המרפסת בביתכם. כן נודע שסירבתם להרשות למשמרות שלנו להיכנס לחצר, להבטיח את הבריקדה שהקמנו. קיבלתי רשות מאדון וינגרטן להציב את המשמרות שלי במקום הנ"ל. את תוכניתי לא אשנה עד שווינגרטן יחזור ויודיע לי על סירובו. אז אחליט על תוכנית אחרת, בהתייעצות עם המטה הכללי." (17)

שוטר יהודי, אחיה שילוני, הודיע למפקד הרובע, ב-24 בינואר: "נמצא עתה קצין משטרה גבוה, מייג'ור, המסתובב ברובע. שמו סימס. ידוע באנטישמיותו. הוא ידידו הטוב של וינגרטן." (18)באותו יום שלחו ישראל פונט ואברהם הלפרין (שנשלח להחליפו) מברק אל שלום דרור, מפקד גדוד "מכמש" (שהיה אחראי לרובע): "דעתנו שיש להזמין את וינגרטן העירה (19) מיד, ולא לאפשר לו לחזור." (20) 

כשחזר המפקד האחרון של הרובע, משה רוסנק, מן השבי העבר-הירדני, בשנת 1949, ראה לתימהונו שווינגרטן מתהלך ברחובות ירושלים, חופשי לנפשו. אחר-כך סיפר רוסנק לעיתונאי: "שאלתי. 'מה, הוא חופשי?' השיבו לי במשיכת כתף, 'מה לעשות? הייתה חנינה. אתה רוצה, תגיש נגדו תביעה." (21) 

דעתו של יוסף שני – ששהה ברובע היהודי שבוע אחד, במארס 1948 – הייתה אחרת: "וינגרטן היה פעלתני מאוד, אולי לא די זהיר, אך אין זה סביר שהוא מסר לבריטים ולערבים ידיעות שהזיקו לחברי ה"הגנה"." (22) גם יצחק נבון (ראש הש"י הערבי בירושלים) אמר שאין לחשוד בווינגרטן בבגידה מדעת או שלא מדעת. (23) ועדת חקירה שמינה דוד שאלתיאל, במאי 1948, לנושא כניעת הרובע היהודי, לא סיימה את עבודתה ולא הגישה מסקנות. חברי ועדה זו היו התבע הצבאי של המחוז, גדעון האוזנר. (24) סגנו, אברהם ארסט, ודובר המחוז, חנוך גיבתון. (25) הרי דעתו של ארסט על וינגרטן: "כל האשמות שהטיח מי שהטיח, אם מקוצר-רוח או מתוך מורת-רוח או מחוסר-ידיעה, כלפי יושב-ראש הוועד של יהודי העיר העתיקה, לא היה להן על מה לסמוך. ודאי שהרב אברהם מרדכי וינגרטן נקי מכל אשמה, וסוף כהונתו כיושב-ראש הוועד של העיר העתיקה לא בייש את ראשיתה." (26) 

אחרי מלחמת-העצמאות חי וינגרטן בעיר החדשה בתנאי מחסור, ולא ענה למאשימיו. בתו רבקה לימדה עליו זכות: "אבי סירב להתייחס לדברים האלה (להאשמות). עיתונאים והוצאות-ספרים הציעו לו סכומי כסף גדולים אם יפרסם את גרסתו. הוא שתק. לנו הסביר שאם יפצה את פיו תיפתח תיבת-פנדורה וייוודעו דברים בלתי-נעימים מאוד על מנהיגי הישוב והמדינה בקשריהם לירושלים העתיקה. 'גם אם יימחק השם וינגרטן, אני לא אשמיץ את עם ישראל ואת מדינת ישראל.' אבי לא התכוון לרוסנק, אלא לבכירים ממנו בהרבה." (27)

 

 

3. מפקדים ולוחמים מן החוץ

 

תולדות ה"הגנה" בעיר העתיקה רצופים מחדלים של מנהיגים ומפקדים ולעומת זאת מעשי גבורה של לוחמים. המחדל העיקרי: ברובע היהודי לא היה סניף של ה"הגנה", ורוב תושביו לא קיבלו אימון צבאי כלשהו ולא היו מסוגלים להגן על עצמם. לא קשה להבין מדוע ברחו מן הרובע היהודים הלא-ציונים, חסרי-הישע; קשה להבין מדוע הזניחה ה"הגנה" את הרובע שסכנה תמידית נשקפה לו, משנת 1920 עד שנת 1948. 

הפוגרום הראשון ביהודי העיר העתיקה – שאחדים מהם התגוררו מחוץ לרובע היהודי – התחולל באפריל 1920, בימי מלחמת האמיר פייסל בשלטונות הצרפתיים בסוריה, כחודש אחרי הקרב בתל-חי. חודשיים לפני הפוגרום הפגינו אלפי ערבים בירושלים, בחיפה וביפו, נגד הצהרת בלפור, וצעקו במקהלה: "פלשתין ארצנו והיהודים כלבינו." ראשי הממשל הצבאי הבריטי לא הסתירו את אהדתם למפגינים. רק במארס 1920 הקים זאב ז'בוטינסקי ועד-הגנה בירושלים. כשפרצו "המאורעות" מנתה ה"הגנה" בירושלים כמאתיים חברים, שהתאמנו בגלוי, אך בלי נשק: ז'בוטינסקי, שהאמין בידידות הבריטים, סבר שבעת צרה יספקו הבריטים נשק לחברי ה"הגנה". אף-על-פי-כן צברו חברי ה"הגנה" כחמישים רובים, וגם אקדחים ורימונים מעטים. 

"המאורעות" פרצו, כצפוי, בחג נבי מוסא. מכל הסביבה נהרו ערבים לירושלים. ז'בוטינסקי חילק את חברי ה"הגנה" לעשר יחידות והציב את היחידות בעמדות, בעיר החדשה. לעיר העתיקה לא שלח יחידה, ולאנשי ועד-ה"הגנה" שערערו על פריסת-כוחות זו השיב: ההסתה הערבית מכוונת נגד הציונים, ויש להניח שהמתנפלים לא יגעו לרעה ביהודי העיר העתיקה, שאינם ציונים ושהערבים רואים בהם "יהודים שלהם". ז'בוטינסקי גם סבר שהבריטים ישמרו על המקומות הקדושים לשלוש הדתות ועל סביבתם.

 

 

4. "נשתה את דם היהודים"

 

ב-4 באפריל 1920 נכנסו כשש מאות חוגגי נבי-מוסא מחברון לירושלים, ונפגשו לעצרת עם החוגגים משכם ומהכפרים, ליד שער-יפו. הנואמים בעצרת דרשו לאחד את ארץ-ישראל עם סוריה, בראשות פייסל. וקראו: "דין מוחמד בסיף", "נשתה את דם היהודים" ו"אטבח אל יאהוד!" ההמונים הנלהבים הרסו חנויות של יהודים ליד החומה, פגעו בעוברים ושבים, חדרו לעיר העתיקה והתנפלו על תושביה היהודים. השוטרים הערבים לא הפריעו לפורעים. אחדים מהם השתתפו בפוגרום. רק שוטר יהודי אחד היה אז בעיר העתיקה. יהודים מן העיר החדשה, חברי ה"הגנה" ואחרים, שחשו לעזרת אחיהם, נעצרו ליד מחסומים שהקימו חיילים בריטים ליד שערי הכניסה. כמה חיילים יהודים מהגדוד העברי, שהיו בחופשה, ישבו אז במקרה בבית-קפה, ברחוב היהודים שבעיר העתיקה. הם עלו על הגגות, ירו בהמון והניסו אותו. כך ניצלו יהודי הרובע. אבל איש לא מנע את הרס בתי-היהודים (לרבות בתי-הכנסת) בעיר העתיקה, מחוץ לרובע היהודי. כשעה וחצי אחרי שהחלו המהומות חדרו לעיר העתיקה חיילים הודים מצבא בריטניה ועצרו אחדים מן הפורעים. למחרת הוצאו חיילים אלה מן העיר העתיקה והפרעות התחדשו. צבי נדב, (28) איש "השומר", ונחמיה רבין,' (29) איש הגדוד העברי האמריקני, הסתננו לעיר העתיקה באמבולנס של "הדסה" וארגנו את הגנת הרובע, אך "המאורעות" נמשכו כל שבוע הפסח. שישה יהודים נרצחו, יותר ממאתיים נפצעו, נשים נאנסו ורכוש רב הושמד ונשדד. (30) 

לקראת 2 בנובמבר 1921 (יום השנה להצהרת בלפור) נודע למרכז ה"הגנה" שהערבים מתכננים "מהומות". יהושע אייזיק (אשל), איש "השומר" והגדוד העברי לשעבר, מראשוני ה"הגנה", היה אז מפקד ירושלים. שלושה ימים לפני היום המועד לפורענות ירד אשל לעיר העתיקה עם ארבעה-עשר פקודים, וקבע את מפקדתו בחורבת רבי יהודה חסיד. ב-1 בנובמבר הסתננו לרובע עוד חברי "הגנה". 

שלושים ושישה לוחמים עמדו לפקודתו של אשל. "את אנשי העיר העתיקה לא הבאנו בחשבון כמגנים פעילים. משום היותם בלתי-מוכרים לנו ובלתי מאומנים," דיווח המפקד. המוני ערבים נהרו למסגד אל-אקצה, שמעו נאומי הסתה, יצאו אל הרובע – בראשות קצין בצבא הטורקי לשעבר, שייח' עואד אל-חליל (אבו-סעוד) – וניסו להתפרץ אליו מרחוב המיידאן. מפקד העמדה, יצחק בן-דו, ופקודיו ירו בהם, ובן-דור שלח רץ אל המפקד. אשל מיהר אל העמדה המותקפת. 

הרי עדותו של יהושע אשל: "לקראתנו התקדם המון פרוע של מאות אנשים, ואנו, ארבעה-עשר איש, ניצבים בפינת המעלות שברחוב המיידאן. היה לנו יתרון, שנמצאנו במעלה הרחוב ומעלינו הקימורים של קשתות הבניינים העתיקים. קצין-משטרה ניסה, בדברי שידולים, לעצור את ההמון בכניסה לרחוב, אך דבריו לא הועילו. ההמון הפרוע הוסיף להתקדם ובתוכו נושאי חרבות שלופות ומתנופפות. נשמעו יריות. נפל עלינו טיח מהקשתות, אך לא נפגענו. השבנו באש מאקדחים, והצלחנו להניס לאחור את המתפרצים. הם שבו וניסו להתקדם בשנית. בראש ההמון הלך ערבי ונפנף בחרבו. הם כבר הגיעו למרחק של כשלושים מטר מאתנו. הבחנו באקדח שבידי הצועד בראש. הזהרתי את הרמן, חייל ותיק, שלא יזרוק את הרימון שבידו בטרם יקבל פקודה. לאחר רגע נתתי פקודה, 'עכשיו'. הרימון נזרק, נתגלגל במורד המדרגות והתפוצץ. נשמעו צעקות ואנקות. כשהתפזר האבק נראו פצועים אחדים שקראו לעזרה. הפצוע היה מנהיג הפורעים, שייח' אבו-סעוד, שנפצע פצעי מוות. שוב ניסו הפורעים להתפרץ, ואז הטלנו עוד רימון 'מילס', ועמו שתי פצצות פרימיטיביות, שלא התפוצצו. ההמון נסוג והתפזר." (31)

ב"מאורעות" של אוגוסט 1929 שמרו על הרובע שמונים אנשי-"הגנה" מן העיר החדשה, בפיקוד מפקד ירושלים, אברהם איכר, ואחר-כך בפיקודו של יוסף אבידר. שוב ניסו הערבים לפרוץ לרובע, שוב נורו עליהם יריות מספר, ושוב נפגע מנהיגם וההמון נסוג. עוד לפני שנסתיימו ה"מאורעות", עזב אבידר את הרובע והפיקוד עבר לידי מפקד-המחלקה, מאיר שרביט. אחרי שנרגעו הרוחות גייס שרביט ל"הגנה" אחדים מצעירי הרובע, ואימן אותם בבית-הכנסת "יוחנן בן-זכאי". זאת הייתה קבוצת המגויסים הראשונה מהרובע. אבל כאשר עזב שרביט את הרובע. אחרי חודשיים, התפרקה הקבוצה. (32)

בימי "מאורעות" 1939-1936 כמעט לא ישבו יהודים בעיר העתיקה מחוץ לרובע היהודי. ביוזמתו של וינגרטן אוישה תחנת-המשטרה שברובע בְּנָגָנֵי תזמורת-המשטרה, שמילאו תפקידים ביטחוניים, וה"הגנה" שלחה תגבורת מהעיר החדשה אל הרובע, לחיזוק, בפיקודו של נחום גרשונוביץ' (גרשון), שקיבל לזמן-מה את הפיקוד על העיר העתיקה. גרשון יזם פעולה נגד הערבים, אך נכשל: כדורי האקדחים של פקודיו היו עקרים, והערבים הניסו אותם, באבנים, לעמדותיהם. ועד-הרובע דאג לכלכלת אנשי התגבורת. אחדים מתושבי הרובע סייעו למגנים, אך איש לא הטיל על התושבים את האחריות לביטחונם, ואיש לא אימן אותם למשימה כזאת. (33)

עד מלחמת העצמאות לא היה ברובע היהודי סניף של ה"הגנה", ואף-על-פי-כן מינתה ה"הגנה" מפקדים לרובע, אנשים שלא התגוררו בו ולא הכירו את רוב תושביו, ושבאו אליו בעיקר בשעות חרום. אחדים מצעירי הרובע, שלמדו או עבדו בעיר החדשה, התגייסו ל"הגנה". יליד הרובע, אברהם אבידן, דור שביעי בירושלים, הצטרף ל"הגנה" ב-1933 והביא לש"י ידיעות על הערבים בעיר העתיקה. ב-1939-1936 התגייס אבידן לנוטרות ושמר בשכונות ארנונה, מקור-חיים ותלפיות. אחר-כך עבר קורסים – לרבות קורס מפקדי-כיתות – בנהלל, בחניתה ובקריית-ענבים, ובשנות הארבעים ניהל ברובע מועדון ("הר ציון") של "הנוער העובד", וגייס לגדנ"ע נערים בני חמש-עשרה ושש-עשרה, שרובם השתייכו אחר-כך ליחידות החי"ש ופעלו מחוץ לרובע. לאחר שעבר קורס נשקים מונה למחסנאי-הנשק של הרובע. ה"הגנה" לא הטילה על אבידן להקים יחידה מקומית. (34) נוח קופרמן, שמשפחתו עברה מן הרובע המוסלמי לרובע היהודי בשנת 1946, התגייס לגדנ"ע בגיל ארבע-עשרה (בלי ידיעת הוריו), סיים קורס מפקדי-כיתות והעביר אימונים קדם-צבאיים לילדים בני עשר עד שלוש-עשרה. כשפרצה מלחמת העצמאות היה מפקד-עמדה ברובע. (35) 

בשנות הארבעים הראשונות פיקד על הרובע יעקב שטיגליץ (אשד), בצד תפקידיו האחרים במטה מחוז ה"הגנה" של ירושלים (מפקד החי"ם וקצין תכנון מחוזי). כשהוכנה "תוכנית א'" (1941) תכנן אשד את הגנת ירושלים, לרבות הגנת הרובע היהודי. (36) בשנת 1944 קיבל אברהם הלפרין את הפיקוד על הרובע, והמשיך במה שהתחיל אשד. הוא בנה סליק לנשק במקווה שליד בית-הכנסת "קהל-ציון", והכין תוכנית שלפיה יגנו שתי פלוגות מן החוץ על הרובע, אם יותקף. חברי ה"הגנה" שנשלחו לדמשק ולבגדד, ביקרו, לפני צאתם, ברובע היהודי, וקיבלו מהלפרין הסברים על לחימה בשטח בנוי, תחום התמחותו. (37) בתחילת שנת 1946 סיים הלפרין את תפקידו ברובע. המפקד שבא במקומו, בנימין הולצברג, לא ידע על התוכניות של קודמו ולא ראה את המפות ששרטט. סגנו היה הנָשָק אברהם אבידן, ופקודיו היו שמונה-עשר אנשי חי"ם מירושלים החדשה, אנשים לא צעירים וחסרי ניסיון קרבי, שהיו באים אל הרובע רק בימים מועדים לפורענות, ושהיכרותם עם תושביו הייתה שטחית. (38) אליהו ארבל, איש מחלקת המבצעים של מטה המחוז, העיד: ה"הגנה" לא מינתה לרובע מא"ז מבין התושבים, בגלל מיעוט מספרם של חברי ה"הגנה" חברי הרובע. (39)

 

 

 

_______ 

בשבוע הבא: מפרוץ המלחמה תוקפים ערבים את תושבי הרובע היהודי אף שרובם אינם ציונים; חיילים בריטים גם פוגעים בתושבי הרובע וגם עוזרים להם; סכסוכים פנימיים ברובע בין אנשי ארגון ההגנה לאנשי אצ"ל.

 

הערות

 

1. אהרון לירון (אלטשולר), ירושלים העתיקה כמצור ובקרב, מערכות, 1957; יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, שם, עמ' 58-57, 97, 131-130, 241-234; דב יוסף. קריה נאמנה, שם, עמ' 72-51; ה"הגנה" בירושלים ב'. שם, עמ' 219-194; מאצ"ל 6, 244-242. 

2. אברהם הלפרין, (עדות), ה"הגנה" בירושלים, ב' שם, עמ' 199-198. 

3. ראיונות עם רבקה וינגרטן ב-26 באוגוסט 1980; ועם מאשה וינגרטן (קפלן). 3 בינואר 1982. 

4. שם. שם; אצ"מ, /25/7723S דוח על המצב בעיר העתיקה. 

5. פיתוחי-חותם (פרנסתו של הרב). 

6. אחרי מלחמת ששת הימים חזרה אליו רבקה וינגרטן והקימה בו את המוזאון "חצר הישוב הישן". 

7. הראיון הנ"ל עם רבקה וינגרטן; העדות הנ"ל של מאשה וינגרטן: שיחות טלפון עם יהודית וינגרטן (קמר) ב-1981. 

8. סדרת ראיונות עם שאול תובל ב-1980 

9. אצ"מ, 25/7723 S דוח קולין גילון על ביקור ברובע ב-7-4 בינואר 1948. 

10. יומן דב"ג 

11. א"מ, מסמכי וינגרטן שהעמידה רבקה וינגרטן לרשות המחבר. 

12. א"צ, יומן העיר העתיקה (יע"ע). 11 בדצמבר 1947: א"צ,, יע"ע. 12 בדצמבר 1947. 

13. א"צ. יע"ע, 13 בדצמבר 1947. 

14. א"צ, יע"ע, 14 בדצמבר 1947. 

15. אצ"מ, 25/7723 S שיחת יוסף שנורמן וקולין גליקמן עם הקולונל מקלאוד ב-2 בינואר 1948. 

16. א"צ, יע"ע. 7 בינואר 1948. 

17. א"צ, יע"ע, 16 בינואר 1948. 

18. א"צ, יע"ע, 24 בינואר 1948. 

19. לירושלים החדשה. 

20. א"צ, יע"ע, 24 בינואר 1948. 

21. רפאל בשן, "אור חדש על נפילת העיר העתיקה", ראיון עם משה רוסנק, מעריב. 

22. סדרת הראיונות הנ"ל עם יוסף שני. 

23. סדרת הראיונות הנ"ל עם יצחק נבון. 

24. גדעון האוזנר (26 בספטמבר 1915 – 15 בנובמבר 1990) היה משפטן ופוליטיקאי ישראלי. כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, כחבר הכנסת וכשר בממשלת ישראל. ידוע בעיקר כמי שהיה התובע מטעם מדינת ישראל במשפט אייכמן (ויקיפדיה) 

25. חנוך גבתון (1917 - 1976) היה עיתונאי ואיש רדיו, מראשוני "קול ישראל" והמנכ"ל הראשון של רשות השידור. כמו-כן היה חבר המשלחת הישראלית לאו"ם וכיהן כמנכ"ל משרד התיירות וכקונסול כללי של ישראל בלוס אנג'לס. (ויקיפדיה). 

26. אברהם ארסט, "אוהב ירושלים העתיקה ודואג על אובדנה", מאמר בכתב-יד, מסרה למחבר רבקה וינגרטן. 

27. עד 1 ביולי 1920 נחשבה ארץ-ישראל ל"שטח כיבוש" בריטי. והשלטון בה היה צבאי. 

28. צבי נדב (הוא נתן ברגמן, בן לאמו ממשפחת הלפרין) (דצמבר 1891 – 7 במרץ 1959), היה איש העלייה השנייה, חבר השומר, חבר מרכזי בגדוד העבודה וממנהיגי ראשית התעופה העברית בארץ ישראל. (ויקיפדיה). 

29. נחמיה רבין (רביצוב) (1886 - 1971) היה פעיל ציבור, חבר מועצת עיריית תל אביב, מועצת פועלי תל אביב, ופעיל מרכזי ב"הגנה". אביו של יצחק רבין. (ויקיפדיה). 

30. ספר תולדות ה"הגנה", א/2, עמ' 638-603: מערכות ארגון צבאי הלאומי, 1, עמ' 87-83: יהושע אשל, ה"הגנה" בירושלים א', שם, עמ' 15-5. 

31. יהושע אשל, ה"הגנה" בירושלים. א', שם, עמ' 26-25. 

32. סת"ה, ב/1, עמ' 345-344. 

33. סת"ה ב/2 עמ' 675. עדותה של רבקה ויינגרטן מ-21 בינואר 1982; מסמכים שהעמידה רבקה וינגרטן לרשות המחבר. 

34. עדות אברהם אבידן, 31 בדצמבר 1981. 

35. ראיון עם נוח קופרמן ב6- בינואר 1982. 

36. סדרת ראיונות עם יעקב ב-1981 

37. סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין. 

38. ראיון עם בנימין הולצברג ב-2 בספטמבר 1980. 

39. סדרת הראיונות הנ"ל עם אליהו ארבל.

 

 

הרקלייטוס "האפל"