العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

כך עוצבו מנהיגי המדינה לעתיד

 

 

1. חינוך של חוסר חשיבה ושטיפת מח

 

בתל אביב הייתה רוזה כהן, אמו של יצחק רבין, עד מהרה, לעסקנית-על בהסתדרות ובעירייה – אך, עקרונית, לא הצטרפה לשום מפלגה, שהרי היא הייתה סוציאליסטית אדוקה, אנטי-לאומית וממילא אנטי-ציונית. בין היתר, יזמה את הקמת "בית-חינוך לילדי עובדים", שפתח את שעריו בשנת 1924, והיה ראשון ברשת בתי-החינוך בכל רחבי הארץ. בדיון במועצת עיריית תל אביב, בשנת 1935, היא תקפה את הביקורת, שהושמעה שם, על רמת הלימודים בבית-החינוך לעומת הרמה בגימנסיה "הרצליה", והגנה בלהט על בית-החינוך. לטענתה:

[בית-החינוך הוא] בית-ספר עממי, ויש זכות לפועלים לחנך את ילדיהם לפי רוחם הם. אין אנו מתקיימים בעיר זאת בזכותו של מישהו. כל אשר נבנה ונסלל כאן – ידי הפועל עשו זאת. לא תוכלו להכריח אותנו לשלוח את ילדינו לבתי-ספר, שאתם [אנשי הימין, ששלטו בעירייה – א"מ] אומרים להשתלט עליהם. אנחנו רוצים לחנך עובדים חופשיים (1) ולא משרתים. רק הודות לכך שבבתי-הספר העממיים עובדים מורים ותיקים ומסורים – לא עלה בידכם להטביע את חותמכם על החינוך העממי. אולם אתם חותרים למטרה זאת בכל האמצעים. בחינוכנו המיוחד חיפשנו דרכים חדשות, ומצאנו אותן – ועתה מנהיגים שיטות אלה גם בבתי-הספר הכלליים. (2)

ילדיה, יצחק ורחל, למדו בבית-החינוך הראשון בתל אביב. רוזה הייתה ראש ועד ההורים של בית-הספר. היא גם יזמה את הקמתו של ועד ההורים המרכזי בתל אביב וביישוב, ועמדה בראשו. כשסיים יצחק את לימודיו שם, היא הקימה, למענו ולמען חבריו, בית-ספר-המשך לילדי עובדים, בקיבוץ גבעת-השלושה – כדי שיצחק וחבריו לא יגיעו, חס וחלילה, לגימנסיה, ולא יעלה על דעתם ללמוד באוניברסיטה. לימודים אקדמיים עלולים להחדיר לתודעתם ספקות, והילדים עלולים לשאול שאלות מביכות על המפעל החברתי של רוזה ושל חבריה בארץ-ישראל. כך עוצב "דור הבנים", "דור הפלמ"ח", שאנשיו השפיעו יותר מכל קבוצה אחרת על אופיו של צה"ל ועל אופייה של מדינת ישראל לפחות מאז פרשה גולדה מאיר מראשות הממשלה ב-1974. מאז מלחמת ששת הימים ועד שאריאל שרון התמוטט ואושפז, הם שלטו למעשה בישראל, אף כי לא תמיד להלכה. היה זה דור שחונך להיות אנטי-אינטלקטואלי, והוא אחראי במידה רבה לאופיו האנטי-אינטלקטואלי של צה"ל.

בשנת 1927, כשיצחק היה בן חמש, התחולל בחברת העובדים משבר כלכלי וחברתי קשה. מנהיגים מעלו בערכיהם, ונטלו מקופת הכלל, בדרכים מפוקפקות, שלא הייתה עליהן ביקורת. החל עידן השחיתות ואחד המושחתים היה נחמיה רבין, שקיבל מקופת חולים כסף לכיסוי הוצאות השתתפותו במועצת ההסתדרות הרחבה. הוקמה ועדת חקירה, שבין חבריה הייתה רוזה. שלום בית לא הביאה הפרשה למשפחת רבין. חותם של תאוות בצע ושחיתות, הם הביאו גם הביאו. 

יצחק עלה לכיתה א' בשנת 1928. רוזה הצטרפה לוועד ההורים מיד, והשתלטה על בית-הספר. סיפר ראובן לוי, אחד ההורים הראשונים בבית-החינוך, וחבר ועד-ההורים מיום היווסדו:

רוזה נכנסה כחברה לוועד-ההורים של בית-החינוך בשנת 1928, בשנים הראשונות לקיומו. בית-החינוך עמד אז בראשית התהוותו, וחבר המורים היה מלא לבטים כרימון. הייתה אי שביעות רצון מצורת החינוך הקיימת. היה רצון גדול לחולל מהפכה בחינוך, ולהתאימו לחיים החדשים, ההולכים ומתרקמים בארץ; אך הדרך לחדש לא הייתה סלולה, והמטרה עוד לא הייתה ברורה. חברת הילדים, שהלכה ונוצרה במוסד, לא היו לה עוד חוקים משלה, דוגמה לא נמצאה לפניה, והיה צורך להתחיל הכול מבראשית. את הישן עזבו, ואת החדש טרם מצאו. האחריות הייתה גדולה, והמורים עצמם נמצאו פעמים רבות במבוכה, אך התלהבותם הייתה גדולה מאוד, ורצונם עז ליצור דבר-מה חדש, ומשום כך לא הבדילו המורים בין עצמם לבין ההורים, שהתעניינו ברצינות במוסד – ושיתפו אותם, ברצון, בשאלות שהתלבטו והתחבטו בהן. הישיבות היו רצופות, רציניות וחדורות חרדה לכל פרט ופרט מחוקי הקונסטיטוציה של חברת-הילדים, שהלכה ונוצרה בצריף הגדול. ובתקופה זאת הופיעה רוזה במוסד, נכנסה ראשה ורובה לתוכו, והעמידה את עצמה כולה לשירותו. היא לא הסתפקה בישיבות ובמתן עצות בלבד, אלא קיבלה על עצמה ומילאה ברצון ובנאמנות תפקידים, הדורשים טיפול ממושך ומסור. לא הייתה ועדה בבית-החינוך שבה לא השתתפה רוזה בפועל. (3)

על תופעת נטישת הישן כתב בועז נוימן בספרו "תשוקת החלוצים":

המעשה החלוצי של ההגירה לארץ ישראל וההתיישבות בה התנהלו בזמן אחר, לא-רציף, מהפכני. זמן זה נותר אדיש ליחס הדיאלקטי בין העבר, ההווה והעתיד. הזמן של תשוקת החלוצים, זמן הגאולה, ביטל את העבר כמקורו של ההווה ואת העתיד כתכליתו לטובת זמן הווה שהוא מקור התכלית של עצמו. (4)

מכאן שהפעילות החינוכית של רוזה וחבריה לא הייתה למען בנה אלא למען סיפוק תשוקותיה המהפכניות להרוס את הישן, ולברוא עולם אוטופי חדש שאינו נמצא אלא בדמיונם. אבל מן העתיד הם יכלו להתעלם, לא לבטל. והעתיד היה שייך ל"חיות הניסוי". אף שהניסוי כשל, כפי שייווכחו הקוראים להלן, מושאי הניסוי השתלטו על מדינת ישראל. זאת היא מורשתם של "הנפילים" – בנים שהם חיות של ניסוי שכשל. 

אליעזר שמאלי – מורה בבית-החינוך, שהיה מחנכו של יצחק רבין במשך כחמש שנים – כתב:

ואם כי מסרה לבית-החינוך חלק מחייה – לא הייתה שבעת רצון מהישגיו החינוכיים והחברתיים, ותבעה עוד ועוד. ואם כי כלפי חוץ עמדה והגנה עליו בעיריית תל אביב, במחלקת החינוך וכדומה, ותבעה את קיפוחו ועלבונו – בישיבות המורים וּועד-ההורים לא השמיעה מחמאות למוסד, אלא באה אליו בהשגות ותביעות חמורות. אצלנו צריך הכול להיות למופת, אותנו אל יכסה העובש המרקיב! ועד כמה שהייתה מפריזה לפעמים בטענותיה כלפי חבר-המורים, העמוס עבודה למעלה מכוחותיו – סלחו לה, והרכינו ראשיהם בפני זעם לשונה, כי ידעו נאמנה: מתוך רצון כן נאמרים דבריה הקשים, ומתוך חרדת אמת למוסד. 

...בית החינוך היה בשביל רוזה בית-מרגוע בהפסקה שבעבודתה בבנק [היא פרשה מעבודתה ב"סולל בונה", ועברה לבנק הלוואה וחיסכון שגם הוא היה שייך להסתדרות– א"מ], בשעות רוגז וסערת-נפש, בשבת ובחג – תמיד ברחה אל חללו, וביקשה בו מנוחה ונחמה, והייתה אוחזת ביד ילדה קטנה שנזדמנה לה בחצר, סרה לגינת הירק, מהלכת שעה ארוכה בין ערוגותיה ומקיפה את בת-לווייתה בשאלות על העבודה בעולם ירוק ורענן זה – ושב ורפא לה. אשת-מלחמה הייתה רוזה, והלוחם יודע גם ניצחונות וגם כישלונות, ורוזה ידעה כישלונות יותר מניצחונות, כאבים יותר משמחות. תמיד, לבדה ברוגזה וצערה, יחידה בספקותיה וסבלה. 

כשנתבסס בית-החינוך, פרץ וייסד סניפים שכינסו לכותליהם מאות מילדי-העובדים בתל אביב – פנתה רוזה לעזרה לבתי-הספר הכלליים שבעיר. היא לא השתייכה לסוג המנצחים הלנים על ניצחונם. (5)

יצחק הֶקְטִין נולד ברוסיה, ועלה עם הוריו ארצה בשנת 1924. הוא היה חבר ילדות של יצחק רבין בבית-הספר בתל אביב, ולמד אתו עד סוף כיתה ד'. אמו, רות הקטין, האריכה ימים, והייתה, בין השאר, גם חברת כנסת. הקטין הייתה חברתה של רוזה וחברת ועד-ההורים של בית-הספר. בין השתיים נרקמה ברית עסקניות. רוזה הייתה אומנם בעלת אישיות חזקה משל רות, ומוכשרת ממנה בהרבה, אך האחרונה הייתה בריאה יותר בגופה, וזכתה להגיע לשיבה, וכך גם השיגה מעמד רם יותר. רות, שהתעניינה מאוד בחינוך הדור הבא, הייתה בין המוציאים לפועל את חזונה של רוזה, שעיצב קודם כול את בנה שלה, ואת ילדי בית-הספר המשותף של הקיבוץ המאוחד בעמק יזרעאל המזרחי; אחר-כך את כל ילדי הקיבוץ המאוחד, כחברת המזכירות של תנועה זו; ולבסוף את כל ילדי ישראל, כחברת כנסת במשך חמש-עשרה שנה.

 
 

 

2. צביעות ערכית

 

יצחק הקטין היה לימים חבר קיבוץ תל-יוסף, ושירת בפלמ"ח מראשיתו. בגיל 73 העריך יצחק הקטין באוזני המחבר:

בבית-החינוך כיוונו אותנו ליושר אישי, לחיים מיגיע כפיים, לעזרה הדדית ולקשר עם הארץ ועם הטבע. למדתי בבית-החינוך רק בארבע הכיתות הראשונות. כבר בכיתות הללו לימד אותנו יצחק טורבן נגרות אומנותית. בהדרכתו, יצרנו כלים שונים, והתגאינו בהם יותר מכל נושא לימודי אחר. האידיאל בבית-הספר ובחברת ההורים היה לחיות בקיבוץ. זאת הייתה בעינינו ההגשמה בה"א הידיעה. אמי הצטרפה לקיבוץ תל-יוסף, כדי לחיות לפי הערכים שלהם הטיפו אז, ואני אִתה. אבי נשאר בתל אביב. הוריו של רבין נשארו גם כן בתל אביב. חשבתי, כי מי שממשיכים לחיות בעיר נוהגים אחד בפה ואחד בלב. כך התייחסתי למשפחת רבין, ובייחוד לרוזה.

יצחק הקטין סיפר, כי המשורר זאב – מורה בבית-החינוך, שהיה לימים קצין חינוך ראשי של צה"ל – חיבר את המנון בית-הספר. את ההמנון שרו כל התלמידים מדי בוקר בצוותא, בנעימה עממית רוסית:

כולנו חבר פועלים בשיר וברננה 
עובדים כל יום בלי הרף. עבודתנו נחֵל. 
מלאות ידינו עבודה, נלך אל הנגרייה, 
מבוקר ועד ערב. נלך לסנדלרייה 
בזיעת אפינו לחמנו נאכל נלך אל הגינה.

 

 

 

3. לחנך פועלים לא אינטלקטואלים

 

זאב (זוניק) שחם, שגם הוא למד בבית-חינוך בתל אביב, כתב: 

הורינו חשבו שבבית-חינוך יכשירו אותנו להיות דור העתיד של הציונות הסוציאליסטית. בוגרי המחזור הראשון נושאים את עמם על שכמם. מולא כהן, (6)משה נצר, (7) בן-עמי פכטר, (8) חיים גורי, (9) יצחק רבין, מוקה לימון, (10) מיכה פרי, (11) כל אחד מאלה בוודאי החזיק בתרמילו את הערכים שקיבל בבית-החינוך. המורים הדגישו כי מה שחשוב באמת זה להיות בן-אדם עובד. שני חצאי ימים בכל שבוע הוקדשו לעבודה. האחד בחקלאות או בנגרות. השני בחדר האוכל. (12)

אריה עמית (טפר) היה צעיר מיצחק רבין בארבע שנים. הוריו הגשימו את האידיאל, והצטרפו לקיבוץ יגור. הוא למד בבית-החינוך בקיבוץ, ובבית-הספר ללימודי המשך. טפר היה מראשוני הפלמ"ח וממקימי צה"ל, והשתחרר אחרי מלחמת ששת הימים בדרגת סגן-אלוף, בניגוד לרצונו. הוא כתב:

בבית-הספר למדנו מעט מאוד. עגלונים ונפחים בעתיד לא אמורים לדעת הרבה, גם כאשר הם מתגלגלים להיות מזכירי משקים, חברי הנהלה של בנק הפועלים, ושרים בממשלה. אני מתבונן בשר החקלאות, יעקב צור, שהוא חבר קיבוץ, ורואה עגלון במרכבתו של רבין, נפח המפרזל את פרסות סוסי אותה המרכבה. יעקב צור אינו צריך לחשוב, כי טבנקין [יצחק טבנקין, ממקימי הקיבוץ המאוחד – א"מ] חשב כבר בשבילו. כשישראל גלילי היה נציגו של טבנקין עלי-אדמות, ואמר לצור מה לחשוב, צידד צור בארץ-ישראל השלמה. כשיצחק רבין נטל את לפיד טבנקין, והומרץ על-ידי יוסי שריד, צידד צור בנסיגה משטחים. תמיד יהיה מי שיורה לעגלונים ולנפחים איך לנהוג. עושי דברו של טבנקין חששו מן ההשכלה, בהאמינם שאם נהיה משכילים נפרוש מדת העבודה, ואם נהיה עגלונים ונפחים נשליט את דת העבודה על כל הארץ. 

שנות הלימודים שלי ביגור זחלו בשעמום אחד ארוך. בכיתה ב' התרחשה בבית-הספר ביגור הברקה כאוטית: מדי בוקר יצאנו לטיול עם המורה ציפורה חפץ, להכיר את הטבע. ציפורה, ילידת ירושלים, דור עשירי בארץ, לימדה אותי בדרך הזאת את הפילוסופיה של השטח. כך נעשיתי סייר, וכך קניתי כלים להבין את הטקטיקה של הקרב. 

בכיתה ד' לימד אותנו עולה חדש מווילנה את תולדות תנועת העבודה בציונות ובעולם. הוא הרצה לנו על אוטופיות ועל קומונות, השווה בין קארל מארכס לבר בורוכוב, מצא בתנ"ך ביסוס והצדקה לרעיון הקיבוץ, כמסגרת חברתית שבה יתגשם הצדק של אחרית הימים. כשדיבר בעברית העילגת שלו על דת העבודה של גורדון, כביטוי עילאי לנפש האדם, השלכנו זה על זה מטוסים מנייר. הווילנאי חייך בעצב. הוא הבין את הנסיבות שאליהן נקלע. אך גם ידע שאם לא יקרב אותנו לאידיאולוגיה של טבנקין, תשליך אותו "חוּמה" [מנהיגת קיבוץ יגור ואהובתו של יצחק טבנקין – א"מ] מהמשק, תדביק למצחו אות קין, ולא תהיה לו תקומה בארץ-ישראל. לימים היה הווילנאי הזה פרופסור חשוב באוניברסיטה העברית בירושלים. (כך למדתי ש"חומה" ממנה פרופסורים).

חברי המשק, שראו בילדיהם נפחים ועגלונים של הדור הבא, האמינו שכך ימשיך הקיבוץ להתקיים לנצח. שכך יקום עם עברי חדש. עגלונים ונפחים יקימו את מדינת טבנקין, ויכוננו בה חברת איכות. 

רוברט סלייטר סיכם את מטרת בית-החינוך:

לייצר פועלים ליישוב, לא אינטלקטואלים, לא סוחרים, אלא גברים ונשים, שכאשר יסיימו את לימודיהם ילכו לקיבוצים חדשים שיוקמו ברחבי הארץ. כקיבוצניקים הם יְיַשבו את האדמה ויקיימו נוכחות יהודית בחלקים נרחבים ככל האפשר. כך ימלאו את מטרותיהן של תנועת העבודה ושל הציונות. בית-הספר סיפק לא רק את יסודות החינוך, אלא גם העניק לילדים אידיאולוגיה. כיוון ודגם לניסיונות העתיד. (13)

 

 

 

 

4. הסופרת נעמי פרנקל: "רבין היה טיפש מוחלט

 

בית-החינוך קיים יום לימודים ארוך. הילדים שהו בו, כבר מכיתה א', עד שעה ארבע אחר-הצהריים, וקיבלו ארוחת עשר וארוחת צהריים חמה. זה היה סידור נוח לרוזה. אחרי שבנה סיים את הגן של טובה חסקינה ברחוב יהודה הלוי, הטילה אותו רוזה, בגיל שש וחצי, ליום לימודים ארוך בבית-החינוך. כתב רבין:

את פני קידם צריף דל, בנוי בצורת ח', בטבורו של שטח שומם. עצי שקמה הזדקרו מרחוק, וערבים היו מובילים את גמליהם. לאמי לא הייתה שהות לרכך לי את ה"נחיתה", או שמא הייתה סבורה כי טוב לי להתמודד בכוחות עצמי. בין כה וכה מצאתי את עצמי עומד נבוך, עם עוד ילד אחד, ולשנינו מתחשק לבכות – ושנינו מתביישים. (14)

רות הקטין התייחסה לבנה ביתר-רכות מאשר רוזה האדומה, ואף-על-פי-כן עבר הקטין הקטן חוויות בדידות ונטישה דומות:

הוריי בילו הרבה בסניף המפלגה ברחוב אלנבי. לפעמים לקחו אותי לשם אתם ביום. בלילות עזבו אותי לבדי, והלכו לשם. הייתי אחוז פחד במשך שעות, ולא נרדמתי, עד ששמעתי אותם מרחוק משוחחים בקול רם על בעיות המפלגה.

על ביתו של יצחק רבין ועל אמו סיפר הקטין למחבר:

ליצחק רבין היה בית ריק. אמי הייתה שבה ומספרת שרבין היה בא לביתנו לאכול. את רוזה פגשתי פעמים אחדות בתל אביב ובתל יוסף. היא נהגה להתארח אצל אמי בעמק. רוזה יצרה חיץ בינה לבין אנשים אחרים. לא היה בה קורטוב של חמימות, אפילו כלפי ילדים רכים. היא העמידה את עצמה כאדם על-אנושי.

העיתונאי אמנון ברזילי כתב:

לאספת ההורים של ילדי כתה א', מחזור ה' בבית-החינוך בתל אביב, באו בעיקר אימהות. השנה הייתה 1928, והמורה שמואל נבון הרצה על שיטות הלימוד: "אצלנו, בבית-החינוך של זרם העובדים, לא נלמד את הילדים לקרוא. לנו יש סיסטמה אחרת. אני רוצה לחנך אותם קודם לעבודה, שיהיו בני-אדם. אנחנו פונים גם אליכם, ההורים. אל תלמדו את הילדים לקרוא. הכול יגיע באופן טבעי. אני מעריך שבתוך חודשיים-שלושה ניפגש ועד אז הילדים כבר יידעו לקרוא". ההורים התלהבו. הם היו אנשי העלייה השלישית, אידיאליסטים עם חלומות על בניית חברה חדשה. רעיון השתתפותם במעבדת ניסוי פדגוגית חדשה הצית את דמיונם. הצעתו של המורה נראתה להם כהזדמנות לשתף גם את הילדים במבחן המעשה החלוצי. חלפו כמה חודשים. חג הפסח התקרב. ההורים נקראו שוב לאסיפה. למורה היו בשורות טובות. השיטה מצליחה, הכריז. הילדים למדו לקרוא באופן טבעי, בכוחות עצמם. ואז התרוממה יד מהססת של אחת האימהות, ביקשה רשות דיבור. נבון הפנה את מבטו אליה. הוא הכיר אותה בשמה, רוזה כהן. "לא נעים לי להודות", אמרה רוזה, "אבל אחרי כמה שבועות גיליתי שהשיטה שלך דווקא לא כל-כך מצליחה, אז אני בעצמי לימדתי את יצחק לקרוא". לפני שהיה סיפק בידי המורה להגיב, התרוממה מולו עוד יד של הורה. הפעם הייתה זו דבורה נצר, רעייתו של שרגא נצר. "האמת שגם אני, כשראיתי בחנוכה שמשה לא יודע לקרוא, התחלתי ללמד אותו בבית", התוודתה. ידיים נוספות התרוממו, והמורה שמואל נבון השפיל את עיניו. לא נשאר מקום לספק, הניסוי הפדגוגי נכשל.

למרות זאת המשיך נבון ללמד את כיתת "בני היורה" [שם ספר פופולרי, שכתב אליעזר שמאלי על תולדות אותה כיתה – א"מ] עוד שנתיים – עד סוף כיתה ג'. הפקת לקחים לא הייתה אחת ממידותיו של בית-החינוך. בניגוד למה שהביא ברזילי בשמה של רוזה, לא ידע רבין קרוא וכתוב, לפי עדותו שלו, עד סוף כיתה ג'. בחופשה הגדולה בין כיתה ג' לכיתה ד', כשהיה כבן תשע וחצי, לימדה אותו אמו קריאה וכתיבה, למרות שהעברית לא הייתה שגורה על פיה. (15) בראיון עם רחל רבין כתבה העיתונאית אסתי אהרונוביץ: "האנרכיה הגיעה לסיומה כאשר בכיתה ד' נכנס לכיתה המורה והמחנך הנערץ אליעזר שמאלי. הוא נדהם מהבורות שמצא ושלח את התלמידים הביתה לשנן בחברת הוריהם את לוח הכפל. הוא קיווה שבמעשה זה גם הם, ההורים העסוקים, ייקחו חלק מהאחריות על חינוך הילדים". (16) אין פלא אפוא שרבין היה אדם חסר תרבות גם בבגרותו. אחותו רחל העידה:

שנותיו הראשונות בבית-חינוך גילה יצחק מעט כשרון ללימודים פורמליים. לעומת זאת התעניין מאוד בספורט, בעיקר כדורגל. נהנה מעבודה בגינת בית-הספר ובעיקר מטיפול ב"דיונו", האתון של בית-הספר. את העניין בכדורגל ירש רבין מאביו. מדי שבת אחר-הצהריים "הייתי הולך עם אבא לתחרות הכדורגל", סיפר רבין. (17)

שה נצר, חברו לכיתה, סיפר:

שנינו היינו משוגעים לכדורגל. היינו מתפלחים למשחקים, לראות את הפועל תל אביב במגרש ביפו עם השוער ברגר והשחקנים האגדיים, פוליקוב ונודלמן. רבין לא היה מתפלח לבד, אבל ביחד היה מוכן. (18)

באליפות העולם בכדורגל בשנת 1994, נצמד רבין למסך הטלוויזיה, ועקב בקפדנות – עד שעת לילה מאוחרת, או עד שעת בוקר מוקדמת – אחר השידורים הישירים מארצות-הברית. "את משחקי המונדיאל האחרונים לא החמיץ". (19) מעניין איך ניהל כך את ענייניה של ישראל ומה הייתה איכות החלטותיו?! רבין העיד, כי בית אחי-סבו, מרדכי בן הלל הכהן, בירושלים, השפיע עליו מאוד. מדי קיץ בילה בבית התרבותי הזה, ופעם אף סידר את הספרייה העשירה שם, בחברת נכדו של הכהן, רפי רופין, בנו של ארתור רופין. רבין סיפר: 

ימים רבים התעסקנו בסידור הספרים, בקריאת מכתבים ובהמון פרטים קטנים. נדמה לי שההתעסקות הזאת, העיון בספר זה ובמכתב אחר, במציאות תקופה ציונית בהומל, העלייה לארץ, תחילת ההשתרשות בה – הייתה חוויה שהציגה לפני את האיש [מרדכי בן הלל הכהן – א"מ] יותר מעצם הישיבה אתו. קראתי בעיקר את הספרים שיצאו אז בהוצאת "אמנות" – את כל סיפורי ז'ול ורן, הנריק סינקביץ, (20) מיין ריד (21) – סיפורי דמיון ומסעות, ועימהם את "זיכרונות בית דויד", "דישראלי", מן ההיסטוריה של העם היהודי. מאוחר יותר, ביקשתי מהורי וקיבלתי ליום-הולדתי העשירי או האחד-עשר, את כתבי גרץ [שהיו מנוקדים – א"מ], וקראתי בהם בהנאה, אף-על-פי שזה אינו ספר המושך בעצם הסיפור. משום-מה חרותים בלבי תולדות העם היהודי בגרסתו של גרץ, יותר מאשר בכל גרסה אחרת. (22)

הסופרת נעמי פרנקל העידה כי בשנות השבעים והשמונים נהגה אורה נמיר לכנס בביתה למפגש חברתי, מדי יום שישי, את האליטה של ישראל. לאה רבין הייתה חברתה של אורה נמיר והזוג רבין היה נוכח באופן קבוע במפגשי יום ו'. "רבין היה טיפש מוחלט", העידה הסופרת, "פשוט אדם חסר אינטליגנציה ובור מוחלט. פעם לדוגמה הוא שאל אותי: 'מה זה סנהדרין?". (23) מסתבר שלפחות תולדות עם ישראל לא נמצאו במאגר ידיעותיו.

 

 

 

5. מסורת של בריחות

 

כשלמד בכיתה א', וחזר עם חבריו הביתה, יידו בהם ילדים ערביים אבנים. רבין וחבריו ניסו להתגונן, אך עד מהרה נפלה רוחם והם ברחו. (24)זאת הייתה האינתיפאדה הראשונה בחיי רבין, והותירה בו צלקות נפשיות, וייתכן שהשפיעה עליו כשנענה לשמעון פרס לאשר את הסכם אוסלו ב-1993 (ראו להלן). 

כשלמד בכיתה ב', התחוללו מאורעות 1929. אחותו הייתה אז בת ארבע. רבין כתב:

הורי לא היו בבית. אמי הייתה עסוקה בתפקידיה היא, ואבי היה באיזו עמדה – אפילו אינני יודע איפה. וכך חיינו שבועות בלי לראות את ההורים. לדברים האלמנטריים ולאוכל דאגו לנו השכנים. באותו זמן גם היה קשה לנו מאוד להתרחץ, כי בחדר האמבטיה שלנו היה איזה מחסן נשק והיינו צריכים לצאת החוצה לשטוף עצמנו תחת הברז. לא אומר שכילד שׂשׂתי במיוחד ללכת להתרחץ, אבל לפעמים לא הייתה ברירה. וכך עברתי את המאורעות האלה, כשהחוויה העיקרית היא שאתה ילד, אתה בבית, ההורים אינם, ואתה לא יודע מה קורה. (25)

בזמן המאורעות, לפניהם ואחריהם, נקלע רבין לתגרות אבנים עם הערבים. בגלל הניכור בבית, הוא לא שיתף את הוריו בחוויותיו:

עניין זה של זריקת האבנים, למשל, לא היה נושא לשיחה עם ההורים. הילד לא היה בא הביתה ואומר: "היום זרקו עלי אבן או אתמול זרקו עלי אבן". זה מסוג הדברים שכל אחד שומר תמיד לעצמו ואיננו חייב לשתף בכך את הוריו (רבין, "בית אבי", עמ' 29).

את השפעת המאורעות בסוף שנת העשרים סיכם סלייטר:

ילד הזדעזע ונתקף בחוסר ביטחון, שנותר עמו (סלייטר, עמ' 30).

חוסר הביטחון, שאִבחן ברבין הביוגרף האוהד סלייטר, התבטא לא רק בבריחתו משדה הקרב במלחמת העצמאות, כשהתחמק מלפקד על פקודיו תחת אש, או כשנעלם לתקופות ארוכות יחסית בהיותו רמטכ"ל (ראו להלן), אלא כבר בתגרות עם חבריו בגיל צעיר. יצחק הֶקטין זכר, כי בכיתה ד' התגרו בו יצחק רבין וחברו, יצחק איש-טוב. "נטלתי מקל וקרבתי אליהם. השניים ברחו כמו מאש. בפניו של רבין ניכר פחד. התפלאתי אז, מדוע בורחים שני ילדים מחברם האחד? הדבר נחרט היטב בזיכרוני". 

רבין, שלא העז להתקוטט בילדותו עם ערבים ועם חבריו, היה גיבור על חלשים. חברות כיתתו סיפרו, שהוא "היה מכה אותנו. הוא לא הרגיש נוח בחברת בנות באותם ימים" (שם, שם). בנים נוהגים להציק לבנות בגיל צעיר, על-מנת לעורר תשומת-לב. הכאת בנות היא תופעה יותר נדירה ופחות טבעית, והיא מצביעה, כנראה, גם על השלכת הזעם שחש כלפי אמו השתלטנית והעריצה, לעבר בנות מינה הצעירות, אותן העניש במקום את האם. והיא מצביעה גם על העתקה פרימיטיווית של רגשי תוקפנות מצד פחדן, שאינו מעז להתמודד עם חבריו החזקים ועם גדולים ממנו, כלפי בנות, החלשות ממנו מבחינה גופנית. ד"ר נטע כהן דור-שב, שחקרה את אישיותו הפסיכולוגית של יצחק רבין, טוענת, שהתכונה הנפשית של העתקה הופיעה אצל רבין גם בהיותו ראש ממשלה, ביחסו הבוטה כלפי הכפופים לו, ושלרבין הקשיש היו מאפיינים של שוביניסט גברי (דור-שב). יש הרבה עדויות שרבין התייחס באופן בוטה כלפי אשתו לאה, והשניים אף עמדו להתגרש. אדם שסעד עם הזוג רבין במסעדה בפריס, ב-1973, סיפר שרבין העליב את לאה, ויצר באותו אדם תחושה קשה מאוד. (26) 

לא רק כורח ולחץ המאורעות גרמו ליצחק ולרחל לחיות מוזנחים כיתומים, אלא היה זה נוהג שגור בבית רבין כל ימות השנה: "היינו מבלים ערבים רבים בבית, בלי ההורים. היו ימים, שהמפגש המשפחתי היחיד היה ארוחת הבוקר. ולעתים כמעט שלא היינו רואים את ההורים כלל. חיינו לבדנו". (27) לסלייטר אמר רבין בשנת 1976, בהיותו ראש ממשלה, שלא אהב את רוח החיים בבית: "כל אחד מאתנו חי חיים משלו, במעגל משלו שהיה בו לבדו". (28) 

בערבים ובלילות, שבהם טרחו ההורים להגיע הביתה, הייתה דירתם, כדברי יצחק רבין,

"מרכז לפעילות ציבורית של הורי. נערכו בו ישיבות 'פתוחות' וישיבות 'סגורות'. אבי היה אז בוועד אגודת פועלי המתכת של תל אביב, וכל הישיבות של הוועד התקיימו בביתנו. הישיבות האלה היו מלֻווֹת על-פי-רוב בוויכוחים סוערים... הבעיות היו בעיות של הכרזת שביתה או אי-הכרזת שביתה, בעיות שכר, וכו'. ולפעמים היו השכנים באים ושואלים, איך אנחנו הילדים יכולים לחיות בתוך כל הצעקות האלה. 

הישיבות 'הסגורות' היו הישיבות של מטה ה'הגנה'. אז הייתה הדלת נסגרת והדיונים התנהלו בקול נמוך". (29)

בסוף כיתה ג' פרש נבון מחינוכם של "בני היורה", ואת מקומו תפס אליעזר שמאלי, שהיה מחנכם של רבין וחבריו עד אמצע כיתה ז'. רבין כתב, כי שמאלי השפיע עליו מאוד, והטביע בו "תחושה לנוף הארץ, לטבע, לחיי חקלאות ולחיי חברה. וזאת הוא עשה כמחנך טוב, לא בדיבורים ובהרצאות, אלא באמצעות טיולים, ביצירת חוויות בלתי-אמצעיות ובסיפורים. (30) אני זוכר שהיה יושב אתנו בערבים, וקורא לפנינו את סיפורו 'אנשי בראשית', עוד לפני שנתפרסם. כלומר, לא בדרך שאנחנו קוראים היום 'ציונות', אלא בדרך של המחשה, של מתן דוגמה והצבעה על דמויות חיות, על מעשים". (31) 

לא ההוראה הבלתי-פרונטלית הייתה הפגם בבית-החינוך, אלא אי-טיפוח כישורים אינטלקטואליים ויכולת הפשטה. יותר משהיה זה בית-ספר, היה בית-החינוך המשכו של גן-הילדים, ורבים זוכרים סוג לימוד כזה לטובה. לפי רבין, זאת הייתה התקופה המאושרת ביותר בחייו. אך אליה וקוץ בה: נבון, שמאלי וחבריהם לא פיתחו ברבין ובחבריו כישורים אינטלקטואליים, חריפות שכלית, יכולת הפשטה ויכולת לאינטלקטואליזציה, כפי שמפתחים הלימודים ב"חדר" וב"ישיבה", למשל, וכפי שפיתח אריסטו באלכסנדר מוקדון וקלאוזביץ בחניכי האקדמיה הצבאית הפרוסית. מורי בית-החינוך לא הפכו את הלימוד לחוויה, אלא ויתרו על הלימוד – ונותרו עם החוויה. אפילו עבור עגלונים ונפחים אין די בכך. כך גדלה האליטה של מדינת ישראל. 

עדה תמיר, חברת כיתה של רבין, הצטרפה לבית-החינוך כששמאלי היה מחנך, אחרי שלמדה שנים אחדות בבית-הספר היסודי שליד גימנסיה "הרצליה". היא סיפרה:

כשהגעתי ביום הראשון לבית-החינוך, גיליתי שאלה צריפים מטים לנפול. התברר לי שאין צלצול שמכריז על תחילת השיעור, ואורך ההפסקה, לפי ראות עיניו של המורה. כשמורה רצה להתחיל ללמד, היה יוצא לחצר וצועק לילדים להיכנס. וגם חדר הכיתה היה אחר לגמרי ממה שהייתי רגילה קודם, בגימנסיה "הרצליה". החדר היה מלא פוחלצים של כל מיני חיות, בתוך צנצנות, ילדים הסתובבו בצריף – חלק עמדו, אחרים ישבו, אחרים פשוט שכבו על השולחן, כל אחד בפוזה אחרת. באמצע החדר עמד בן-אדם, זה היה אליעזר שמאלי, עם בלורית פרועה, מטאטא ביד, ומעליו בתקרה היה חור, שממנו דלפו מים לתוך קערה על הרצפה. תוך כדי עבודה עם המטאטא, שמאלי לימד את פרק ב' של ספר ישעיהו. ברגע הראשון לא היה ברור לי אם זו כיתה או בית-משוגעים. הייתי המומה, ואז האיש עם המטאטא הסתכל עלי, העביר את היד על הבלורית ואמר לילדים: זו עדה, תסדרו לה מקום. (32)

 

 

 

6. כיתות לימוד על עצים

 

מלכת הכיתה, נריה ציזלינג (קולמן), חברת קיבוץ עין-חרוד, סיפרה:

בכיתה ד' למדנו לקרוא דרך משחקים. בית-החינוך שכן ליד גן מאיר, ואנחנו אהבנו לטפס על עצי השקמים ליד משק הפועלות, ברחוב קינג ג'ורג'. לשם גם לקח אותנו שמאלי לשחק. תוך כדי משחקים, בעודנו על העצים, המורה עמד למטה, הציג לנו שאלות והיה מאלץ אותנו לתת לו תשובות מראש העץ. (33)

חנה ריבלין, חברת קיבוץ גשר, סיפרה: "ידענו שאנחנו בית-ספר מיוחד. מוסד בלב העיר, עם גינה מטופחת ועם משק חי. הלכנו ברחובות עם דלי, כף ומטאטא, אספנו זבל סוסים לטייב בו את הגינה שלנו. זה היה כבוד גדול גדול" (שם, שם). 

יצחק רבין וחבריו לכיתה טרחו להלל את אליעזר שמאלי. הם לא היו ערים לעובדה, ששמאלי היה כלי בידי מנהיגי המפלגה. כשהיו בכיתה ו' (1933), נרצח חיים ארלוזורוב. מנהיגי מפא"י האשימו ברצח את חסידי ז'בוטינסקי. אביה של נריה, המהנדס קולמן, היה רוויזיוניסט. הוא אמר לבני ביתו: "ברל כצנלסון וחבורתו העלילו עלילת דם". נריה מיהרה אל המחנך שמאלי על-מנת שיסייע לה במצוקתה. הפעם חשף שמאלי את פרצופו האמיתי: "מצער אותי מאוד אם זה מעיק עלייך... את יכולה לעזוב את בית-הספר". על שירותיו לתנועה, תִגמל כצנלסון את שמאלי. כשהיו רבין וחבריו בכיתה ז', שיגר אותו ברל כצנלסון לגרמניה, לחנך שם את הנוער היהודי – כפי שחינך אותו בתל אביב – לנאמנות לציונות הסוציאליסטית. 

במארס 1935 גרמה רוזה לשערורייה גדולה ולסכסוך חריף בין אנשי השמאל לבין אנשי הימין ביישוב, כשפעלה למנוע מפָּרשים יהודיים מפתח-תקווה, להשתתף בתהלוכת עדלאידע של פורים בתל אביב, בתואנה שאנשי פתח-תקווה מעדיפים פועלים ערביים על פני פועלים יהודיים. (34) בדיון במועצת עיריית תל אביב היא הודיעה כי יש "למנוע את החיזיון שבראש תהלוכת העדלאידע ילכו מתנכרים מובהקים מאם-המושבות" (שמאלי, עמ' 71). 

כדי להבטיח את כשרותם הסוציאליסטית, הצטרפו כל "בני היורה" לתנועת הנוער העובד – שהייתה קשורה להסתדרות הכללית, וקיבלה את הכינוי "תלמים". הבילוי בבית-החינוך עד ארבע אחר-הצהריים, והבילוי ב"תלמים" בשעות המאוחרות של היום, הבטיחו שהרוויזיוניסטים, למשל, או חוגי הבורגנות, לא יצליחו להגניב ל"בני היורה" רעיונות זרים. בעיני רוזה וחבריה, חינוך פלורליסטי סתר את האידיאל של חינוך ערכי-תנועתי. 

יצחק רבין ציין במקומות אחדים בכתביו, עד כמה הוא חב לאליעזר שמאלי את זיכרונותיו הטובים מבית-הספר, ואת עיצוב אישיותו. למרות זאת, כשהייתה לרבין הזדמנות לעשות משהו למען מורהו האהוב, לא סטה מנוהגו המנוכר, ולא בא לעזרתו: כשהיה רבין ראש ממשלה, בשנות השבעים, התגורר שמאלי ערירי ברחוב ארלוזורוב פינת אבן גבירול בתל אביב. תלמידו, יצחק הֶקטין, שכתב ספרי ילדים, נהג לבקרו ולהראות לו את יצירותיו, ונוכח לדעת, שלדירת שמאלי אין אפילו קו טלפון. המורה הזקן ביקש מהתלמיד לשעבר, לדאוג לו לטלפון. הקטין העביר את הבקשה לראש הממשלה, באמצעות לאה רעייתו. אחרי זמן-מה אמרה לאה להקטין בפגישת מחזור של "בני היורה": "אין קו פנוי באזור". כך פרע התלמיד יצחק את חובו למורו "האהוב". 

כתב אמנון ברזילי:

סיום הלימודים בבית-החינוך הותיר בקרב "בני היורה" חלל גדול. בקרב כמה מהם הייתה חרדה מפני הבלתי-נודע, ומלימודי המשך. כישוריהם החברתיים היו אומנם מפותחים מאוד, אך בגימנסיה "הרצליה" ביקשו הישגים. חלק מתלמידי הכתה נאלצו לעבור בחינות כניסה, אחרים נשארו כתה.

 

 

7. מצטיין בדידול בהמות

 

כתב שמאלי:

כשעמד בנה הבכור לסיים את לימודיו בבית-החינוך, הועמדה בפני רוזה שאלת המשך חינוכו. והשאלה רצינית מאוד, ובעיקר בשביל חברי ההסתדרות שוכני העיר. בכפר נפתרת לרוב השאלה באופן טבעי ופשוט: הנער והנערה, שיצאו את בית-הספר העממי, נכנסים למשק הוריהם, וממשיכים במפעל שהוחל על-ידי האב והאם. אך מה יעשו בני העיר? לאן? לצאת להכשרה אינם מוכשרים עוד במובן הפיסי, ולשלחם לגימנסיה ולעשותם גימנזיסטים, לעקור את אשר נטע בית-החינוך בלב הילד ולעשותו שוב "חמור נושא ספרים"? לחנכו שוב בסביבה תלושה ומילולית, וללמד את הנער אנגלית, ואת הנערה סטנוגרפיה, כדי שיזכו במשׂרה, ויהיו פקידים? להוסיף אינטליגנציה תלושה ואווירית גם בארץ, נוסף על אלה שהגולה שולחת לנו במספר לא מעט? לכוונם שוב לאוניברסיטה ולשאת את העין ל'דיפלום' ולמקצוע החופשי? מה תיקנו אפוא בחינוך-העבודה שנתנו לילדים בבית-החינוך? ובמה נשתנינו מהורינו אנו, שחיפשו בשבילנו את ה"תכלית"? הניתן לילדינו את אשר מאסנו אנו? הנחזור על אותה שגיאה? הנפסיק את המהפכה כבר בדור השני ונשוב אל הנקודה שממנה יצאנו? ודרך הדפרולטריזציה של אחינו העובדים באמריקה, הן צועקת באי-נכונותה עד לב השמים!

ורוזה מטעינה על כתפיה הרזות מטען חדש:

בית-ספר-המשך לילדי-העובדים בכפר. ובהיותה חברה ב"מרכז לחינוך" [של ההסתדרות – א"מ], הריהי קובעת פגישות ראשונות של הורי הילדים הבוגרים, ומציעה קווי יסוד לסוג בית-ספר חדש לנוער, העומד על סף בתי-החינוך: בית-ספר מרכזי בכפר, הבנוי על חקלאות ומלאכה, חברה והמשך לימודים. תחילה בית-ספר לשנתיים ואחר – יוסיפו עוד שנתיים. ושם ישלימו הילדים את ידיעותיהם, ילמדו מקצוע וייצאו לחיי עבודה – אנשים שלמים ומוכשרים, שיחסם לעבודה לא יהיה כאל רעה שאין להימנע ממנה, אלא יראו בה את אושרם.

בית-הספר החדש נפתח בגבעת-השלושה, בחצר הקבוצה ממש – "יוצאו הילדים מהעיר, וישאפו את רוח ארץ-ישראל החדשה. יהיו ליד אלה המגשימים יום-יום את תורת חיי העבודה, וילמדו ללכת בדרכם". (35) 

נחמיה לא היה מאושר ממהלכיה של אשתו. הוא רצה שבנו ילמד בגימנסיה "הרצליה". אך בוויכוח הזה, כמו בוויכוחים רבים אחרים, הכריעה רוזה. יצחק רבין בילה שנתיים בגבעת-השלושה. על תקופה זו בחייו, בין היותו בן שלוש-עשרה להיותו בן חמש-עשרה – שנים קריטיות בהתפתחותו של אדם – יש אך מקורות מעטים. בספר זיכרונותיו, "בית אבי", הקדיש רבין לשנתיים הללו ארבע-עשרה שורות, שהן כשמונים מילים. אמירת המפתח בקטע זעיר זה היא: הקמתו של בית-הספר בכפר, בריחוק מהעיר, גרמה סיפוק רב לאמא. את קבוצת כינרת עזבה בעל-כורחה, ועוד קיוותה לחזור, ואם לא היא, הרי לפחות אנחנו – אחותי ואני, ודאי נלך לכפר – כך קיוותה – לעמק יזרעאל. 

להתרחשויות בחייו [לא בחיי אמו] באותן שנתיים, הקדיש רבין ארבע שורות סתמיות, מבלי לתאר שום אירוע או תחושה אישית: "בית-הספר המחוזי בגבעת-השלושה חינך לחיי עבודה וחברה, וכמובן העניק השכלה נוספת. ואכן היה המשך ישר לדרך החינוך בבית-החינוך". (36) ב"פנקס שירות" הקדיש רבין לשנתיים המעצבות הללו רק חצי משפט בן שש מילים: "שנתיים בבית-הספר המחוזי בגבעת-השלושה...". (37) 

גם רוברט סלייטר, הביוגרף שלו, הקדיש לשנים הללו לא יותר מחמש שורות. הדבר היחיד המשמעותי שכתב על אותה תקופה הוא שרבין עבר אז אימונים צבאיים, ולמד לירות באקדח. (38) סלייטר לא ציין מה המקור למידע. מכאן אני מסיק, שרבין מסר לו על כך. הכתבות של אמנון ברזילי ושל אספה פלד (מספטמבר 1994) על ילדותו של רבין ועל נעוריו לא תרמו מידע של ממש על ימיו בגבעת-השלושה. 

רבין למד במחזור הראשון של בית-ספר-ההמשך, שהיה כולו גחמה של אמו. התנאים הפיסיים היו קשים מאוד, שהרי לא ניתן להקים פנימייה חינוכית מהיום למחר, אפילו בתקציבים גדולים. (39) האמצעים בשנת 1935 היו דלים מאוד. רמת ההוראה ורמת הלימודים היו ירודות. תוכניות לימודים מסודרות לא היו, ומהלך השיעורים נקבע בהסכמה בין המורים לתלמידים. מתמטיקה ושפות כמעט לא למדו. לעומת זאת, רוזה קבעה שזמן רב יוקדש בבית-הספר שהקימה לתולדות הסוציאליזם ולתיאוריה סוציאליסטית. שעתיים ביום עבדו התלמידים בחקלאות. ארבע שעות ביום בילה רבין באוטובוסים בין ביתו בתל אביב לבין בית-הספר. שמאלי ורבין לא הזכירו את מנהל הפנימייה ובית-הספר ואף לא מורה אחד. נראה שלא הייתה להם סיבה לגאווה. 

עד גבעת-השלושה התגורר רבין בבית, עם כל הבעייתיות של ביתו. בגיל שלוש-עשרה הוא נשלח מביתו, והוטל לשממה רגשית גדולה עוד יותר. באותם ימים – ובייחוד לאחר פרוץ ה"מאורעות" באפריל 1936 – הוא לא חזר מדי לילה לביתו. אם רבין לא זכר את התקופה – סימן שהכאיבה לו מאוד. אם זכרהּ, והעדיף להעלימה מזיכרונותיו – סימן שהייתה לו סיבה טובה לכך. 

על רדידות אישיותו של רבין בן הארבע-עשרה ועל עולמו הרוחני ניתן ללמוד ממכתבו לדודו, מרדכי בן הלל הכהן:

שלום לך דוד מרדכי! 

איך אתה מרגיש. אנחנו מרגישים את עצמנו די טוב! 

אני מברך אותך למלאות לך היום שמונים שנה ואני מאחל לך בתקווה שתכתוב עוד כמה ספרים, אבל אחדים מהם לנערים, בכדי שגם הם יוכלו לקרוא את ספריך וסיפורך. 

אני לומד עכשיו הרבה, למרות זה שאני בא אחר חמש [5 אחר-הצהריים], עלי להכין עוד שיעורים כי עלינו לנצל כל רגע, אולם נדמה לי שאנו מנצלים יותר מדי. חוץ מן העבודה הרוחנית יש עבודה לא פחות קשה מן הראשונה והיא העבודה הגופנית. אנחנו התלמידים עובדים שעתיים בפרדס. כאן גם מוטלת עלינו אחריות בעד חלקה מהפרדס אשר אנו מעבדים אותה. 

אני מודה לך בעד התיק שנתת לי אותו בתור דמי חנוכה כי הוא עוזר לי בסחיבת הספרים והמחברות. בט"ו בשבט כידוע חג הנטיעות, נוטע בית הספר אחרי פתח תקוה כרם בעל שלוש מאות גפנים. אצלנו חגיגת ט"ו בשבט עשירה בספורט ולו אנו מתכוננים עתה. תמסור שלום לדודה, גם דרישת שלום מאמא. 

שלום לך, י. רבין. (40)

 

 

8. כישלון בבחינות כניסה ל"כדורי"

 

שנת 1937 הייתה רוזה כהן אישה חולה מאוד, וימיה היו ספורים. היא עברה טיפולים רפואיים מתישים, ותקופות ממושכות בילתה בבית-חולים. ברגע של חסד כלפיו גמרה אומר להכניסו לבית-הספר "כדורי" בגליל התחתון, שהיה אז מעין קולג' לחקלאות לילדי עניים, בעיקר לבני מושבים (כפי שפורסם בעת ייסודו, בשנת 1934), שלא כמו בית-הספר בפרדס-חנה, אחיו הבכור, שבו למדו בעיקר בני המושבות, ילדי האיכרים. 

ההזדמנות שנתנה רוזה ליצחק, בחודשי חייה האחרונים, גרמה לו לטלטלה רבה, וחוללה בו תהליך, שהביאו ללשכת ראש הממשלה. רוב בני מחזורו של רבין ב"כדורי" לא נעשו פועלים חקלאיים, ואפילו לא התקרבו לחקלאות. ארבעה הגיעו ל"כדורי" מגבעת-השלושה: יוחנן גולדברג-כידון (מראשוני השריון הישראלי, שנעשה איש יחסי ציבור ופרסומאי צמרת), סא"ל בדימוס שאול ביבר (שהיה ראש ענף הווי ובידור בצה"ל וליצן מוכר בדור הפלמ"ח), רבין עצמו שהפך לאיש צבא ולמדינאי, ומשה נצר, חבר קיבוץ רמת-יוחנן, שרק הוא היה קרוב במידה מסוימת לחקלאות, לפחות באשר למקום מגוריו, גם אם "קיבוץ" ו"חקלאות" אינם מילים נרדפות, כפי שרוזה ובני דורה סברו. אף בחלומותיה השחורים ביותר לא העלתה רוזה בדעתה, שתוצרי מפעלה החינוכי יהיו פרסומאים, אנשי בידור, אנשי צבא ועסקנים פוליטיים, שבמילונה היו "מקצועות אוויר" ולא "מקצועות ייצור". 

שלוש מאות וחמישים מועמדים מכל רחבי הארץ ביקשו להתקבל בשנת 1937 ל"כדורי". הם התחרו על עשרים וחמישה מקומות. רבין נכשל בבחינות הכניסה. בדרך-כלל, לא ניתנה לנכשלים הזדמנות שנייה. רוזה הגוססת הוכיחה שגם במצבה זה עוד כוחה במותניה, וערך השוויון אינו מקודש בעיניה. היא סידרה לבנה הזדמנות שנייה. ד"ר נתן פיאט, מנהל "כדורי", העריץ את רוזה, וראה בה אחת "הנשים הגדולות בישראל" (ראו להלן). הוא ראה לעצמו כבוד גדול לעשות ל"אישה נעלה כל-כך" טובה קטנה שכזו. 

בין הבחינה הראשונה לבחינה השנייה, למד רבין מתמטיקה בעזרת מורה פרטי. הוא קיבל הזדמנות שנייה, ורוזה נקטה למענו את השיטה הבורגנית של "חינוך אפור", בעזרת מורים פרטיים לבני עשירים. ההוראה הפרטית כה היטיבה עמו, עד שלא זו בלבד שהצליח בפעם השנייה, אלא היה תלמיד מצטיין ב"כדורי". שמו הטוב של בית-הספר נוצר, במיתוס הישראלי, הודות לבוגר מחזורו הראשון, יגאל אלון, והודות לבוגר מחזורו החמישי – יצחק רבין. שני הגנרלים המיליציוניים, שהפכו לפוליטיקאים בכירים בתנועת העבודה, היו לסמלם של דור הבנים ושל דור תש"ח. כל מי שדור תש"ח יקר ללבו, משבח את אלון ואת רבין, ובאותה נשימה גם את בית-הספר "כדורי". 

בשנת 1994 שוחח רבין על כישלונו בבחינות הכניסה, עם העיתונאית אספה פלד, והעריך באוזניה את השפעת הכישלון על חייו:

בראייה של בן שבעים ושתיים וחצי, המכָּה על הראש שחטפתי כשנכשלתי במבחן הראשון, הייתה הדחיפה האמיתית שלי בחיים. התחושה הזו, איך יכול להיות שנכשלתי, דִרבנה אותי יותר מכל דבר אחר. לקחתי את עצמי בידיים להוכיח לעצמי אחרת. לא בכדי זכיתי בפרס הנציב העליון על הצטיינות. הסקת מסקנות כלפי עצמי הייתה שיעור חשוב מאז ועד היום.

לסלייטר אמר רבין, שחודשי הלימודים עם המורה הפרטי גרמו לו "לאהוב את הלימודים". (41) 

החיים ב"כדורי" (42) התנהלו במתכונת של פנימיית-בנים בבריטניה, עם שלוש חופשות בשנה, כמעט ללא קשר עם ההורים, ובמשטר צבאי. אורח-החיים הזה התאים מאוד לרבין. סוף כל סוף הוא זכה לאורח-חיים מסודר. כל עשרים וחמשת החניכים התגוררו באולם אחד, שלא הוסק בחורף. החניכים התקלחו במים קרים בקיץ ובמים קפואים בחורף. רק פעם בשבוע זרמו במקלחת מים חמים. "היה שם משטר שאני מקווה, שיש היום בצה"ל", אמר רבין לאספה פלד, שתיארה בכתבתה את סדר-היום של רבין ב"כדורי":

השכמה בעונת הקיץ הייתה בחמש ורבע בבוקר, עם קריאה ודפיקות פטיש של השָרת שלוימה-שפשיפו. בחורף נדחתה ההשכמה בחצי שעה. תוך ארבעים דקות היה עליהם להתרחץ, להתלבש, לסדר את החפצים ואת המיטה בסדר צבאי. בשש בבוקר התייצבו בכיתה או בפני מדריך העבודה. הם עבדו או למדו שעתיים, ובשמונה אכלו ארוחת בוקר. אחרי חצי שעה חזרו לעבודה או ללימודים, ובשעה 11 וחצי התרחצו והלכו לאכול צהריים. באחת בצהריים שוב חזרו ללימודים או לעבודה עד לשעה חמש, אז התרחצו, נחו ובשש אכלו ארוחת ערב. משבע ועד תשע בערב הכינו את השיעורים בכיתה. שוב התרחצו, סידרו את המיטות לשנת לילה, ובתשע וחצי – כיבוי אורות. 

באורח-החיים הזה, שתיאר באוזני ביתר פירוט אחי, שלמד כאמור ב"כדורי", לא היה פנאי לשום דבר אחר מחוץ לסדר-היום שקבעה הנהלת בית-הספר. 

שנתו הראשונה של רבין ב"כדורי" הייתה השנה השנייה ל"מאורעות". ערבים ירו על המוסד פעמים אחדות. סַמל הנוטרים, יגאל אלון, אימן את החניכים אימונים צבאיים. הלימודים הופרעו פעמים רבות, ושנת הלימודים תמה שלושה שבועות לפני המועד. גם את הלימודים הדלים של המוסד לא השלימו התלמידים, בגלל הנסיבות. (43)

 

 

9. הקשר המחונן עם יגאל אלון

 

רבין סיפר:

המגע הממשי הראשון שלי עם בעיות ביטחון התחיל בבית-הספר "כדורי". כבחור תל אביבי בתוך קבוצה של בני יישובים חקלאיים, וביניהם אולי גם כאלה שכבר שירתו ב"הגנה", לא נמניתי עם השורה הראשונה של המומחים בהפעלת נשק; השתייכתי לקבוצה שלא הכירה נושאים אלה מקרוב, לא בשל תכונות אישיות, אלא בתוקף מציאות מסוימת [רבין, "בית אבי", עמ' 48-49].

אחד מבני המחזור של רבין סיפר:

פעם אחת בלבד נתפס רבין. צבי קראוס, שהיה אחד המדריכים החקלאיים, החליט על דעת עצמו לבדוק את ערנותם של התלמידים בתקופת ה"מאורעות". הוא התחפש לאיש-כנופיות ערבי, והתנפל על התלמידים, שהחלו במנוסה גדולה. הוא הצליח לתפוס את רבין, והפשיט אותו. את הבגדים מסר לפיאט, וכל הכיתה קיבלה נזיפה על חוסר ערנותם [פלד].

התנהגות פחדנית זאת של רבין (ושל חבריו), בנוסף לאירועים דומים בילדותו, מספקים רקע פסיכולוגי להתחמקותו מלפקד על חיילים בשדה הקרב, ולבריחתו, משנקלע לקו האש, כפי שיתואר בפרקים הבאים. 

תרבות המוסד באה לידי ביטוי מובהק בטקס השבעת תלמידי המחזור החדש על-ידי תלמידי המחזור הוותיק. אספה פלד תיארה את טקס השבעת מחזורו של רבין:

את המחזור של רבין העלו הביתניקים בלילה להר תבור, והשכיבו אותם על הבטן, כשפניהם פונות למזרח, והורו להם להתפלל לשמש שתעלה. בינתיים, במהלך הלילה, רצו הביתניקים על השוכבים. כשעלתה השמש, קדו לה האליפים והודו לה, ולאחר מכן ירדו למשחק כדורגל מסורתי שהסתיים תמיד בניצחון הביתניקים. אחר כך שרו עם הביתניקים את המנון כדורי: 

אליף אליף איש הרוח 
אליף אליף נאד נפוח, 
אליף אליף אתה חמור, 
אליף אליף שק בחור. 

בכך לא תם טקס ההשבעה. בלילה שלאחריו גלגלו הביתניקים את כיסויי המיטה הכחולים, ובחסות החשיכה הכו את האליפים בשנתם. (44)

שלושה חודשים אחרי תחילת שנת הלימודים, נפטרה רוזה. רבין נסע להלוויה עם חברו משה נצר. נתן פיאט, מנהל "כדורי", כתב לרבין לתל אביב: "אמך נמנתה על הנשים הגדולות בישראל, ששמן קשור ביעדים הנעלים של האומה... מי ייתן ותמצא ניחומים בלימודיך לקראת המקצוע שבחרת, הן למענך והן למען הציבור שאמך אהבה כל-כך והקדישה לו כל-כך הרבה מזמנה בחייה הקצרים". (45) אחר ימים אחדים חזר רבין ל"כדורי", והמשיך בלימודיו כרגיל. הוא לא דיבר עם איש על מות אמו. כמעט שש-עשרה שנה נטשה אותו אמו, תוך שהיא מכתיבה כל צעד בחייו. הנטישה הסופית של רוזה השפיעה עליו לטובה: הוא נטל את רסן חייו בידיו, והצליח להיות התלמיד הטוב במחזורו. 

רבין לא היה תלמיד מבריק ב"כדורי". הוא לא היה פעיל בחברה, ובקושי תִקשר עם חבריו. מאטימותו ומאישיותו הסכיזואידית כבר לא היה לו סיכוי להיפטר. לעומת זאת, התגלה כתלמיד שקדן. לפי תעודתו, הוא למד ב"כדורי" את המקצועות הבאים: "תורת הקרקע; בוטניקה; גידול תבואות; עצי פרי; גידול ירקות; השקאה; צמחי נוי; גידול בהמות; גידול עופות; מכונות חקלאיות; כלכלת משק; הנהלת פנקסים. הציון הסופי שלו בתורת הקרקע, בצמחי נוי, בגידול בהמות ובגידול עופות – היה טוב מאוד. בחמישה מקצועות היה הציון שלו טוב פלוס, בשני מקצועות – טוב, ובמקצוע אחד כמעט טוב" (פלד)... ספק אם רבין היה מתקבל לאוניברסיטה עם תעודה כזו. אבל "כדורי" לא היה בית-ספר למחוננים, אפילו לא למצטיינים, גם אם מקצת מבוגריו עשו לימים חיל באקדמיה, כאחי לדוגמא. בלימוד המקצועות האלה, בחברת תלמידים בינוניים ומטה, ועם הבסיס והדחף שהעניקו לו אותם חודשים של לימוד מתמטיקה עם מורה פרטי, הצליח רבין לבלוט. כל-כך התפעלו ממנו חבריו, עד שכינו אותו "מוח אנליטי". משה נצר: "המוח והראש אצלו פעלו בצורה מסודרת, ולכן כינו אותו 'המוח האנליטי'" (פלד). הכינוי הזה דבק בו עד היום. "המוח האנליטי" מ"כדורי" בימי ה"מאורעות", הוא נדבך מרכזי בבניית המיתוס של רבין, ואפילו אנשי מעלה אינטלקטואלים אינם מעיזים לערער עליו. דומה כי המורה למתמטיקה עלום השם, שלימד אותו את המקצוע הזה, בקיץ 1937, הוא איש מפתח בהתפתחותו של רבין הצעיר לקראת ראשות הממשלה; ומכאן, הוא אחת הדמויות החשובות בתולדות מדינת ישראל. 

בקיץ 1938 גברו ה"מאורעות". 

השלטונות הבריטיים סגרו את בית-הספר שלושה שבועות לפני תום הלימודים. רוב התלמידים חזרו לבתי הוריהם ביישובים החקלאיים, שם ציפתה להם עבודה רבה. לרבין לא היה להיכן לחזור – אמו נפטרה, ואביו שעבד מבוקר עד ערב במשרה מלאה, טיפל באחותו רחל. לפיכך, נענה רבין להצעת יגאל אלון להתארח בקיבוצו גינוסר, לעבוד ולשמור שם. חברו, משה נצר, הצטרף אליו. 

השניים עברו במושבה מגדל הסמוכה קורס לנוער של ה"הגנה". בעשרה ימים למדו להשתמש ברובים, באקדחים וברימונים. אחר-כך בילו בגינוסר חצי שנה. אז נוצר הקשר ההדוק בין אלון לרבין. מי שעתיד להיות מפקד פלוגה א' בפלמ"ח, סגן מפקד החטיבה ומפקדה, אימץ לו את רבין לחניך. הקשר ביניהם הוליד מוקד כוח חברתי ופוליטי, שלא היה לו, אולי, אח ורע בישראל: דור הפלמ"ח. 

אלון אמר לסלייטר, כי לרבין הייתה "גישה אנליטית לבעיות. מעולם לא אמר שהוא מבין נושא כלשהו, בטרם הבינו באמת על כל צדדיו, אך כשאמר שהוא מבין, ידעת שהוא מבין". למחבר אמר אלון דברים אחרים. אך גם באוזני סלייטר לא שיבח אלון את מנהיגותו של רבין, את יכולתו לפקד על לוחמים בשדה הקרב, או את כושרו לקבל החלטות. 

אחרי חצי שנה בגינוסר, בילו השניים חצי שנה בקיבוץ רמת-דויד. באוקטובר 1939, משתמו ה"מאורעות" בארץ והחלה מלחמת העולם השנייה, חזר רבין ל"כדורי", ובאוגוסט 1940 סיים את לימודיו בהצטיינות. גנרל ארתור ווקופ, הנציב העליון, העניק לרבין פרס בטקס חגיגי. ד"ר נתן פיאט, המנהל, שוחח עם נחמיה רבין על האפשרות שבנו ייסע לארצות-הברית ללמוד הנדסת מים. ספק אם בגימנסיה עיונית מעולה היה לרבין סיכוי להיות ראש לאריות, אך דווקא עובדת היותו ראש לשועלים ב"כדורי", שימשה לו מקפצה, שאין מוצלחת ממנה, לקריירה צבאית ופוליטית מסחררת.

 

 

________ 

[הפרק השלישי יעסוק במיתוס הפלמ"ח; בהשוואה בין המפקד הכושל יצחק רבין לבכיר מפקדי הפלמ"ח אריה טפר; בהתקדמותו של רבין בשרשרת הפיקוד למרות כישלונותיו, ובהסתייגות של מפקדי הפלמ"ח הבכירים מאריה טפר למרות היותו לוחם ומפקד מצטיין.]

 

 

 

 

 

 

הערות

 

 1. כפי שייווכחו הקוראים להלן, רבין היה מנעוריו משרתו של יגאל אלון ולא "עובד חופשי". שירות זה, יותר מכל גורם אחר, דחף אותו לצמרת הפלמ"ח, לצמרת צה"ל, לצמרת המפלגה ולצמרת המדינה. 
2. שמאלי, עמ' 68. 
3. שם, עמ' 52-54. 
4. בועז נוימן, "תשוקת החלוצים", עם עובד, 2009, עמ' 87-88. 
5. שם, עמ' 54-56. 
6. לימים חבר קיבוץ אלונים ומפקד הגדוד השלישי וחטיבת "יפתח" במלחמת העצמאות. 
7. בנו של המזכיר המיתולוגי של מפא"י שרגא נצר, לימים חבר קיבוץ רמת יוחנן ומפקד הגדוד השני של הפלמ"ח במלחמת העצמאות. הוא החליף את רבין לאחר שהאחרון הודח מפיקוד על הגדוד. ראו להלן. 
8. בנו החורג של המשורר זאב, פיקד על גדוד 21 של חטיבת "כרמלי" במלחמת העצמאות ונהרג בקרב שיירת יחיעם. 
9. המשורר של הפלמ"ח ושל "דור הבנים". שירו "הנה מוטלות גופותינו" על הל"ה שנפלו בדרכם לגוש עציון הוא המפורסם שבשירי מלחמת העצמאות. 
10. לימים מפקד חיל הים
11. ממלווי אוניית המעפילים "אקסודוס" ומזכיר עמותת דור הפלמ"ח. ראו להלן על תפקודו במלחמת העצמאות בפרק על קרב נבי סמואל. 
12. אטינגר, עמ' 39. 
13. סלייטר, עמ' 27. 
14. רבין, "פנקס שירות", עמ' 15. 
15. רבין, "בית אבי", עמ' 43. 
16. אסתי אהרונוביץ, "רחל רבין על יצחק", מוסף הארץ, 29 באוקטובר 2009. 
17. רבין, "בית אבי", עמ' 36. 
18. אספה פלד. 
19. שם, שם. 
20. הנריק סינקביץ (1846-1916), מחייה הרומן ההיסטורי בספרות הפולנית. נחשב לסופר הלאומי האהוב על העם הפולני. פיאר את העבר עטור התהילה והגבורה של עמו, והאמין בגדולת האומה הפולנית. בשנת 1921 הופיע תרגום לעברית של ספרו "באש ובחרב" – רומן היסטורי על-רקע תולדותיה הסוערות של פולניה במאה ה-17. בשנת 1929 הופיע תרגום לעברית של "קוו ואדיס?" – רומן, המתרחש בימי שלטונו של נירון וראשית הנצרות. 
21. תומס מיין ריד (1818-1883), סופר אנגלי שהתגורר וכתב גם בארצות-הברית. חיבר ארבעים וארבעה ספרים, ממיטב ספרות ההרפתקאות לנוער. ספריו גדושים בפרטים גיאוגרפיים, בוטניים וזואולוגיים. הוא שיבח בספריו את הגיבורים האמיצים הדבקים במטרותיהם. ספרו "ילדי היערות" הופיע בעברית בשנת 1924, "פרש בלי ראש" הופיע בעברית בשנת 1927 ו"הנווה במדבר" הופיע בעברית בשנת 1935. 
22. רבין, "בית אבי", עמ' 37. 
23. סדרת שיחות עם נעמי פרנקל, ב-2008. 
24. סלייטר, עמ' 30. 
25. רבין, "בית אבי", עמ' 47-48. 
26. הבטחתי לאותו אדם שלא אחשוף את שמו, ואני מקיים את הבטחתי. הוא חי, ובמקרה הצורך אני מניח שהוא ייתן על כך עדות. 
27. רבין, "בית אבי", עמ' 31. 
28. סלייטר, עמ' 32. 
29. רבין, "בית אבי", עמ' 37-38. 
30. בפגישה עם עורכי העיתונים ב-29 בנובמבר 1994 הדגיש רבין, שמדינאי נבחן לא בקשקושים [בדיבורים] אלא במעשים. רבין נהג לכנות את דברי יריביו ואת דברי הביקורת כלפיו: "קשקושים". 
31. רבין, "בית אבי", עמ' 39. 
32. ברזילי. 
33. שם. 
34. במקרה זה נשכח ממנה העיקרון הסוציאליסטי, השוויון בין העובדים. 
35. שמאלי, עמ' 62-63. 
36. רבין, "בית אבי", עמ' 41. 
37. רבין, "פנקס שירות", עמ' 17. 
38. סלייטר, עמ' 37. 
39. המחבר תיאר בספרו "על מה חלמנו" (שרידות, 2006) את הקמתו של כפר הנוער "הדסים" במשך שלוש שנים (1947-1944), על-ידי ארגון ויצ"ו העולמי, שבו פיתחו והמייסדים רחל וירמיהו שפירא שיטת חינוך המבוססת על דיאלוג יצירתי. 
40. רוזנטל י., (עורכת), "יצחק רבין – מבחר תעודות", כרך א', גנזך המדינה, 2005, עמ' 3. 
41. סלייטר, עמ' 38. 
42. למען הגילוי הנאות: אחי ז"ל, פרופ' רם מואב, למד ב"כדורי" במחזור שנכנס למלחמת העצמאות. כילד ביקרתי אותו שם פעמים אחדות. לאחר-מכן שוחחנו על "כדורי" לא אחת. 
43. סליטר, עמ' 39. 
44. זה מקורו של מנהג "הזובור" בצה"ל. 
45. שם, עמ' 38.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"