العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

רבין מודח מפיקוד קרבי

 

 

1. פודל של יגאל אלון

 

יותר מחודש לפני פרוץ מלחמת העצמאות, הדיח יגאל אלון, מפקד הפלמ", (1) את מפקד הגדוד השני של החטיבה המגויסת, (2) יצחק רבין. (3) הבעיטה הייתה כלפי מעלה: רבין מונה לקצין המבצעים של הפלמ"ח במקומו של דב צסיס, שהיה אדם חסר מעמד בהיררכיה הבלתי-פורמלית של הפלמ"ח. רבין נועד להיות "דב צסיס" במהדורה משוכללת, נוח יותר לבריות, ובייחוד למפקד הפלמ"ח, עקב ביישנותו ומופנמותו, שהיו כבר אז מן המפורסמות. קשיי רבין לתקשר עם אנשים היו בעיני אלון יתרון. את הקשרים עם הסביבה ביקש אלון לשמור לעצמו לשם קידום הקריירה שלו. באינטואיציה שלו הבין אלון, כי האיום העיקרי על מעמדו עלול להיות מצד המקורבים אליו ביותר, שיחשפו ויגלו ברבים את תככיו ואת דרכי מנהיגותו שלא התאימו למיתוס הרעוּת של הפלמ"ח. (4) איום כזה מצד מקורב המכונס בעצמו, כרבין, לא יהיה גדול ובר שליטה. גם בחלומותיו הגרועים ביותר לא שיער אלון כי לאחר 27 שנים, בשנת 1974, כשמפלגתו חיפשה מחליף לגולדה מאיר בראשות הממשלה לאחר פרסום הדוּח החלקי של ועדת אגרנט, (5) ה- Batman שלו מאז "כדורי" יחלוף על פניו במירוץ לפסגה הפוליטית. מהיכרותי הקרובה עם אלון אני משער שהוא מלמל שורה משירו של נורמן תומס שתרגם חיים חפר: "איך קרה שהפשפש עלה למעלה/זה לא מובן זה לא מובן..." את השיר הזה שרה רביעיית מועדון התיאטרון והפלמ"חניקים נהגו לשיר אותו על יריביהם, בייחוד על שמעון פרס.

 

2. משרת של יגאל אלון

 

תפקידו החדש של רבין היה שקול, באותם הימים, לתפקיד עוזר אישי למפקד החטיבה המגויסת של ה"הגנה", שכן בפלמ"ח לא הייתה נהוגה עבודת מטה. אנשי המטה – שלום חבלין, קצין המנהלה, אליעזר שושני, גזבר הפלמ"ח, וזרובבל ארבל, קצין המודיעין – לא היו אלא עוזריו של אלון לנושאים האלה. אלון היה גם קצין המנהלה, הגזבר וקצין המודיעין של הפלמ"ח. (6) בעוד שלאנשי המטה האחרים הייתה אחריות מסוימת לנושאים הייחודיים שבהם טיפלו, בייחוד במה שנוגע לניירת ולביורוקרטיה, לא הייתה לרבין שום אחריות כזו, מאחר שאלון טיפל אישית בנושאים המבצעיים, והוא תיאם אישית את פעילותם של אנשי המטה האחרים, ששימשו, כאמור, עוזרים למפקד הפלמ"ח. 

גם לו ניסה אלון לקיים במפקדתו עבודת מטה, לא היו לרבין ההכשרה וההבנה למלא תפקיד כזה, כפי שיתברר להלן, ולא היה לו שום ניסיון בכך. רבין עבר עד אז קורס פיקודי אחד, קצר, בלבד: קורס מפקדי-כיתות בפיקודו של יגאל אלון, שבו לא עסקו מדרך הטבע בעבודת מטה כלל, שלא לדבר על עבודת מטה חטיבתית. (7) היו ב"הגנה" אנשים שקראו ספרות צבאית והתעמקו בה; רבין לא נמנה עמם. לכן לא למד מניסיונם של צבאות אחרים, עבודת מטה מהי. מטה הגדוד השני, שעליו פיקד עד שהודח, מנה, לדבריו, "את צבי זמיר כסגן ויוסקה שיין כקצין אפסנאות, וכן קשרית. טנדר הועמד לרשותי". (8) "עבודת מטה" עם מטה כזה לא יכלה להכשירו, או להקנות לו ניסיון כלשהו ליישם עבודת מטה צבאית של ממש במטה הפלמ"ח, שהיה אמור להיות המטה של הכוח הלוחם העיקרי של היישוב היהודי במלחמה המתרגשת לבוא. 

מכל הסיבות הנעוצות באישיותו, בהכשרתו ובניסיונו, רבין גם לא יצק, ביוזמתו, תוכן בתפקידו, כפי שמקובל בצבאות סדירים, ותפקד, עד פרוץ המלחמה, כעוזר אישי, מעין נושא-כלים או משרת ((batman של אלון. על רבין היה להצטיין רק בתחום אחד: נאמנות לאלון ולפטרונים האידיאולוגיים של הפלמ"ח – אנשי סיעת יצחק טבנקין בקיבוץ המאוחד – ולמנהיגי מפלגת אחדות העבודה, ובראשם ישראל גלילי, איש הביטחון של מפלגה זו וראש המפקדה הארצית של ה"הגנה". (9) גם נחמיה, אביו, היה עסקן פעיל באותה המפלגה, ועובדה זאת הייתה לרבין בבחינת תעודת יושר ותעודת כניסה לצמרת הפלמ"ח.

 

3. ידין ואלון

 

רבין התאים להפליא למטרותיו של אלון, שקיבל אז לבדו את ההחלטות החשובות בפלמ"ח, בלא תהליך מיטבי ומסודר. (10) אומנם אלון היה כפוף רשמית לרמטכ"ל ולחברי מטכ"ל ה"הגנה", אבל בסוף 1947 היה כמעט עצמאי, ולו אך משום שיעקב דורי, (11) הרמטכ"ל החדש-ישן, חלה מאוד, ומשום שמעמדו הלא-רשמי של יגאל ידין, קצין המבצעים של הארגון, ששימש רמטכ"ל בפועל, לא היה גבוה משל אלון ואולי אף נמוך ממנו, לפחות בשלב הראשון של המלחמה. אלון פיקד על הפלמ"ח בתקופת ביצוע פיגועי "תנועת המרי" ביעדים בריטיים, בעוד שידין למד ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הפעולות הללו והיחצ"נות סביבם, שהייתה אופיינית למפלגת אחדות העבודה ולקיבוץ המאוחד, העניקו לאלון יוקרה מניפולטיווית, ומעמד של בכיר מפקדי השדה של ה"הגנה" ומצביא עליון. כישוריו האינטלקטואליים של ידין עלו לאין-שיעור על אלה של אלון, והוא הבין הרבה יותר טוב מאלון את דרך הפעלתן של מערכות צבאיות גדולות. להעדר ניסיונו של ידין בלוחמה זעירה נודע דווקא יתרון, שכן לא היה כבול, כאלון, לקונצפציות של לוחמת גרילה, כך שהיה לו סיכוי להכשיר את ה"הגנה" למלחמה של ממש, לו רק הניחו לו אנשי מפלגת אחדות העבודה והקיבוצים לעשות כן. אך ב"הגנה", ובייחוד בפלמ"ח, הייתה ההתייחסות לכושר האינטלקטואלי כמעט כאל מכשלה, ואילו לבעלי מיתוסים של גבורה, שנאמנותם למפלגה ולמנהיגים הייתה מובטחת, הייתה יוקרה רבה ביותר. 

יותר מאשר במפקדיו, התחשב אלון במנהיגיו האידיאולוגיים והמפלגתיים. הם לא התמחו במבנה הארגון הצבאי ובדרך פעולתו, ורק ביקשו שהפלמ"ח יהיה נאמן לאידיאולוגיה שלהם ולמטרותיהם הפוליטיות. נאמנות – הייתה נורמת ההתנהגות במערכת שבה פעל אלון. (12) כמפקד עצמאי של הכוח המגויס היחיד של ה"הגנה", פעל אלון בעיקר לפי שיקולי שרידותו, החזיק את כל הקלפים קרוב לחזהו, בחר במפקדי-משנה לפי נאמנותם, ולא העניק סמכויות לאנשי מטהו. הוא קירב אליו את רבין, משום שהעריך כי לבן המופנם של העסקנית הפעלתנית רוזה כהן ושל העסקן נחמיה רבין אין אמביציות פיקודיות, והוא ישרתוֹ באמונה ויסייע לו להיות כוכב עליון במלחמת היהודים להקים מדינה משלהם. כך התכוון אלון לטפס לצמרת הפוליטית ולהשליט את תנועתו על מדינת ישראל, לכשתקום. זו הייתה מטרת מלחמתו של אלון, אם כי לא היה לו שום סיכוי להשיגה, שהרי יריבו, דוד בן-גוריון, עלה עליו בכישוריו הפוליטיים והמניפולטיוויים כמה מונים.

לפני מותו, אמר אלון למחבר השורות הללו ש"גם במטה הפלמ"ח, גם במטה חזית המרכז וגם במטה חזית הדרום, במלחמת העצמאות, יצחק רבין היה לבלר המפקד, נושא התוכניות והמפות שלי. את הפקודות והרעיונות שלי הוא ידע לנסח בצורה ברורה. לא הייתה לו שום אחריות, והוא לא קיבל שום החלטה. אינני זוכר שום רעיון מבצעי אחד שלו. את עבודת המטה אני תיאמתי ישירות". (13) 

למפקד הגדוד השני מינה אלון את משה נצר, חבר ילדות של רבין מתל אביב, בנו של שרגא נצר, עסקן-על במנגנון מפא"י, שהיה מקורבו הגדול של בן-גוריון. משה למד, כזכור, עם רבין בבית-הספר החקלאי "כדורי", (14) ובילה אתו בהכשרת רמת-יוחנן. מינויו של נצר היה במסגרת מכסת המג"דים, שהוקצתה למפא"י, אחרי שבן-גוריון נטל לעצמו את תיק הביטחון בסוכנות היהודית, ולחץ על גלילי ועל אלון לשלב מפא"יניקים בצמרת הפלמ"ח – ביסוס נוסף לטיעון שהפלמ"ח לא היה מסגרת צבאית מקצועית. 

בעת הדחת רבין, היו ל"הגנה" רק ארבעה גדודי פלמ"ח סדירים, וכל מג"ד היה בבחינת גנרל, המקביל במעמדו למפקד אוגדה בימינו. גדוד היה אז המסגרת הצבאית הגדולה ביותר ב"הגנה". מג"ד היה התפקיד המבצעי הבכיר ביותר, והוא נפל רק מתפקידו של מפקד החטיבה. באותם הימים היה רק מח"ט אחד – יגאל אלון. (15) 

באוקטובר 1947 הגיע אלון למסקנה, כי רבין אינו מתאים לפקד על גדוד סדיר ב"מאורעות" העתידים לפרוץ – כך לפי הערכתם של אנשי מערכת הביטחון של היישוב – אחרי ההחלטה האפשרית של האו"ם להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל. על מלחמה סדירה כוללת לא חשב אז איש, אך גם לוחמה זעירה בקנה-מידה גדול הצריכה התארגנות חדשה, ומפקדים שניתן לסמוך עליהם בתנאי לחץ בקו הדם. אלון סבר כי רבין לא השתייך לסוג הזה של מפקדים. כך קיווה אלון להרוג שתי ציפורים בירייה אחת: לספק לבן-גוריון מפא"יניק בצמרת, ולסלק את רבין מתפקיד, שבו עלול היה להזיק, לא רק למלחמת היהודים בערבים, אלא גם לקריירה שלו עצמו. מפקד הפלמ"ח לא הבין, שכישוריו הצבאיים השליליים של רבין ירדפו אותו ככל שיקרב אליו את המג"ד המודח. ואכן, מחדלי רבין וכישלונותיו במלחמת העצמאות נזקפו, במידה רבה, לחובת אלון, והיו בין הגורמים שהניעו את בן-גוריון לפרק את הפלמ"ח. גם אם כתבני הפלמ"ח הצליחו להעלים את הדבר מעיני הציבור, הרי שמעיני בן-גוריון לא הצליחו להסתיר את האמת. מצביא מלחמת העצמאות סגר עם אלון חשבון זמן קצר אחרי שתמה המלחמה. אי-מינויו של אלון לרמטכ"ל וסילוקו מצה"ל היו מכות נפשיות ופוליטיות, שמהן לא הצליח מפקד הפלמ"ח להתאושש עד יומו האחרון.

 

4. "פגם חמור במבנה אישיותו"

 

בעת הדחת רבין, כלל תחום פעולתו של הגדוד השני של הפלמ"ח את השרון (מחדרה בצפון), את ירושלים, את תל אביב ואת כל דרום הארץ עד אילת. (16) רבין קיבל, לדבריו, (17) את הפיקוד על הגדוד השני של הפלמ"ח בסוף 1946, אחרי שהשתחרר ממעצרו ב"שבת השחורה". רבין ביקש אז להשתחרר מהפלמ"ח, ולנסוע ללמוד הנדסת מים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. המסגרת הצבאית לא עניינה אותו, והוא שאף להיות חקלאי. לפי גרסתו, שכנעו אלון לוותר על תוכניתו ולהיות מג"ד. גרסת אלון ב"ספר הפלמ"ח" מחניפה לרבין פחות. לדברי מפקד הפלמ"ח, נמצא הגדוד השני במאי 1947 "בפיקודו של יצחק רבין רבין (במקום זאב גלזר שיצא בשליחות ה'הגנה' לאירופה)". (18) 

רבין החלים אז מפציעה קשה מאוד בתאונת דרכים. ההחלמה לא הייתה שלמה והוא נותר נכה ומוגבל באחת מרגליו. כושרו הקרבי ירד מאוד, ולא היה מסוגל לפקד בקו הדם על גדוד חי"ר מעולה. בעצם מינוי רבין למג"ד, הראה אלון כי אין הוא מצפה כלל שמפקד גדוד יפקד ישירות על חייליו בקרב, כשהוא קורא לפקודיו "אחרָי", כפי שמפקדי הפלמ"ח השתבחו וכפי שיוצרי המיתוס של הפלמ"ח כתבו. למרות נכותו, לא סירב רבין לקבל את הפיקוד (באופן פורמלי, לפחות) על הגדוד, והוכיח בכך כי, לדעתו, אין מקומו של המג"ד בין הלוחמים ממש. גדודיו של צבא, שכאלה הם מפקדיו, יוכלו אולי לפעול כהלכה בלוחמה זעירה, אך לא במלחמה סדירה, שבה יש להפעיל את הגדוד כולו. את תפקידו כמפקד הפלמ"ח ראה אלון כמי שיושב במטהו בתל אביב ומשגר חוליות לדמשק, לקאהיר לרבת-עמון וליעדים צבאיים שבין הבירות הללו לבין גבולה של ארץ-ישראל. כך, האמין אלון, ינצחו היהודים במלחמה לעצמאותם. רבין אמור היה לפעול באותה המתכונת, בגזרתו. 

רבין פיקד בפועל על הגדוד השני בחודשי דגירת המלחמה, כאשר ההתפתחויות המדיניות וההתפתחויות בקו הדם של הלוחמה הזעירה בין שני העמים היריבים בארץ-ישראל הבשילו למלחמה כוללת. האופן שבו פיקד רבין על גדודו, ומעורבותו במבצעים, היו בעייתיים. אריה עמית (טפר) היה אז מפקד מחלקה בגדוד השני. לדברי עמית, "כמפקד מחלקה בגדוד השני, מעולם לא נפגשתי עם המג"ד יצחק רבין, וזה אומר דרשני. המציאות, שמ"מ לא נפגש ביחידוּת או בקבוצה אפילו פעם אחת במשך שנה שלמה עם המג"ד שלו, מלמדת על תפקודו הלקוי של רבין. מחלקות היו אז המסגרת המבצעית הגדולה ביותר ב'הגנה', וכמפקד מחלקה פעלתי באופן עצמאי וקיבלתי החלטות שהיום מקבלים רמטכ"ל ושר ביטחון. אני סבור שאלון הדיח את רבין מפיקוד על הגדוד, בין היתר, משהבין מה אופי היחסים או חוסר היחסים בין המג"ד לבין המ"מים שלו. בלא הצטנעות יתירה אני סבור שהייתי המ"מ הבולט ביותר בגדוד (אם לא לומר בפלמ"ח), כפי שהוכיחו המבצעים עליהם פיקדתי. (19) התחמקותו של רבין מלפגוש אותי מלמדת על פגם חמור במבנה אישיותו. 

"במחצית הראשונה של 1947 שלח אותי מפקד הפלוגה, עמוס חורב, עם עשרה לוחמים מבסיס פלוגה ח' במעלה-החמישה, לכפר אוריה, לבצע פעולות תגמול בכפר הערבי בית ג'יז שבלטרון. מחוץ להנחיה הכללית הראשונית לפגוע בכפר ובתושביו, הייתי עצמאי בשטח, בתכנון ובביצוע. לא קיבלתי פקודות נוספות, לא מהמג"ד רבין, לא מסגנו צבי זמיר ולא ממפקד הפלוגה. שלושה המפקדים הללו הגיעו לימים לצמרת צה"ל ומערכת הביטחון של ישראל. לפי האופן שבו הם פיקדו עליי היה צריך להדיחם אז, ומהיישוב היהודי ומדינת ישראל היו נמנעות צרות רבות. 

"במשך כשבועיים יצאתי, לפי שיקול דעתי, לפשיטות על בית ג'יז. הגעתי סמוך לכפר, ויריתי באופן עיוור לעבר חלונות הבתים. מן היריות עלולים היו להיפגע גם נשים וילדים. איש לא הזהיר אותי להימנע מפגיעה בהם. בשעות יום יריתי עם פקודי על רועים ערביים ועל עדריהם. מבלי שהבנתי אז את משמעות הדבר, גרמו פעולותי להגברת ההתנגדות הפלשתינית להקמתה של מדינת ישראל. לא דיווחתי על הפעולות הללו באופן מסודר, ואיש לא ביקש זאת ממני. כשחזרתי למעלה-החמישה פלטתי משפטים אחדים באוזני עמוס חורב, ובזה נגמר העניין. עם חורב לא היה ממילא טעם לדבר, כי בנושאים מבצעיים הוא לא הבין דבר וחצי דבר. עד היום (1995) (20) אני מחכה שמישהו ממפקדי הפלמ"ח, מבוני צה"ל – שבמרוצת השנים קיבלו את קצפת המשרות הציבוריות של המדינה – ישוחח אתי על הפעולות ההן. כבר אז הרהרתי ביני לבין עצמי שכך אין מפקדים על גדוד ועל פלוגה. מנערותי התעניינתי בנושאים צבאיים, ולא הייתי מוכן לקנות את תירוצי ההבל של מפקדי הפלמ"ח ושל הפוליטרוקים שלו. משהשמעתי פה ושם דברי כפירה על איכות הפלמ"ח ועל טיבם הירוד של מפקדיו, הם סימנו אותי בצלב, ולא הסירו אותו ממני עד היום, אפילו אלה מביניהם שבחייהם לא השתתפו בקרב, או שברחו ממנו כששמעו את היריות הראשונות".

 

5. פרשת פג'ה

 

באותו שלב הַתחלתי, שבו נקבע אופיו של הסכסוך הישראלי-ערבי למשך שנים רבות, כשַל גדודו של רבין, כישלון גדול, בביצוע פעולת תגמול. זה היה ב-20 במאי 1947, והייתה זאת מן הפעולות הצבאיות הגדולות ביותר שביצע הפלמ"ח לפני מלחמת העצמאות. בפעולה זו יכול היה רבין להוכיח האם שרביט המרשל אכן מצוי בתרמילו. היא הייתה מבחנו האמיתי בקו הדם, מבחן אותו לא היה לו סיכוי לעבור בהצלחה, ולוּ גם עקב נכותו. 

באותו החודש נרצחו בפתח-תקווה שני יהודים. עקבות הרוצחים וידיעות מודיעיניות הובילו אל הכפר הערבי פג'ה, הסמוך לפתח-תקווה, ואל השבט הבדווי ערב אל-סוארקה, שנטה את אוהליו בסביבה. שירות הידיעות של ה"הגנה" העריך שבפג'ה נמצאים אנשי כנופיה שביצעה את הרצח, גם למטרות שוד וגם כחלק מן המאבק הלאומי ביהודים, ואותה כנופיה כבר ביצעה פיגועים אחרים לפני-כן. ראשי מערכת הביטחון של היישוב היהודי החליטו לא להסתפק בפעולה משטרתית של השלטונות הבריטיים, ואף לא בפעולה זעירה נוסח אריה עמית בבית ג'יז, אלא לבצע פעולת גמול חריפה נגד אנשי הכנופיה, כדי להרתיעם ולהרתיע בכך כנופיות אחרות מלפגוע ביהודים. הם לא הבינו אז, וגם לא אחר-כך, שפעולות תגמול אינן מרתיעות כנופיות בפרט, ומקבלי החלטות ערבים מוסלמים בכלל, בגלל סיבות אלה: א. כנופיה (ארגון טרור) מעצם טבעה מבצעת פיגועים, סופגת פעולות גמול ומגיבה עליהן, לכן כנופיה יש להשמיד ולא להסתפק בפגיעה בה; ב. בארגון ובתרבות בלתי-דמוקרטיים, ללא עיתונות חופשית, סבל ודעת קהל של החברים משפיעים אך מעט על מקבלי ההחלטות; ג. תפיסת הג'יהאד באיסלאם, לרבות התמורה בעולם הבא, יוצרות יחס שונה למוות בחברה ערבית-מוסלמית קולקטיביסטית מאשר בחברה יהודית בכלל וחילונית אינדיווידואליסטית, צרכנית ונהנתנית בפרט. 

הפשיטה לפג'ה נועדה גם להוכיח למנהיגי הפלשתינים, ובייחוד לחג' אמין אלחוסייני שישב במצרים, ולמנהיגי מדינות ערב, כי כוחם הצבאי של היהודים עמם, כי רוחם איתנה, וכי אם ינסו הערבים לסכל בכוח את התהליך המדיני שהתנהל באותם ימים במטרה להקים מדינה יהודית, יכו בהם היהודים מכה ניצחת. הצלחת הפעולה נועדה גם להוכיח לממשל האמריקני, שאנשי מודיעין שלו עשו אז בארץ, כי היהודים מסוגלים להגן על עצמם, וכי אם תקום מדינה יהודית לא ייאלצו חיילים אמריקניים להילחם למען שרידותה, הרחק מביתם. 

ליגאל אלון ולפטרוניו הפוליטיים הייתה מטרה נוספת, ולא אחרונה בסדר העדיפויות: להוכיח לדוד בן-גוריון, ש"למד" אז ב"סמינר" הפרטי שלו את הוויית הצבא והמלחמה בכלל, ואת בעיות הביטחון של היישוב לקראת החלטת האו"ם בפרט, (21) שמוטב לו לבסס את העוצמה הצבאית העברית על הפלמ"ח. הם ביקשו לשכנע את מנהיג היישוב לנטוש את כוונותיו להטיל על קצינים יהודיים, יוצאי הצבא הבריטי, להקים צבא חדש, המבוסס על ניסיונם בצבא הבריטי, ובמקום זאת לזרז את יישום תוכניתם להקים את הצבא העברי על התשתית והמסגרות שהוקמו בפלמ"ח. ישראל גלילי אמור היה להיות שר הביטחון של מדינת ישראל, ויגאל אלון אמור היה להיות הרמטכ"ל הראשון של צה"ל. הם ביקשו לדחוק את בן-גוריון ממעורבות ביטחונית ישירה, וביעקב דורי, רמטכ"ל ה"הגנה", ראו רק מתאם זמני. לו עלתה תוכניתם יפה, היה כל הנוער העברי עובר את שטיפת-המוח האידיאולוגית של הפוליטרוקים של הפלמ"ח מסוג בני מרשק ומאיר פעיל, מפלגת אחדות העבודה הייתה נעשית שליטה על מדינת ישראל, וסיעת טבנקין בקיבוץ המאוחד הייתה הופכת למסדר כוהנים שחובת הישראלים לסור למרותו. פשיטת פג'ה, בפיקודו של יצחק רבין אמורה הייתה להיות זרז לתהליך הזה. 

אבל לא כך עלה הדבר. היחידה שביצעה את פעולת התגמול הייתה מגדודו של רבין, בפיקודו של שלמה מילר. מילר היה לפני-כן מפקד מחלקת הטיס של הפלמ"ח. הוא השתחרר משירות פעיל, ועבר למילואים. הטלת הפיקוד הישיר על מילר הייתה מיקח טעות, שכן הוא נמנה עם זרוע האוויר של הפלמ"ח, ולא פיקד מעולם על האנשים שהשתתפו אתו בפשיטה. רבין הטיל על מילר את הפיקוד על המשימה משום שלא הבין איך לבצע פעולה כזו, משום שפחד ליטול אישית את הפיקוד הישיר (ולוּ אך בגלל נכותו), כפי שראוי היה לו לעשות לפי חשיבותה, ומשום שמיתוס טייסי הפלמ"ח שבה את לבו, (22) והאמין שמפקד משורותיהם יעשה בשבילו את המלאכה, בעודו זוכה בתהילה. מדובר בסימן לבאות לאותה הערצה בלתי-מבוססת לטייסים, שהייתה אחת הסיבות העיקריות לכישלונות צה"ל בין מלחמת יום הכיפורים ב-1973 לבין מלחמת לבנון השנייה ב-2006. 

לפי תוכנית רבין, שקיבלה את אישור אלון, היה על מילר וכל פקודיו לפרוץ לבית-קפה בפג'ה, כפי ששודדים פורצים לבנק, ובעוד יושביו נתקפים בהלם ההפתעה, לזהות את חברי הכנופיות בעזרת אנשי הש"י, (23) ולחסלם. לתוכנית כמעט שלא היה סיכוי להצליח, משום שלמבצעים לא היו העזה ומוטיבציה, כפי שיש בדרך-כלל לשודדים, ומשום שיושבי בית-הקפה לא היו פקידי בנק, אלא צעירים פלשתיניים, שמקצתם היו חמושים ורבים מהם היו נועזים יותר מתוקפיהם. התוכנית ביססה את ביקורתם של בן-גוריון, שמיר ולסקוב על ארגון ה"הגנה", וחשפה את העובדה שעל הפלמ"ח מפקדים פתאים, שכוחם יפה בנאומים ובתככים פנימיים, אך פעולות צבאיות אינם יודעים לתכנן. 

מילר ופקודיו פרצו לבית-הקפה ב-20 במאי בלילה. יושבי בית-הקפה ירו במסתערים, פגעו במצחו של מילר, והרגוהו. זיהוי אנשי הכנופיה, שרצחו את שני היהודים בפתח-תקווה, לא היה אפשרי. המסגרת הלוחמת התמוטטה. המג"ד לא היה בקרבת מקום כדי ליטול על עצמו את הפיקוד. למרות זאת, תחת מטר יריות, הצליחו החבלנים לחדור אל הבניין, והניחו בו את חומרי-הנפץ. כשהתפוצץ הבניין לא היה בו איש. לפי דיווחי אלון, נהרגו שלושה ערבים וארבעה נפצעו. ספק אם זה היה נכון, אף שמפקד הפלמ"ח השיג לעצמו את חותמת הש"י. דומה שהוא נועד לטשטש את הכישלון. יחידה בריטית, שחשה למקום, נחסמה על-ידי כוח של הפלמ"ח, ועד שהגיעו הבריטים לבית-הקפה, כבר הספיקו הלוחמים לברוח ממנו. לטענתו של אלון כי ההרוגים הערבים "זוהו לאחר-מכן כאנשי הכנופיה", אי-אפשר להתייחס אלא כאל תעמולה, שנועדה אף היא לטשטש את כישלון הפעולה.

 

6. לקחי הכישלון ותוצואותיו

 

אף אחת מן המטרות לא הושגה: הפשיטה לא רק שלא הרתיעה את הכנופיות בסביבה, אלא הניעה תהליך של נקמת-דם. באותה הגזרה עצמה, ביום א', 30 בנובמבר, למחרת החלטת האו"ם על הקמתה של מדינה יהודית, הן הרגו שבעה יהודים. הכנופיות תקפו שני אוטובוסים של יהודים שנסעו לירושלים. להצלחת הערבים הייתה השפעה מהממת על היישוב באותו שלב התחלתי במלחמה. כישלון הפעולה בפג'ה חשף את חדלון-האישים של רבין ושל הפלמ"ח בכלל, וביסס את טיעונם של בן-גוריון, של שמיר ושל לסקוב, כי ראוי לפרק את הפלמ"ח ולהקים צבא של ממש. הפעולה העיוורת נגד יושבי בית-הקפה הפריכה את הטיעון של אנשי תנועת העבודה והשמאל הציוני, שיש לבצע רק פעולות צמודות, נגד מחבלים שזוהו, ולא עונשים קיבוציים, כפי שתבעו אנשי אצ"ל ולח"י. היא הוציאה לאור את העובדה שאנשי הפלמ"ח פיהם ולבם אינם שווים, ובפועל אין הבדל בינם לבין "הפורשים". (24) 

הכישלון בפג'ה הבהיר לראשי מערכת הביטחון של היישוב שאין לסמוך על הגדוד, כל זמן שרבין מפקד עליו. כעבור שלושה חודשים, ב-8 באוגוסט 1947, תקפה כנופיה ערבית את בית-הקפה "גן הוואי", בצפון תל אביב מעבר לירקון. אנשי הכנופיה רצחו ארבעה יהודים וערבי אחד, פצעו שבעה, וברחו עם שלל. ב-15 באוגוסט ביצעה ה"הגנה" פעולת תגמול, ואנשיה פשטו על מבנה בפרדס אבו-לבן, סמוך לכביש תל אביב-פתח-תקווה, מצפון לצומת גהה. את הפעולה ביצעו אנשי חיל-השדה (חי"ש) מרמת-גן, בפיקודו של משה גרשוני. מפקד יחידת החבלנים היה אברהם (אברשה) אהרונסון מחי"ש תל אביב. הפעולה בוצעה בדייקנות לפי התוכנית, והמבצעים חזרו לבסיסם ללא פגע. (25) במפקדה העורפית של המבצע היה שלום עשת, נציג הפיקוד העליון, ששירת במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי. רשמי עשת והשוואת פעולת החי"ש בפרדס אבו-לבן לפעולת הפלמ"ח בפג'ה, חיזקו את נטיית בן-גוריון לפרק את הפלמ"ח. 

יצחק רבין לא הזכיר את פעולת פג'ה ב"פנקס שירות", וגם רוברט סלייטר (כתב בכיר בשבועון האמריקני "טיים"), הביוגרף המעודכן שלו, התעלם ממנה. (26) תופעת "פג'ה יוק", בשני הספרים האלה, מטילה צל כבד על אמינות רבין וגם על מניעי סלייטר ועל הבנתו. אם בכַתבי "טיים" נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר הישראלים? (27)

 

 

7. חשיבות הניסיון הקרבי

 

ככל הידוע לכותב השורות הללו, רבין לא היה במרחב הטקטי של הפשיטה, וממילא לא פיקד על המבצע. התנהגות זו יותר מתמוהה, שכן זה היה המבצע הקרבי הגדול ביותר שביצע הגדוד בשנה שרבין פיקד עליו, ולמבצע אמורות היו להיות השלכות רבות. התחמקותו מפיקוד ישיר על לוחמים בקו הדם היא אחד מסימני ההיכר המובהקים שלו, ותפקודו בפג'ה הוא הכתובת על הקיר, שבישרה את בריחתו משדה הקרב ואת נטישתו את פקודיו, שנה מאוחר יותר. 

אל יתפתה הקורא להקל ראש במשמעות אירוע כזה בעיצוב אישיותו של רבין כאיש צבא, כמפקד וכמנהיג. הגנרל האמריקני המהולל ג'ורג' פאטון, שיש הרואים בו את גדול מפקדי השדה האמריקניים במאה העשרים, השתתף כקצין זוטר בכוח המשלוח של הגנרל פרשינג במלחמה במקסיקו ב-1916. במהלכה נקלע פאטון לקרב אקדחים עם מנהיג כנופיה מקסיקנית בחוות רוביו, וגבר עליו. פאטון ראה בפעולה זעירה זו את גולת-הכותרת של חייו, כתב עליה הרבה ברשימותיו ובמכתביו, ועד מותו לא נלאה מלתבוע עבורה את אות הגבורה. בתקרית זעירה זו, כביכול, ראה פאטון ציון-דרך חשוב בצמיחתו כמצביא. (28) 

רב-אלוף רפאל איתן (רפול), שרבים רואים בו את גדול הלוחמים היהודיים בעת החדשה, גבר בפעולה נועזת על שודד ערבי חמוש, והטביעו במי נחל כזיב, במסע של כיתה ממחלקת הסיירים של הפלמ"ח, בגליל המערבי, בארבעה ביולי 1947. רפול היה אז בן שבע-עשרה. רפול התגאה באותה פעולה עד יום מותו, וראה בה ביטוי לתפקוד ראוי בתנאי לחץ בקו הדם. 

ב-1945 רצחו ערבים, ליד מצדה, צעירה יהודייה שהייתה בטיול של תנועת הנוער "גורדוניה". ראשי ה"הגנה" החליטו להיפרע מהרוצחים. הביצוע הוטל על הגדוד השני של הפלמ"ח. המג"ד פנחס (פינייה) וינשטיין נטל על עצמו את הפיקוד הישיר על הפעולה. יחד אתו השתתפו ארבעה לוחמים. מסע העונשין במדבר, בין עין-גדי למצדה, ארך ימים אחדים בתנאים קשים ביותר. מאחר שהחוליה לא איתרה את הרוצחים, חזרו המג"ד ופקודיו לירושלים. כך צריך לפעול מג"ד לוחם מעולה. רבין לא נהג כך. 

בתרמילו של פאטון נמצא קרב האקדחים בחוות רוביו. בתרמילו של רפול נמצא חיסול השודד בנחל כזיב. בתרמילו של רבין נמצאו מחדליו וכישלונותיו בפרשת פג'ה. לכן, פאטון ורפול הצטיינו כמפקדים קרביים, ורבין נמלט משדה הקרב. 

כשהתבררו ליגאל אלון ממדי הכישלון, הן בתכנון והן בביצוע, החליט להעביר את רבין לתפקיד לא-פיקודי. אלא שלסַמל הנוטרים משנות השלושים, יגאל אלון, לא הייתה הבנה מזערית בהוויית הצבא והמלחמה. עד מהרה הוא למד על בשרו, כי, בניגוד לכוונתו, נקלע נושא כליו, יצחק רבין, לעמדת פיקוד דווקא על החזית החשובה ביותר בשלב הפתיחה של מלחמת העצמאות – חזית הדרך לירושלים. כישלונו המוחלט בחזית זו גרם ישירות לנסיגת ארצות-הברית מתמיכתה בהקמתה של מדינה יהודית, ואך כפשׂע היה בין הקמת המדינה לבין אי-הקמתה (ראו להלן).

 

 

8. "אין יודע אפילו להפעיל פקודה"

 

ב"יומן שירות" כתב רבין: "אין מנוס מן המסקנה העגומה: נוכח ההכרעות הגדולות ומול סכנת הפלישה הערבית – לא היינו ערוכים כראוי. זמן רב מדי בוזבז עד שההכרה בצורך לבנות כוח עברי עצמאי חדלה להיות 'שיגעונם הפרטי' של מפקדי הפלמ"ח ונעשתה נחלת הנהגת היישוב כולו. את הזמן האבוד לא הייתה דרך להחזיר". (29) 

גם לאחר שהיה לרמטכ"ל ולראש ממשלה, לא הבין רבין שהוא וחבריו היו שותפים מלאים באחריות למחדל ההוא, ובתחומים אחדים הם נושאים באחריות עיקרית, בכך שנאבקו כקבוצת לחץ נגד הקמת צבא מקצועי וממלכתי. 

במצח נחושה, או בחוסר הבנה מוחלט האופייני לאיש, כתב רבין כי רק מפקדי הפלמ"ח ביקשו לבנות כוח עברי עצמאי. כפי שהובהר לעיל, הפלמ"ח היה בעיקר מסגרת של הכשרות להקמת קיבוצים, ומילא את התפקיד שמילא הנח"ל שהוקם לאחר פירוק הפלמ"ח. כיוון שהפלמ"ח הוקם בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא הופעל לצרכים מיליציוניים, בעיקר כדי לתרץ את אי-גיוסם של חבריו לצבא הבריטי למלחמה בגרמניה הנאצית. המסגרת המבצעית של הפלמ"ח הייתה מחלקה שתאמה לגודל ההכשרות. עד פרוץ מלחמת העצמאות לא פעל הפלמ"ח בפלוגות, שלא לדבר על גדודים, ומפקדיו ופטרוניו הפוליטיים שכנעו את עצמם, שהמחלקות הללו יגברו על הכנופיות הפלשתיניות שינסו להכשיל את הקמתה של מדינת היהודים. רבין וחבריו הכשילו כל ניסיון של בן-גוריון לבנות כוח צבאי למלחמה סדירה בעזרת אנשי "היישוב", ששירתו בצבא הבריטי, ובעזרת קצינים יהודיים ולא-יהודיים מארצות שונות, שנקראו לבוא ארצה, ולסייע להקים בה צבא. הם ביקשו לכונן את צבא ישראל על מסגרת הפלמ"ח בלבד, כדי לשלוט בו אידיאולוגית, ולהשתלט בעזרתו על המדינה העתידה לקום. יצחק רבין, שלא הוכשר להיות אלא מפקד כיתה מיליציוני, שוכנע כי הוא וחבריו מסוגלים לנהל בהצלחה את מלחמת העצמאות. לכן, נלחמו הוא וחבריו בחירוף-נפש למנוע הקמה של מסגרת אחרת, טובה יותר. 

רוברט סלייטר תיאר בספרו תקרית, שבה נחשפה גישת רבין בענייני צבא. התקרית הייתה בבחינת כתובת על הקיר לנזקים שהוא עתיד לגרום:

בתפקידו החדש (30) הצטרף רבין לדיונים הבלתי-פוסקים: האם יש להשתמש בדוקטרינה הצבאית הבריטית או בשיטות לא מקובלות, שלא נוסו עדיין והומצאו על-ידי הפלמ"ח. (31) רבין לא התלהב מהשיטה הבריטית, כפי שהוכיח בבירור בקיץ 1947, (32) כאשר סייר עם חיים לסקוב, מוותיקי ה"הגנה", שאומן על-ידי הבריטים והיה בצבאם רס"ן (מייג'ור) ולאחר השחרור שימש כיועץ ביטחוני לחברת החשמל הפלשתינית, והראה לו את יישובי הנגב שבפיקודו. ליד מגדלי שמירה מבטון שהקיפו את היישובים, ביקר לסקוב את רבין על שהוא סומך על המגדלים, וטען כי מגדלי השמירה יהוו מטרה נוחה להפגזות האויב מהאוויר ומהיבשה, ויהפכו למלכודות מוות. לסקוב, שהיה חסיד הבונקר היפני וחסיד חפירות (שוחות שועל) בהן הִרבה הצבא הבריטי להשתמש, קבל על כך שכמעט שלא משתמשים בהן ביישובים. רבין, שהיה משוכנע שהיישובים ייאלצו להתעמת רק עם כנופיות ערביות בעלות נשק קל, (33) האמין ביתרונם של המגדלים, מהם ניתן היה להשקיף למרחוק. (34) אלא שכאשר כוחות צבא ערביים זרמו דרך היישובים האלו במלחמת העצמאות, המגדלים הוכיחו את עצמם כבלתי-יעילים. לסקוב טען, מאוחר יותר, שרק היישובים בהם היו חפירות יכלו להגן על עצמם ביעילות. (35)

כשמונה רבין לקצין המבצעים של הפלמ"ח, הבין ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", איש הקיבוץ המאוחד, שלרבין ולחבריו אין הכשרה מתאימה למלחמה. הוא אמר לחברי ועד הביטחון של היישוב: "הקורס הגבוה ביותר שלנו הוא של מפקדי-מחלקות. יש בעיות בהכנת קאדרים. לא הצלחנו לפתוח בית-ספר גבוה יותר, ויש רגשי נחיתות". (36) 

גלילי לא עשה דבר כדי לשנות מצב הרה-אסון זה מאחר שכל שינוי היה עלול לפגוע באינטרסים של הפלמ"ח ושל מפלגת אחדות העבודה. 

ביקורת חריפה על כישוריהם הצבאיים של רבין וחבריו, השמיע במלחמת העצמאות קולונל דוד מרכוס, בוגר האקדמיה של צבא ארצות-הברית בווסט-פוינט, ואיש מטה בכיר במפקדת חיל המשלוח של בעלות-הברית באירופה במלחמת העולם השנייה. מרכוס עשה בארץ כיועץ מקצועי, לסייע לארגן את ה"הגנה" למלחמה הצפויה בצבאות הערביים הסדירים. בתחילת מארס 1948 אמר מרכוס לבן-גוריון: "אין גדוד שלם שאפשר להניע אותו ולשלוח אותו לקרב, ולא רק מחוסר ציוד. אין מפקד אחד שיודע להניע גדוד, (37) אין יודע אפילו להפעיל פלוגה... בפלמ"ח יש חומר אנושי מצוין, נועז, אבל מפקדיהם היודעים להפעיל כיתה ומחלקה, לא יוכלו לארגן מאתיים וחמישים איש". (38)

 

 

9. רבין וחבריו אנטי-אינטלקטואלים

 

איש לא מנע מאלון ומרבין להכשיר את עצמם ואת מפקדי הפלמ"ח האחרים להפעיל פלוגות וגדודים בקרב. הם לא עשו זאת משום שלא הבינו לחלוטין את הוויית הצבא והמלחמה ומשום שהיו להם עיסוקים אחרים. ב-1945 פיקד רבין על קורס מפקדי-הכיתות של הפלמ"ח. ב"יומן שירות" כתב:

תקופת ההכנה לקורס והקורס עצמו היו לאחרים ולי תקופה של גיבוש התורה הצבאית של הפלמ"ח: לעודד את המחשבה הצבאית העצמאית, את התושייה, את המקוריות, את הפתרון המאולתר, לפי נסיבות הקרב – ולהעדיף אותם על פני התרגולת השגרתית. תפישה זו לא יכלה להתפרנס מספרים, אף לא להיזון מניסיונם של אחרים. היא עוצבה בקורסים, בלילות ארוכים של דיונים מפרכים. היא יצרה את הייחוד הפלמ"חי. (39)

אנטי-אינטלקטואלים, שלא קראו ספרים, שזלזלו בניסיונם בן אלפי השנים של צבאות בעולם, שהאמינו כי להג של בורים יעצב תורה צבאית, לא היו מסוגלים לפקד על פלוגות ועל גדודים, לא רק במלחמת העצמאות, אלא גם אחרי שישים שנה, באינתיפאדה, בלחימה בחמאס, בג'יהאד האיסלאמי ובחיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. גם כשחיבר את "יומן שירות", בסוף שנות השבעים, לא הבין רבין עד כמה מגוחך האופן שבו הוא וחבריו יצרו את "תורת הלחימה המקורית" של הפלמ"ח. חוסר-ההבנה הזה הוא המפתח לתפקודו במחצית הראשונה של שנות התשעים, כראש ממשלה וכשר ביטחון. בראיון שנתן תת-אלוף אמציה חן (פצי) למחבר ב-2008 הוא אמר: "כל קציני צה"ל אינם אלא מ"מים, גם מפקדי האוגדות, גם הרמטכ"ל. האשם הוא רבין!" 

פשיטת פג'ה לימדה, שאפילו מחלקות לא ידעו אלון ורבין להפעיל. בתחילת מלחמת העצמאות פעלו לפעמים בהצלחה כיתות בלבד, כאשר מפקדיהן היו מפקדים טבעיים, שפיקדו על אנשיהם, לא לפי מה שלמדו בקורס מ"כים בפלמ"ח, אלא לפי הגיונם, לפי האינטואיציה ולפי המוטיבציה שלהם. תחת פיקודם של אלון ורבין היו עשרות כיתות, שיכלו לחסל פה ושם ערבים, אך לא היו מסוגלות להילחם בתיאום נגד מסגרות צבאיות גדולות יותר.

 

________ 

[הפרק השישי יעסוק בפרוץ מלחמת העצמאות; במינויו של יצחק רבין למפקד חזית הדרך לירושלים ובכישלונו המחפיר שגרם לנסיגתה של ארצות הברית מתמיכה בהקמתה של מדינת ישראל; במיתוס הל"ה; ובהדחה השנייה של רבין מתפקידו בתוך פחות משנה.]

 

הערות

 

 1. המחבר ראיין את יגאל אלון פעמים רבות, עד סמוך למותו. הראיונות האלה הוקלטו, תומללו, ומצויים בארכיון המחבר. מקצת מן החומר מצוי בארכיון המכון לתולדות כוח המגן על שם ישראל גלילי ביד טבנקין, בארכיון בית-יאיר ובארכיון צה"ל. הוא הדין לגבי ראיונות, שיאוזכרו להלן. 
2. עד נובמבר 1947, שלושה שבועות לפני שפרצה מלחמת העצמאות, היה הפלמ"ח, גם החטיבה היחידה של ה"הגנה" וגם הכוח המגויס היחיד שלה, מחוץ למנגנון, ליחידות המקצועיות. רק בנובמבר הקימה ה"הגנה" ארבע חטיבות ללוחמה סדירה כביכול: "לבנוני" בצפון, "אלכסנדרוני" במרכז, "גבעתי" בדרום ו"עציוני" בירושלים. האיחור בהתארגנות הנהגת היישוב וארגון ה"הגנה" למלחמה הוא אחד המחדלים הגדולים, שהשפיעו לא רק על מלחמת העצמאות אלא על אופייה של מערכת הביטחון של ישראל מאז, ועד כתיבת השורות הללו. אך אופייני לבורותו שב-1994, בהיותו ראש ממשלה, אמר רבין בפגישה עם עורכי העיתונים לציון הכ"ט בנובמבר: "ההישג בעצרת האומות המאוחדות היה מתרוקן ממשמעות אלמלא התכוננה ה'הגנה' למלחמת העצמאות כנגד צבאות ערב". (א"צ, 2001/1469/4). 
3. אולי היה, בעצם, רק ממלא-מקום מג"ד. ראו להלן. 
4. זאת, לדוגמה, הייתה דעתו של יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח בפרוץ המלחמה ומפקד חטיבת "הראל" אחרי הדחתו השלישית של רבין, כפי שאמר למחבר בסדרת ראיונות. מינוייו החוזרים של רבין לתפקידים בכירים למרות הדחותיו הקודמות היו בעיני טבנקין ביטוי לנוכלותו של אלון. טבנקין טען, למשל, שהמועמד הטבעי למח"ט הראשון של "הראל", היה הוא עצמו. 
5. משרת אישי. 
6. כפי שלאחר שישים ואחת שנים, עבודת המטה בצה"ל לקויה מאוד, ועל כך הצביעו אלוף-משנה עמנואל ולד אחרי מלחמת לבנון הראשונה, במחקר פנימי בצה"ל, שבגינו הוא הודח מן השירות, ו"ועדת וינוגרד" אחרי מלחמת לבנון השנייה. הדבר אינו צריך להפליא לאור העובדה, שאנשי אסכולת הפלמ"ח, ויצחק רבין בראשם, השפיעו על עיצוב צה"ל יותר מכל אסכולה צבאית אחרת. הטענה, שהפלמ"ח אינו צבא של ממש אלא מיליציה עממית, ובין היתר אין בו עבודת מטה כנדרש בכל ארגון גדול ובייחוד בצבא מקצועי, הושמעה, עוד לפני הקמת המדינה, על-ידי קצינים יהודיים מן היישוב, ששירתו במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי. הבולטים שבהם היו רב-אלוף (לימים) חיים לסקוב, אלוף (לימים) שלמה שמיר ואלוף-משנה (לימים) שלום עשת. דוד בן-גוריון קיבל את דברי הביקורת האלה, ולכן ביקש לפרק את הפלמ"ח, ולהקים צבא מקצועי. כחצי שנה אחרי שרבין מונה לקמב"ץ הפלמ"ח, אמר יצחק שדה – בתחילת מלחמת העצמאות יועצו הצבאי של בן-גוריון, מפקדו הראשון של הפלמ"ח והרמטכ"ל בפועל של ה"הגנה" בזמן "תנועת המרי" (1946): "אין בשום חטיבה מטה קרבי!" (דוד בן-גוריון, "יומן המלחמה", עמ' 312). לטענה שבמטה הפלמ"ח לא הייתה עבודת מטה של ממש קיבלתי חיזוק בראיונות עם בכירי המטה: יגאל אלון, דב צסיס, יצחק רבין, שלום חבלין, זרובבל ארבל ואורי ברנר, וכן עם שושנה ספקטור, קצינת השלישות והסעד של הפלמ"ח ועם חיים רון, קצין הסיירות והחבלה. האנשים האלה היו מלאים ביקורת כרימון על עבודת מטה הפלמ"ח, אך עקב נורמת הנאמנות ואווירת הרעות, לא נתנו פומבי לחוות-דעתם. אומנם אלוף-משנה בדימוס, ד"ר מאיר פעיל, כתב בספרו "מן 'ההגנה' לצבא ההגנה" (זמורה-ביתן-מודן) על עבודת המטה המפותחת של מטה הפלמ"ח, אך כמו יתר פרסומיו בכתב ובעל-פה, דבריו הנם תעמולה ופרסומי יחצ"נות, ולא תיאור של מציאות ממשית. 
7. כשרבין נשלח לקורס מפקדי המחלקות (הקצינים) של ה"הגנה", הוא חלה, כמתואר לעיל, וקיבל את דרגת המ"מ ללא קורס. ראו להלן. 
8. "פנקס שירות", עמ' 31. 
9. אחרי עשרים ושלוש שנים שילם גלילי לרבין בריבית-דריבית על נאמנותו, ומילא תפקיד מרכזי בשכנועו של ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול למנות את רבין לראש המטה הכללי. (סדרת ראיונות עם ישראל גלילי). כך גרם גלילי נזק שאין לו כפרה לביטחון ישראל, והדבר מצטרף לנזק העצום, שגרם כיועץ סתרים של גולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים. 
10. ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת העצמאות החליט הפיקוד העליון להכפיף את הנגב לפלמ"ח. בלא שום עבודת מטה, זימן אלון את משה נצר, מחליפו של רבין בגדוד השני, למשרדו, ופקד עליו לרדת דרומה ולקבל את הפיקוד על הנגב. לפי עדות נצר למחבר, רבין לא השתתף בפגישה. 
התהליך הזה של העדר עבודת מטה ראויה ושל קבלת החלטות לקויה במערכת הביטחון ב-1948-1947, היווה את בית-הספר של יצחק רבין לעבודת מטה ולקבלת החלטות בהיותו בצמרת צה"ל ובממשלה. סא"ל (מיל.) חיים אסא, יועצו האסטרטגי, העיד ב-1994: "יושב לו ראש ממשלה ספון בחדרו, מישהו נכנס אליו ואומר לו, אינפלציה, אינפלציה, והוא צועק עליו בחזרה, תביא פתרון. ההוא בא למחרת והביא פתרון. רבין ביקש לישון על זה לילה, צלצל לשני מיליונרים והם אמרו לו ככה וככה. בא בבוקר, קרא לההוא מהאוצר ואמר לו: מאושר! מה מאושר? מס על בורסה הוא עניין עקרוני. הוא בכלל לא קשור לדעת-הקהל,הוא לא קשור לעובדה שיש או אין אינפלציה. על זה ראש הממשלה שלנו החליט בלילה אחד, ללא ויכוח בממשלה, או באיזה פורום פוליטי זה או אחר. והופ... הכל חפיף, וכמעט הכל שלוּף מהמותן. קבלת ההחלטות של ראש הממשלה הנוכחי דומה להפליא לצורת קבלת החלטות של בוקאסה הראשון. קצת קציני צבא, קצת פקידים, סודיות של ק.ג.ב. ובום" (הארץ, 4 בספטמבר 1994). 
11. יעקב דורי מונה לרמטכ"ל ה"הגנה" ב-1939. ב-1946 הודח, ובמקומו מונה כרמטכ"ל בפועל יצחק שדה, כדי שיפקד על פיגועי "תנועת המרי" בבריטים. לאחר שנפסקה השתתפות ה"הגנה" בפיגועים בבריטים, התפטר שדה מתפקידו, בדורשו להמשיך בפיגועים, ובמשך כשנה לא היה ל"הגנה" רמטכ"ל. מסיבות מפלגתיות, לא הצליחה מנהיגות היישוב להגיע להסכמה על מינוי רמטכ"ל לקראת המלחמה. במחצית השנייה של 1947 הוחזר דורי מארצות-הברית, ומונה לרמטכ"ל, כברירת מחדל. די בעובדה, שבתקופה הקריטית שבין אמצע 1946 לאמצע 1947, לא היה ל"הגנה" רמטכ"ל, כדי להסביר מדוע הגיע הארגון בלתי-מוכן למלחמת העצמאות. ודי בעובדה, שבן-גוריון וחבריו מינו לרמטכ"ל מלחמת העצמאות אדם שלדעתם לא התאים לפקד על "תנועת המרי", כדי להטיל ספק בטוהר מניעיהם, בהבנתם ובכושר שיפוטם. 
12. נורמה זו הורישו יגאל אלון ובני דורו לצה"ל ולמדינת ישראל, והיא תקפה גם בעת כתיבת השורות הללו. היא אחד הגורמים להסתאבותה של מדינת ישראל בכלל ולהסתאבותה של מערכת הביטחון בפרט. על הסתאבות זו אין כמעט חילוקי-דעות. בראיון לגיליון ראש השנה של ידיעות אחרונות בשנת חייו האחרונה של רבין, אמר תת-אלוף במילואים, אמציה חן (פצי): "למדינת ישראל אין היכולת הצבאית לעמוד מאחורי מהלכי השלום. קראתי את דוח ועדת שמגר אחרי הטבח במערכת המכפלה. מה ששם נאמר, בפירוש, זה שצה"ל אינו אחראי למעשיו. כמו ילדים מתחת לגיל 18". באותו גיליון אמר אלוף-משנה במילואים דני רהב-וולף: "כל אחד הפך מפקד אוגדה. הצמיחו עשרות וגם מאות מפקדות חדשות, שסרבלו את המערכת ... הצבא מתנהג בלבנון כמו צאן מובל לטבח. מתנהלת מלחמת גרילה, שלנו אין תשובה עליה". (אריאלה רינגל הופמן "הסיירת תוקפת", ידיעות אחרונות, 5 בספטמבר 1994). לא רק שתפקוד מערכת הביטחון במערכת המכפלה היה הכתובת על הקיר למחדליה בפרשת רצח רבין, אלא ששתי הפרשות היו הכתובת על הקיר לתבוסת צה"ל במלחמת לבנון השנייה ב-2006. 
13. יגאל אלון אמר וכתב דברים, שסתרו לכאורה הערכה זו. הסתירה, לדעתי, מדומה, שכן רוב דברי אלון בשבח רבין ובשבח פקודיו האחרים, נאמרו ונכתבו בהתאם לנורמת הרעוּת, ובמגמה להאדיר את הפלמ"ח ואת עצמו, על-מנת לקדם את שרידותו. לפני מותו, כשהסתבר לאלון שלא יוכל להשתחרר משותפות באחריות למחדלים ולכישלונות במלחמת יום הכיפורים, כשנוכח שרבין גבר עליו במסע המפרך לצמרת הפוליטית, בעודו מקווה בכל-זאת להקדים את רבין במרוץ לראשות הממשלה, הניח אלון לשקריו הקודמים; וכאן, לדעתי, אמר דברי אמת. את דעה זו נבסס בפרקים הבאים. 
14. שבו למד גם אלון שנים אחדות קודם-לכן. 
15. רק שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, ב-7 נובמבר 1947, קרא הרמטכ"ל, יעקב דורי, בפני סגל הפיקוד הבכיר של ה"הגנה" את "פקודת המבנה הארצי", שקבעה את מבנה ארגון ה"הגנה" לקראת המלחמה. לפי פקודה זו, היו אמורות לקום עוד ארבע חטיבות מרחביות מיליציוניות, שחייליהן לא גויסו. ל"הגנה" נוספו אז עוד ארבעה מפקדי חטיבות, ועשרה מפקדי גדודים, אלא שהיה פער גדול בין מעמד מפקד הפלמ"ח ומפקדי הגדודים בפלמ"ח, לבין המח"טים והמג"דים של החטיבות החדשות, שכונו אז "מרחביות" ו"מיליציוניות". 
16. אחריות צבאית על חזית כזו מוטלת באמצע שנות התשעים על מסגרת על-אוגדתית, שבצבאות אחרים היא קורפוס, ושבצה"ל מפקד עליה אלוף. על מסגרת כזו פיקד אלוף אביגדור (יאנוש) בן-גל במלחמת לבנון הראשונה. 
17. "פנקס שירות", עמ' 31. 
18. יגאל אלון, "מגמות ומעש", ספר הפלמ"ח, הקיבוץ המאוחד, 1953, עמ' 604. מכאן שרבין היה ממלא-מקום ולא מג"ד על תקן מלא. אם הפירוש הזה נכון, אולי לא נבע לחצו של אלון על רבין להישאר בפלמ"ח מתוך הערכה לכושרו הפיקודי, אלא מתוך שביקש להשאיר בסביבתו אדם נאמן לו. מכאן שרבין קשר לעצמו כתרים, שלא הגיעו לו, וזה נדבך נוסף בהבנת אישיותו. 
19. אריה עמית-טפר פוצץ, כזכור, ביוזמתו את גשר אלנבי, אחרי שמפקדי המבצע לא תפקדו. הוא הדף ב-14 בינואר 1948, בראש כיתה, את ההתקפה הגדולה של עבד-אלקאדר אלחוסייני על גוש עציון; פיקד על קרב שיירת נבי דניאל ב-28-27 במארס 1948, אחרי שצבי זמיר, מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח, נמלט לגוש עציון; וגילה את "דרך בורמה". 
20. סגן-אלוף (מיל.) אריה טפר-עמית נפטר ב-1996. 
21. על הסמינר של בן-גוריון, ראו בספרי, "תולדות מלחמת העצמאות א' – המאבק על המטרה", זמורה ביתן, 1989, פרק שמיני: "המאבק על דמות הצבא". 
22. כשהיה רמטכ"ל בשנות השישים, ראש אג"ם שלו היה מפקד חיל האוויר לשעבר עזר ויצמן. ויצמן היה שותף לתוכניות-הנפל של צה"ל לקראת מלחמת ששת הימים (ראו להלן), ואִכזב כשלא נטל את הפיקוד על הצבא אחרי שהתברר כי רבין התמוטט נפשית. במלחמת לבנון השנייה ב-2006 הוכיח הרמטכ"ל, איש חיל האוויר דן חלוץ, כי הידע להטיס מטוס אינו מכשיר אדם לפקד על שדה הקרב ועל מלחמה. מיתוס "הטובים לטיס" הוא אחת הסיבות לתבוסת צה"ל במלחמת יום הכיפורים, שכן לפני המלחמה הסתמך הפיקוד העליון על חיל האוויר שישבור כל התקפה של האויב ומשפרצה המלחמה חיל האוויר לא סיפק את הסחורה. 
23. שירות הידיעות ב"הגנה". 
24. כך כינו אנשי תנועת העבודה את אנשי אצ"ל ולח"י, שפרשו מן המרות של המוסדות הלאומיים, שבהם שלט השמאל. צביעות אידיאולוגית, שלא לומר סכיזופרניה אידיאולוגית, היא אחד המאפיינים של רבין ושל חבריו, לא רק בצעירותם, טרם הקמת המדינה, אלא גם כשרבין היה ראש ממשלה ושר ביטחון. למרות הביקורת של השמאל הישראלי על מדיניותו הברוטלית, שלא לומר המיליטריסטית, של הליכוד בתחום הביטחון, אישרה ממשלת רבין השמאלנית בשבוע האחרון של יולי 1993 את מבצע "דין וחשבון", שבו הפגיזה הארטילריה של צה"ל מאות כפרים, הרסה אלפי בתים, הרגה ופצעה מאות לבנונים חפים פשע והבריחה מאות אלפים מבתיהם. 
25. על פשיטה זו – ראו ספרי, "תולדות מלחמת העצמאות ב’ – החודש הראשון", שם, עמ' 13-16. 
26. רוברט סלייטר, "יצחק רבין – ביוגרפיה", הוצאת עידנים, ידיעות אחרונות, 1993. 
27. לדוגמה: אמנון ברזילי, שפרסם בהארץ ב-2 בספטמבר 1994, כתבה מלוקקת ומלקקת, "ילדותו של רבין", ואספה פלד שפרסמה באותו היום בידיעות אחרונות כתבה בעלת אותו אופי: "רבין נכשל בבחינות והפך לתלמיד מצטיין". (למרות זאת, היה בכתבותיהם חומר חדש ומעניין על ילדותו של רבין ועל נעוריו, שהסתייעתי בו לעיל). התיאום בין שני העיתונים מלמד שלא יד המקרה בדבר. 
28. Patton Papers, Vol. 1., Boston 1972, pp. 328-329 .Blumenson, M. 
29. רבין, "פנקס שירות", עמ' 37. 
30. קצין המבצעים של הפלמ"ח. 
31. למעשה, משימתו בדיונים הייתה אחת: להיות שם נציגו של אלון, ולהכשיל כל הצעה שלא תעלה בקנה אחד עם האינטרסים השרידותיים והאידיאולוגיים של הפלמ"ח. 
32. אז היה רבין עדיין מפקד הגדוד השני. 
33. בפגישה המסורתית עם עורכי העיתונים בישראל ב-29 בנובמבר 1994, סיפר רבין כי בדצמבר 1946 כינס בן-גוריון את מפקדי ה"הגנה" והודיע להם כי עליהם להתכונן למלחמה סדירה מול צבאות ערביים סדירים. רבין השתתף בפגישה כמג"ד. התבטאות רבין מלמדת, ששיקר לעורכי העיתונים, או שלא הבין ב-1946 את המשמעות הצבאית של דברי בן-גוריון. מחבר השורות הללו נוטה לאפשרות השנייה. 
34. "מחשבה מקורית" זו על תפקיד המגדלים במלחמה, לא פותחה בפלמ"ח, אלא ב"הגנה" במחצית השנייה של שנות השלושים, בימי מאורעות 1939-1936 ותקופת "חומה ומגדל". דוקטרינת הגנה זו הסתמכה על כך, שאת בעיות הלחימה יפתרו הבריטים, והיא הייתה אילוץ בנסיבות אותם הימים. התקרית מלמדת ש"המקוריות" הפלמ"חאית של רבין וחבריו לא הייתה אלא שמרנות, ודבקות במושגים שהתיישנו. 
35. סלייטר, עמ' 56-57. 
36. הארכיון הציוני המרכזי 25/9342,S פרוטוקול מישיבת ועד הביטחון, 19 באוקטובר 1947. 
37. גם לא יגאל אלון ויצחק רבין. 
38. דוד בן-גוריון, "יומן המלחמה", משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1982, עמ' 274-273. את אותם הדברים ניתן לומר על צה"ל, אחרי שישים שנה, כפי שהוכיח תפקוד מפקדיו במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה והשנייה. את השורשים למחדלים אלה יש לחפש בסוף שנות הארבעים. הרמטכ"ל באינתיפאדה הראשונה, דן שומרון, אמר לא אחת שאת מחשבתו הצבאית הוא ינק מהפלמ"ח, ואין תימה בכך, כאשר שר הביטחון שלו, יצחק רבין, מזוהה עבורו עם הפלמ"ח. על "הצלחתו" של דן שומרון כרמטכ"ל דיבר שר הבינוי, תת-אלוף בנימין בן-אליעזר (פואד): "כניסת דן בישרה איזה מהפך. הוא דיבר על צבא קטן וחכם. לנו היה זמן לעקוב אחרי הדברים. ממה שמותר לי להגיד, הייתי אומר שקיבלנו צבא מסורבל. הזמן חלף, התקוות נגוזו" (ידיעות אחרונות, 5 בספטמבר 1994). אם שר בישראל, שהוא גם קצין בכיר במילואים, אומר דברים כאלה, סימן שכלו כל הקיצין. 
39. "פנקס שירות", עמ' 26.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"