العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

האם בן-גוריון היה באמת "יחיד בדורו" ?!

 

 

1. מהפך אסטרטגי של בן-גוריון 

 

ב-31 במארס 1948 קיבל יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית והמחזיק בתיק הביטחון, דוד בן-גוריון, את אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר שלו בכל חייו – לנטוש את האסטרטגיה הפַבּיַאנית (1) (דחיית הכרעה), שהדריכה את מהלכי ארגון "ההגנה" (לרבות הפלמ"ח) בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה. (2) בן-גוריון הורה לחשוף חזיתות ולגבש חטיבה מבצעית אחת, לפחות, לפריצת המצור על ירושלים ולהשתלטות על הדרך אליה ממישור החוף ועל כל התוואים השולטים עליה. זאת הייתה ההחלטה על מבצע "נחשון". יגאל ידין, קצין המבצעים של "ההגנה" והרמטכ"ל בפועל (3) התנגד להחלטה זאת, כי העריך שלא עמדו לרשותו כוחות מספיקים ליישום המבצע והוא לא רצה ליטול כוחות מחזיתות אחרות. הוא גם ידע שלמעשה לא היה מצור על העיר והבעיה הייתה תפקוד לקוי של מאבטחי השיירות של הפלמ"ח. רוב חברי המטה הכללי, שהשתתפו בדיון שהתקיים בביתו של בן-גוריון, היו בדעתו של ידין. 

החלטה חפוזה זאת, של בן-גוריון, שעלולה הייתה לסכן את עצם הקמתה של מדינת ישראל, נדונה בהרחבה בכל המחקרים והספרים על מלחמת העצמאות. רוב ההיסטוריונים, כותבי הזיכרונות והסופרים, גרסו שבן-גוריון החליט להפסיק את דחיית ההכרעה משום שהעריך שירושלים העברית נצורה, אין יוצא ואין בא, ושהחרפת המצור עלולה לסכן לא רק את קיומם של יהודי ירושלים, אלא גם את הקמת המדינה העברית. הם לא הסתייגו מן ההערכות והשיקולים של בן-גוריון, וטענו שהוא הבין יותר מראשי "ההגנה" באיזו אסטרטגיה יש לבחור, אף כי הם היו מנוסים יותר ממנו בהפעלת כוח צבאי. ואכן, ירושלים העברית לא נפלה ומדינת ישראל הוקמה; כלומר, איכות קבלת ההחלטות של בן-גוריון הייתה לעילא ולעילא.

 

2.קרב שיירת נבי דניאל

 

המחקר מעלה שההיסטוריונים, כותבי הזיכרונות והסופרים טעו והטעו. הרי העובדות העיקריות: 

ב-25 במארס הגיעה לירושלים שיירה גדולה, שלא הותקפה בדרכה. עשרות מכוניות שהגיעו לירושלים בשיירה הזאת, יצאו ממנה לגוש עציון ב-27 במארס. בדרכן חזרה לירושלים הן נתקלו במחסום שהקימו ערבים ליד דהיישה, מדרום לבית-לחם, ואש נפתחה עליהן. זה היה "קרב שיירת נבי-דניאל". (4) בקרב הזה הושמדו או נמסרו לערבים רוב המשאיות, האוטובוסים ומשורייני הליווי של השיירה וכלי נשקם של הלוחמים. מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח, צבי זמיר, נטש את רוב פקודיו וחזר, יחד עם מקצתם, לגוש עציון כדי למצוא שם מחסה. את הפיקוד על הכוח המכותר בדהיישה נטל מפקד מחלקת החוד, אריה טפר (עמית). 

את פרטי קרב נבי-דניאל לא ידע בן-גוריון בסוף מארס 1948, וגם לא אחר-כך, עד סוף חייו. המקור העיקרי שלו על הקרב הזה היה מקורבו מישאל שחם, עוזרו של יגאל ידין בנושא מלחמת הדרכים (5), שנסע באותה שיירה במשוריין של צבי זמיר. שחם ברח עם זמיר משדה הקרב וטס לתל אביב, במטוס של "ההגנה", לפני שהסתיים הקרב של טפר ופקודיו. היה לשחם אינטרס לא לדווח אמת לבן-גוריון כי בכך הוא היה מפליל את עצמו. ללא ידיעת הפרטים לא היה בן-גוריון יכול להבין שלא הכוח הערבי התחזק באותו שלב של המלחמה אלא שהכוח היהודי תיפקד רע, מפני שמפקדי הגדודים, חסרי הניסיון הקרבי, שנטלו אז את הפיקוד על השיירות ממפקדי הכיתות ומפקדי המחלקות, שהיו מנוסים הרבה יותר תפקדו רע. אף אחד לא טרח להסביר לבן-גוריון את ההתרחשות הזאת; רוב המפקדים לא הבינו אותה, ואלה שהבינו לא היו מעוניינים לגלותה כדי לא לחשוף א העובדה שמפקדי הפלמ"ח, ממפקד פלוגה ומעלה לא היו מסוגלים לפקד בקרב כפי שהעריך אז הקולונל היהודי אמריקני מרכוס בדווח שהגיש לבן גוריון ושאת הערכותיו דחו מפקדי ההגנה ובייחוד מפקדי הפלמ"ח.

 

3. הנצורים היהודים התאבדו במשוריין

 

שיירה צבאית של "ההגנה" מורכבת מאנשי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, התארגנה אז בקיבוץ חולדה והתכוננה לצאת לדהיישה כדי לחלץ את המכותרים, אבל אלה שוחררו, בתיווך בריטי לאחר שבצעו טקס כניעה למפקד הגזרה הערבי עבד אל קאדר אל חוסייני, לפני שיצאה שיירת החילוץ לדרך מחולדה. על כן שונה יעדה והוטל עליה להוביל לירושלים תגבורת ואספקה. זאת הייתה "שיירת חולדה".. קרב שיירת חולדה היה אחד הביזיונות הגדולים במלחמת העצמאות. רוב ההרוגים היהודים בקרב זה התאבדו בתוך משוריין תקוע, לאחר שחבריהם, שנמצאו במרחק של כשלוש מאות מטר מהם, לא ניסו לחלצם. מפקד הקרב הזה, שפקד לא לחלץ את הנצורים, מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, יוסף טבנקין, ודאי שלא היה מעוניין שייוודע מה אירע בו באמת; הוא נסע לתל אביב וסיפק לראש המפקדה הארצית של "ההגנה", ישראל גלילי, תיאור שקרי של האירועים. דיווח המג"ד טבנקין, שהדרך לירושלים חסומה, היה לא רק פיתוח של דיווחו המסולף, הוא גם נועד לסייע לקדם את תפיסתו האסטרטגית-לאומית: לחדול משיטת השיירות הצמודות, לכבוש את כל ארץ-ישראל המערבית, לגרש ממנה את הערבים ולהרוס את כפריהם (6). 

שיירת חולדה הייתה השיירה הראשונה במלחמת העצמאות שיצאה לירושלים וחזרה על עקבותיה, מבלי שהגיעה ליעדה, משום שמפקדיה, שאול יפה, יוסף טבנקין, עמוס חורב ואורי בן-ארי, לא היו מנוסים בהובלת שיירות ובמלחמת דרכים. ראש המפקד הארצית של ארגון "ההגנה" ישראל גלילי לא ידע את העובדות ולא הבין את המציאות הצבאית. האינטרס העיקרי שלו היה לסוכך על הפלמ"ח מפני כוונת בן-גוריון לפרק אותו. הוא לא ניסה לאמת את דיווחו הדרמטי של טבנקין, אלא העביר אותו מיד לבן-גוריון. על סמך המידע השקרי הזה החליט מנהיג הישוב העברי באותו לילה לפתוח במבצע "נחשון" בתוך עשרים וארבע שעות, כלומר, לנטוש את האסטרטגיה של דחיית הכרעה ולעבור לאסטרטגיה של הכרעה. גם הוא לא בדק מה באמת קרה ליד חולדה.

 

4. החלטה חפוזה שיצרה את הפליטים הפלשתינים

 

בן-גוריון לא הכיר כאמור את פרטי המציאות הצבאית בחזית העיקרית, בין מישור החוף לירושלים; הוא קיבל החלטה מהפכנית בחיפזון, על סמך דיווח שקרי שקיבל מכלי שני. ההחלטה הזאת הולידה את בעיית הפליטים הפלשתינים שכן על-מנת לפתוח את הדרך לירושלים הוטל על כוחות "מבצע נחשון" לכבוש את הכפרים הערביים שבין חולדה לירושלים, להרוס את הבתים ולגרש את תושביהם. תהליך קבלת החלטה כה דרמטית מבחינה צבאית, מבחינה מדינית, מבחינה מוסרית ומבחינה היסטורית היה לקוי. בן-גוריון לא ניסה לאמת את הדיווח שקיבל. הוא לא נסע לחולדה, מרחק של פחות משעה מתל אביב, לא שוחח עם מפקדי המִשנה ועם הלוחמים וגם לא שלח את יגאל ידין כדי לבדוק מה אירע, ואם מה שאירע מצדיק שינוי מהפכני וסיכון כל החזיתות האחרות. אילו ידע את האמת, ואילו הפיק את הלקחים הנכונים מההתרחשויות בגזרת הדרך לירושלים בין 25 ל-31 במארס, אולי היה מגיע למסקנות אלה: 

א. הדרך מירושלים לגוש עציון חסומה; 
ב. תפקוד מפקדי הגדודים של הפלמ"ח בגיזרה הזאת רע מאוד ומקצתם מתנהגים כפחדנים בתנאי קרב; 
ג. אין לסמוך על דיווחים של מפקדי הפלמ"ח; 
ד. אין לסמוך על שיקול דעתו של ישראל גלילי. 

לכן לא שינוי מהפכני של האסטרטגיה דרוש היה לישוב העברי אלא שינוי מהפכני בארגון הכוח, במבנהו ובמערכת הפיקוד שלו, כדי שיהיה אפשר ליישם את האסטרטגיה שנקבעה בתחילת המלחמה. לא היו לבן-גוריון יועצים שמסוגלים לסייע לו לראות את המציאוּת הצבאית כמות שהיא. היו ויש לו היסטוריונים שחיפו ומחפים על כישלונותיו ומחדליו.

 

5. תכנון לקוי של המבצע

 

לא רק תפקודו של בן-גוריון כקברניט המלחמה היה פגום אלא גם תפקודו של הרמטכ"ל בפועל וראש אגף המבצעים, יגאל ידין, שתכנן את המבצע. ידין מינה למפקד מבצע "נחשון" את איש "השומר הצעיר" והפלמ"ח לשעבר, שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי", שלא היה לו ניסיון קרבי, ולמפקדי הגדודים במבצע הזה מינה את מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח יוסף טבנקין שכל בקרב שיירת חולדה, את מפקד קורס הקצינים ששירת כקצין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, חיים לסקוב ואת איש ה"הגנה" הוותיק אלדד אוורבוך שפיקד אז על גדוד ב"גבעתי". 

כמו בן-גוריון, גם ידין לא הכיר את פרטי המלחמה על הדרך לירושלים. על סמך דיווחיו של יוסף טבנקין הציב ידין שני גדודים בגזרת קיבוץ חולדה, ואילו בגזרת שער הגיא – קריית-ענבים, הגזרה העיקרית במלחמת הדרכים לירושלים, הציב גדוד אחד בלבד, בפיקודו של המפקד הבלתי אמין טבנקין. את מפקדת המבצע מיקם בקיבוץ נען, לא רחוק מחולדה, כדי שתהיה קרובה לחטיבת "גבעתי" ולכוח העיקרי של המבצע. לפיכך, היו מפקד "נחשון" ושני שלישים מהכוחות של המבצע רחוקים מן ההתרחשויות העיקריות. 

מפקד הגזרה עיקרית, טבנקין, לא היה מתאים לתפקידו. התוצאה: היהודים לא השתלטו על הדרך ממישור החוף לירושלים במבצע "נחשון", וגם לא במבצעים שבאו אחריו, "הראל", "יבוסי", "מכבי" א' וב', "בן-נון" א' וב' ו"יורם". במבצעים אלה לא נפרצה הדרך אלא נחסמה עוד יותר. חסימת הדרך, עקב הארגון הלקוי, הייתה תוצאה של חולשתם הפיקודית והנפשית של המפקדים. לוחמים רבים מאוד נהרגו לשווא במערכה הזאת. על-פי ההיגיון של נתנאל לורך, אביגדור בן-גל ורון בן-ישי, שנותוח בפרק קודם, זאת הסיבה לא לחשוף את הליקויים, שמא תיפגענה המשפחות השכולות. 

אחרי קרבות מרים, שנמשכו יותר מחודשיים, נמצא פתרון הנדסי לבעיית הדרך לירושלים: בתחילת יוני 1948 פרצו אנשי "סולל בונה" את "דרך בורמה", אותה גילה אריה טפר בהלכו ברגל עם עוד שני אנשים מירושלים לחולדה. דרך זו הייתה תחליף מסַפק לכביש תל אביב–ירושלים.

 

6. מורשת מלחמה שקרית

 

אחת מסיבות כישלון המבצעים הצבאיים שנועדו לפתוח את הכביש הזה הייתה האיכות הלקויה של תהליך קבלת ההחלטות, וכוונתי למקבלי ההחלטות בכל הדרגים: יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל בפועל, יגאל ידין, מפקד חטיבת "הראל", יצחק רבין, מפקד הגדוד הרביעי, יוסף טבנקין, מפקד פלוגה א' של הפלמ"ח, אורי בן-ארי ואנשים נוספים רבים. 

רוב הספרים והמחקרים על מלחמת העצמאות, שמקצתם הוזכרו לעיל, שיבחו והיללו את החלטתו של בן-גוריון כהחלטה של "האחד בדורו". הטענה שבן-גוריון הבין את הנסיבות הצבאיות יותר מכל אנשי הצבא הבכירים והמנוסים, אף כי לא היו לו הכשרה צבאית וניסיון צבאי, הייתה לחלק ממורשת מלחמת העצמאות ומההיסטוריה האסטרטגית של מדינת ישראל, והעניקה לגיטימציה ל"חזון", בתחום הביטחוני-אסטרטגי, של מנהיגים לאומיים שלא היו להם הכשרה והבנה בתחום הזה. זאת אחת מסיבות ליקויי תפקודם של ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול במשבר שלושת שבועות ההמתנה שקדמו למלחמת ששת הימים; של ראש הממשלה גולדה מאיר בתקופה שקדמה למלחמת יום-הכיפורים ובמלחמת יום הכיפורים; של ראש הממשלה מנחם בגין במלחמת לבנון; של ראש הממשלה יצחק שמיר בתחילת האינתיפאדה הראשונה; של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בלוחמה הזעירה נגד החיזבאללה בדרום לבנון ובלוחמת האנטי-טרור נגד החמאס והג’יהאד האיסלאמי ברצועת עזה לפני הסכם אוסלו; של ראש הממשלה ושר הביטחון שמעון פרס בפרשת מבצע "ענבי זעם" ובלחימה בטרור של החמאס והג'יהאד האיסלאמי, של ראש הממשלה אהוד ברק בחילת האינתיפאדה השנייה ושל ראש הממשלה אהוד אולמרט במלחמת לבנון השנייה.

 

הערות

 

 1. על שם הקונסול והמצביא הרומי, קווינטוס, פאביוס מקסימוס ורוקוסוס קונקטאטור (המתמהמה), שהתפרסם במסגרת המלחמה הפונית השנייה נגד חניבעל, באסטרטגיה שפיתח של דחיית הכרעה. תנועת הפאביאנים שקמה באנגליה במאה העשרים נקרא על שמו משום שניסתה לעשות תיקונים חברתיים בצורה הדרגתית. כך נהג גם בן-גוריון בפרוץ מלחמת העצמאות. 
2. למרות שבן גוריון קבע אסטרטגיה של דחיית הכרעה, רוב מפקדי הפלמ"ח, שהיו נאמנים לאופוזיציה הפוליטית לבן גוריון משמאל ולמפלגת מפ"ם, הפרו שוב ושוב את הפקודות ונקטו בפעולות תוקפניות נגד הערבים ובכך הסלימו את המלחמה. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה הטבח שביצעו אנשי הגדוד הראשון של הפלמ"ח ובייחוד מחלקתו של רחבעם זאבי (גנדי) בכפר הערבי בלד א-שייח' ליד חיפה בסוף דצמבר 1947 לאחר שהערבים ביצעו טבח ביהודים בבתי הזיקוק בחיפה, כתגמול על רצח של כמה פועלים על-ידי אצ"ל. 
3. רב אלוף יעקב דורי, הרמטכ"ל של ארגון ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות חלה עוד לפני פרוץ המלחמה וכמעט לא תפקד במהלכה. 
4. הקרב לא התחולל ליד אתר "נבי דניאל". השם הזה ניתן לו כי מלווי השיירות של הפלמ"ח שלא הכירו את הגזרה שדרכם נחסמה ב"נבי דניאל" 
5. "יומן המלחמה", 1982, עמ' 323; ארכיון צה"ל, 75\290-922, עדות של מישאל שחם בפני סא"ל י. אשד, בסדרת ראיונות ב-1959. 
6. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם יוסף טבנקין בשנות השבעים והשמונים; יוסף טבנקין, "המפנה במלחמת העצמאות: מתקפת גדוד פלמ"ח "הפורצים" במבצעי נחשון והראל, אפעל: יד טבנקין, 1989.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"