العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

התבוסה בחזית ירושלים - ההדחה השנייה

 

 

1. ההחמצה הגדולה

 

מלחמת העצמאות התחילה להתגלגל בעצימות נמוכה באחד בדצמבר 1947, למחרת המלצת העצרת הכללית של האו"ם, ב-29 בנובמבר, לסיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל, לחלוקת הארץ ולהקמת שתי מדינות: יהודית ופלשתינית. הייתה זאת האינתיפאדה (1) הרביעית של ערביי ארץ-ישראל נגד המפעל הציוני ולמרות שהיו דיבורים על מלחמה, כל השחקנים הראשיים בדרמה הארץ-ישראלית לא הטמיעו בתפקודם שאינתיפאדה היא מלחמה וגם שלאינתיפאדה ההיא היה פוטנציאל של מלחמה סדירה. כולם טעו אז בהערכת ההתפתחויות: הממשל האמריקני ורוב ראשי המדינות שתמכו בחלוקה טעו בהערכתם, שהמלצת העצרת הכללית לא תגרום למלחמה, והיהודים יצליחו לנטרל בקלות כל גילוי של התנגדות של ערביי ארץ-ישראל; מנהיגי היישוב היהודי היו שותפים להערכות הללו, ולא התכוננו למלחמה, אפילו לא לאינתיפאדה, שלא לדבר על מלחמה סדירה; שליטי ברית-המועצות קיוו בטעות כי מדינת ישראל תהיה גרורה סובייטית, שתסייע להם לעקור את מאחזי המערב במזרח התיכון; שליטי מדינות ערב ומנהיגי ערביי ארץ-ישראל העריכו בטעות כי רוב חברות האו"ם לא יאשרו את ההמלצה, ולכן לא התכוננו לאפשרות שהם כן יאשרו, ולא שיערו שלא ניתן יהיה לסכלה אלא במלחמה. לזכותם של מקבלי ההחלטות ב-1948-1947 צריך לזכור שטעויות מהסוג הזה מאפיינות את רוב השליטים ברוב המלחמות בהיסטוריה, לרבות המלחמות הגדולות במאה העשרים שקדמו למלחמת העצמאות והשפיעו עליה: מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. 

פרוץ המלחמה כה הפתיע את כל הנוגעים בדבר, עד כי הם לא זיהו אותה בתחילה, וסברו שהמדובר במהומות, או ב"מאורעות" נוסח שנות העשרים והשלושים. שתי העדות היריבות בארץ-ישראל לא התכוננו למלחמה. היהודים היו מוכנים יותר עקב מאבקם הממושך בטרור הערבי ובעקבות השתתפותם במלחמת העולם השנייה לצד בעלות-הברית, וכתוצאה מלחימתם בבריטים בשנות הארבעים. לפיכך, לא מנהיגי היהודים, אלא מנהיגי ערב, גרמניה ובריטניה הם שגרמו בהחלטותיהם ובמדיניותם לגיבוש הכוח הצבאי העברי. הכוח הזה לא התאים לאתגר הצבאי שניצב בפני היהודים בדצמבר 1947. 

חברי הפיקוד היהודי העליון העריכו שלא תהיה מלחמה, אלא אולי בהתאם לתוכנית המקורית של האו"ם, מקץ שנתיים, כאשר יסתיים תהליך הקמת שתי המדינות בארץ-ישראל, בחסות האו"ם. הם העריכו כי הפלמ"ח יוכל לחסל את גילויי ההתנגדות של ערביי ארץ-ישראל, וכי נותר די זמן להקמת צבא יהודי, ממלכתי ומקצועי. את הצבא יקימו בעלי מקצוע בשובה ובנחת, בשעה שהיחידות המיליציוניות של ה"הגנה" יבלמו את פיגועי הערבים. הם לא הבינו, כפי שראשי מערכת הביטחון של ישראל לא הבינו, לפחות עד מלחמת לבנון השנייה ב-2006, שלחימה בטרור דורשת מיומנות גבוהה, ובלוחמת הפרט, אף גבוהה ממלחמה סדירה. 

מלחמת העצמאות צברה תנופה במהירות – עד כדי איום אסטרטגי על האפשרות ליישם את המלצת העצרת הכללית. בן-גוריון וחבריו להנהגה ביקשו למנוע הסלמה, והחליטו על אסטרטגיה פאביאנית (2) של דחיית הכרעה, לפחות עד הקמת המדינה. כדי שאסטרטגיה זו תצליח, היה על יחידות הפלמ"ח לבצע את משימותיהן כהלכה. (3) 

הטעות האסטרטגית החמורה ביותר של היהודים נגעה לירושלים, שבה התגוררו כמאה אלף יהודים, ללא עורף כלכלי התיישבותי וללא יכולת לקיים את עצמם ללא עזרה מתמדת מן החוץ. לפי המלצת האו"ם, ירושלים אמורה הייתה להיות עיר בינלאומית בשלטון האו"ם. המנהיגים הציוניים השלימו עם אובדן השליטה על ירושלים. יצחק גרינבוים, (4) חבר הנהלת הסוכנות, העריך בישיבת ההנהלה, בפברואר 1948, ש"הנצרות ... לעולם לא תמסור לידינו את ההשפעה המכרעת על ירושלים, ואין בכוחנו להילחם גם נגד הנוצרים וגם נגד המוסלמים". (5) בן-גוריון וחבריו העריכו, כי אפילו אם תתלקחנה מהומות בחלקים אחדים של ארץ-ישראל, ישרור בירושלים שקט, שהרי הערבים לא יעזו לתקוף עיר בינלאומית, ולקרוא תיגר על מעצמות-העל. לפיכך, הייתה ההיערכות הצבאית היהודית בירושלים גרועה יותר מאשר בכל אזור אחר: ישראל עמיר, מפקד המחוז, לא התאים לתפקיד של מפקד מבצעי, רק כוחות מעטים גויסו מקרב תושבי העיר, ועד המלצת האו"ם הייתה רק פלוגת פלמ"ח אחת בכל המרחב בין גוש-עציון מדרום לעטרות מצפון, ובין בית-הערבה ממזרח ללטרון במערב. ירושלים הייתה ממוקמת בלב המרחב הזה. עד שהודח, כמתואר לעיל אחרי כישלון פעולת פג'ה, פיקד יצחק רבין על מרחב ירושלים מטעם הפלמ"ח והוא היה לכאורה המומחה לענייני ירושלים. 

יצחק רבין היה קצין המבצעים של הפלמ"ח, ועליו הוטל, לדבריו, "לטפל במיוחד בנושא ירושלים והבטחת הדרך אליה" לרבות גוש-עציון. (6) יגאל אלון הטיל על רבין את הפיקוד על הגזרה, ונטל לעצמו את האחריות הישירה לכוחות הפלמ"ח בנגב ובגליל, מאחר שהעריך שבצפון הארץ ובדרומה יתעוררו הבעיות הצבאיות הקשות באמת. אלון טעה, ובעקבות טעותו מצא רבין את עצמו, עד מהרה, מפקד על החזית העיקרית של המלחמה – חזית הדרך לירושלים. זו הייתה הזדמנות חייו בתחום הצבאי, והוא החמיצה משום שהיא הייתה למעלה מיכולתו. היהודים הובסו בחזית זו, ואך כפשׂע היה בין הקמתה של מדינת ישראל לבין אי-הקמתה, בגין אותה התבוסה. כשהתבררו ממדי הכישלון ותפקודו הלקוי של רבין לאנשי הפיקוד העליון, הוא הודח מתפקידו לאחר ארבעה חודשים. 

להגנת רבין ניתן לומר, שהאחריות לחזית הדרך לירושלים ולכוחות הפלמ"ח במרחב הוטלה עליו אחרי שפרצה המלחמה, מבלי שהיו לו כלים לבצע את תפקידו כהלכה. תפיסת רבין, כמפקד צבאי, הייתה, שעליו להמציא את הגלגל, ולא ללמוד מניסיון אחרים. לפיכך, לא התעמק בניסיונם של הצבאות השונים במלחמות דרכים בהיסטוריה בכלל ובמלחמת העולם השנייה בפרט. הוא אפילו לא למד ולא הפיק לקחים ממלחמת הדרכים, שהתנהלה בארץ-ישראל ב"מאורעות" 1936- 1939, למרות שמלחמת הדרכים שהתפתחה בחזית ירושלים, בדצמבר 1947, דמתה בכול לאותה המלחמה באותה הגזרה, עשר שנים קודם-לכן, אלא שרבין לא טרח לדעת זאת. הכלים והשיטות למלחמה שעליה פיקד רבין, התפתחו באופן כאוטי, תוך כדי המלחמה, כתגובה להתרחשויות. השפעתו הישירה של רבין על ההתפתחויות בשדה הקרב ובקו הדם הייתה מוגבלת מאוד. תפקודו מציב סימן שאלה על משמעות העובדה שהוא סיים בהצטיינות את בית-הספר "כדורי" שהרי תלמיד משתדל ללמוד מתובנותיהם ומניסיונם של אחרים לפני שהוא ניגש להמציא את הגלגל. רבין ניגש ישר להמציא את הגלגל בלא שהיה גאון כממציא המקורי בתקופה הקמאית. 

ניתוח טופוגרפי של ארץ-ישראל וניתוח היכולת הצבאית הערבית, בסוף 1947, היו מלמדים כי נקודת התורפה של היישוב היהודי היא הדרך מהשפלה לירושלים. יהודי העיר היו זקוקים למאה טונות אספקה ביום, לפחות, מהשפלה, ואותה ניתן היה להביא רק בדרך העולה משער-הגיא, דרך הכפר הערבי סריס, הר הקסטל ודיר יאסין. רק הדרך המערבית לירושלים הייתה פתוחה בפני היהודים. 

מטרת המלחמה של הערבים הייתה לכפות על הממשל האמריקני לסגת מתמיכתו בהמלצת האו"ם, ולמנוע בכך את הקמתה של מדינת ישראל. זאת הם ביקשו להשיג על-ידי שיוכיחו למקבלי ההחלטות במעצמות ולדעת הקהל בעולם, כי לא ניתן להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל ללא מלחמה כוללת במזרח התיכון שתפגע באינטרסים של המערב, ותגרום אולי לעימות בין ברית-המועצות לארצות-הברית, עימות שעלול להוליך למלחמת-עולם שלישית. בניתוק מאה אלף יהודי ירושלים ממקורות אספקתם, בהרעבתם ובאחזקתם כבני-ערובה, יכפו על היהודים מלחמה כוללת, שגם ראשי מדינות ערב לא רצו בה. אם ינצחו במלחמה, ישיגו את מטרתם, ומדינה יהודית לא תקום. ההיסטוריה והגורל ייעדו את יצחק רבין לסכל זאת, והוא נכשל. ארצות-הברית חזרה בה מתמיכתה בהקמתה של מדינת ישראל, והציעה למועצת הביטחון של האו"ם לבטל את החלטת כ"ט בנובמבר. אבל מאחר שלמרות תבוסת היהודים בחזית הדרך לירושלים ונסיגת האמריקנים, קמה המדינה היהודית, בעיקר בזכות נחישותו ומנהיגותו של בן-גוריון – נשכחה התבוסה בצהלת השמחה, או הושכחה. 

למעשיו בארבעת החודשים הגורליים האלה הקדיש רבין, בשני כרכי הביוגרפיה שלו, רק עמוד וחצי (עמ' 38-39), שהנתונים בהם רחוקים מן המציאות. ללמד שהאיש אינו אמין!

 

2. אבטחת שיירות

 

ההתקפה הערבית המאורגנת הראשונה התרחשה ב-30 בנובמבר בבוקר, בדרך לירושלים. בשעה 08.12 ירו ערבים בצומת כפר סירקין על אוטובוס שהסיע עשרים ואחד נוסעים יהודים מנתניה לירושלים. חמישה נוסעים נהרגו. כעבור עשרים דקות תקפה אותה הכנופיה, אוטובוס אחר, שהסיע יהודים מחדרה לירושלים. שני נוסעים נהרגו. דוד שאלתיאל, מפקד שירות הידיעות (ש"י) ב"הגנה", הציע להגדיר את הפיגוע כפלילי, לפגוע בראש הכנופיה, ולא לגמול לערבים אחרים. דרך מחשבתו של ראש הש"י מבססת את הטיעון שראשי מערכת הביטחון העריכו שלא תפרוץ מלחמה, ושיש להתייחס לפיגועים כאל אירועים נקודתיים ומוגבלים. הם לא הבינו, שהפיגועים האלה הם חלק מלוחמה זעירה, וכוונתם להסלים את המצב, לגייס את הערבים למלחמה ולגרור אליה את מדינות ערב. 

אחרי הפיגוע מינה יגאל ידין, ראש אגף המבצעים (אג"ם) במטכ"ל, את מישאל שחם, מפקד גליל הדרום, לאחראי למלחמת הדרכים והשיירות במטכ"ל. למחרת הורה ידין לכל המפקדים הבכירים ב"הגנה" להכריז ביחידותיהם על כוננות מבצעית נגד פיגועים בדרכים. בפקודה נאמר, שמפקדי החטיבות יהיו "אחראים באופן ישיר בפני הפיקוד העליון להפעיל את תוכנית הבטחת הדרכים במרחב הפעולה של החטיבה, לרבות הנפות והערים". (7) באותה העת היו ל"הגנה" ארבע חטיבות מרחביות: חטיבת "לבנוני" בצפון הארץ, חטיבת "אלכסנדרוני" במרכזה, חטיבת "גבעתי" בדרומה, וחטיבת "עציוני" בירושלים. מפקדי החטיבות, שלא היו מוכנות למלחמה כראוי, לא היו מסוגלים להקדים תרופה למכה, והפיגועים בדרכים הפתיעו אותם, את פקודיהם, כמו גם את הציבור היהודי כולו. 

הפעולה הראשונה של ה"הגנה" בחזית הדרך לירושלים הייתה הוצאת ארבעה אנשים מן המילואים ("הרזרבה") של הפלמ"ח בירושלים – שני בחורים ושתי בחורות – חמושים בשני אקדחים ושני רימונים, לפטרל במונית על הכביש שבין הבירה לבין שער-הגיא. הפעילות היחידה שהייתה לארבעה בגזרת הפטרול שלהם, בשבוע הראשון, הייתה אבטחת מכוניתו של בן-גוריון בשער-הגיא, שעה שהנהג החליף צמיג בגלל תקר. החוליה הייתה הגרעין הראשון של יחידת מלווי השיירות, "פורמנים", שהוקמה באותו השבוע בירושלים, ואנשיה היו מילואי פלמ"ח. 

בשלושה בדצמבר נקרא משה נצר, מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, חברו של רבין, שגדודו התפרס, כאמור, על כל דרום הארץ, לפגישה בהולה עם הפיקוד העליון. בפגישה השתתפו דוד בן-גוריון, ישראל גלילי ויצחק שדה. בן-גוריון הציע לנצר, לפי עדותו, את הפיקוד על הדרך לירושלים, ואמר: "ירושלים היא מרכז הכובד, בירושלים יוכרע גורל המערכה. ההכרעה בחזית ירושלים היא הכרעה על גורלה של המדינה היהודית, אך גם גורל הנגב חשוב". בן-גוריון אִפשר לנצר לבחור בין פיקוד על הדרך לירושלים לבין פיקוד על הנגב. נצר, שלא הבין אז את חשיבותה של חזית הדרך לירושלים, בחר בנגב, והפסיד את הזדמנות חייו להימנות עם המצביאים של מלחמת העצמאות. (8) 

בשבעה בדצמבר נהרג יהושע גלוברמן, חבר מטכ"ל ה"הגנה", בדרכו לתל אביב, אחרי שעשה בירושלים שלושה ימים, כוועדת חקירה של יחיד, לחקור את מחדלי ה"הגנה" שאפשרו לנערים ערביים להעלות באש את המרכז המסחרי היהודי, שמאחורי מלון "המלך דוד". גלוברמן היה מיועד לפקד על כל חזית ירושלים, ובשלושת הימים שעשה בעיר התחיל לארגן מחדש את כוחות ה"הגנה" ובכלל זה את יחידות הפלמ"ח. בין לטרון למסמיה נפתחה אש מן המארב על מכוניתו, והוא נהרג. מותו הבהיר לאנשי הפיקוד העליון, כי האזור, שאמור היה להיות שקט, הוא החזית העיקרית במלחמה. 

בתשעה בדצמבר, עשרה ימים אחרי פרוץ המלחמה ויומיים אחרי מותו של גלוברמן, הטיל יגאל ידין על הפלמ"ח את האחריות לאבטחת הדרך בין תל אביב לירושלים. יגאל אלון מינה את רבין לפקד על החזית. אחרי ימים אחדים העביר רבין פקודה בכתב למילואי הפלמ"ח: 

האויב החל בהתקפה כללית על היישוב במגמה לשבור את כוחו הכלכלי ולחסלו פיסית. האויב מתנכל לכבישים וליישובים מרוחקים במגמת ניתוק ובידוד מוחלט. כוחות המשטרה והצבא הבריטיים משתפים אתו פעולה ומבצעים את ה"תוהו ובוהו" המובטח. (9) 

א. המטרה: למנוע את האויב מביצוע זממו ולהעתיק המערכה לשטחי האויב ובסיסיו. 

ב. התפקיד: להבטיח שיירות אספקה ונוסעים בדרכים לירושלים – לטרון, ירושלים – ים-המלח, ירושלים – כפר-עציון. (10) 

כפי שילמד הקורא, שום משימה לא בוצעה! 

באותם ימי בראשית המלחמה, הוצאה פלוגה ח' הירושלמית מן הגדוד השני של הפלמ"ח, והייתה הבסיס להקמת הגדוד השישי. צבי זמיר, סגן מפקד הגדוד השני, מונה להקים ולפקד על הגדוד החדש, שכלל גם את הפורמנים (מלווי השיירות). במקביל, גויסו מילואי גוש דן, והקימו את הגדוד החמישי בפיקודו של שאול יפה. תפקיד הגדוד החמישי היה לאייש בסיסים לאורך הדרך לירושלים, בין בית הקרן הקיימת, ליד צומת בית דגון, ועד קיבוץ חולדה, וללוות שיירות. על שני גדודי הקו פיקד יצחק רבין. הוא היה מח"ט הקו, ומטהו היה מטה הפלמ"ח על שפת הים בתל אביב.

 

3. גם לא חכמים אחרי מעשה

 

יום אחד אחרי שקיבל את הפיקוד, ספגו פקודיו של רבין מכה קשה: ב-11 בדצמבר הושמדה שיירה שעשתה את דרכה מירושלים לגוש-עציון. עשרה אנשים נהרגו ושלוש משאיות מלאות אספקה נבזזו, והועלו באש. באותה השיירה נסעו עשרים ושישה אנשים, ובהם איש הפלמ"ח מפקד הגוש, דני מס; איש הפלמ"ח יצחק יעקב (יצה), סגנו, ושמונה נוטרים חמושים בשישה רובים. השיירה הותקפה כשהגיעה לברכות שלמה, בקילומטר הארבעה-עשר מירושלים. 

ב"קרב שיירת העשרה" דני מס, יצחק יעקב ואנשי קיבוץ רבדים, שהיו כולם אנשי פלמ"ח, נטשו את גזרת הקרב וברחו בנסיעה לאחור למשטרת בית-לחם. אחרי זמן-מה הסתלק, על ג'יפ של המשטרה, גם אליהו בר-חמא, מפקד הנוטרים. כל המפקדים נטשו את פקודיהם. 

השמדת השיירה לגוש-עציון, ותפקודם המביש של המפקדים בקרב, חשפו את הליקויים הבסיסיים של מערכת הביטחון של היישוב בתחילת המלחמה, ואת היומרה חסרת הבסיס של הפלמ"ח (שמפקדיו מסוגלים לתפקד בתנאי לחץ תחת אש), שרבין היה אחד האחראים לה ובגזרה שהוא פיקד עליה. אבל לגבי אותו שלב התחלתי של המלחמה, ניתן היה לעבור לסדר היום על משגי העבר, לו איתרו רבין וחבריו מיד את הליקויים, והפיקו לקחים. אך אפילו לתחקר קרבות לאחר מעשה הם לא רצו ולא ידעו, והסתפקו בחיבור דוחות שקריים של מפקדים שכשלו. אחרי שדני מס נטש את פקודיו, היה על רבין להדיחו מפיקוד על גוש-עציון, וגם למנוע ממנו פיקוד מבצעי. זה לא קרה. מאחר שדני מס המשיך בתפקידו כאילו מאום לא אירע, ואפילו קוּדם, אחרי חודש, לסגן מפקד הגדוד השישי, לא איחרו התוצאות לבוא: באמצע ינואר 1948, היה דני מס אחראי לאחד האסונות הכואבים ביותר במלחמת העצמאות: לנפילת הל"ה בדרך לגוש-עציון, בגזרת אחריותו של יצחק רבין. 

ב-19 בדצמבר ירו ערבים על שיירה בשער-הגיא, ומן היריות נהרג יונה רסין, מפקד בכיר ב"הגנה". למחרת פשטה יחידת פלמ"ח על הכפר דיר איוב, מצפון לכניסה לשער-הגיא, ופוצצה בית. ההסלמה במלחמה הואצה. ב-26 בדצמבר נהרגו ארבעה נוסעי שיירה סמוך לסריס. (11) אחד ההרוגים היה הנס בייט, מנהל המחלקה לעליית הנוער בסוכנות היהודית. 

ב-30 בדצמבר סיכם הש"י את חודש המלחמה הראשון בחזית הדרך לירושלים: "הדרך מירושלים עד לוד נמצאת תחת פיקוח תמידי של כנופיות ערביות. הן הקימו נקודות ביקורת לאורך הכביש והן בודקות את זהותו של כל עובר ושב. כל יהודי שנמצא בין הנוסעים דינו מוות. הבודקים נמצאים בחיפוי-אש מעמדות שבצד הכביש ובתעלות. אדם שנסע [בדרך זאת] לפני שלושה ימים סיפר שנעצר לא פחות משלושים פעמים". (12) לפי הדיווח, ברור שרבין נכשל, אלא שלא תוצאות מוכחות הנחו את מדיניות המינויים ב"הגנה" ובפלמ"ח, אלא שיקולים מפלגתיים וכיתתיים, ואלה מנעו פגיעה ברבין והסקת מסקנות לגביו. 

גם בן-גוריון וחברי הפיקוד העליון האחרים לא קראו את הכתובת על הקיר. מלחמת הדרכים בכל הארץ, ובייחוד בגזרת ירושלים, סיכנה את היהודים באובדן חלק יקר מן האליטה הלוחמת שלהם, וריתקה אליה כוחות רבים כבר עם פרוץ המלחמה. היא חשפה את חולשת היהודים לעיני כול, ועוררה ספקות בממשל האמריקני לגבי אפשרות הביצוע של המלצת האו"ם.

 

4. מיתוס הל"ה

 

בגזרת אחריותו של רבין התחוללה אחת הפרשיות הקשות במלחמת העצמאות: מותם לשווא של שלושים וחמישה לוחמים. באותה מלחמה, כמו בכל המלחמות, היו אירועים רבים, שבהם נהרגו אנשים לשווא, והתרחשו הרבה פרשות קשות. לפרשת הל"ה שמורה "זכות ראשונים". בגלל ראשוניותה ומפני שרבין היה אחראי לאסון, נוצר מיתוס, כך שהציבור לא יֵדע מה באמת התרחש. על מיתוס הל"ה התחנכו תלמידי בתי-הספר, חברי תנועות נוער וחיילים, והוא נמצא בבסיס מורשת הקרב של צה"ל ובתשתיתה של רוח האומה. 

חיים גורי, משורר הפלמ"ח, שהיה שליח בהונגריה בעת נפילתם של הל"ה, כתב שם את אחד השירים הידועים ביותר של מלחמת העצמאות, בגוף ראשון רבים, בשם החללים וכצוואתם: "הנה מוטלות גופותינו". בבית השלישי כתב גורי:

לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה. 
הוא זוכר מלותינו עד תום. עוד קניו לוהטים 
ודמנו מותז בשבילים שעל-שעל. 
עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם. 
האוּמנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים 
ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה

מסקנה: את החללים האלה, ואת האופן שבו הם מצאו את מותם, אסור לבקר כי הם עשו כל שהיה לאל ידם. 

בשנת 1990 הוציאה מפקדת קצין חינוך ראשי את הספר "פרשת הל"ה, מורשת גוש-עציון". בספר לא נכללו ממצאים חדשים, שלא פורסמו על הפרשה. לעומת זאת, נכתב שם ש"בין הנופלים בקרב זה מטובי המפקדים והלוחמים בפלמ"ח ובחי"ש באותה תקופה, ובראשם הסמג"ד דני מס הי"ד, סטודנטים רבים שנטשו את ספסל הלימודים בשלבים שונים ויצאו לאחוז בסיף. הייתה זו אבדה נוראה לכוחות המגן העבריים. מכה קשה לגוש-עציון הנצור, והוכחה נוספת לחומרת מצבו הביטחוני, עקב ניתוק היישוב היהודי. קרב גבורה זה הפך לאחד מסמלי מלחמת הקוממיות כולה בעיני היהודים ואף בעיני הערבים, שהערצתם נתונה עד היום ללוחמים נועזים אלו". (13) הדברים מופרכים מעיקרם. אין זה מקרי שבשעה שאנשי החינוך של צה"ל החליטו לחבר את הספר הזה, ולהוציאו לאור, היה יצחק רבין שר הביטחון, והוא היה שקוע עד צוואר באינתיפאדה הראשונה שכישלון צה"ל בה הביא את הסכם אוסלו. 

בספר "תולדות מלחמת הקוממיות", שכתבו קציני ענף היסטוריה מהמטה הכללי (יצא לאור בראשונה בשנת 1959 ומאז הופיע בעשרות מהדורות) כתוב: גוש-עציון "נחלש מאוד וזקוק היה לתגבורת כוח-אדם ולתוספת תחמושת. או-אז הגיע לירושלים מפקד גוש-עציון, והחלטתו הייתה לשוב ברגל ועמו החימוש והתגבורת שיצליח לכנס". (14) הדברים האלה אינם אמת. 

יחידה מעורבת מהפלמ"ח ומחטיבת "עציוני", בפיקודו של דני מס, סגן מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח, יצאה בחופזה לגוש-עציון אור ליום 15 בינואר אחרי חצות. המטרה הייתה להביא פלסמה וחומרי רפואה לפצועים, שנפגעו בקרב ביום הקודם. מס ופקודיו תעו בדרך, חזרו לירושלים לפנות בוקר ובלילה יצאו שוב מהר-טוב, מבלי שהמפקד ואנשי הפלמ"ח ביחידה הוחלפו. כבר ב-15 בינואר החישו הבריטים את הפצועים לבית-חולים בירושלים, וכשיצאה היחידה לגוש-עציון בשעה 11 בלילה כבר לא היו שם הפצועים. בשל מקצועיות לקויה ועייפות, תעה מס בדרכו, נכנס עם פקודיו ב-16 בינואר בבוקר לכפר הערבי צוריף, שבו היה ממוקם בסיס אימונים של הערבים. ה-35 נפלו בקרב. 

פרשת הל"ה לא תוחקרה אז וגם לא אחרי-כן, ולקחיה לא הופקו. רבין לא הקדיש לה באוטוביוגרפיה שלו אפילו מילה אחת – אף שהתרחשה בגזרת אחריותו ואף שהיו לה השלכות חמורות על המוראל של היישוב היהודי והעצימה את נכונותם של הערבים להסלים את המלחמה.

 

5. נסיגת ארצות הברית

 

בחודש השני של המלחמה (ינואר 1948) הורע מצב התחבורה היהודית בדרך לירושלים. בתשעה בינואר נורתה אש, סמוך לכפר סריס, על שיירה של משאיות ריקות, שירדה מירושלים לשפלה. מן היריות נהרג אהרון אגסי, אחד הנהגים, חבר קיבוץ שריד. ב-18 בינואר הותקפה שיירה ליד הקסטל. מן היריות נהרגו אלתר רכניצר, מזכיר קיבוץ מעלה-החמישה, ואליעזר פרסקי, נער בן שש-עשרה מקריית-ענבים. תשעה מהנוסעים ומהמלווים נפצעו. אחרי ארבעה ימים שוב ירו ערבים על שיירה ליד הקסטל, והרגו את יונתן ויסברוד מדגניה א' ואת רות סימון מעין-גב, ופצעו עוד שניים. 

ב-25 בינואר הבחינו אנשי תצפיות של פלוגה ח' של הפלמ"ח, שחמישה ערבים תופסים עמדות בין הקסטל לבין אבו-גוש. מטה אבטחת השיירות בירושלים שלח הודעה לשיירה לא לצאת מחולדה, ומחלקת פלמ"ח, שמנתה עשרים וארבעה לוחמים בפיקודו של יעקב ישראלית, יצאה ברגל מקריית-ענבים לתקוף את הערבים. כשישראלית ופקודיו הגיעו סמוך למארב, התברר להם שהכוח הערבי מונה כחמישים איש. ישראלית לא שלט בכוחות. הערבים הזרימו תגבורות מכל הסביבה, ולעומתם לא שלח אליהו סלע (רעננה), מפקד פלוגה ח', כל תגבורת. עשרה אנשי פלמ"ח נהרגו, והיתר ניצלו הודות להתערבותם של שלושה משוריינים בריטיים, שירו על הערבים במכונות-ירייה, והבריחו אותם. 

בפברואר החריפו הערבים את פיגועיהם בדרך לירושלים. ב-25 באותו החודש הם הרגו את הנהגים שמואל שילוני ומשה גלסקי, ופצעו שלושה-עשר נהגים אחרים, מלווים ונוסעים. ב-29 בפברואר נהרגו ישראל גרינפלד ושמואל מזרחי, שני מלווים מן הפלמ"ח. באותו הלילה נפגשו נציגי כפרים ערביים, מסביבות ירושלים, עם המפקדים הערביים ועם מפקד המתנדבים העירקיים, והחליטו להגביר את ההתקפות על השיירות בין לטרון לירושלים. הם קבעו מיקום למארבים, ומינו אחראים למבצעים. 

בחילופי יריות עם תוקפי אחת השיירות באחד במארס, נהרגו רפאל זילברמן, מפקד נווה-אילן, נוח טייכנר ושמעון שופטן, שני פקודיו, ונפצעו נוסעים ומאבטחים. 

הפלמ"ח הובס במלחמת הדרכים עוד לפני שהתחילה המלחמה. ההוכחה לכך הייתה "שיירת העשרה" על כל היבטיה. בפברואר הייתה התבוסה עובדה מוגמרת, ובממשל האמריקני התקיימו דיונים על השלכותיה לגבי המשך תהליך הקמתה של מדינה יהודית. כשהיה ראש ממשלה בפעם הראשונה, כתב רבין מאמר, "המערכה על ירושלים", ובו הודה בתבוסה, מבלי שנטל על עצמו את האחריות: "חודש מארס [1948] היה תקופת השפל של כוחותינו ואולי תקופת השיא של הכוחות הערביים, ואין זה מקרה, לדעתי, שדווקא בחודש מארס נסוגה ארצות-הברית מתוכנית החלוקה וחזרה לתוכנית הנאמנות של האו"ם על ארץ-ישראל. זו הייתה הפעם הראשונה ולא האחרונה, שבה קבע המצב הצבאי את המדיניות". (15) 

ב-24 בפברואר נפתח הדיון בשאלת ארץ-ישראל במועצת הביטחון של האו"ם. וארן אוסטין, נציג ארצות-הברית, הציע להקים ועדה, שתקבע אם ההתרחשויות בארץ-ישראל מסכנות את השלום בעולם. (16) ב-16 במארס הודיע שר החוץ מרשל לשגריר אוסטין על הסכמת הנשיא טרומן לנטוש את התמיכה בהקמת המדינה היהודית, בעקבות החמרת המצב הצבאי בארץ-ישראל שם. (17) שלושה ימים לאחר-מכן, ב-19 במארס, הודיע אוסטין במועצת הביטחון של האו"ם, כי ארצות-הברית נסוגה מתמיכתה בהקמתה של המדינה היהודית, וממליצה להנהיג בארץ-ישראל משטר של נאמנות האו"ם. (18) 

הערבים ראו בהצהרת אוסטין הצלחה לאסטרטגיה שלהם, וכאות להעדר תמיכה בינלאומית ביהודים. הוועד הערבי העליון הודיע שלא יסתפק במשטר הנאמנות, אלא ימשיך במלחמה עד שתקום מדינה ערבית אחת בכל ארץ-ישראל: "לא נסתפק בניצחונות ראשונים", כתוב בהודעה. "נמשיך עד שנניף את דגלנו מעל כל פלשתין". הקונסול האמריקני בירושלים דיווח למשרד החוץ, שהערבים האופטימיים נוטים להגביר את פעילותם הצבאית, ו"שהיהודים אומרים שהם יילחמו לבדם". (19) 

מנהיגי "היישוב" לא הבינו שהאמריקנים נסוגו מתמיכתם בהקמתה של מדינה יהודית בגלל כישלונות ה"הגנה" בשדות הקרב, ובעיקר בגלל הכישלונות בחזית, שעליה פיקד יצחק רבין. הם הונו את עצמם שממשל טרומן נכנע ללחץ המדיני של הערבים. לכן, למרות התבוסה האסטרטגית-מדינית, המשיך רבין לפקד על חזית הדרך לירושלים והמשיך להיכשל ולהכשיל.

 

6. הדחת רבין

 

ב-21 במארס, לפני הצהריים, יומיים אחרי הצהרת אוסטין, עלתה לירושלים שיירה של עשרים משאיות ושישה משוריינים. באחד המשוריינים נסעו יצחק בן-צבי, נשיא הוועד הלאומי, ורחל, רעייתו, שחזרו מהלוויית עֵלי, בנם, שנהרג בבית-קשת ארבעה ימים לפני-כן. הטייסים דניאל בוקשטיין וציבי, שחגו מעל השיירה בשני מטוסים של שירות חיל האוויר, דיווחו למפקדה על מצב הדרך. חמש מאות ערבים חמושים, שלבשו מדים של הצבא הבריטי, ארבו לשיירה בין שער-הגיא ובין הכפר סריס, וירו כדורים נותבים על המשאיות, והציתו אותן. כמה מהמטענים התלקחו. במשאית האחרונה שבשיירה נהרגו הנהג, יעקב גולדברג, וחברו, ישעיהו גרודנר. רק במקרה לא נלכדה כל שיירת 21 במארס. תפקוד מפקד השיירה והמלווים היה לקוי. כוח החילוץ מקריית-ענבים איחר, והתצפית האווירית לא נוצלה. 

עשרים משאיות ושני משוריינים יצאו מתל אביב לכיוון ירושלים, לאחר יומיים, בערב פורים, 23 במארס. השיירה חנתה במושבה עיקרון (מזכרת-בתיה) מדרום לרחובות. נהגים אחדים הציעו למפקד לצרף את השיירה לשיירה אחרת, שיצאה מעיקרון זמן קצר לפני הגיעם אליה, אך המפקד העדיף ללון בעיקרון, ולצאת לדרך עם שחר. השיירה הייתה מוכנה בשעה 5 בבוקר, אך לא יצאה לדרך, מפני שחיכתה למכוניות נוספות מתל אביב. בשעה שבע הגיעו עשר משאיות וחמישה משוריינים, שמלוויהם הוזעקו בשעות הקטנות של הלילה מבתיהם וממסיבת-פורים באולם "מוגרבי". עתה מנתה השיירה שלושים משאיות ושבעה משוריינים, לרבות פורץ-מחסומים, בפיקודו של זרובבל הורביץ, איש הפלמ"ח. זמן קצר לפני-כן פרסם המטכ"ל תקנות לנסיעה לירושלים. אחדות מהמשאיות בשיירת פורים לא עמדו בתקנות הללו. ערבים מהכפרים ליד עיקרון ראו את השיירה בחנייתה הארוכה. באותו הבוקר ירדה מירושלים שיירה של חמישים משאיות, שמונה אוטובוסים ומכונית-גרר ללא מטען, והגיעה לשפלה בשלום. אחרי שהשיירה עברה את שער-הגיא, נערכו לוחמים ערבים מהכפרים בית-סוריק, בית-מחסיר, חירבת אלאומר וצובא להתקפה על השיירה העולה לירושלים, וקיוו לשלל רב. 

השיירה יצאה לדרך בשעה 8 בבוקר ב-24 במארס. (20) ידוע שהגיעה לשער-הגיא בשעה 14.15. בתחנת-השאיבה התחתונה בשער-הגיא חנתה יחידה צבאית בריטית. שלושה חיילים בריטיים ניסו לעצור את השיירה, וצעקו: "ערבים הניחו מארבים במעלה הכביש ליד סריס!" איש לא שעה אליהם, ומפקד השיירה הורה לנהגים להמשיך בנסיעה. פורץ-המחסומים סילק אבנים מהכביש, ליד קבר שייח' עלי, אחרי המשאבות התחתונות ולפני סריס. המשאית החמישית בטור עלתה על מוקש, התבקעה לשניים, וחסמה את הכביש. אש נורתה מן הגבעות. האש שהחזירו המשוריינים לא פגעה בתוקפים, שישבו בחפירות מוסוות. בחילופי היריות נפגע אחד המשוריינים ומשאיות אחדות נתהפכו. הורביץ ואחדים מפקודיו נסעו בפורץ-המחסומים לקריית-ענבים, הזעיקו עזרה, חזרו עם שני משוריינים בפיקוד צבי זמיר, המג"ד, ותחת אש חזקה פינו את הדרך מהמכוניות הפגועות. מפקד הכיתה הרשקוביץ יצא מן המשוריין, עמד על הכביש תחת האש, עצר את מכוניות השיירה הבאות מתל אביב, והורה להן לחזור ללטרון. משאיות ומשוריינים אחדים נחלצו, ונסעו לקריית-ענבים. 

שבע שעות נמשך הקרב. מהמחנה שליד תחנת-השאיבה יצא אל הכביש המפקד הבריטי של היחידה הקטנה, עצר את המכוניות של השיירה שהגיעו אל התחנה, והכריז שהדרך חסומה. הבריטים ירו בתוקפים, נתנו תחמושת למלווי השיירה, והזעיקו עזרה. כוח בריטי, במשוריינים, הגיע למקום הקרב, חילץ את הניצולים, וירה אף הוא בתוקפים. אחדים מהם נהרגו, ואחרים ברחו. שבע משאיות חזרו לחולדה לפנות ערב. שתי משאיות ומשוריין חזרו לקיבוץ גזר בליווי בריטי. 

בקרב "שיירת פורים" נהרגו ארבעה יהודים וארבעה-עשר כלי-רכב הושמדו. חלק מהמטען נפל בידי הערבים וחלקו נשרף. יעקב אייגס, מי שהיה בצוות פורץ-המחסומים, כתב: "לאחר מקרה זה ירד מתח האנשים, כי היו נואשים למצוא דרך להעברת האספקה לירושלים הנצורה. לאחר שכוחנו דלל ותגבורת פסקה מלהגיע, התחיל הייאוש מכלה בכול". (21)

למחרת פרסמו העיתונים הערביים בארץ-ישראל מאמרי ניצחון. באחד מהם נכתב: "מפקד הכוח הערבי, אהרון אבו ראזי, עם שלוש מאות לוחמים ערבים, מיקשו את הכביש וחסמו אותו במחסום מאבנים ומקרשים, והשמידו שיירה של משאיות בדרכה לירושלים". 

"שיירת פורים" הייתה הקש ששבר את גב הגמל, לא רק ליעקב אייגס ולחבריו, מלווי השיירות, אלא גם לבן-גוריון ולידין. מה שלא הבין רבין, כראש ממשלה, כשכתב את מאמרו, הבינו בן-גוריון וידין עוד בשנת 1948. בסוף מארס הם החליטו להדיח את רבין מהפיקוד על הדרך לירושלים, ולמנות במקומו את שאול יפה, מפקד הגדוד החמישי, שהיה עד אז פקודו. הם גם החליטו להקים כוח מיוחד של חמש מאות לוחמים, שיפתח את הדרך לירושלים, ועל רבין המודח הוטל לוודא, שחמש מאות הלוחמים האלה ירוכזו מיחידות הפלמ"ח. מינויו של יפה אמור היה להיכנס לתוקפו ב-29 במארס, ומטהו נועד "לחלוש על כל גדודי הקו ולהיות אחראי לאבטחת הקו מכל הבחינות", כאמור בפקודה, שהעביר ידין למטה הפלמ"ח. (22)

 

 

7. "למנוע קטסטרופה"

 

בוסת הפלמ"ח בחזית הדרך לירושלים גרמה לבהלה בקרב מפקדי העיר עצמה, ומפקדי הפלמ"ח בגזרה. אירועי "שיירת פורים" הבהירו להם, שהם מנותקים למעשה, ושמעטים הסיכויים שיקבלו מן השפלה תוספת לוחמים והשלמת ציוד לחימה. במברק ששלח דויד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים ב-26 במארס, לידין, קצין המבצעים של ה"הגנה", ולאמנון זעיר (רודי) – שתִפקד כ"קונסול ירושלים" בתל אביב – נכתב שנשק רב הלך לאיבוד, ושחטיבת "עציוני" אינה יכולה לצייד אפילו מחלקת עתודה אחת לפעולות יזומות ולמכות נגדיות. "דאג לשליחת מקלעים, רובים ותת-מקלעים. דחוף", נכתב במברק. בשמונה בבוקר למחרת שלח שאלתיאל מברק ליוסף אבידר, ראש אגף האפסנאות במטכ"ל, ודרש ממנו נשק ותחמושת. ב-28 במארס בשעה 10.45 בבוקר, שלח ציון אלדד, קצין המבצעים של "עציוני", מברק דומה לשאלתיאל ולזעיר, (23) ובאותו היום בצהריים שלח שאלתיאל מברק לגלילי, לידין ולזעיר: "עשו כל המאמצים לשלוח עוד היום שיירה עם אוכל וציוד, ואם אפשר גם אנשים. תצרפו לשיירה נהגים מגויסים. אין להשיג נהגים כאן. לשיירה חשיבות יוצאת מן הכלל, מכל הבחינות". שאלתיאל גם ביקש להצניח, אם אפשר, נשק ותחמושת מהאוויר, בייחוד פצצות למרגמות. עוד מברק שלח שאלתיאל בשעה 10.30 בלילה לדב יוסף, מושל ירושלים, ששהה אז בתל אביב, וארגן משלוחי אספקה לירושלים: "הגישו העזרה מיד, למנוע קטסטרופה... מצב האספקה בירושלים מחריד. עם אובדן כלי-הרכב בדרך מכפר-עציון, יש לעשות מאמץ מוגבר להבטיח מזון לעיר ללא איחור, עוד בראשית שבוע זה". ב 30 במארס הודיע שאלתיאל במברק לידין: "דחוף – רימוני הגנה ופצצות 3 אינטש. הרזרבה בידנו אפסית", וחזר על הצעתו, להטיל את התחמושת מהאוויר, או להטיסה לים המלח ומשם להעלותה לירושלים עם שיירה של מפעל האשלג. 

בשבת, 27 במארס ולמחרת היום, התחולל ליד דהיישה, מדרום לבית לחם, קרב שיירת נבי דניאל. בקרב נפגע קשה כוח מלווי השיירות: נהרגו חמישה-עשר לוחמים ושבעים ושלושה נפצעו. עשרה משורייני ליווי, ארבעה אוטובוסים, עשרים וחמש משאיות משוריינות ומאה וחמישים כלי-נשק, הושמדו ונפלו בידי הערבים. למרות שיצחק רבין פיקד עדיין על החזית, לא הוא, אלא יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, חש במטוס לגוש-עציון ב-27 במארס, לנסות ולסייע משם, באלחוט, לנצורים בנבי דניאל. למפקד הפלמ"ח היה ברור באותו שלב שאין לסמוך על רבין בתנאי לחץ וברגעי משבר. (24) יום אחרי אסון שיירת נבי-דניאל, ביקש אליהו סלע, מפקד פלוגת הפלמ"ח בקריית-ענבים, במברק ממטה הפלמ"ח לשגר אליו, בהטלה ממטוס, כדורים למכונות-ירייה: "אין לי אף כדור אחד". יצחק לוי, ראש הש"י הירושלמי, דיווח לאיסר בארי, מפקד הש"י הארצי: "בעיר בהלה בקשר להספקה ... המצב עלול להתפתח למהומות רעב". חיים סלומון, יושב-ראש ועדת-המצב הירושלמית, שלח מברק לדב יוסף: "תובעים באופן נמרץ לגייס כל כלי-רכב משוריין בשביל אספקה לירושלים. ירושלים כבר רעבה, ואם, חס וחלילה, תישבר רוחם של התושבים, קיימת סכנה להתמוטטות כללית בחזית ההגנה של העיר. לדעתנו, תושבי הארץ במושבות, בערים ובהתיישבות, חייבים לתת חלק ממנתם להזנת תושבי ירושלים. אנו דורשים פעולה ממשית ורואים חובה לעצמנו להעמיד אתכם על חומרת המצב ועל התוצאות העלולות להתפתח לכושר עמידתם של העיר והמחוז". 

מכבי מוצרי, מתאם השיירות לירושלים מטעם הפלמ"ח, ועוזרו של רבין לחזית קו ירושלים תל אביב, הבריק לרבין ולידין ב-28 במארס, עוד לפני שחולצו אנשי שיירת נבי דניאל (כדי לשלוח את המברק הזה עזב מוצרי את רמת-רחל, ונסע למטה חטיבת "עציוני" בעיר): "למרות המכות שקיבלנו, אין ברירה אלא לגשת מיד לחידוש התחבורה בין תל אביב לירושלים". מוצרי דרש לשלוח מיד לירושלים חמישה-עשר משוריינים ופורץ-מחסומים אחד, תחת פיקודו של עמוס חורב, ולשלוח שלוש מחלקות פלמ"ח וארבעה מפקדי מחלקות לקריית-ענבים ולמעלה-החמישה, כדי לתגבר את הפלמ"ח החונה שם, לתפוס בסיסים בשער-הגיא ולאבטח את השיירות, וכן לקיים תצפית אווירית על כל שיירה, כל שעות נסיעתה. "אם לא נחדש מיד את התחבורה, ירושלים תרעב. אחר-כך יהיה קשה עוד יותר לעשות זאת". 

אם התכוונו לזעזע את מנהיגי היישוב ואת מפקדי ה"הגנה", השיגו שולחי המברקים את מטרתם. המנהיגים והמפקדים – שלא עלו מתל אביב לירושלים ולא ראו בעיניהם את המצב בה (על-אף בקשות שאלתיאל) – סברו שירושלים עומדת להתמוטט. מנקודת-מבטו של בן-גוריון היו המברקים הוכחה ניצחת לתבוסת ה"הגנה" ובעיקר לכישלון מאבטחי השיירות בפיקוד רבין. 

ב-31 במארס נטש בן-גוריון את האסטרטגיה הפביאנית במאבק על הקמת המדינה, ואימץ אסטרטגיה של הכרעה צבאית נגד ערביי ארץ-ישראל. החלטה זו, יותר מכל החלטה אחרת לפניה, בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה, קבעה את אופיו של הסכסוך היהודי-ערבי בכלל, והישראלי-פלשתיני בפרט, מאז ועד עתה. כל השיקולים המדיניים-אסטרטגיים של בן-גוריון היו נגד החלטה זו, אך התבוסה בחזית, שעליה פיקד רבין, כפו אותה עליו, להערכתו. נקודת השבר שגרמה לבן-גוריון לבצע תפנית של מאה ושמונים מעלות באסטרטגיה שלו, התחוללה ביום האחרון של חודש מארס. באותו הלילה הוא גיבש את הערכתו שכוחות ה"הגנה" בכלל, וגדודי הפלמ"ח בפרט, אינם מסוגלים לגַבות את מדיניותו, ואינם מסוגלים לשבור את הטרור הערבי, בלא להיגרר למלחמה כוללת. אירוניה של ההיסטוריה היא שב-1993 גיבש ראש הממשלה רבין את מדיניותו ביחס לאופי ההסדרים עם הפלשתינים ועם מדיניות ערב, אחרי שנוכח שצה"ל אינו מסוגל לגַבות מטרות לאומיות טריטוריאליות במחיר שדעת הקהל הישראלית והבינלאומית מוכנה להשלים אתו. בשני אירועי התפנית האלה, שבהם קרסה מערכת הביטחון של היישוב היהודי, מילא רבין תפקיד שלילי, עד כדי סיכון עצם קיומה של המדינה הציונית: ב-1948 כמפקד חזית הקו לירושלים, ובשנים 1994-1987, כשר ביטחון, ראש ממשלה ורמטכ"ל-על בלוחמה הזעירה בחיזבאללה בדרום לבנון, ובמלחמה באינתיפאדה בארגון חמא"ס ובג'יהאד האיסלאמי בארץ-ישראל (ראו להלן). 

בסוף מארס 1948 ניצב בן-גוריון בפני ברירה חד-משמעית: להרים ידיים ולוותר על מטרת-העל – הקמת מדינה יהודית עצמאית, לאחר חודש וחצי – או לנטוש את האסטרטגיה שלו, שהתבססה על השקפת-העולם שלו ושל חבריו, עם כל הסיכונים הכרוכים בדבר, לא רק לתקופה הקרובה אלא גם לטווח הארוך. התבוסה בחזית לא הותירה לו ברירה אלא לבחור בחלופה השנייה. לפיכך, אסיים את תיאור התבוסה בחזית ירושלים שאותה עיצב ועליה פיקד יצחק רבין, ואת ניתוחה בהצגה מפורטת של קרב 31 במרס, הוא קרב שיירת חולדה, החותם את התקופה שבה פיקד רבין על חזית הדרך לירושלים ומהוה את המורשת האמיתית שלו.

 

 

________ 

[הפרק השביעי יעסוק בחורבן שהשאיר יצחק רבין בחזית הדרך לירושלים לאחר הדחתו וביחידות הפלמ"ח שפעלו שם. הקטסטרופה שנבעה מ"מורשתו" באה לידי ביטוי באסון "קרב שיירת חולדה" שכפה על המצביא העליון של המלחמה, מנהיג היישוב היהודי, דוד בן-גוריון, לנטוש את האסטרטגיה המועדפת עליו, של דחיית הכרעה, ולעבור לאסטרטגיה של הכרעה, שעיצבה את יחסי הערבים והיהודים למשך עשרות שנים עד כתיבת שורות אלה.]

 

הערות

 

 1. אז כינו אותן "מאורעות" שהתחוללו ב-1920-1921, 1929, 1936- 1939. פירוש המילה "אינתיפאדה" (انتفاضة) בערבית היא "התנערות". הפלשתינים השתמשו בביטוי זה לראשונה במלחמה בעצימות נמוכה שפתחו נגד מדינת ישראל בדצמבר 1987. 
ב-1999 פרסם יגאל אייל את ספרו על מאורעות 1836- 1939 וקרא לו: "האינתיפאדה הראשונה". באוקטובר 2008 כינה חבר הכנסת אביגדור ליברמן את המהומות בין יהודים לערבים בעכו ביום הכיפורים: "אינתיפאדה בלב ישראל". 
2. על שמו של קווינטוס פאביוס מאקסימוס, שנבחר לדיקטטור של רומא בשנת 217 לפנה"ס, ושניהל את מלחמת-ההתשה וההשהיה נגד חניבעל. מתנגדיו הרבים הדביקו לו את הכינוי "קונקטאטור" (המשתהה). פאביוס נמנע מקרב, ובזמן שהרוויח חיזק את הצבא הרומאי, הוריד את המוראל של הקרתגונים, וכרת בריתות. הוא הכיר בעליונות הצבאית של חניבעל, אבל ידע שמאזן הכוח הלאומי נוטה לטובת הרומאים. לכן, העדיף לדחות את קרב ההכרעה ולהתיש את האויב בדקירות-מחט צבאיות. רומאים רבים מיררו את חייו, אבל בזכות האסטרטגיה שלו ניצחה, בסופו של דבר, רומא את קרתגו. 
3. ובדומה לכך, כדי שמדיניות הסכם אוסלו מ-1993 תצליח, היה על מערכת הביטחון לבצע את משימותיה כהלכה. לכישלון בשתי התקופות היו גורמים דומים והיו תוצאות דומות. 
4. הארכיון הציוני המרכזי, תיק 2/45, מסמך 28, פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 11 בפברואר 1948. 
5. לא מעט ישראלים סבורים כך גם עתה. 
6. רבין, "פנקס שירות", עמ' 38. 
7. ארכיון צה"ל, תיקי מטכ"ל. 
8. ראיון עם משה נצר. שישה במארס 1978. 
9. לטיעון הזה לא היה על מה לסמוך. 
10. "ספר הפלמ"ח" ב', עמ' 91-92. 
11. במקום הוקם היישוב שורש. 
12. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא, 30 בדצמבר 1947. 
13. בן יעקב, פרשת הל"ה, "מורשת גוש-עציון" עמ' 32. 
14. "תולדות מלחמת הקוממיות", עמ' 91. 
15. רבין, "המערכה", עמ' 24-43. 
16. מסמכי משרד החוץ האמריקני, עמ' 655 - 657. 
17. שם, עמ' 728-727. 
18. שם, עמ' 742-741. 
19. שם, עמ' 753. 
20. גולני, עמ' 32-31. 
21. אייגס, עמ' 76. 
22. ארכיון צה"ל, ארכיון הפלמ"ח, מאת מנהל אגם אל הילל, הבולגרים: הנדון, קו ירושלים, סיכום החלטות, 26 במארס. 
23. המברק הזה והמברקים להלן מצויים בתיקי חטיבת "עציוני" ובתיקי חטיבת "הראל" בארכיון צה"ל. 
24. לקרב שיירת נבי דניאל הקדשתי פרק שלם בספרי "ממשבר להכרעה", שהוא כרך ד' בסדרת ספרי, "תולדות מלחמת העצמאות".

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"