العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

הפיקוד העליון הישראלי

 

 

 

1. סביבה מאיימת

 

כל הפרטים וכל המערכות שורדים בסביבה רוויית-איומים, פנימיים וחיצוניים. זה נתון קבוע שאינו ניתן לשינוי, אף שרבים חולמים לשנותו מאז ומתמיד. זה גם מצב המדינה, מצב תת-המערכות הפועלות בה ומצב המערכת הבינלאומית. המערכת הפוליטית, שבמסגרתה אנחנו חיים ופועלים, נוצרה רק בציוויליזציה הנוכחית של ייצור המזון, וממילא רק אז החל עידן הפוליטיקה, במובן המצומצם של ניהול מערכות לא-טבעיות (ראו להלן). מדובר בזמן אבולוציוני קצר מאוד. 

היגיון קיומה של המדינה: לאפשר לפרטים ולחבורות לא-טבעיות לאחד את כוחם, כדי לנטרל איומים חיצוניים ולמנוע מהם לאיים אלה על אלה. מראשית קיומה המדינה לא רק מנטרלת, אלא גם מאיימת על מי שהיא אמורה להגן וכן על מדינות אחרות ועל ארגונים לא-מדינתיים. 

איומים על מדינות, קיימים, מתרבים ומשתכללים ללא הרף, אך לא תמיד הם ניכרים לכול. תובנת האיומים האלימים על המדינה מובנית ומובנת לאינטליגנציה הפוליטית, ואיכותה היא פרמטר מרכזי להבדיל בין מדינאים לעסקנים – כמו בין וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, לבין נוויל צ'מברלין, קודמו בתפקיד; או כמו בין דוד בן-גוריון לגולדה מאיר. בן-גוריון, שהייתה לו תובנת האיומים האלימים על המדינה, ידע להעריך את אישיותו של צ'רצ'יל, וכתב לו: "הצלת לא רק את חרויותיהם ואת כבודם של בני עמך". (1) 

בכל המדינות היו מאז ומעולם מערכות ביטחון, שבמרכזן היו צבאות, אך לא הכול מבינים את חיוניות הצבאות, גם לא כל ראשי המדינות ומפקדי הצבאות ובוודאי לא העסקנים שבהם ואלה שמחפשים לעשות למען בתיהם. לא מעטים מבין המכונים "הומניסטים" רואים בצבאות גידול ממאיר – גדול האיומים הפנימיים, שבמקום להגן על המדינה, מסבכהּ במלחמות. הנביא ישעיהו תיאר את המצב הזה על דרך השלילה: לדבריו, רק באחרית הימים, כאשר ינהל הקב"ה את המערכת הבינלאומית, ימירו המדינות "חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". (2) כדי להדגיש את הרעיון האבסורדי, שמא אנשי שלחי שלום עכשיו יטענו: אחרית הימים עכשיו! הוסיף ישעיהו, שהאיומים ייתמו כאשר "גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". (3) הוא העריך שגם יפי-הנפש הקנאים ביותר לא ישערו שכך יקרה. את הנוכחות המתמדת של המלחמה ביטאו הוגי דעות רבים. המדינאי והפילוסוף הפוליטי ניקולו מקיאבלי קבע בתקופת הרנסנס: "אי-אפשר למנוע מלחמה; אפשר רק לדחות אותה לתועלתם של אחרים". (4) על ראיית המציאות המפוקחת שלו הושמץ מקיאוולי על-ידי האוטופיסטים. הפילוסוף הצבאי הפרוסי במאה התשע-עשרה קרל פון קלאוזביץ קבע, "המלחמה היא המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים". (5) כיוון שניהול המדינה (פוליס) הוא מדיניות (פוליטיקה), הרי המלחמה נוכחת בכוח, לפי קלאוזביץ, תמיד. רוב אנשי "סוף המלחמות עכשיו" לא טרחו לקרוא את קלאוזביץ. ברטולד ברכט, המחזאי הגרמני בן המאה העשרים, שם בפיו של הכומר במחזהו "אמא קוראז'" את הקביעה: "מלחמה היא כמו אהבה, תמיד היא מוצאת דרך". ברכט המחזאי, ששם ללעג את הכומר, שהתנגד לקביעה זו, אך במקרה זה בא לקלל ונמצא מברך.

 

2. מצעד האיוולת

 

האחריות לנטרל איומים אלימים על המדינה – בעיקר, חיצוניים, אך גם פנימיים – מוטלת על הפיקוד העליון (Supreme Command). הגוף הזה פועל בשמות ובמבנים שונים, רשמיים ובלתי-רשמיים, בכל המדינות הדמוקרטיות. הוא פעל גם בעבר ברוב המדינות, שכן שליטה ריכוזית מוחלטת ויעילה בידי אדם אחד על הפעולות לבטחון המדינה, אינה אפשרית, ובוודאי לא במלחמות. ברוב המקרים בהיסטוריה הייתה הפרדה בין השליט, שייצג את הדרג המדיני, לרמטכ"ל, שייצג את הדרג הצבאי, בייחוד כשהשליט לא היה איש צבא, אך העריך ש"מלחמה היא עסק רציני מדי מכדי להשאירו לגנרלים". (6) דוגמאות: ההפרדה בין דוד המלך לשר צבאו יואב, בממלכת ישראל בימי בית ראשון; בין פרנקלין ד' רוזוולט, נשיא ארצות-הברית, לראש מטה הצבא, גנרל ג'ורג' מרשל בארצות-הברית במלחמת העולם השנייה, ובין בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, לבין הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ, כעת. גם כשראש המדינה פיקד ישירות על הצבא – כמו ריצ'ארד לב-ארי, מלך אנגליה, צ'ינגיס-חאן, מייסד האימפריה המונגולית, או נפוליון בונפרטה, קיסר צרפת – היה לו מטה או עוזרים בכירים, ולאחר דיאלוג אתם קיבל את החלטותיו. ביטול הדיאלוג, כפי שעשה נפוליון, לפני המסע נגד רוסיה ב-1812 ובמהלכו, השפיע לרעה על ההחלטות ועל התוצאות. אפילו גאון כנפוליון לא היה מסוגל לשלוט על "הצבא הגדול" (Grande Armée), שמנה חצי מיליון איש. 

תפקיד הפיקוד העליון לנסח דוקטרינת ביטחון למדינה, ולבנות לפיה מערכות ביטחון, לשכללן ולהפעילן כדי שיוכלו לנטרל את האיומים הקונקרטיים והעתידים על המדינה, אלה שבכוח ואלה שבפועל. עליו לעקוב גם אחרי התפתחות האיומים ולהכניס שינויים בדוקטרינה. בזיל לידל-הארט, הוגה הדעות הצבאי הבריטי, הגיע למסקנה ש"יותר מאלפיים שנות ניסיון מלמדות שהדבר היחיד הקשה יותר מלהחדיר רעיון חדש למוח הצבאי הוא – להוציא מתוכו רעיון ישן". (7) דהיינו, להכניס שינויים בדוקטרינה. לפיכך, כיוון שהמציאות דינאמית, רוב הדוקטרינות אינן רלוונטיות כשפורצת מלחמה. את התובנה המובנת מאליה לכאורה, למדו במחיר איום הפיקודים העליונים של צרפת, של אנגליה ושל ברית-המועצות בשלבים הראשונים של מלחמת העולם השנייה. 

את דוקטרינת הביטחון של ישראל קבע הפיקוד העליון בראשות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, אחרי מלחמת העצמאות, ואלה עקרונותיה:

  • העברת המלחמה לשטח האויב;
  • צבא מילי ציוני, שעיקר כוחו מורכב ממילואים;
  • נטילת היוזמה בתחילת המלחמה;
  • "אי-אפשרות פתרון בעייתנו על-ידי מלחמה". (8)

 

ארבעת עקרונות היסוד האלה הנחו את הפיקוד העליון הישראלי במלחמת 1973, כשהיו בלתי רלוונטיים וחלקם אף מזיקים. 

לפי ברברה טוכמן, היסטוריונית יהודייה-אמריקנית, רוב ההיסטוריה הצבאית היא "מצעד איוולת" של הפיקודים העליונים, כתוצאה מעריצות ומדיכוי, מיתר אמביציה, מניוון ומהעדר כושר ומאיוולת. (9) נורמן דיקסון, פסיכולוג צבאי בריטי, מאשים את הפיקודים העליונים בשלומיאליות. (10) ואכן, כשמעיינים במלחמות המאה העשרים, שעליהן יש הרבה מקורות מגוונים, מתקשים למצוא מלחמה, שלא נוהלה באופן אווילי: היטלר וסטלין, שעמדו בראש הפיקודים העליונים של מדינותיהם במלחמת העולם השנייה, לא חדלו ממעשי איוולת במלחמה; הפיקוד העליון של ארצות-הברית במלחמת קוריאה, במלחמת ויטנאם, במלחמת עירק ובמלחמת אפגניסטן ביצע את כל מעשי האיוולת שניתן להעלות על הדעת; הפיקוד הישראלי העליון ניהל באווילות את כל מלחמות ישראל ממלחמת העצמאות (1949-1947) ועד מלחמת לבנון השנייה (2006). 

די אם נציין שהפיקוד העליון של היישוב העברי הפך את הכוחות המרחביים של ארגון ה"הגנה" לחטיבות לוחמות רק שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה הצפויה, ולחטיבת "גבעתי", שהייתה אחראית על דרום הארץ, מונה מפקד רק שבועיים אחרי שפרצו הקרבות, בגלל גחמות של בן-גוריון, ראש הפיקוד העליון (11). מהלכי האיוולת האלה עלו ליהודים מחיר יקר מאוד מכל הבחינות: חיי אדם; אי-הרתעת האויב ממלחמה ואי-מניעת הידרדרותה. אומנם הצד היהודי ניצח בסופו של דבר במלחמה, שארכה ארבעה-עשר חודש, אך ניהולה האווילי גרם למדינת ישראל נזקים בלתי-הפיכים, הפוגעים בה עד היום. אחד הקריטיים שבהם הוא פיתוח תרבות של אי-חשיפת ליקויים כדי לא לשלם מחיר אישי. התוצאה: אי-הפקת לקחים, חזרה על ליקויים במלחמת הבאות, רדידות השיח הביטחוני ואי-פיתוח תובנות ביטחוניות רלוונטיות. 

מידת האווילות שונה בין מדינה למדינה, שונה בין מלחמות, בין מערכות וקרבות, ושונה בהיבטים הנבדלים שבהם מתנהלות המלחמות. הפיקוד העליון של גרמניה הנאצית, לדוגמה, פעל באווילות, כשפתח במלחמה באחד בספטמבר 1939, ולעומת זאת ניהל את המערכה על צרפת, במבצע "אִבחת מגל" בקיץ 1940, ביעילות רבה כמעט עד סופה. אבל יעילות אידיאלית אינה קיימת: באמצע המבצע נכשל כשהניח לכוח-המשלוח הבריטי לברוח מדנקירק למולדתו, ואִפשר בכך לבריטניה להחזיק מעמד, עד שברית-המועצות וארצות-הברית הצטרפו למלחמה נגד הנאצים, וגורל גרמניה הנאצית נחרץ. 

בכל פעולה חבוי ליקוי. מעשה מושלם, אידיאלי, אינו אפשרי כפי שלימד כבר אפלטון. הליקוי והאיוולת מובנים בעצם הקיום. איוולת היא לנהוג כאילו אין במעשינו אווילות. על כך כתב המחזאי הנורווגי הניק איבסן במחזהו, "אויב העם": "אל תשתמש במלה הזרה הזאת, אידיאלים. יש לנו מלת מקור מצוינת – שקרים". (12) 

כדי להבין את גורמי האיוולת, נבחין בין שתי קבוצות-אב של פעולות: 

א. פעולות טבעיות הוטמעו כפוטנציות ב-דנ"א שלנו בעידני האבולוציה הפרה-היסטורית, הממושכת, שזמנה אטי מאוד ביחס לחיי אדם. הפעולות הללו הותאמו בתהליכי ברירה טבעית לנטרול איומים קבועים, וידועים יחסית, שבהם נתקלו אז בני-האדם. הפתעות היו מעטות, לא הרבה היה חדש תחת השמש, שִגרה שלטה במאבקי השרידות. הלימוד נבע אז ברובו מהניסיון ונסמך על השכל הישר, שאיכותו הקוגניטיווית שונה מאדם לאדם. השינויים באיומים היו אטיים והדרגתיים. ההתאמה לרובם, מחוץ לקטסטרופות (רעידות אדמה, התפרצות הרי-געש וכו'), הייתה מיטבית. נכנה את הפעולות הללו "פרימיטיוויות". 

ב. פעולות תגובה לאתגרי ציוויליזציית ייצור המזון שלנו, הקצרה יחסית, לשינויים החלים בה ולאיומים המתפתחים בה בקצב גובר. בעידן שלנו יש הרבה חידושים תחת השמש וקצב הופעתם גובר. הפתעות הן לחם-חוק בחיינו, ואי-הוודאות זלגה מן המרחב הקוואנטי לחיי האדם. בימינו הניסיון והשכל הישר, לא רק שאינם מתאימים להתמודד כהלכה עם איומים, אלא הם עצמם מהווים איום, כפי שאיתרע לנו במלחמת יום הכיפורים, כשהקונצפציה נסמכה על השכל הישר, לכאורה, שקבע שמצרים וסוריה לא יתקפו את ישראל, עד שישיגו איזון אווירי וטילים קרקע-קרקע ארוכי-טווח. נכנה את פעולות הקבוצה השנייה, "מתוחכמות", דהיינו מבוססות על חשיבה מופשטת ועל שפע מידע מבוסס ואינטגרטיווי, בכל התחומים. 

הפיקוד העליון נדרש לפעולות מתוחכמות ביותר, כי מערכת הביטחון היא המורכבת מבין המערכות שנוצרו בציוויליזציה הנוכחית, והמלחמה היא האירוע המורכב ביותר. בדיאלוג "המדינה", אמר אפלטון, שבראש הפיקוד העליון ראוי שיעמוד "מלך פילוסוף". רק אנשים מעטים בהיסטוריה התמודדו בהצלחה, יחסית, עם המשימות הללו, והתקרבו למאפיינים שניסח אפלטון. הבולט שבהם, לעניות דעתי, היה פרידריך השני, "הגדול", ששלט בפרוסיה במאה השמונה-עשרה ארבעים ושש שנה. הוא היה אמן יוצר, חיבר כמאה מנגינות לחליל, פרסם ספרים בפילוסופיה פוליטית וקירב אינטלקטואלים לחצרו. הבולט שבהם היה הפילוסוף הצרפתי וולטר, מאנשי הרוח הבולטים של עידן הנאורות. במלחמת שבע השנים התמודד פרידריך עם קואליציה, שכללה את אוסטריה, את רוסיה, את צרפת, את שוודיה ואת סקסוניה. עם קצת עזרה מאנגליה, יצא מן המערכה כשידו על העליונה. נפוליון בונפרטה תיאר אתו כגאון הטקטיקה בכל הזמנים

 

 

3. הכנות למלחמה

 

קלאוזוביץ בחן את הכישורים של חברי פיקוד עליון. הוא קבע, ש"כוח התבונה הוא החשוב שבהם. המלחמה היא נחלת אי-הוודאות. שלושה רבעים מכלל הדברים שיש לחשבם מראש עבור כל מעשה נחבאים במידה זו או אחרת בענני אי-ודאות רבה. לכן, יש צורך מעל לכול במוח חריף וחודר שיקלע אל האמת בעזרת כוח השיפוט שלו... מעשה המלחמה שתוצאותיו כה ברורות וכה פשוטות לעולם לא יוכל להצליח הצלחה ניכרת בידי אנשים שכוח תבונתם אינו יוצא דופן". (13) 

לא די במוח חריף ובתבונה יוצאת-דופן שגם הם נדירים. הכנות וניהול מיטביים של מלחמה מחייבים אינטגרציה מעולה של ידע ושל תובנות, פתיחות, יכולת לאינטלקטואליזציה של נסיבות דינמיות, כושר לפתח פתרונות יצירתיים. רק לאנשים מעטים יש כל התכונות הללו באופן טבעי. לקצת יותר אנשים יש פוטנציאל, שאותו חובה לפתח בעזרת הכשרה מעולה ומודעות עצמית אם מבקשים לשרוד. 

להלן תכונות נוספות, שנדרשו ב-1973 מן הראויים לפיקוד עליון, לקראת מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה: 

יכולת למגנט את הציבור. כדי לנצח במלחמה יש למקד את כל הכוחות הפנימיים לעוצמה משותפת, כפעולת המגנט על מולקולות הברזל. לשם כך יש לנטרל את האיומים הפנימיים. משימה זו, בשלמות, בלתי אפשרית. תפקיד הפיקוד העליון לצמצם את המאבקים הפנימיים בציבור ככל האפשר. כשאין אמונה משותפת, כשאין אידיאולוגיה משותפת, כשאין מטרה משותפת – וזה היה מצב החברה הישראלית ב-1973 – הדבר מתאפשר במידה מוגבלת, על-ידי מנהיגות שמוכיחה את עצמה, לא רק בהנעה אלא גם בביצוע. 

יכולת למגנט את הצבא. תנאי הכרחי לתפקוד יעיל של צבא במלחמה הוא העדר "מלחמות גנרלים" בין מפקדיו הבכירים, כדי שיפעלו נגד האויב בתיאום ובהרמוניה. מלחמות גנרלים קיימות בכל צבא, משום שקצינים בכירים אמביציוזיים, ובצמרת יש מקום רק למעטים. בחברה הטרוגנית יש מניע נוסף למלחמות גנרלים: יריבות אידיאולוגית פוליטית כמו בין הרמטכ"ל דוד אלעזר והרמטכ"ל שלפניו חיים בר-לב לבין אלוף במילואים אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. תפקיד הפיקוד העליון לבנות פיקוד צבאי בכיר, מלוכד, שיפעל בהרמוניה, ובכיריו לא ינסו להכשיל אלה את אלה. 

יכולת לתפקד בהרמוניה. על חברי הפיקוד העליון לפעול בהרמוניה ולא לפעול כדי לנטרל אלה את אלה. את התנאי הזה לא ניתן להשיג במלואו, משום שבדרך כלל הנם אנשים אמביציוזיים המבקשים להגיע לראש הפירמידה וחוששים מחברים אחרים שיכשילו אותם. לדוגמה, "פרשת הרפז", שהתפוצצה ב-2010 וחשפה "מלחמת עולם" בין שר הביטחו ן אהוד ברק לבין הרמטכ"ל גבי אשכנזי. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהוא גם ראש הפיקוד העליון, לא מנע את המלחמה בין השניים ולא שלט בה לאחר שהחלה. ממילא ברור, פיקוד עליון כזה, שתמיד חברים בו ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, לא יכול לתפקד מיטבית, והוא נוטה למעשי איוולת, כמו בפרשת המשט הטורקי לעזה והריגת תשעה מנוסעי האנייה "מאווי מרמרה" על-ידי לוחמי הקומנדו הימי, במאי 2010. אליוט כהן הזהיר מפני אפשרות כזו: "המתח בין שר ביטחון לרמטכ"ל – שהוא מתחת השורר בין גנרל לשעבר וגנרל מכהן הוא מתח הרבה יותר מזיק מאשר המתח שבין ממונה אזרחי לבין איש צבא מקצועי הכפוף לו". (14) 

השכלה. כדי שהפיקוד העליון יקבל החלטות מיטביות, ובייחוד בתנאי לחץ ומלחמה כפי ששררו באוקטובר 1973, על חבריו לדעת ולהבין היסטוריה צבאית; תיאוריות צבאיות; תיאוריות בניהול משברים; מדע המדינה ויחסים בינלאומיים; ארגון צבאי; סוציולוגיה צבאית; פסיכולוגיה צבאית; תקשורת; אמצעי לחימה; כלכלה צבאית; יכולת הצבא שעליו הם מופקדים; יכולת צבא האויב. בלא לדעת ולהבין נושאים אלה באופן משולב, לא תהיה יכולת לחברי הפיקוד העליון לקבל את ההחלטות המיטביות לקראת המלחמה ובמהלכה. 

אישיות. על חברי הפיקוד העליון להיות בעלי אופי חזק, שאינם נוטים להתמוטט בתנאי לחץ ולאחר מפלות קשות. התנהגות היסטרית גם תגרום להחלטות שגויות וגם תקרין רפיון על הגיסות. התמוטטותו הנפשית של הרמטכ"ל, יצחק רבין, לדוגמה, בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, הייתה אחד הגורמים להפיכה שהתחוללה בישראל, לסילוקו של ראש הממשלה, לוי אשכול, ממשרד הביטחון, ולמינויו של איש האופוזיציה, משה דיין, תחתיו. לכך היו השפעות גם על המערכת הפוליטית בישראל, גם על ההכנות למלחמת יום הכיפורים וגם על ניהול המלחמה ב-1973. 

הסיכוי שפוליטיקאי מוכשר או איש צבא מעולה יעמוד בכל הפרמטרים האלה קלוש. ברפובליקה הרומית העתיקה נתנו לכך פתרון: החוקה קבעה שבזמנים של סכנה צבאית חמורה ימנה הסנאט דיקטטור עד סיום מצב החירום. חברי הסנאט העריכו, כי לנבחר התכונות הללו. הוא היה בעל כוח וסמכות מוחלטים על העיר ועל הצבא. 

במלחמה הפונית השנייה פלש צבא קרתגו, בפיקודו של חניבעל, לאיטליה, הביס בכמה קרבות את צבא רומא, ואיים על העיר. בשנת 217 לפני הספירה מינה הסנאט את פביוס מקסימוס לדיקטטור. פביוס העריך, כי צבא רומא לא יוכל להתמודד במערכה חזיתית עם צבא קרתגו, בניגוד לדעת רומאים רבים, שכבודם הלאומי והצבאי נפגע. הוא ניהל מלחמת התשה ודחיית הכרעה, שהצילה את רומא. מעמדו המיוחד (דיקטטור) אפשר לו להתעלם מדעת הקהל ולנהל את המלחמה בדרך קשה ולא כל-כך מקובלת. היה בכך סיכון, אך כמסתבר, הוא עשה את הבחירה הנכונה.



 

4. הטריאומווירט הישראלי

 

במלחמת העצמאות מנה הפיקוד העליון אדם אחד – יושב-ראש הנהלת הסוכנות לפני הכרזת העצמאות, וראש הממשלה הזמנית אחריה, דוד בן-גוריון. למעשה הוא היה דיקטטור, אף כי כמובן לא רשמית. בתקופת פעולות התגמול ובמבצע קדש מנה הפיקוד העליון שני אנשים: בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, ומשה דיין, הרמטכ"ל. בתקופת ההמתנה ובמלחמת ששת הימים לא תפקד הפיקוד הישראלי העליון, עקב ההפתעה, שהייתה תוצאה של המשבר הבלתי צפוי והחרדה שמא תושמד מדינת ישראל. קריסתו הנפשית של רב-אלוף יצחק רבין וסילוק לוי אשכול, ראש הממשלה, מתפקיד שר הביטחון, היו שני המסמרים המכריעים בארון הקבורה של אותו פיקוד עליון. מעניין כי עם פיקוד עליון, שלא תפקד, השיגה ישראל, ביוני 1967, את גדול הישגיה הצבאיים. 

במלחמת ההתשה התייצב הפיקוד העליון, ומנה שלושה אנשים: לוי אשכול, ראש הממשלה, ואחרי מותו, גולדה מאיר; משה דיין, שר הביטחון, ורא"ל חיים בר-לב, הרמטכ"ל. כעשרים חודש לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים החליף דוד אלעזר את חיים בר-לב. בנוסף לגולדה, לדיין ולדדו, נספחו לפיקוד העליון, במעמד זוטר יותר: ישראל גלילי, שר ללא תיק, כאורים ותומים של גולדה; צבי זמיר, ראש "המוסד", שהיה כפיף של גולדה ומקורבה; אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן, כמעריך לאומי וכמקורב של דיין; אלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר, כמפקד זרוע ההכרעה של צה"ל; ואלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, שנחשב לאיש צבא מקצועי ולאינטלקטואל. מעמד נכבד היה לתת-אלוף ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של גולדה, שעקב הנסיבות עמד בפועל, לא אחת, בראש הפיקוד העליון. כללית, הפיקוד העליון הורחב עד הגבול המרבי, כשמתחים פנימיים כבר החלו לשבש את תפקודו.

 

 

5. גולדה מאיר

 

בראש הפיקוד הישראלי העליון, לקראת מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה, עמדה גולדה מאיר. בלשונו של וולטר ב"קנדיד", היא הייתה הפחות מתאימה למשימה בגלל שלל סיבות: אישיותה, כישוריה, ניסיון חייה, בגלל העדר ידע ואינטואיציה בהוויית הצבא והמלחמה, ובגלל מצב בריאותה. 

גולדה נולדה ברוסיה ובגיל שמונה היגרה עם משפחתה לארצות-הברית. בחמש-עשרה שנותיה בארצות-הברית למדה אנגלית על בוריה. פעלה במפלגת "פועלי ציון" הציונית- סוציאליסטית, ופגשה את בן-גוריון, ששהה שם במלחמת העולם הראשונה. פגישה זו הייתה גורלית לה ולנו. סביר להניח שלולא היגרה לארצות-הברית, אלא עולה מאוחר יותר מרוסיה, או מברית-המועצות, לארץ-ישראל, כפעילה פוליטית באותה תנועה הגמונית ביישוב ובמדינה, לא הייתה מתקדמת לצמרת הפוליטית של היישוב ושל המדינה. בן-גוריון, שהכירהּ טוב יותר מכל פוליטיקאי אחר, העיד באזני המחבר, כי כישוריה הקוגניטיוויים היו מוגבלים. הוא מינה אותה לתפקיד בכיר במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ואחר כך לשרת החוץ, רק משום ששלטה באנגלית. (15) לכך יש להוסיף: משום שהייתה נאמנה לו, עד שהגיע למסקנה שהיא ובני דורה בהנהגת המפלגה אינם מתאימים לעמוד בראש המדינה. מלחמת יום הכיפורים אוששה את חוות-דעת בן-גוריון עליה. 

גולדה נישאה בארצות-הברית למוריס מאירסון, ועלתה עמו ארצה ב-1921. השתלבה מיד במפלגת אחדות העבודה והייתה לעסקנית פוליטית. למרות שילדה למוריס, שני ילדים, לא קיימה חיי משפחה. הם לא התגרשו, אך רוב שנות נישואיהם חיו בנפרד. כל מעייניה היו נתונים לפוליטיקה ולקידום הקריירה האישית שלה. היו לה יחסים אינטימיים עם רבים מראשי המפלגה לרבות עם בן-גוריון, עם ברל כצנלסון, עם דוד רמז, עם זלמן שז"ר, עם זלמן ארן, ועם אחרים. (16) דוד רמז, ממנהיגי מפא"י וההסתדרות, היה מאהבה הראשון מחוץ לבעלה (לפני הנישואין). הם נפגשו בדגניה ב-1924, ורמז הפך למאהבה ודאג לקדמה. הוא ניהל את "סולל בונה", וסידר לה בה עבודה כקופאית. אחר כך פעל למנותה למזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. ב-1940, כמזכיר ההסתדרות, מינה אותה לראש המחלקה המדינית בארגון. (17) באותה התקופה נפוצו שמועות על רומן בין גולדה לאלברט פרעון, בנקאי לבנוני נוצרי שחי בחיפה. (18) 

גולדה התאפיינה כאשת מנגנון, "אפארטצ'ניקית", עקשנית, שמרנית, חסרת דמיון ודוגמטית, ללא כושר הפשטה וללא כושר יצירה. בשנות השלושים שימשה ראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות ויו"ר הוועד המפקח של קופת חולים. (19) טבעי הדבר שבן-גוריון, שעקב אחריה, ואף קיים אתה כאמור יחסים אינטימיים, מינה אותה לשרת העבודה בממשלתו הראשונה, תפקיד שמילאה בחמש הממשלות הראשונות. (אירוני הדבר שבממשלה, שהקימה אחרי מלחמת יום הכיפורים, מינתה את יצחק רבין לשר העבודה. משם קפץ לראשות הממשלה, אחרי שממשלת גולדה התפטרה.) 

ההחלטה החשובה ביותר בחייה של גולדה הייתה – נאמנותה לבן-גוריון, בצד קשריה האינטימיים עם בני חבורתו. כשבן-גוריון הורה לרדוף את אנשי אצ"ל ולח"י בתקופת "הסזונים", נקטה גולדה עמדה קיצונית, וצידדה במאבק אלים, כולל חיסולים. (20) במשברים הקשים במפא"י, שהסתיימו בפילוגה ב-1944, תמכה בבן-גוריון ללא סייג. (21) הוא גמל לה ומינה אותה ב-1945 ל"ועדת איקס", שניהלה בשנים 1946-1945 את לוחמת הטרור של "תנועת המרי העברי" נגד השלטונות הבריטיים, לצד ישראל גלילי ומשה סנה, שהיו מנהיגים ביטחוניים. (22) אז, כנראה, התרשמה מאוד מגלילי והעריכה אותו כענק ביטחוני. הוא היה השר המקורב אליה ביותר לפני מלחמת יום הכיפורים, ובמהלך המלחמה – "השכל הביטחוני" שלה.

המזל הטוב סייע לגולדה פעמים אחדות בחייה להגיע לצמרת: ב"שבת השחורה", ב-29 ביוני 1946, אסרו הבריטים את ראשי הסוכנות היהודית. בן-גוריון, ששהה אז בפאריס, מינה אותה לראש המחלקה המדינית במקום משה שרת שנאסר. (23) לאחר שחרורו המשיכה גולדה לנהל את המחלקה המדינית בירושלים בעוד ששרת בילה את רוב זמנו בחו"ל. לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה הטיל עליה בן-גוריון משימה אסטרטגית מהמעלה הראשונה: להיפגש עם עבדאללה, מלך עבר-הירדן, ולהגיע אתו להסכמים חשאיים, שסייעו למדינת ישראל הצעירה לנצח את צבאות ערב. 

לקראת מבצע קדש ב-1956, הבין בן-גוריון שאם משה שרת, ה"יונה", יהיה שר החוץ, תתקשה ישראל לצאת למלחמה. הוא פיטר את שרת ומינה את גולדה לתפקיד. לפי עדות בן-גוריון, ביצעה את הוראותיו בלא ערעור ולא יזמה על דעת עצמה שום מהלך. באותה המלחמה פעל בן-גוריון בשיתוף פעולה צמוד עם הרמטכ"ל דיין ועם שמעון פרס, מנכ"ל משרדו. גולדה, שעמדה באותה המלחמה בצל, נפגעה, הביעה ספקות לגבי המלחמה, אך ביצעה את המטלות שהטיל עליה בן-גוריון. (24) היא תנקום בבן-גוריון, בדיין ובפרס אחרי שנים אחדות. 

בתחילת שנות השישים התהפכו היוצרות. במפא"י התחוללה מלחמת עולם בקשר ל"עסק הביש" ול"פרשת לבון". (25) גולדה מאיר וחבריה חששו שבן-גוריון מבקש לעקוף את בני דורם ולהוריש את הנהגת המדינה לנציגי הדור הבא, משה דיין ושמעון פרס. הם סילקו את בן-גוריון מן המפלגה, והנאמנות התגלגלה לאיבה חריפה. בן-גוריון התפטר והעביר את תפקיד ראש הממשלה ללוי אשכול. מעמדה של גולדה כשרת החוץ התחזק מאוד. אך לפי מירון מדזיני, אחד הביוגרפים שלה, ראייתה המדינית הייתה פשטנית. (26) ב-1965 חלתה בסרטן, פרשה מן הממשלה, וזמן קצר אחר כך נבחרה למזכירה כללית של מפא"י. ב-26 במארס 1969, במהלכה של מלחמת ההתשה, נפטר לוי אשכול והמפלגה בחרה בה לבוא במקומו. ב-1972 החריפה מאוד מחלתה, והיא קיבלה בסתר טיפולים כימו-תראפיים קבועים. כושרה הקוגניטיווי ירד מאוד והמעט שנשאר הוקדש להסתיר את מצבה האמיתי. כתוצאה מכך, את ההחלטות קיבל תא"ל ליאור, מזכירה הצבאי, שלכאורה מסר את מה שאמרה לו. (27)

אישיותה של גולדה מאיר, תכונותיה, מהלך חייה וניסיונה מהווים עדות, שלא התאימה לעמוד בראש הפיקוד העליון הישראלי. במלחמת המוחות בינה לבין יריבה העיקרי, אנואר סאדאת, נשיא מצרים, הייתה נחותה בכל פרמטר. הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים היה בבחינת נס. (28) חז"ל הזהירו: "הסומך על הנס – אין עושין לו נס". (29) ראשי מפלגת העבודה בחרו בגולדה מאיר לראש ממשלה בגלל שיקולים מפלגתיים. הם לא הבינו שהניצחון ביוני 67' לא נבע מאיכותו של צה"ל, שהוּכְחה כִּלְקויה במלחמה, אלא מצירוף מקרים נדיר, שהפך את המלחמה למרדף באש חיה אחרי אויב בורח. הם גם לא הבינו שצה"ל מובס במלחמת ההתשה, והמצרים משיגים את מטרותיהם: בונים לעצמם צבא חדש, שאמור לגַבּות מהלך מדיני-אסטרטגי של החזרת חצי-האי סיני לשלטון מצרי, ומתישים את ישראל בדרכם להשגת המטרה. ראשי מפלגת העבודה גם לא ציפו לנס, כי היו בטוחים שלא נס אלא עוצם-ידם הביא את ניצחון ששת הימים. לפי מדזיני, גולדה האמינה ב"תפיסת הסיבובים", שלפיה הערבים יסכימו לשלום מלא עם ישראל רק לאחר שיוכו פעם אחר פעם בשדה הקרב. (30) כלומר, באופן פרדוקסלי כל מלחמה מקרבת את השלום. בבסיס התפיסה עמדה הנחת מכללה שלפיה כל מלחמה תסתיים בניצחון ישראלי. גולדה וחבריה להנהגה היו בטוחים שהניצחון במלחמה הבאה מונח בכיסם. הם בחרו בגולדה מאיר לראשות ממשלה של מדינה במלחמה, מתוך בורות בהוויית הצבא והמלחמה ובקלות-דעת שאין לה כפרה. הם הוכיחו בכך שלא גורל המדינה עניין אותם, אלא גורל המפלגה וגורלם האישי. בגלל תרבות הביטחון הירודה של העם היושב בציון, הצליחו להסתיר את גדול מחדליהם. 

מלחמת יום הכיפורים חשפה את אפסותה של גולדה בתחום הצבא והמלחמה. היא התחמקה מלקיחת אחריות, ואולי גם בצדק, בטענה ששני הגנרלים "המומחים הצבאיים", משה דיין ודוד אלעזר, שפעלו אתה בפיקוד העליון, הוליכו אותה ואת מדינת ישראל שולל, וכי פעלה לפי עצותיהם. טיעונה, לפחות, מלמד שלא עמדה בראש הפיקוד העליון, אלא הייתה חותמת גומי לקברניט בפועל. תא"ל ליאור, מזכירה הצבאי, העיד בפני ועדת אגרנט שמדובר בשר הביטחון, הרמטכ"ל לשעבר רא"ל משה דיין, שאת דעתו העריכה בעיקר. (31) 

 

 

6. משה דיין

 

ב-1973 נשא משה דיין בתארים רא"ל ורמטכ"ל לשעבר, אבל חסר כישורים להיות חבר בפיקוד העליון. הוא נולד ב-1915 בקבוצת דגניה בעמק הירדן. כשהיה בן שש עזבו שמואל ודבורה, הוריו, את הקיבוץ, והקימו עם חבריהם את מושב נהלל בעמק יזרעאל. הוריו היו עסקנים פוליטיים במפא"י. דיין חונך להיות חקלאי. את לימודיו סיים בבית-ספר חקלאי לבנות, בגיל צעיר הצטרף לארגון ה"הגנה", נשא לאשה את רות שוורץ בהיותו בן עשרים. השניים התחילו בקריירה חקלאית במסגרת קבוצת "שִמרון" של בני נהלל. (32) כמו גולדה, גם דיין גדל בסביבה אנטי-אינטלקטואלית. במקרה של דיין, מדובר באידיאולוגיה של "החלוצים" לכוון את ילדיהם לעבודת אדמה ולהרחיקם מעסקי-אוויר ומפלפלנות נוסח תלמידי הישיבות. כך חונך גם בן דורו, שהגיע כמוהו לצמרת צה"ל והמדינה, יצחק רבין. (33) סביבה ציונית-סוציאליסטית קנאית זו הפכה את דיין לבעל אישיות אנטי-אינטלקטואלית, המזלזל בלימודים, בתיאוריות, בדיונים, בתכנונים ובתיאומים, ומעריץ חיי מעשה ומהלכי-ביצוע, המבוססים, כאמור, על שכל ישר, על ניסיון ועל אינטואיציות. אומנם כאלה היו לדיין בשפע, אך לא היה די בכך על-מנת להוביל את הפיקוד העליון הישראלי במלחמת יום הכיפורים. כשהיה רמטכ"ל, אמר דיין, בשיחת סיכום במכללה לפו"ם, שבצה"ל יש יותר מדי תיאום ופחות מדי עשייה. (34) מאפיין תרבותי זה גרם להיעדר תיאום בתוך הפיקוד העליון ובין הפיקוד העליון לגיסות, לפני המלחמה ובמהלכה. 

בזמן המרד הערבי הגדול (1939-1936) הושפע דיין מאוד משני מפקדים, שהתמחו בלוחמה זעירה: איש הצבא הבריטי צ'ארלס אורד וינגיט, שפיקד עליו בפלגות הלילה, ומאיש ה"הגנה" יצחק שדה, שהפעיל את דיין בפלוגות השדה שהקים. השניים התרשמו מאוד מיכולתו הטקטית של דיין. ב-1941 מינה אותו שדה למפקד פלוגה ב' של הפלמ"ח. דיין ופקודיו הובילו כסיירים יחידות בריטיות לכיבוש לבנון, ושם נפצע דיין ואיבד עין אחת. במלחמת העצמאות שלח אותו בן-גוריון ללוות לקבורה בארצות-הברית את ארונו של הקולונל היהודי-אמריקני דוד מרכוס. בארצות-הברית פגש את הקולונל היהודי-אמריקני דוד באום, שהיה בעל ניסיון בפעולות קומנדו בצרפת ובגרמניה במלחמת העולם השנייה. השיחות עם באום עיצבו את אישיותו. (35) המזיגה בין החינוך בבית ובמושב לבין השפעת וינגייט, שדה ובאום גיבשו את דיין כמפקד טקטי מצטיין, השם את כל יהבו על הקרב, ובייחוד על לוחמה זעירה. השכלתו השטחית וחינוכו לאנטי-אינטלקטואליזם מנעו ממנו, כמו מרוב בני דורו, להתפתח למפקד מערכתי ולמצביא אסטרטגי. 

בשנים 1956-1954 חולל דיין כרמטכ"ל, יחד עם מג"ד הצנחנים אריק שרון, ובגיבויו של ראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון, את המהפכה היחידה בתולדות צה"ל – מהפכת ה-101 והצנחנים: ביצוע המשימה בכל מחיר בפעולות זעירות. כשר ביטחון, עודד פעולות בעלות אופי כזה, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. לעומת זאת, גם כמג"ד וכמח"ט במלחמת העצמאות, גם כרמטכ"ל בתקופת פעולות התגמול, וגם כשר ביטחון, לא הבין דיין את אופייה של הלוחמה הסדירה והמשולבת, המחייבת פיתוח אסטרטגיה-רבתי ותורות לחימה ותיאום ביניהן, בניית צבא מאוזן והכנתו למלחמה, והפעלת הכוחות המשולבים במערכות. 

בבית הוריו קלט דיין את סודות הפוליטיקה. היה לו תפקיד בכיר בסזון, בלכידת ראשי אצ"ל והסגרתם לבריטים בשנים 1945-1944. (36) היה חבר פעיל במפא"י, והוביל מרד של צעירים במפלגה, שתבעו ייצוג רב יותר במוסדותיה. לקח חלק פעיל בקונגרס הציוני בבזל בדצמבר 1946, שבו סילק בן-גוריון את חיים ויצמן מן ההנהגה, בנוטלו לעצמו את תיק הביטחון. (37) הוא הופעל על-ידי ראובן שילוח בפעילות מדינית-חשאית. (38) הפעילות הפוליטית המקבילה השתלמה לו: בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות שלח אותו בן-גוריון לארצות-הברית, לייצג את צה"ל בהלוויה של הקולונל מרכוס. אחרי קרבות עשרת הימים מונה לפקד על ירושלים. כמפקד צבאי הוא כשל, אך כדיפלומט, הגיע להבנה עם עבדאללה אל-תל, המפקד הירדני בעיר, ועם אישים ירדניים אחרים, והביא להפסקת-אש למעשה בגזרה, לפני שתמה המלחמה. (39) 

זמן לא רב אחרי המלחמה, הדיח בן-גוריון את יגאל אלון מתפקידו כאלוף פיקוד הדרום, כשביקר בצבא הצרפתי באלז'יריה, ומינה במקומו את דיין. בדצמבר 1953 מינה אותו בן-גוריון לרמטכ"ל. השכלתו הצבאית כללה קורס סמלי נוטרים, קורס מפקדי-מחלקות מיליציוני, הראשון של ארגון "ההגנה" ב-1938, שנמשך שישה שבועות; ב-1950 עבר בצה"ל קורס מפקדי-גדודים שנמשך חצי שנה, שלדעת דיין עצמו היה לקוי. (40) מפקד הקורס היה יצחק רבין, ורוב סגל המדריכים היו מהפלמ"ח. בקורס הזה למדו המפקדים הבכירים של צה"ל במלחמת העצמאות לא לומר את האמת, לא לחשוף ליקויים, לא להפיק לקחי אמת ולשבח ללא בסיס עובדתי את עלילות הפלמ"ח, כדי להבטיח את שרידותם האישית ואת שרידות החבורה שאליה השתייכו. (41) ב-1952 השתלם דיין בקורס לקצינים בכירים באנגליה במשך שלושה חודשים. (42) סך כל לימודיו הצבאיים ארכו פחות משנה. פעמיים החל ללמוד באוניברסיטה, ובשתי הפעמים לא השלים תואר ראשון. ניסיונו כמפקד טקטי היה מוגבל, ולא היה לו כלל ניסיון כמפקד מערכתי. 

דיין היה רמטכ"ל פוליטי, יותר מקודמיו ומממשיכיו. לחץ על בן-גוריון לתקוף את מצרים בסיוע בריטי וצרפתי במבצע קדש, ויחד עם שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, היה אחראי במידה רבה לסילוקו של פנחס לבון ממשרד הביטחון. 

ממבצע קדש, שבו התחוללו קרבות מעטים ורבי-ליקויים, והיה כישלון מדיני, יצא דיין כגיבור מלחמה וכמצביא מהולל, בעזרת אמצעי התקשורת הישראלים המגויסים. תהילתו המיתולוגית הובילה אותו לתפקיד שר הביטחון, ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. ניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים הקנה לו בעיני הישראלים, גם בעיני יריביו הפוליטיים, כגולדה מאיר, ובעולם כולו, מעמד של מצביא ברמה היסטורית, למרות שכמעט לא תרם דבר למערכה. 

למרות שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים נחשב דיין על-ידי רוב הישראלים למומחה צבאי, שאין לו מתחרים בעולם כולו, ולמרות שבפיקוד הישראלי העליון התקבלה סמכותו ללא עוררין, לא התעניין ולא עסק בנושאים צבאיים באותה התקופה. את עיקר מעייניו הקדיש לנושאים מדיניים, לנושאים מפלגתיים ולערביי יהודה שומרון ורצועת עזה. הוא נמנע מלכפות על צה"ל לחקור את מלחמות ששת הימים וההתשה, לחשוף את ליקוייהן ולהפיק את לקחיהן, וסמך ידיו על האמונה הרווחת שצה"ל ניצח ללא תנאי בשתי המלחמות. לפיכך, לא הכיר את יכולתו האמיתית של צה"ל, וממילא לא ידע את יכולתו, יחסית ליכולת צבאות ערב. למרות השינוי המוחלט בנסיבות האסטרטגיות של ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, לא הוביל חשיבה על הדוקטרינה הצבאית של ישראל, על בניין הכוח הצבאי לקראת המלחמה הבאה ועל הגנת סיני ורמת הגולן. הקונצפציה, שמדינות ערב לא יפתחו במלחמה בגלל עליונות חיל האוויר הישראלי, ואם יפתחו יובסו, לא רק שהייתה מקובלת עליו אלא גם נוחה לו.

 

 

________ 

[בפרק הבא ינתח ד"ר אורי מילשטיין את תפקודו של רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ"ל, לפני מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה מול תפקוד השלישייה – גולדה, דיין ודדו – באותה התקופה.]

 

 

 

הערות

 

1. אליוט א' כהן, הפיקוד העליון – אנשי צבא או מדינאים – מי ינהיג במלחמה, מטר, 2013, עמ' 19. 
2. ישעיהו ב', ד'. 
3. ישעיהו י"א, ו'. 
4. ניקולו מקיאבלי, הנסיך, פרק 3. 
5. קרל פון קלאוזביץ, על המלחמה, ספר ז', פרק 1. 
6. נאמר על-ידי ג'ורג' קלמנסו, נשיא צרפת במלחמת העולם הראשונה. 
7. בזיל לידל-הארט, מחשבות על מלחמה, מערכות, 1989, פרק 5. 
8. יהושפט הרכבי, מלחמה ואסטרטגיה, מערכות 1990, עמ' 534. 
9. ברברה טוכמן, מצעד האיוולת, ספריית מעריב, 1986. 
10. נורמן דיקסון, הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא, מערכות, 1979. 
11. ראו אורי מילשטיין, הופקרו למוות, שרידות והמדרשה הלאומית, 2013. 
12. מערכה 5. מאבי הריאליזם החברתי, שהתקבל רע על-ידי הביקורת, שביקשה לשמר את האידיאליזם. 
13. קלאוזביץ, על המלחמה, ספר שני, סעיף 1, מתוך מדריך קצר לקלאוזביץ, מערכות, 1967, עמ' 79, 85. 
14. אליוט כהן, עמ' 6. 
15. ראיון לא-מוקלט עם דוד בן-גוריון ב-1971 בהשתתפות הצלם שלמה ערד. ראו יצחק גרינברג, "גולדה בהסתדרות – שליחה ושליחות", בספר גולדה – צמיחתה של מנהיגה, עם עובד, 1994, עמ' 75-73; יוסי גולדשטיין, גולדה – ביוגרפיה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2012, עמ' 99, 117. 
16. נעמה לנסקי, "כובשת" ראיון עם פרופ' יוסי גולדשטיין עם פרסום הביוגרפיה שלו על גולדה), ישראל היום, 25 בספטמבר 2012. 
17. מירון מדזיני, גולדה – ביוגרפיה פוליטית, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2008, עמ' 59, 77-76, 94; גולדשטיין, עמ' 54, 62. 
18. גולדשטיין, עמ' 68, 90. 
19. מדזיני, עמ' 94; גולדשטיין, עמ' 117. 
20. מאיר אביזוהר, "מעסקנות פוליטית למנהיגות לאומית", בספר גולדה – צמיחתה של מנהיגה, עמ' 167-166. 
21. אביזוהר, עמ' 167-165; אילנה קופמן, "פעילות מדינית מטעם המוסדות הלאומיים (1949-1940)" בספר גולדה – צמיחתה של מנהיגה, עמ' 213. 
22. מדזיני, עמ' 135-134. 
23. מדזיני, עמ' 140. 
24. מדזיני, עמ' 317-316. 
25. ניסיון כושל של צה"ל במחצית הראשונה של שנות החמישים להפעיל במצרים רשת טרור, שתפגע ביעדים אמריקניים ובריטיים, כדי להזיק ליחסים בין מצרים למעצמות המערב. חברי הרשת נתפסו עוד לפני שביצעו את משימותיהם, נשפטו, חלקם הוצאו להורג, והשאר נכלאו לשנים ארוכות. בישראל התחולל ויכוח מי נתן את ההוראה להקים ולהפעיל את הרשת. הוויכוח בין בן-גוריון לחבריו בהנהגה גרם לסילוק בן-גוריון ממפא"י, לפרישת משה דיין, שמעון פרסואחרים אתו ולהקמת מפלגת רפ"י. האירועים האלה סייעו לגולדה מאיר להגיע לצמרת המפלגה והמדינה. 
26. מדזיני, עמ' 277-275. 
27. קביעה זו מבוססת על עדויות של אנשים אחדים, שהיו מקורבים מאוד לגולדה, והיו מעורבים בהחלטות הרגישות ביותר, אך סירבו להיחשף בשמם. 
28. שלוש שעות אחרי פרוץ הקרבות פקד מרשל עאמר, סגן נשיא מצרים ומפקד צבאה, על הצבא המצרי לסגת מסיני, בלא שהייתה לכך הצדקה צבאית. 
29. מסכת שבת, ל"ב, ע"א. 
30. מדזיני, עמ' 447. 
31. ארכיון צה"ל, עדות תא"ל ישראל ליאור לוועדת אגרנט. 
32. שבתי טבת, משה דיין, שוקן, 1972, עמ' 151. 
33. ראו אורי מילשטיין, דרך רבין ומורשתו, הוצאת שרידות, 2010. 
34. משה דיין, אבני דרך, ידיעות אחרונות, 1976, עמ' 212. 
35. אבני דרך, עמ' 63; טבת, עמ' 280-279. 
36. טבת, עמ' 236-237. 
37. טבת, עמ' 243-240. 
38. טבת, עמ' 219-218. 
39. אבני דרך, עמ' 92-76. 
40. אבני דרך, עמ' 104-103. 
41. דרך רבין ומורשתו, עמ' 523-520. 
42. אבני דרך, עמ' 104.

הרקלייטוס "האפל"