العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

שגה בכל מהלכיו

 

 

▪  ▪  ▪

את מערכת הביטחון הנהיגה מסוף מלחמת ההתשה שלישייה – טריאומוויראט – , ראש הממשלה, משה דיין, שר הביטחון, ודוד אלעזר, הרמטכ"ל. את שני הראשונים ניתחנו בפרק הקודם. למרות השינוי המוחלט בנסיבות האסטרטגיות של ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, לא הוביל משה דיין חשיבה על הדוקטרינה הצבאית של ישראל, על בניין הכוח הצבאי לקראת המלחמה הבאה ועל הגנת סיני ורמת הגולן. הקונצפציה, שמדינות ערב לא יפתחו במלחמה בגלל עליונות חיל האוויר הישראלי, ואם יפתחו יובסו, לא רק שהייתה מקובלת עליו אלא גם נוחה לו.

 

 

1. דוד אלעזר

 

הזוטר בטריאומווירט הפיקוד הישראלי העליון לקראת אוקטובר 1973 היה רב-אלוף דוד "דדו" אלעזר, הרמטכ"ל. כיוון שגולדה מאיר לא הבינה דבר בנושאים צבאיים, ודיין לא התעניין בהם בתקופה הנדונה, הרי בעשרים החודשים שקדמו למלחמה דדו היה בפועל מעין דיקטטור נוסח רומא העתיקה: מקבל ההחלטות היחיד בנושאים צבאיים. גם אם אי-התאמתו למשימה זעקה לשמיים. 

בשנת 1940 בהיותו בן חמש-עשרה, עלה דדו ארצה מיוגוסלאוויה במסגרת עליית הנוער. לפיכך, לא למד באופן מסודר בבית-ספר תיכון וגם לא למד אחר כך לימודים אקדמיים. הכשרתו הצבאית הייתה יותר מדלה: קורס מפקדי-כתות בפלמ"ח ב-1947; קורס קצינים ראשון בצה"ל ב-1948, שנמשך חודש וחצי בלבד, (1) וקורס מפקדי-גדודים ב-1950. בסך הכול – פחות משנה. הוא לחם בגדוד הרביעי של הפלמ"ח בגזרת ירושלים במלחמת העצמאות והתקדם ממפקד-כתה למפקד-גדוד תוך שנה. מתפקודו באותה השנה לא ברור כלל מדוע התקדם כה מהר. חנוך ברטוב, הביוגרף שלו, כתב שהקרב המעצב בחייו התחולל במנזר סן סימון בירושלים באפריל 1948. (2) זה קרב שנוהל גרוע ברמת יצחק רבין, מפקד-החטיבה, ברמת יוסף טבנקין, מפקד-הגדוד, וברמת אליהו סלע (רעננה), מפקדו הישיר, קצין המבצעים של הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. בגלל ריבוי הליקויים ובשל מעורבות של מפקדים בכירים, הליקויים לא נחשפו, הלקחים לא הופקו, וסופרי חצר פרסמו מיתוסים על הקרב. (3) אם זה הקרב המעצב בחייו של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, אין פלא שצה"ל הגיע בלתי מוכן למלחמה, והפיקוד עליו במערכה היה הגרוע ביותר האפשרי. 

אחרי מלחמת סיני עבר דדו הסבה לשריון, ופיקד על חטיבה 7 ועל גיסות השריון. בשנת 1964 מונה לאלוף פיקוד הצפון. בתקופה זו התחוללו בפיקודו תקריות עם הסורים במסגרת "המלחמה על המים". במלחמת ששת הימים פיקד על תפיסת רמת הגולן כמעט ללא קרב. במלחמת ההתשה היה ראש אג"ם ושותף בכיר לתפקודו הלקוי של צה"ל. 

בגלל שלוש סיבות, לפחות, לא התאים דדו לתפקיד הרמטכ"ל: 

א. יחסי אי-אמון בינו לבין שר הביטחון; 
ב. אי-הכרת חזית סיני, שבה צפויה הייתה להתרחש המערכה הקשה במלחמה הבאה; 
ג. אי-הבנת תפקודה של זרוע ההכרעה של צה"ל, חיל האוויר. 

בעשרים חודשי רמטכ"לותו עד המלחמה, עסק בעיקר במבצעים מיוחדים, דוגמת "אביב נעורים" בביירות, ולא הכין את צה"ל למלחמה משום בחינה. אופייני לאי-הבנתו של דדו את המציאות היא עיסוקו בשעות שקדמו לפרוץ המלחמה: הוא עיין ברשימות הרכש בארצות-הברית; התעניין בתוכנית צה"ל לצלוח את תעלת סואץ, אך לא באפשרויות המצרים לצלוח את התעלה. בעיני רוחו לא הייתה לצה"ל שום בעיה לבלום את המצרים. ברוח זו התנהל תחת שרביטו בסיני התרגיל המעצֵב "עוז". (4)

 

 

2. הטריאומווירט עד המלחמה

 

לא-אחת עבודת צוות יעילה מביאה לתוצאות טובות – בספורט לדוגמה, אף כשחברי הצוות אינם כוכבים. בין גולדה, בין דיין ובין דדו לא יכלה להיות עבודת צוות:

  • גולדה ודיין מעולם לא היו אנשי צוות ולא ידעו לעבוד בצוות. כראשי מערכות היו אנשים ריכוזיים. דרשו מכפיפיהם משמעת מוחלטת ולא התחשבו בעצותיהם ובדעותיהם. דדו, לעומתם, היה אומנם איש צוות, אבל בפיקוד העליון לא היה לו צוות לעבוד אתו.

 

  • גולדה לא בטחה בדיין מאז שבן-גוריון ביקש לסלק אותה ואת חבריה מההנהגה, לטובת דיין ופרס. היא ויועציה, גלילי ואלון, כפו על דיין רמטכ"ל שלא בטח בו, במטרה להצר את צעדיו של שר הביטחון. דיין שביקש להיות מקובל על כל אגפי המפלגה, נמנע מלהתעמת עם גולדה, גם בנושאים חיוניים, ונקט בטקטיקה של ראש קטן. דדו, שנשא עיניו לתפקיד בממשלה עם סיום תפקידו, נמנע מעימות עם גולדה.

 

התוצאה: גולדה, שכאמור לא הבינה דבר בביטחון, קיבלה בתחום הזה החלטות ללא דיון של ממש עם שותפיה, בגלל דינאמיקה שלילית ששררה ביניהם. בימי המשבר הקריטיים בתחילת אוקטובר 1973, נשא עליו צה"ל, כארגון, מטען כבד של מחדלי מלחמת ההתשה, שלא נחקרה ולא הובנה כראוי. ובמקביל, הדרג הפוליטי לכשעצמו וכן בתפר בינו לבין הדרג הצבאי כמעט נוטרל בחיכוכים פנימיים, הרבה מעבר לחיכוכים ה"נורמאליים", הבלתי-נמנעים בכל מערכת. 

קיפאון מחשבתי וארגוני: הפיקוד העליון השלים עם המצב שצה"ל אינו צבא מקצועי, שמפקדיו אינם מקבלים הכשרה ראויה ואימוני גיסותיו אינם מכשירים אותם למלחמה. לא היו אז, וגם עכשיו, אין בצה"ל תחקירי אמת וחשיפת ליקויים, וממילא אין הפקת לקחים. למצב הבלתי-נסבל אחראים כל הפיקודים העליונים שבין מלחמת העצמאות למלחמת יום הכיפורים, והוא לא השתנה עד היום. אשמים לא רק גולדה, דיין ודדו, אלא כל ראשי הממשלה מאז בן-גוריון, כל שרי הביטחון מאז בן-גוריון וכל הרמטכ"לים מאז יעקב דורי. 

על כך העיד לימים, במשל סרקסטי, אלוף בני פלד, שפיקד במלחמה על זרוע ההכרעה של צה"ל, על חיל האוויר, ובפועל היה האיש שהפיקוד העליון ביקש ממנו ישועה בשלושת הימים הראשונים למלחמה. מכאן, שלעדותו יש חשיבות עליונה: "הסבא זה שר הביטחון, הבן שלו זה הרמטכ"ל, הרמטכ"ל [שניהם – הפיקוד העליון] בכלל לא מפקד, זה ראש המטה. החיים צריכים לעשות את שלהם. המטה הכללי מעולם לא הבין באוויר, מעולם לא הבין בים, והסבא ראה שלמטה הכללי אין שום כושר, בקושי מסתדר עם חילות היבשה שלו, אז הוא מינה אוטונומיה תקציבית למפקד חיל האוויר ולמפקד חיל הים, והמטה הכללי היה רודף אחרי התקציבים והיה חותמת גומי. למרות שפורמלית היה לצה"ל מטה כללי, מעולם הוא לא היה כשיר לטפל, לא בבעיות אוויר ולא בבעיות הים. לכן עשיתי דימוי של מבנה צה"ל עד עצם היום הזה. זאת משפחה: הסבא זה שר הביטחון, האבא זה הרמטכ"ל. היו לו שלוש בנות, היה לו את כוח האוויר, את הכוח הימי ואת הכוח היבשתי. את הכוח הימי הוא חיתן עם מפקד חיל הים, ואמר לו: 'זו האחוזה שלך, תקבל מהסבא את התקציב ואתה תדאג לבעיות הים'. לחיל האוויר הוא אמר את אותו הדבר: 'קח את הכוח האווירי, תתחתן אתו, יש לך אחוזה משלך, דאג לעניינים האוויריים, אל תבלבל לי את הראש'. וכך גדלו הדברים. עם השלישי, עם כוח היבשה, הוא התחתן בעצמו. הרמטכ"ל נשא אותה לאשה ונולדו לו הרבה דבילים, הרבה ילדים דבילים נולדו לו". (5) 

דוקטרינה ביטחונית: אחרי מלחמת העצמאות בנתה ישראל צבא, המורכב בעיקר ממילואים. זה הקשה מאוד על ניהול מלחמות ממושכות, העלולות למוטט את המשק ואת החברה הישראלית. לפיכך, בשנות החמישים קבע בן-גוריון כי את המלחמות הבאות צה"ל יפתח במכה מקדימה, ויעביר את המערכה לארצות אויב, על-מנת להשיג ניצחון טקטי ולהגיע במהירות להפסקת-אש, שתעניק לישראל עוד כמה שנים ללא מלחמה. צה"ל בנה את עצמו לשם כך – בעיקר, במודיעין, באוויר ובשריון. כך היה במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. ביוני 67' השתנו הנסיבות האסטרטגיות: לישראל קיבלה עומק אופרטיווי, שאִפשר לסגת במלחמה משטחים, בעיקר בחזית המצרית, שאִפשר לא לסמוך על הגנה קשיחה, ולא לתכנן מתקפות מקדימות או מקבילות. גם הנסיבות הבינלאומיות, בעיקר בקשר שבין ישראל לארצות-הברית, כמעט שלא אִפשרו לצה"ל לפתוח במלחמה. למרות זאת, לא שונתה הדוקטרינה, והמשיכה להתבסס על מתקפה מקדימה ועל הגנה קשיחה של יחידות דלילות לאורך הגבולות. צה"ל לא פיתח תורת הגנה, שהתגלתה חיונית במלחמת יום הכיפורים. 

שמרנות: רוב הישראלים, לרבות חברי הפיקוד העליון, האמינו ללא כל בסיס, כי במלחמת ששת הימים הכריעו חיל האוויר וגיסות השריון את האויב. הם טעו לחשוב, כי גילו את אבן החכמים, וכי מה שהיה הוא שיהיה. למרות המידע שסיפק אמ"ן על אספקת כמויות גדולות של טילים חדישים נגד מטוסים ונגד טנקים, לצבא המצרי ולצבא הסורי, האמינו השלושה ואתם חברי המטה הכללי, כי חיל האוויר וחיל השריון של צה"ל יכריעו את המערכה. אבל כפי שהתבטא עזר ויצמן, הטיל כופף במלחמת יום הכיפורים את כנף המטוס ונטרל את גיסות השריון. חיל האוויר הכין אומנם תוכניות מפורטות ומורכבות להתגבר על "חומת הטילים" ולמחוק אותה, אך לא היה שום תזמון בין פעולה זו, שאמורה הייתה להימשך שלושה ימי לחימה אווירית, לבין הלחימה היבשתית המקבילה. המציאות האכזרית הפתיעה את פיקוד עוצבות היבשה ואת פיקוד חיל האוויר. 

"רצח" חיל הרגלים והארטילריה: אחרי מלחמת ששת הימים הקטין צה"ל מאוד את מצבת חיל הרגלים והארטילריה. במטוסים הוא ראה ארטילריה מעופפת, ובטנקים – ארטילריה מסתערת. בחיל הרגלים ראה שומרי שבויים ומאבטחי חניוני טנקים. אלו טעויות קריטיות של המטות הכלליים, בשנים בין שתי המלחמות, ותפקיד הפיקוד העליון היה למונען. 

קונצפציה: הפיקוד העליון נפל במלכודת, שטמנו לו הנשיאים גמאל עבד אל-נאצר ואנוואר סאדאת, באמצעות ד"ר אשרף מרוואן (ראו מאמריו של שמעון מנדס), שמצרים לא תצא למלחמה עם ישראל עד שתגיע לאיזון ביכולתה האווירית, ועד שיהיו לה טילים שיגיעו עד שדות התעופה והערים בישראל. לכך הוסיפו הערכה משלהם שסוריה לא תצא מלחמה בלי מצרים. הם העריכו שלפחו עד 1975 לא תתחולל מלחמה, וסביר להניח שגם לא בעשר השנים הבאות, כי הערבים לא יצאו למלחמה, שהם יודעים כי יובסו בה. נניח, כפי שטוענים צבי זמיר, ראש "המוסד", פרופ' אורי בר-יוסף ואחרים, כי אשרף מרוואן לא היה סוכן כפול, או שליח, אלא סוכן ישראלי, וכי המידע שהעביר על הלך-הרוח האסטרטגי במצרים מהימן, מדובר היה במלחמה כוללת לכיבוש כל חצי-האי סיני. הם לא חשבו, שאפשרית מלחמה מוגבלת, כפי שהתנהלה בפועל, כדי להניע תהליך מדיני. גם על אפשרות של מלחמה כזו הגיע מידע, אך לא הוטמע בקרב מקבלי ההחלטות הישראלים. מכל מקום, השלושה לא הנחו את צה"ל להתכונן לסוג כזה של מלחמה, וחברי המטה הכללי של צה"ל לא חשבו על מלחמה כזו בעצמם. לכל אלה התוסף שיקול פוליטי: סאדאת לא ייצא למלחמה, משום שכבר הובטחו לו משא-ומתן אחרי הבחירות הכלליות בישראל ונסיגה ישראלית מגזרת תעלת סואץ. אם מצרים לא תצא למלחמה, סוריה לבדה בוודאי לא תצא למלחמה. 

חטא ההיבריס (גאווה): כיוון שלא חקרו ולא הבינו איך התרחש הניצחון במלחמת ששת הימים, וכיוון שרימו את עצמם שצה"ל ניצח במלחמת ההתשה, האמינו השלושה שבכל מלחמה בעתיד ינצח צה"ל במחיר נמוך מאוד. לפיכך, לא הקדישו את עיקר מעייניהם לשאלות ביטחון, אלא יותר לשאלות מדיניות ומפלגתיות ולקידום אינטרסים אישיים. 

הערכה לאומית: כיוון שהשלושה לא הקדישו את מרב זמנם לעסוק בבעיות ביטחון, הם השליכו את יהבם על ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא, והתייחסו אליו כאל אורים-ותומים במה שנוגע לכוונותיהם של נשיא מצרים ושל נשיא סוריה. ממעמד של יועץ הם העלו את זעירא למעמד של פוסק הלכה, מבלי שהפעילו עליו אמצעי בקרה. 

ההערכה הבינלאומית: שלושתם לא הבינו את "משחק" המעצמות, את רצונן ואת -גבולות חופש פעולתן. לכן, העמדות של ברית-המועצות, של אירופה ואף של ארצות-הברית, היו מחוץ לחישוביהם. 

מינויים: ככל רמטכ"ל, ביקש דדו למנות את נאמניו לתפקידים בכירים. כיוון שהבנתו בהוויית הצבא והמלחמה הייתה דלה, גם מינויו היו שגויים. במאי 1972 מינה את שמואל גונן (גורודיש) לחבר המטה הכללי, ולראש מחלקת ההדרכה (מה"ד). אחרי ארבעה-עשר חודש מינה אותו לאלוף פיקוד הדרום במקום אריק שרון, שנוא נפשו, שפרש מצה"ל ונכנס לפוליטיקה. גונן בתורו התחיל את סדרת מינויו. סדרת המינויים של גונן, שלא נבלמה על-ידי שר הביטחון, מעידה על איוולתו של דדו ועל תפקודו המופקר של דיין. גונן, אלוף פיקוד הדרום ומפקד החזית בפרוץ המלחמה, התגלה במלחמה כאדם הכי בלתי מתאים לתפקיד, והיו לכך סימנים מעידים מוקדמים. 

ביום שקדם למלחמה, החליף אל"ם (אל"ם) צבי בר (ברזני) את אל"ם צורי שגיא (שינקין) כמפקד החטיבה המרחבית ברמת הגולן. עיתוי ההחלפה הוא בבחינת רשלנות פושעת של הרמטכ"ל ושל שר הביטחון. יש רגליים לסברה, שגרמה במישרין לנפילת מוצב החרמון לידי הסורים בפרוץ המלחמה, שכן בר, ביומו הראשון כמפקד ברמת הגולן, לא מצא את ידיו ואת רגליו. 

ארבעה חודשים לפני המלחמה מונה בני פלד למפקד חיל האוויר. לפי עברו בחיל, הוא היה חזק בארגון וחלש במבצעים, בניגוד לקודמו, מוטי הוד, שהיה חזק במבצעים וחלש בארגון. מיד כשקיבל את התפקיד, החל פלד לארגן את החיל מחדש. כשפרצה המלחמה, הארגון הקודם נשבר, והארגון החדש טרם נבנה. (6) פלד גם סילק מן החיל את מקורבו של הוד, אל"ם יוסף נאור, שפיתח בחיל את הלוחמה האלקטרונית, שהייתה גורם מרכזי בהצלחת החיל במלחמת ששת הימים. לכך היו השפעות קשות מאוד על תפקוד החיל במלחמה. (7)

 

 

3. הפיקוד העליון במלחמה

 

אלה היו ליקויי הפיקוד העליון ומחדליו בשבועיים שקדמו למלחמה ובמהלכה: 

המחדל המודיעיני: המלך חוסיין הזהיר את גולדה, שבועיים לפני המלחמה, כי מצרים וסוריה מתכוונות לתקוף את ישראל. אחרי הפגישה בבסיס "המוסד" בצומת גלילות, התקשרה גולדה בטלפון עם דיין ודיווחה לו. דיין ביקש ממנה: תני לי כמה דקות לבדוק את הנושא. התקשר לדדו ואחר כך אמר לגולדה, שדיבר את דדו, שאמר למסור לה שאין שום דבר חדש בדברי המלך חוסיין, ואנחנו יודעים את כל הפרטים, והכל בשליטה. (8) שבוע לפני המלחמה הגיעה ידיעה מסוכן של "המוסד", שמצרים תפתח באותו היום בתרגיל, שבסיומו, מקץ שבוע, תתקוף את ישראל. הידיעה לא נמסרה ישירות ליגאל אלון, ממלא-מקום ראש הממשלה, ולא הועברה מיד לראש הממשלה, ששהתה בקונגרס האינטרנציונל הסוציאליסטי בשטרסבורג, אלא נכללה בלקט אמ"ן ולא עוררה שום תגובה. (9) תצפיות לאורך הגבולות דיווחו כי צבא מצרים וצבא סוריה עוסקים בהכנות למלחמה. האזנות דיווחו שמשפחות היועצים הרוסיים מתפנות מסוריה. למרות כל המידע הכבד וסימני המלחמה הבטוחים האלה, שהגיעו לידיעת חברי הפיקוד העליון, הם אימצו את הערכת אמ"ן שסבירות המלחמה נמוכה. 

הקונספירציה: נניח שהייתה לגולדה, לדיין ולהנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, או רק לאחד משלושת השחקנים, כוונה להעניק למצרים "ניצחון קטן", כדי להחזיר לצבא המצרי את כבודו שאבד במלחמת ששת הימים, כך שאפשר יהיה להגיע להסדר שלום עם מצרים, כפי שטענו לא-מעטים. במקרה כזה, היומיים הראשונים של המלחמה הוכיחו שהקונספירטורים טעו בגדול: הם ביקשו להעניק למצרים ניצחון קטן, והעניקו לה ניצחון גדול, שמוטט את הביטחון העצמי של הישראלים ואת אמונתם בצדקת דרכם, וסדק את תחושתם הלאומית. גם אם לא הייתה קונספירציה כזו, ללא ספק הייתה קונספירציה דומה, כי הרי גולדה הבטיחה לקיסינג'ר להגיע למשא-ומתן אחרי הוויתורים, שנראו "מספיק גדולים" לה, וגם לבן-שיחה האמריקני, ועניין כולו נדחה עד אחרי הבחירות, כדי להיראות "ימניים" מספיק, ו"לשנות את הדעות" רק לאחר הבחירות. מכאן, שהייתה קונספירציה נגד הסדר הדמוקרטי במדינת ישראל.

גיוס מילואים: לא רק שצה"ל מבוסס על חיל מילואים, אלא שגם היחידות הסדירות לא יכלו אז להילחם בלא השלמות מילואים, כמו פלוגות חיל רפואה (פח"ח) וגדודי מרגמות כבדות (גמ"כ). למרות זאת, עד יום הכיפורים עצמו כמעט לא גויסו מילואים, אפילו לא להשלמת היחידות הסדירות של חיל היבשה. כשהגיעה הידיעה על מלחמה ודאית, מצופה היה מחברי הפיקוד העליון להתחיל מיד בגיוס מילואים. רק אחרי כשמונה שעות התקבלה ההחלטה, ואחרי עוד שעתיים התחיל הגיוס בפועל. אם היה מתחיל הגיוס מיד, ניתן היה להחיש עוד אוגדה משוריינת לרמת הגולן, שיחד עם הכוחות שנמצאו שם הייתה בולמת את המתקפה הסורית. אז פני המלחמה היו שונים לחלוטין. בוויכוח בין דיין לדדו, האם לגייס מיד שתי אוגדות או ארבע, צדק דיין, אף כי לא מהטעמים שהעלה בוויכוח. החלטת גולדה לקבל את חוות-דעתו של דדו הייתה מוטעית, כי לצה"ל לא היו כלים לנייד לחזית ארבע אוגדות, וניודן על שרשראות גרם לפקקים ולתקלות רבות. גיוס של שתי אוגדות, מיד עם הגיע הידיעה, וגיוס עוד שתיים אחרי פרוץ המלחמה היו מקל עלים החשתן לחזיתות. 

הפעלת חיל האוויר: הפעלת חיל האוויר במהלך כל המלחמה ובעיקר בימיה הראשונים, הייתה אווילית, ומנעה מן הפיקוד העליון לנצל אפילו במקצת את זרוע ההכרעה שלו. חיל האוויר הופעל לא על-פי שיקולים מקצועיים, אלא בעיקר בהתאם לאינטואיציות לא מבוססות של משה דיין. תועלת בהפעלה בכזאת לא הייתה, ומחירה בחיי טייסים ובמטוסים היה רב. 

חטיבה 7: העברת חטיבה 7, ממש לפני פרוץ המלחמה, מחזית הדרום לרמת הגולן, ערערה את איזון הכוחות של צה"ל בחזית המצרית ולא אפשרה לבצע את התוכנית המוקדמת למקרה שתפרוץ מלחמה. ביום שישי, אחרי הצהריים ובערב, הועברה חטיבת בית-הספר לשריון 460 לסיני, להחליף את חטיבה 7, וכשפרצה המלחמה הייתה עדיין בהתארגנות. למעשה, לא שלוש חטיבות שריון ניצבו מול הצליחה המצרית, כפי שדווח לגולדה ביום שישי, אלא רק שתיים. 

אי-פינוי המעוזים: אי-פינוי המעוזים לאורך תעלת סואץ בפרוץ המלחמה, בתקווה שיבלמו את הצליחה המצרית, הייתה מעשה נפשע של הפיקוד העליון, שנבע מניתוק מוחלט מן המציאות. המעוזים היו מדוללים, ולחלק ניכר מן החיילים בהם לא הייתה הכשרה צבאית של ממש. המחדל הזה בלבד אִפשר לפיקוד העליון המצרי להעריך, כבר בשלב הפתיחה, שהשיג את מטרתו. 

מתקפת שמונה באוקטובר: ביום השני למלחמה, מבלי שחברי הפיקוד העליון הבינו את שהתרחש בשתי החזיתות, החליטו שלמחרת יבצע צה"ל מהלך הכרעה בחזית המצרית, מהלך שאמור היה להביס את המצרים. ההתקפה בשמונה באוקטובר הסתיימה בכישלון מוחלט, והעניקה למצרים את הניצחון האסטרטגי במלחמה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברים שאמר משה דיין למפקדים הבכירים בפיקוד הדרום: מטרת צה"ל אינה יותר להכריע את המצרים בשדה הקרב, אלא להשיג הפסקת-אש.



 

4. סיכום ומסקנות

 

הפיקוד העליון הישראלי שגה בכל מהלכיו לפני המלחמה ולאחר שפרצה. התפקוד הלקוי של גולדה, של דיין ושל דדו, כל אחד לחוד ושלושתם יחד, היה אמור להיות צפוי למי שהיה בוחן את מציאות הביטחון של מדינת ישראל בעשרים וחמש השנה מהכרזת העצמאות למלחמת יום הכיפורים. אבל איש לא בחן את המציאות לא אז ולא אחר כך, כי לראשי המדינה ולמפקדים הבכירים של צה"ל היה אינטרס אישי להסתיר את הנתונים ולשמור על העובדות האמיתיות בחיסיון מוחלט. הפרופ' לביופיזיקה אפרים קציר, נשיא המדינה באותם הימים, קבע אז ש"כולנו אשמים" ולעניות דעתנו צדק. הכרזה זו התקבלה באותם הימים בביקורת, שכן למערכת הפוליטית ולמערכת הביטחון היה אינטרס להטיל את האשמה על השעיר-לעזאזל, אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן; ולכן, אימצו את טיעון המחדל המודיעיני. אבל פיקוד עליון כל כך מנותק מהמציאות אינו תוצאה של מחדל מודיעיני, אלא של תרבות ביטחון ירודה, הרווחת בישראל, עד עצם היום הזה. האחריות לכך רובצת על כל ישראלי.

 

 

 

 ________ 

[בפרק הבא: אביתר בן-צדף על מערכת העיטורים והצל"שים בצה"ל. התחקיר ינתח את השיטה, ויציג את מטרותיה. לצה"ל אין רשימה מעודכנת ומלאה של העיטורים ושל הצל"שים ממלחמת הקוממיות ועד הנה, ואין לו שום מידע על צל"שים שהעניקו מפקדי החטיבות במלחמת הקוממיות וגם אחריה. את המידע המעודכן ביותר על העיטורים אוצר אזרח, שעושה זאת כתחביב ביוזמתו הפרטית.]

 

 

 

הערות

 

1. א1. אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ד' ממשבר להכרעה, הוצאת שרידות 1999, עמ' 178-175. 
2. חנוך ברטוב, דדו, 48 שנה ועוד 20 יום, ספריית מעריב, 1978, עמ' 43-39. 
3. דרך רבין ומורשתו, עמ' 417-358. 
4. ארכיון צה"ל, עדויות של שמואל גונן ושל דן שומרון לוועדת אגרנט. 
5. יוטיוב: [קישור] פורסם ב-1 בספטמבר 2012. פלד נפטר ב-2002, וכנראה אמר זאת בשנות חייו האחרונות. 
6. ראיון מוקלט עם אל"ם (מיל.) עזרא הראל ועם אל"ם (מיל.) יוסף עבודי, ב-2013. נמצא בארכיון המחבר. 
7. סדרת ראיונות מוקלטים ב-2013-2012 עם יוסף נאור. נמצאת בארכיון המחבר. 
8. ראיון מוקלט ב-2013 עם אל"ם (מיל.) זוסיה קניאזר. נמצא בארכיון המחבר. 
9. ארכיון צה"ל, עדות תא"ל ישראל ליאור לוועדת אגרנט.42. אבני דרך, עמ' 104.

הרקלייטוס "האפל"