العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

שגיאה בפריסה ההתחלתית

 

 

 

1. שתי "מעבדות"

 

אנו עומדים להשוות בין צה"ל לבין הצבא האדום המובס, ולא לוורמאכט המנצח, ומזכירים שוב שההשוואות אינן מושלמות ואינן יכולות להיות מושלמות. על ההבדלים העיקריים והמהותיים נעמוד בהמשך. שני הצבאות עברו לפני מלחמתם הגדולה "מעבדה" של מלחמה, בעצימות נמוכה. אנו מתכוונים למלחמת ההתשה, שהתחוללה בין ישראל למצרים בשנים 1970-1968, ו"למלחמת החורף" ב-1940-1939, שבה תקפה ברית-המועצות את פינלנד הקטנטונת, ואף ניצחה אותה לבסוף בשיטת כתישה והתשה. 

"מלחמת החורף" הפכה לנראטיב בפני עצמו, בגלל חוסר האיזון התהומי בכוחות, גבורת הפינים וניצחונותיהם המפתיעים בשלב הראשון של המלחמה. הרי העובדות: הרוסים תקפו את פינלנד מתוך יצירת משבר דיפלומטי, אך בלי הכרזת מלחמה. הם ריכזו כוח אדיר, נגד הצבא הפיני הקטן והחמוש בציוד מיושן. הצבא האדום הפעיל כ-3,000 טנקים מול 26 (!) בצד הפיני. לפינים עמדו קו ביצורים (קו מנרהיים) ותנאי קרקע טובים להגנה, אך זה היה רק בגזרה הצרה (יחסית) של כמאה ק"מ, בין הים הבלטי ליַמָה הגדולה לאדוֹגה. בין הימה לאוקיינוס הקרח הצפוני (הארקטי) נמתח גבול פתוח, ואורכו כאלף ק"מ. דווקא שם נחלו הרוסים את תבוסותיהם המבישות ביותר. היחסים באוויר היו קיצוניים עוד יותר. בהתאם לעקרונותיהם, פתחו הרוסים בהתקפה על שדות-התעופה של חיל האוויר הפיני – בלי שום תוצאה ממשית ובאבדות כבדות. 

רק מעטים ידעו בזמן אמת את העובדות לגבי אותה המלחמה, והזירה האקזוטית הוסיפה קושי להבנתה. הציבור הכללי והפוליטיקאים ברוב המדינות ניזונו מהתרשמות כללית, והיא אמרה שהצבא האדום חלש ואולי אפילו מגוחך. המקצוענים היו חייבים להתעמק ולדייק. במטכ"ל הגרמני הבינו היטב, שמדובר, בעיקר, בבעיות של פיקוד ושל ארגון, והעריכו שתידרש שנה, לפחות, עד שהצבא האדום יגיע לרמת תפקוד סבירה. אולם הגנרלים הגרמניים לא נתפסו לגישה הגזענית של היטלר, ולא סברו שהרוסים אינם מסוגלים לתקן את הליקויים. לפיכך, קבעו הגנרלים שלוורמאכט עומד "חלון הזדמנות מיטבי" של שנה בערך. מלחמת החורף הסתיימה במארס 1940, ועד תחילת הקיץ הגרמנים היו חייבים "לטפל" בצבא צרפת; עד סוף הקיץ הוורמאכט לא היה מספיק להתארגן למלחמה במזרח, ומתחילת הסתיו לא היה רצוי להתחיל את המערכה העמוקה ברוסיה. מכאן, שהזמן הטבעי למתקפה – חודש מאי 1941. בגלל הנסיבות הקונקרטיות, שלפחות בחלקן נכפו על גרמניה, נדחתה המתקפה בחודש בערך, והיו לכך תוצאות הרות-גורל, שייתכן שהכריעו את המערכה כולה. 

הרוסים נוכחו היטב, שלא קצרו הצלחות מול ה"זבוב הפיני" (הלשון המקובלת בתעמולה הסובייטית של התקופה). לוגיסטיקה ופיקוד לא עניינו אותם, אלא נשק. אכן, התגלו ליקויים רבים, ולהלן כמה דוגמאות:

 

  • תת-המקלע היה נשק מודרני ונתון לוויכוח, וכשנה לפני המלחמה נזרק מהצבא האדום לטובת רובה חצי-אוטומטי. הרוסים הופתעו אפוא מתת-המקלע הפיני "סוּאוֹמי", שהפעיל החיילים הפיניים בכמויות וביעילות. מיד הוחלט להחזיר את תת-המקלע לשירותך בצבא האדום, ופותח דגם ידוע (פ.פ.ש.), שהצטיין במחירו הנמוך ויוצר בכמויות אדירות.

 

  • הרובה החצי-אוטומטי לא נזנח: נבחר דגם מסוים (ס.וו.ט.), וכמויות אדירות ממנו הגיעו ליחידות הלוחמות בגבול המערבי, ומשם היישר למחסני השלל של הוורמאכט. לתהליך הייתה תוצאה בלתי-צפויה: הרובים הישנים הגיעו למחסנים בעורף, ושימשו את גלי הגיוס החפוזים בקיץ-סתיו 1941.

 

  • נשק אחר היה מרגמות – "ארטילריה לעניים". מתוך מחשבה, שבברית-המועצות אין חוסכים כסף על נשק, הוא לא התקבל בצבא האדום. כתוצאה מהלקח הקשה, שלימדו הפינים את הרוסים, הבינו הרוסים שלמרגמות יש יכולת מגוונת וחשובה – כך שביוני 1941 היו לרוסים 19-18 אלפי מרגמות בקוטר 82 מ"מ (הרוב המכריע) עד 120 מ"מ. מנגד הציב הוורמאכט 11,767 מרגמות 81 מ"מ וכמות גדולה של מרגמות קטנות 50 מ"מ.

 

  • לגבי מטוסים וטנקים, הרוסים, כנראה, הופתעו פחות. הם ידעו, ששלחו לפינלנד דגמים מיושנים ולא ציפו לגדולות, אבל הדגמים החדשים כבר היו בפיתוח. אין פלא אפוא שהרוסים לא דאגו, ואף היו מרוצים שהליקויים נחשפו מבעוד-מועד.

 

מכל פרשת מלחמת החורף ניתן ללמוד שאין להפריד בין איתור הליקויים להבנתם. כמו-כן, מאותם הליקויים אפשר להסיק מסקנות שונות בתכלית. בשפה המודרנית זה נקרא "פוסט-מודרניזם". 

כמו לצבא האדום, גם לצה"ל הייתה מעבדה למלחמה – מלחמת ההתשה. הישראלים לא רצו להכיר בעובדה, שהציגה בעיה קשה בפניהם, ותוצאותיה היו, למעשה, שקולות, עם יתרון לצד המצרי. במקום הניתוח הכואב, הוצגה המלחמה כניצחון התורני של צה"ל. אולם, מלחמת ההתשה הסתיימה בהפעלת טילים נ"מ בצד המצרי, ולחיל האוויר הישראלי לא היה מענה. לכן, בהסכם הפסקת-האש, שהושג בתיווך ארצות-הברית, הכניסה ישראל סעיף, האוסר על מצרים לבנות מערך טילים נ"מ על קו תעלת סואץ. ההסכם הופר כבר למחרת חתימתו. ישראל ניצבה מול המציאות החדשה של חומת הטילים. אז לא היו לה היכולת לתקוף את הטילים מהאוויר והרצון לחדש את הלחימה היבשתית. ארצות-הברית לא דרשה ממצרים להסיג את הטילים, כיוון שההסכם נחשב להישג אדיר של הדיפלומטיה האמריקנית. ההכרה בהפרתו הייתה מאפסת את ה"הישג" – עניין, שהבין סאדאת, ולא הבינה המנהיגות הישראלית. 

חיל האוויר הישראלי לא התעלם מהבעיה ומהאתגר. פותחו כמה פטנטים ושיטות להבקעת חומת הטילים ולהשמדתה. אלא שלכולם היה מחיר של זמן הפעלה. 72-48 שעות (תלוי בהערכות שונות) אמור היה חיל האוויר להתעסק בטילים הללו בלבד. ובאותו הזמן אמורים היו כוחות היבשה, "הירוקים", ללחום בלי סיוע אווירי. זה לא היה בלתי-אפשרי, אך היה צריך לקחת זאת בחשבון ולהתכונן לקראת הבאות. 

זה לא נעשה, וצה"ל נכנס לסוג של "פיצול אישיות", כאשר חיל האוויר עסק בו-זמנית בהשמדת הטילים (ובתקיפת שדות-תעופה), וגם, חלקית, הושיט סיוע צמוד לכוחות הקרקע. בפועל, הוא נכשל בשתי המשימות. 

"פטישיזם הטכנולוגיה" לא פסח על צה"ל. לרעיון "הלם השריון" נוסף גשר הגלילים, שמפתחיו קיבלו את "פרס ביטחון ישראל" לפני המלחמה. הדגם הוצג לפני ראש הממשלה במהלך תרגיל "עוז" בקיץ 1972. הניסוי נערך במאגר רואיפה, שרוחבו חמישים מטר לעומת 180 מטר רוחבה של תעלת סואץ. בהפעלת הדגם המוקטן ברואיפה התגלו ליקויים טכניים, שהוסתרו מראש הממשלה. הליקויים העיקריים נחשפו במלחמה. הגשר היה כבד מדי, וניתן לשינוע רק בתנאים אידיאליים, שחלקם הופרו בגלל פני השטח בסיני. המצרים היו "אדיבים", ולא תקפו בהחלטיות את הנחש הארוך והאִטי באש ארטילריה ובמטוסים. 

כאשר סוף-סוף הגיע גשר הגלילים לתעלה ונדחף למים, עיקמו הזרם בתעלה, והגשר עמד להישבר. במקרה נמצאה שם סירת-גרר, שאִפשרה למתוח את הגשר. זאת ועוד: הגשר פותח ככלי ל"צליחת-סער". במלחמה נדרשו צנחנים לתפוס את ראש-הגשר בגדת האויב ולאבטחו לפני השקת הגשר למים. 

אפשר לומר, שההמצאה הטכנית המבריקה נכשלה כאמצעי לחימה, בכל פרט אפשרי.

 

2. פריסה התחלתית

 

הגנרל הפרוסי פון-מולטקה "הקשיש" קבע: "שגיאה בהיערכות ההתחלתית – ספק אם ניתן לתקנה במהלך המערכה כולה". השגיאות בפריסה הטילו את צלן הכבד על כל מערכת הקיץ והסתיו הרוסית ב-1941 ועל מלחמה יום הכיפורים כולה ב-1973, אשר ארכה פחות משלושה שבועות. השגיאות היו לא רק בהתעלמות מהסכנה (שאננות, שהביאה להפתעה) אלא בעיקר בעצם השיטה של פריסת הכוח. גנרל ז'וקוב, הרמטכ"ל הסובייטי, ציין זאת לגבי הצבא האדום:

"המעבר הפתאומי להתקפה בממדים כאלה, כאשר כל הכוחות הקיימים מרוכזים ונערכים בגזרות האסטרטגיות העיקריות, כלומר האופי של מכת הפתיחה, לא נכלל בהערכתנו במלוא עוצמתה. לא שר הביטחון [מרשל טימושנקו], לא אני ואף לא קודמיי, שאפושניקוב ומרצקוב ... לא ציפינו שהאויב ירכז מסה כזו של שריון בכל הגזרות האסטרטגיות ויטיל אותם כבר ביום הראשון כאגרופים מרוכזים...".

נשאר רק לציין, שז'וקוב מתאר את מהות ההפתעה (מעבר להחמצת שעת ה-ש').1 ז'וקוב אף פירט את השגיאות בפריסה הסובייטית, אך לא ניתח את משמעותה: הפריסה הלקויה ב-1941 התפרקה ("קרסה") במתקפה האמיתית של האויב. היא תוכננה לספוג מתקפה מוגבלת בלבד, ולאמִתו של דבר תוכננה למתקפה יזומה של הצבא האדום, ולא להגנה מפני פלישה גרמנית. 

כתוצאה מכך, הצבא האדום היה במצב בלתי-יציב ערב מכת הפתיחה של "ברברוסה". הוא נפרס במגמת זינוק קדימה עם אגרופים של עוצבות המחץ. הריכוז ההתקפי בא על חשבון האגפים, שנחלשו, ודווקא עליהם הנחית הוורמאכט את מתקפתו. 

משהו דומה התרחש גם ב-1967. צבא מצרים הפר את הסכמֵי 1957, והתקדם לגבול הבינלאומי, דרך השטח המפורז. היערכותו הייתה התקפית, או לפחות במגמה התקפית, והספיק להתבצר בכמה מתחמים, שהיו ביניהם פרצות. את אחת מהן ניצל צה"ל במכת-המנע המפתיעה (הקרקעית) שלו במלחמת ששת הימים. הצבא המצרי היה בלתי-יציב – בחלקו בגלל פריסתו, ובחלקו בגלל רמתו המקצועית הירודה. 

ב-1973 לא הייתה פריסת צה"ל התקפית, אלא דלה מדי, והניסיון החפוז של הרגע האחרון לתגבר את המערך היה הססני ובלתי-מספיק. הרעיון המופשט, "הסדיר יבלום", שלט בכיפה, בעוד שלמעשה הכוונה הייתה למסגרת של "יום קרב". יש לציין שברמת הגולן הסדיר באמת "בלם" במסגרת אותו הרעיון, למרות אי-השוויון הבלתי נתפס ביחסי הכוחות. אולם גם שם מסגרת הזמן הייתה כ"חצי-יום קרב", משעה שתיים אחר-הצהריים עד רדת החשיכה. בשעות הללו פעל הכוח הבולם, והסורים פרצו את קו ההגנה בגזרה הדרומית. למזלו של צה"ל, התקשו הסורים לפעול בחשיכה. הם עצמם היו מודעים לליקוי, וביקשו להתחיל את המלחמה בשעות הבוקר. סביר להניח, שעם תוספת שעות האור היו משיגים ניצחון גדול. 

בחזית התעלה אמורות היו שלוש חטיבות שריון של צה"ל לעמוד מול צליחה של חמש דיוויזיות חי"ר של צבא מצרים. ועדת אגרנט הקדישה הרבה זמן ואנרגיה לביצוע תוכנית הפריסה, "שובך יונים". היא גילתה ליקויים אדירים, אך בו-בזמן התעלמה מהנתון העיקרי: למעשה, חטיבה אחת הייתה בשלב התארגנות, והגיעה למגע עם האויב כאשר הקרב על הצליחה המצרית כבר הוכרע. האבסורד הזה התרחש במסגרת ניסיונות לתגבר את הכוחות בצפון, ועל כך נרחיב את הדיבור בפרקים אחרים של הספר. זאת ועוד: דווקא בחזית התעלה היה בהיערכות הכוחות יסוד של התקפה, שאמנם התבטאה לא בפריסה בשטח, אלא ב"מחשבה". זו לא הייתה תוכנית צבאית עם כל הטכניקה שלה, אלא רעיונות של הפיקוד העליון, וכאשר הרמטכ"ל תדרך אישית את אלוף הפיקוד, בשעות הבוקר בשישה באוקטובר, הוא העדיף לדון במתקפת-הנגד. במסגרת אותן ה"מחשבות" המעורפלות, שלא עברו את שלב של בדיקת ההיתכנות, ניתנה משימה לתקיפת-נגד לחטיבה השלישית של המערך הצה"לי, אותה חטיבה עורפית, שעליה דנו בוועדת אגרנט, וניטלה מהמערך לקראת המלחמה. 

וכאן יש אנלוגיה-מתוך-ניגוד למצב ב-1941. רבות מדובר על כך, שסטלין אסר על כוחותיו להתכונן למתקפה הגרמנית מחשש להסלמה– ה"פרובוקציות, בלשון התקופה. פחות דובר על כך, שדרש מכוחותיו לצאת להתקפות-נגד מוקדמות מדי, בלתי-בשלות ונידונות לתבוסה. למעשה, היה קשר רעיוני בין שתי התופעות: סטלין ניזון מאשליה, שאת המתקפה הגרמנית (אם תקרה) יחסל במתקפות-נגד; ולכן, אפשר ליטול סיכון ולא להתכונן לבלימה קלאסית. מבחינת התפקוד הכללי הדרג הפוליטי בלבל את הדרג הצבאי. ב-1973 המצב בישראל בתחום הרעיוני היה דומה מאוד, אך אצלנו בלבל הדרג הצבאי את עצמו. 

מתוך המבט ל"מצב בלתי-יציב" נפנה עתה לצד התוקף. ב-1941 ידעו הגרמנים, שהם נוטלים סיכון. פתרונם היה למזער את חלון-הזמן של הסכנה. תהליך היערכותם נבנה כאפיק מים אִטי, שמתגבר בהדרגה עם הזמן ולקראת הסוף הופך לאשד עצום, כמשל של "אפיקים בנגב". המודיעין הסובייטי קלט את השלב האטי, והדרג הצבאי הגיב עליו בדאגה שקולה ומוצדקת. את השלב האחרון, המתגבר, לא הספיקו הרוסים לקלוט, עד שנחתה עליהם המכה. מאז, הפכו הרוסים לערניים מאוד לגבי יציבות פריסתם, ואפשר שלימדו את המצרים מניסיונם, שהשתקף בדוקטרינה שלהם. 

סביר שסאדאת למד מהניסיון המר של הצבא המצרי ב-1967. מכל מקום הוא פרס את צבאו בפריסה מיוחדת, שיש להרחיב עליה הסבר. את המחסנים ואת ציוד הצליחה פרסו המצרים בצורה מדורגת עד עומק שישים ק"מ בדרג הארמיוני. המרחק הזה, בתוספת מכשול-המים של תעלת סואץ, סיפק ביטחון מפני מתקפה ישראלית פתאומית. המערך הלוגיסטי היה סטאטי יחסית, דהיינו לא נועד להתקדם, אך מסוגל לכלכל את הכוחות הצולחים לטווח הקצר מאחרי התעלה – כלומר, בראשי-הגשר. בלשון אחרת: המערך הלוגיסטי נבנה כבטוח מצד אחד וכמותאם למתקפה מוגבלת מצד שני. התכונה הראשונה הייתה טבעית וכמעט הכרחית, וייתכן שהאחרת צמחה תוך גיבוש של הקונצפציה למלחמה מסתיו 1972 – כלומר, במהלך שנה לפני התחלתה. 

המבט הזה משלים את עניין השימוש בתרגיל ככיסוי להכנות לצליחה. המדובר בשני מרכיבים מקבילים ומשלימים. יש להוסיף, שהמודיעין הישראלי קלט את הפריסה הלוגיסטית של האויב, אך לא הבין את משמעותה. בעיקר, לא הבין את העובדה, ששיקפה את תוכנית המלחמה. ניתן להוסיף, שהרעיון של סאדאת היה חדשני, ולא היה קל לפענחו מבעוד מועד.

גם במערך הסורי השתקף שיקול של יציבות, אם כי בצורה שונה. כשהסורים יצאו למתקפה, הם השאירו בעמדות ההגנה על הגבול כוח חי"ר ניכר מצויד בנשק נ"ט רב. צה"ל הרגיש זאת על עורו בשני מובנים: גורם החי"ר הסורי היה חלש (יחסית) בקרב על חזרת צה"ל אל קו הגבול, והיה חזק באופן מפתיע בניסיון הראשון של צה"ל לפרוץ את הקו הזה מזרחה, לתוך סוריה. אפשר להוסיף, שטווח הפעולה הסורית לעומק רמת הגולן, היה שווה-ערך לטווח הפעולה המצרית; ולכן, הסורים לא היו צריכים לדאוג לבעיות לוגיסטיות למרחקים גדולים. 

ברור, שתכנון המלחמה כולל את הערכת האויב, ולא רק לכשעצמו, אלא ביחס לכוחותינו. המצבים במישור הזה היו שונים, אם כי עשויים מאותם המרכיבים. בגרמניה היה פיצול בין הדרג הפוליטי, האידיאולוגי, שזלזל ברוסים "נחותי-הגזע" לבין הדרג הצבאי, שהבין את משמעות הכמות הרוסית, ידע שיש לו יתרון של מקצוענות ושל ניסיון ("שימון המערכת"), אך גם היה מודע שהיתרון הזה זמני ובר-חלוף. ברוסיה, האידיאולוגיה סיפקה את הביטחון בניצחון הסופי (הדטרמיניסטי), אך מאחורי המסך האידיאולוגי קינן חשש מנטאלי עמוק מפני הצבא הגרמני, גם על סמך ניסיון העבר הרחוק, וגם על סמך ניצחונותיו המזהירים במערכות הקרובות יותר בפולין, בצרפת ובבלקנים. 

ייתכן ששני הניגודים, חשש וביטחון עצמי, שררו גם בצד המצרי, ובלי ספק היו בצד הישראלי, אך בגוון מיוחד מאוד. מתחילת הציונות, חי המיעוט היהודי בארץ-ישראל באיום מתמיד של הרוב הערבי, שבחישוב אובייקטיווי היה יכול למוחקו. על-מנת להמשיך במפעל הציוני במציאות זו, היה חייב "היישוב" לפתח ביטחון בעתידו, ולא רק לעתיד לבוא, אלא גם קונקרטי. הביטחון היה יכול להיות מבוסס על האמונה מסוג "הבית השלישי לא ייפול", או על ה"אמונה" החילונית בעליונות העם על התושבים המקומיים. מסיבות ברורות זרם הזרם הכללי במסלול השני ופיתחוֹ עד להרגשה גזענית, לפחות סמויה. ההצלחות הצבאיות בשלוש מלחמות – 1948, 1956 1967 – ובעיקר, הנראטיווים "מעטים מול רבים" ו"כל הכבוד לצה"ל" – חיזקו את הרגשת הביטחון מעבר לכל פרופורציה. 

במלחמה המדוברת התוצאה הייתה מורכבת ולא חד-משמעית. בישראל העדיפו להתעלם מהתסבוכת, ופירשו את סיומה כניצחון תורני של צה"ל, קרי הוכחה נוספת לכוחו ולניצחונו בעתיד. סיום מלחמת ההתשה הכניס ליחסינו עם מצרים גורם חדש: את ארצות-הברית. לפני מלחמת ההתשה התמונה הייתה פשוטה: ארצות-הברית וברית-המועצות מתכתשות באמצעות גרורותיהן, ישראל ומצרים. 

התיווך האמריקני בסוף מלחמת ההתשה שינה את התמונה, אך בישראל לא הבינו את מורכבות המצב. כשסאדאת הפר את ההסכם, מיד אחרי חתימתו, בהזזת הטילים נ"מ, לא הופעל כוח צבאי לתגובה הולמת. ארצות-הברית התעלמה מהפרת ההסכם, מאחר שהוצג כהישג עצום של הדיפלומטיה האמריקנית. מכאן, שהטילים נשארו במקומם החדש, וישראל קיבלה פיצוי במטוסים, שלא היה פיצוי ראוי, כפי שהתברר במלחמת יום הכיפורים. יוצא מכך, שסאדאת הבין הרבה יותר טוב מאתנו את ה"ראש האמריקני" ואת גבולות התמרון שלו.

 

 

 

3. אידיאליזם מול מיטריאליזם

 

ב"ברברוסה" לחמו צבאות בעלי פילוסופיות מנוגדות: אידיאליזם מול מטריאליזם. מאז פרידריך הגדול במאה השמונה-עשרה, דרך שרנהורסט, קלאוזביץ ופון-מולטקה במאה התשע-עשרה, ועד גודריאן ופון-מנשטיין במאה העשרים, הכירו הגרמנים במגבלות כוחם, ושמו את יהבם על איכותו המקצועית של צבאם: הכשרה ממושכת ורב-תחומית של מפקדים; צבא מאוזן; חופש ביקורת מול המלך בתקופה הקדם-דמוקרטית, ואפילו מול היטלר, שבניגוד לסטלין לא הוציא להורג קצינים, שהתנגדו לתפיסתו הצבאית. התוצאה: במלחמת העולם השנייה, ובייחוד במבצע "ברברוסה", היו לגרמנים פחות דיוויזיות, פחות טנקים ופחות מטוסים מאשר לאויביהם, אך הם הפעילו את הכוח שעמד לרשותם באופן יעיל בהרבה – לפחות, עד שהיטלר נטל על עצמו את ניהולה הישיר של המלחמה, ואיכות הפעלת הכוחות צנחה פלאים. 

ברוסיה, לעומת זאת, לא הייתה מסורת של ביקורתיות בתחום האזרחי, וכל-שכן הצבאי. מעט ממה שהיה קטעה המהפכה הקומוניסטית, ומשטרו של סטלין השלים את התמונה. סטלין הֽשליט על הכל את הדטרמיניזם המרקסיסטי, וסילק את האמנות הסובייקטיווית. בתחום הצבא, התבטא הדבר בהסתמכות עיוורת על קִדמה טכנולוגית ועל כמות. 

אבות הציונות הסוציאליסטית, ששמרו על ההגמוניה המוחלטת בציונות עד המהפך הפוליטי ב-1977, למדו מהבולשביקים הרוסיים, שסברו שבכוח התעמולה יהיו נתיניהם בשר תותחים נאמן וצייתני. המציאות האכזרית בקיץ 1941 ניפצה את התזה, שפעלה עד אז. בסופו של דבר, עמדה ברית-המועצות במבחן אכזרי, ניצחה במלחמה, אך התפרקה בעת שלום. לא כאן המקום לנתח את התהליך, אך נציין שהניצחון הושג בתפנית חדה מ"מעמדי" מרקסיסטי ל"לאומי-אימפריאלי" מסורתי. 

בדומה לברית-המועצות, התפיסה הביטחונית הישראלית חומרנית, אם כי בשינוי מהותי. ישראל לא יכלה להסתמך על הממד המספרי, שבו הייתה נחותה בעליל, והסתמכה על טכנולוגיה. יש להדגיש כאן, שמקצועיות צבאית נדחפה למעמד של רעיון מופשט, והומרה הלכה למעשה ב"מורשת קרב". אין בצה"ל הכשרה יסודית של מפקדים בכירים, ואין במערכת הביטחון ובציבור שקלא-וטריא של תפיסות ביטחוניות. 

במלחמת יום הכיפורים לא קלטו הרמטכ"ל ומפקדי החזיתות את המציאות כהווייתה, אלא ראוהּ כפי שהייתה "צריכה להיות". הדוגמה הטראגית היא מתקפת-הנגד בשמונה באוקטובר, שעליה יסופר בהמשך. 

אין בהיסטוריה השוואות פשוטות. כך, למצרים, בניגוד לגרמנים, לא הייתה עדיפות טקטית. אך המצרים והגרמנים לא היססו להכיר במגבלותיהם, חיפשו ומצאו פתרונות. למרבה הפלא, הפתרון היה דומה: החי"ר שלהם היה מסוגל לשבור את מתקפת שריון האויב, כאשר האויב (צה"ל או הצבא האדום) התייחס לטנקים שלו כאל מטה הקסמים בקרב. ומאותה הסיבה ממש, גם בצה"ל וגם בצבא האדום התחולל לפני המלחמה "רצח החי"ר" – ביטול למעשה של חיל הרגלים. הדמיון הזה, אולי מקרי, אך הדמיון בין תוצאות החשיבה הדוגמטית והבלתי-מקצועית אינו מקרי. 

ההשוואה בין הפתעת "ברברוסה" להפתעת מלחמת יום הכיפורים מלמדת עד כמה צדקו חז"ל בקביעתם: "סוף מעשה במחשבה תחילה". ההשוואה מלמדת, כי החשיבה הצבאית בברית-המועצות ובישראל היו נחותות ביחס לחשיבה הצבאית בגרמניה הנאצית ובמצרים. חשיבה צבאית נחותה חוללה קונצפציות מוטעות, שניתקו את ראשי המדינות ואת מפקדי הצבאות מן המציאות. ומכאן הלקח, שכדי לנטרל איומים על מדינה, יש לפתח חשיבה צבאית, ולא רק יחידות צבאיות ואמצעי לחימה.

 

4. עוצמה ועליונות

 

ובכל זאת, במה הייתה ישראל ב-1973 שונה מברית-המועצות ב-1941? 

ההבדל היה ברבדים הטקטיים, מלוחם מן השורה ועד מפקד-גדוד. ברמה של ביצועים טקטיים, עלה צה"ל על צבא מצרים וכל שכן על צבא סוריה. אלמלא כן, מדינת ישראל הייתה מחוסלת כבר בשנת 1973, או מיד לאחר-מכן. ובעיקר – החייל הישראלי היה מוכן להילחם ולהקריב את עצמו. לגבי החייל הסובייטי מקובל הנראטיב גבורה עילאית. המציאות הייתה הרבה יותר סבוכה ומגוונת, והשתנתה משלב לשלב במלחמה. ייתכן, שאין מקום לדבר על "חייל סובייטי" כמושג טיפוסי, למרות שהתעמולה הסובייטית ביקשה להציג את התמונה הנוחה של גבורה, של פטריוטיזם ושל דבקות אידיאולוגית. 

נביא להלן סיפור אלטרנטיווי, בידיעה ברורה שהוא קיצוני מאוד. כותב מפקד יחידת סיור בקורפוס הפאנצרים 56 של הוורמאכט, (2) שהוא בעצמו היה גולה רוסי:

"בליל 22 ביוני חצו הטנקים את הגבול ונעו על דרכי ליטא לכיוון דווינסק ... אני יושב עם הראש בחוץ ואני רואה – לאורך הטור העצום שלנו, ש מתגלגל מזרחה, הולכים לקראתנו חיילי הצבא האדום, הולכים ישר ללא ירייה אחת, ועוברים בטור צבאי עם הנשק. לא התאפקתי וצעקתי: 'היי חברה'!' התגובה הראשונה לצעקתי הייתה השאלה: 'איפה כאן באים לשבי?' זה היה טור של שבויים סובייטיים. הם הלכו לבד, בלי שמירה של הגרמנים. ונשׂים לב: הם הלכו עם הנשק".

גם החייל הישראלי לא היה אחיד, והרוב לא היו גיבורים, אך תמונות כאלה לא היו במלחמת יוה"כ ולא בכלל. החוסן העצום של צה"ל ברמות הנמוכות וכושר האלתור והיוזמה באותן הרמות הצילו את המדינה. כל עוד כך יהיה בעתיד, יש סיכוי שמדינת ישראל תשרוד גם במצבים קיצוניים ביותר. 

לכן, יש להניח, שהאויב ינסה להפעיל חתרנות, ודרכה לפגוע בחברה הישראלית מבפנים, לטפח ולנפח את המחלוקות הפנימיות, להטיל ספק בצדקת הדרך, לגרום לניתוק הקשר האישי למדינה, לעם ולארץ, וכל שאר הפטנטים הידועים וחדשניים, שימציא הראש החתרני. 

דווקא במסגרת מבצע "ברברוסה" בפרט, ובמלחמה בין ברית-המועצות לגרמניה בכלל, לא הופעלה חתרנות, למרות שהיו הרבה כוונות להפעילה. היו לכך הרבה סיבות, וככלל, משטרים דיקטטוריים חסונים בפני נשק כזה, כל עוד הם שומרים על יציבותם. לעומת זאת, משטרים דמוקרטיים מאפשרים הרבה פתחים לחתרנות, כמעט מכל סוג. 

גם בתחום הזה קיימים תקדימים שונים ומגוונים, והמשטרים בצרפת ובבריטניה הציגו אולי דוגמאות קיצוניות של שני קטבים – בבריטניה של חסינות ובצרפת של פגיעוּת – למרות ששתי המדינות היו דמוקרטיות ובהחלט שייכות לאותה התקופה. מכל מקום יש לצפות לכניסה של נשק החתרנות בישראל, ואולי הוא כבר כאן.

 


 ________ 

[בפרק הבא: אל"ם (במיל.) יעקב אגסי על הפעלת חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים. מלחמת ההתשה הייתה כישלון חמור ואֵם מלחמת יום הכיפורים. למרות דברי מפקד חיל האוויר, בשבת, יום הכיפורים, טרם הבינו רוב המפקדים בחיל האוויר, שהם במלחמה. כשפרצה המלחמה, הורה מפקד חיל האוויר להזניק את כל המטוסים לאוויר. לא היה צורך לתקוף שדות-תעופה של האויב, אלא להפיל מטוסי אויב כשיבואו לתקוף.]

 

 

ספרות

 

דני אשר (עורך), 2008. הסורים על הגדרות. תל אביב: מערכות. 

חגי גולן ושאול שי (עורכים), 2003. "מלחמה היום". תל אביב: מערכות. 

עבד אלע'אני אלגמסי, זיכרונות מלחמת אוקטובר 1973. 

סעד אלדין אלשאזלי, 1987. חציית התעלה. תל אביב: מערכות. 

אריה שלו, 2007. כישלון והצלחה בהתרעה. תל אביב: מערכות. 

Viktor Suvorov, 2007. Day "M" (Виктор Суворов, День «М». Когда началась Вторая мировая война?). [קישור] 

G.S. Isserson, 1940. New forms of struggle (Иссерсон Г.С., Новые формы борьбы). Mil.Pub. [קישור]

 

 

הערות

 

 1. היה, לפחות, אחד, שצפה והתריע – הלא הוא גיאורגי איסרסון. 

2. קורפוס 56 היה תחת פיקוד פון-מנשטיין והשתייך לקבוצת הפאנצרים 4 של הפנר, שפעלה אז בליטא.

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"