العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

הארטילריה במלחמת יום הכיפורים

 

 

 

 

1. תורת תותחנות על קצה במזלג

 

הארטילריה (1) התפתחה בהדרגה במקביל לשיפור כלי התותח ופיתוח שיטות הירי. לא נרד לעומק ההיסטוריה, ונסתפק בקביעה, כי הצורה המודרנית של התותחים ושל התותחנות הופיעה רק כשבעים שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, במלחמת רוסיה-יפן ב-1904. החלוצים היו דווקא היפנים, שהפעילו תותחים מתוצרת גרמניה לירי מעמדות עורפיות (ירי עקיף). זה לא המקרה הראשון של ירי עקיף, אך בראשונה הפעילוהו היפנים כשיטה עיקרית. עד אז, כולל במלחמת הבורים בדרום אפריקה, השיטה הייתה להציב את התותחים על עמדה שולטת, גבעה או תלולית, ולירות בכינון ישיר. טווח, דיוק ויכולת הפיקוד לא אפשרו הפעלה אחרת של תותחים בשדה הקרב, להבדיל מהפגזות מצור, שהיו יותר סטטיות, ללא אפשרות להחליף עמדות במהלך הקרב. היפנים השכילו להבין, כי מכלול היכולת אֽפשר קפיצת מדרגה, והם ביצעוה בהצלחה. 

מלחמת העולם הראשונה הייתה "מלחמה של ארטילריה", ומתחלקת לכמה שלבים. השלב הראשון בסתיו 1914, כשהגרמנים ביקשו להכריע את המלחמה כולה במהלך קצר של תמרון, של תנועה ושל אש, דרך בלגיה וצפון צרפת. את המהלך תכנן הרוזן אלפרד פון-שליפן, והמחקר המודרני מוצא בו בצדק הרבה מעקרונות הבליצקריג, כפי שבוצע כעבור עשרים שנה. תוכנית פון-שליפן לא הייתה ריאלית, כי לא ניתן היה לבצע בליצקריג בתשתית הטכנית של תקופתו. הצבא הנסוג יכול היה להחיש תגבורות מהעורף, ואילו הצבא, שעדיין נע ברגל ועל גבי סוסים, לא היה מסוגל להתמיד בקצב התקדמות גבוה לאורך זמן, ולמוטט את הנסוג. 

אסטרטגית, הגרמנים כשלו, אך דווקא בתחום הארטילריה הוכיחו את עליונותם ואת חדשנותם. ההבדל לא היה כמותי, אלא תפיסתי. הצרפתים דגלו בתותחים מהירי-ירי, ומשום כך בעלי קוטר קטן, ופיתחו תותח-שדה 75 מ"מ מעולה (שנבנו בכמויות גדולות, ושירתו את צבא צרפת גם בשנת 1940 (2)). הגרמנים (וגם האוסטרים) דגלו בתותחי הוביצר בעוצמה גדולה, אך עם קצב ירי נמוך יותר. השיטה הגרמנית גברה, כי לפגזים הגדולים היה תוצא (אפקט) חזק לאין-שיעור, והגרמנים הצליחו לנייד ברמה מספקת את התותחים הכבדים. במיוחד יש להזכיר את התותחים גדולי-הקוטר, שפיצחו את המבצרים, שאיימו לעצור את הצבא הגרמני, או לפחות לעכבו. אמנם, כשתותחים 75 מ"מ צרפתיים ירו על החי"ר הגרמני התוקף (במבנים הצפופים, שהיו מקובלים אז), וכשהייתה להם די תחמושת, הם הסבו לאויב אבדות עצומות. במלים אחרות, תותחים 75 מ"מ היו יעילים בקרב, שעבורו תוכננו, אך הצבא הגרמני התחמק לרוב מצורת קרב זו, וכפה על האויב את הקרב הנוח לו. כאמור, המהלך המהיר נכשל, האויבים התחפרו, והארטילריה הכבדה הפכה לגורם העיקרי לקטל במלחמת התשה בת ארבע שנים. 

ההפגזות היו רצופות ובלתי-פוסקות. לא הפגזות הטרדה, אלא הפגזות של שחיקה אֽטית ומתמדת. כאשר תוכננה מתקפה, קדמה לה הרעשה ארטילרית מרוכזת, במשך שעות ולפעמים במשך ימים שלמים. הארטילריה כתשה את הקו הראשון של השוחות, יחד עם גדרות-התיל, ואגב כך הפכה את השטח לכמעט בלתי-עביר. הגרמנים פיתחו שיטה מיוחדת: במסגרת קרב הבלימה ירו פגזים, שיצרו מכתשים, כתחליף לשוחות, עבור רובאים נסוגים. התפתחו דו-קרבות ארטילריים ואש נגד-סוללות (נ"ס). סוללות האויב אוכנו בשיטות פרימיטיוויות, שהצריכו גבורה והקרבה של התותחנים, שבעיצומה של ההפגזה חיפשו בשטח המופגז את המרעומים, כי המרעום כלל מידע על המרחק לתותח ממנו נורה. 

בחזית המזרחית התמונה הייתה שונה. מול הגרמנים והאוסטרים עמד צבא רוסי, דל יחסית. בחזית המערבית לא היו לרוסים הרבה תותחים, ואלה שהיו, היו קלים: בעיקר תותחי-שדה 3 אינטש (76.2 מ"מ), ניידים יותר, שבתנאי הזירה רחבת-הידיים היו יעילים למדי. בשנת 1917, פיתח קצין התותחנים הגרמני גיאורג ברוּכמילר (3) שיטה מיוחדת להרעשה (תוכנית אש), ובעזרתה השיגו הגרמנים כמה ניצחונות במזרח, ומיד העתיקו את השיטה למערב – וגם שם קצרו הצלחה גדולה. ברוכמילר נחשב לאבי התותחנות המודרנית. הוא השכיל להבין את הצורך בשילוב המאמצים בשדה הקרב. לפי ברוכמילר, האש הארטילרית לא אמורה לחסל את האויב פיזית, אלא לשתקו לפרק זמן קצר על-ידי הרעשה קצרה, אך מחושבת היטב: המטרות הופגזו עם הפסקות מורטות עצבים ובסוגי תחמושת משתנים, כאשר אחת ממטרות הירי נועדה לבלבל את מפקדי האויב וכו'. הירי כחלק של ההתקפות של קבוצות הסער של החי"ר, והניצחון הסופי נחשב למשותף. השיטה הצריכה הרבה מחשבה, תיאום ואימון, אך הייתה יעילה וחסכונית. 

במשחק מלים בגרמנית זכה הקצין לכינוי חיבה, "ברוכמילר המבקיע", (4) אך הצלחתו איחרה את המועד: בריטניה כבר פיתחה טנקים, ששינו את פני המערכה. למזלם של הגרמנים, בעלות-הברית לא העזו להשקיע משאבים בנשק המהפכני, שתכונותיו לא היו בטוחות, ללא ניסוי בכמויות מוגבלות. בדיעבד ברור, שהניסוי היה הכרחי בגלל הליקויים הטכניים בדגמים הראשונים. אבל אז, כיוון שהנשק החדש נחשף, הגרמנים קיבלו הזדמנות לפתח נשק ותורת לחימה נ"ט. בלוחמה נ"ט חזר הכינון הישיר לשדה הקרב, הדגש הושם על תותחים בקוטר קטן, עד 20 מ"מ, כיוון שלטנקים הראשונים היה שריון דק מאוד. בסופו של דבר, בהתמודדות בין הטנק לנשק נ"ט, ניצח הטנק, והוא הקטין דרסטית את אבדות התוקף. התמרון חזר למלחמה, גם אם בממדים מוגבלים מאוד, וגרמניה התמוטטה. 

נציין פרמטר חשוב: הגרמנים רכשו עדיפות בניהול הקרב הארטילרי. הקֶשר בין הקו הקדמי לסוללות בעורף התבצע על-ידי רקטות בצבעים שונים, והיה צורך בהרבה אימון וחשיבה, כדי להפעיל את השיטה, אך לא הייתה טובה יותר. מכשירי-הקשר היו מסורבלים ופרימיטיוויים מדי, והקשר הקווי (טלפוניה) נקרע ללא הרף. הבריטים ניסו להיעזר באמצעים בדוקים ופשוטים יותר, היינו ביוני דואר – כצפוי, ללא הצלחה. 

חוזה ורסאי שיקף את הפחד מפני הצבא הגרמני. מקור הפחד היה בהערצה. המנצחים אסרו על גרמניה לפתח כלי נשק מודרניים, קודם כול – טנקים ומטוסים, אך גם דגמים חדשים של תותחים. את רוב התותחים הקיימים התחייבו הגרמנים להשמיד, אך לא התכוונו לציית לתנאים, תוך שימוש בתחבולות יצירתיות. חלק מהפיתוח הועבר למדינות זרות, כגון שוויץ, והתותחים מפיתוח חדש סומנו כפיתוחי שנת 1918, כאילו לקראת סוף המלחמה. תחבולה זו "שיגעה" חוקרים לא-מעטים. בכל המדינות נעשה חריש עמוק בתחום הארטילריה ונולדו מערכות חדשניות, כגון תותחים ללא-רתע (תול"רים) ורקטות (מערכות לירי מטח). לפעמים הייתה חשיפת-יתר לחידושים. כך, למשל, מיכאיל טוכאצ'בסקי (5) בברית-המועצות הציע לוותר כליל על ארטילריית הקנים, לטובת תול"רים, והיו לו גם רעיונות משוגעים אחרים. 

בתחילת מלחמת העולם השנייה היו הבדלים ניכרים בתפיסות הארטילריות בין הצבאות השונים. במהלך המלחמה כולם למדו מכולם, אולם מגבלות הייצור הקשו לפעמים על היישום. לרוסים שוב היו תותחי-שדה פחות חזקים ויותר ניידים (76.2 ו-122 מ"מ), לגרמנים היו תותחים כבדים יותר (105 ו-150 מ"מ). מקובל, שבתנאי הזירה המזרחית העוצמות היו שקולות. לרוסים היו גם מרגמות יעילות 120 מ"מ, והגרמנים אימצו אותן תוך שנה. לגרמנים היו מערכות רקטות "נבּלוורפר" (6) ודומיהן, לרוסים היו "קטיושות". הגרמנים היו ראשונים בהפעלה, וכליהם היו יותר מדויקים, לרוסים היה טווח ארוך יותר. הרוסים העתיקו את ה"נבלוורפר" בלנינגרד הנצורה, הגרמנים העתיקו את ה"קטיושות" במפעלים בצ'כיה (עבור כוחות SS), והמהנדסים הצ'כיים שיפרו את דיוקן על-ידי סיבוב הכנפונים. 

אפשר להרבות בדוגמאות בלי סוף, אך שני מקרים חייבים להיזכר במיוחד: 

תותח נ"ט גרמני 37 מ"מ היה מוצלח במיוחד, ואומץ על-ידי צבאות רבים כולל ארצות-הברית וברית-המועצות. פותחו ממנו דגמים דומים, כולל 45 מ"מ הרוסי. הקונצפציה של תותח נ"ט קל-משקל, המונַע תוך כדי קרב על-ידי אנשי צוותו, הגיעה למבוי סתום כשהופיעו הטנקים מהדור החדש. תותחים נ"ט היו חייבים להגדיל את אנרגיית הפגז, ואתו גדלו הקוטר התותח ומשקלו, ואבדה סופית הניידות. כפי שאמר תותחן רוסי: "אפשר להילחם עם תותח 45 מ"מ, אך לא הרבה זמן – עד שתיהרג". בדרך כלל, אחרי הפגז השני שלו, התותח נ"ט היה אבוד: האויב זיהה את העמדה והשמיד את התותח באש טנקים. השיטה הייתה אפוא לירות פגז, או שניים, ולרוץ לשוחה, שהוכנה מראש. 

את מקום התותח נ"ט ותותח-השדה הצמוד תפסו תותחי-סער ו/או משמידי-טנקים. לכאורה, הוא היה לא יותר מ"טנק לעניים", בפועל הייתה לו יכולת שונה: צללית נמוכה, פגזים בעוצמה גדולה יותר ומלאי תחמושת גדול יותר. כל זה על חשבון צריח מסתובב. בתנאי הפעלה במערכות חי"ר (או בצמוד לו), אלו לא היו מגרעות גדולות. את הרעיון הגה אריך פון-מנשטיין (אז – אל"ם מהחי"ר), והתנגדו לו התותחנים הקלאסיים וגם היינץ גודריאן, אבי השריון הגרמני. גודריאן ראה בתותח-הסער מתחרה על הפוטנציאל המצומצם של הייצור הגרמני, וגם כחלופה לרעיון המרכזי של חייו: לבנות חיל שריון עצמאי, כזרוע הכרעה במלחמה. 

לתותחנים ולאנשי חי"ר היה נימוק אחר: תותחי-הסער נזקקו לתשתית טכנית כמו טנקים, ועוצבות של חי"ר אינן ערוכים לכך. זאת ועוד: קבוצת הטיפול בתותחי-סער תהיה גדוד, ואילו קבוצת הפעולה תהיה בעיקר פלוגה ואפילו מחלקה. מכאן ציפו לקשיים נוספים בתחום הלוגיסטיקה. אין לזלזל בנימוק, אך בסופו של דבר הכל הסתדר, כי הכלים היו מאוד יעילים, ובבת-אחת הקפיצו את היכולת הקרבית של החי"ר. 

תותחי-סער קיבלו טבילת-אש בצרפת. בפתיחת מבצע "ברברוסה" (22 ביוני 1941) היו 250 כלים, פחות מעשירית מכמות הפאנצרים (טנקים), אך תרומתם הייתה אדירה. ה"סוללות" (כך, לפי המסורת, נקראו גדודיהם) פעלו ת"פ קבוצות הארמיות, שהצמידו אותן לפי הצורך לעוצבות חי"ר בנקודות הכובד. חי"ר עם תותחי-סער עלה מדרגה ביכולתו, וביצע משימות הכרעה. הדעת נותנת, שבלי היתרון של החי"ר הגרמני המנצח, הפריצות העמוקות של הפאנצרים היו מסתיימות באסון. הסוד של הבליצקריג לא היה בשריון ואף לא במטוסים, כפי שחושבים רבים, אלא בניהול "מערכה משולבת" בקנה-מידה עצום וחדשני. 

הארטילריה ביצעה במערכה זו את משימתה, אולי לא כל-כך בצורה מבריקה, אך בהחלט קריטית ומכרעת. קודם כל יש לזכור, המדובר במערכת מתקפה מהירה, בזירה מאוד רחבה וגם עמוקה ורק במצבים מאוד מיוחדים היה ניתן לרכז אגרופים ארטילריים ולהכין תוכניות אש מתוחכמות. כך, גודריאן, שפיקד על קבוצת הפאנצרים 2 (מסגרת ארמיונית למעשה) ריכז אגרוף ארטילרי עצום, לצורך ההבקעה הראשונה ב-22 ביוני 1941 בלילה. הארטילריה שלו לא הספיקה, והוא השתמש גם בתותחים של ארמיית פון-קלוגה השכנה. היחסים בין שני הגנרלים היו גרועים ומתוחים. חודשיים מאוחר יותר הזמין גודריאן את פון-קלוגה לדו-קרב של אקדחים, אך בפתיחת המלחמה, גודריאן היה מוכן להיות ת"פ פון-קלוגה, ובלבד שיזכה בסיוע תותחיו. בסופו של דבר גם עניין זה הסתדר, גודריאן נשאר עצמאי, אך קיבל את התותחים בהשאלה לצורך הפגזה אחת. בהפגזה השמידו התותחים את דיוויזיית השריון הסובייטית ואת מחסני התחמושת של הקורפוס, שניצב מולם. הרוסים משום מה מיקמו אותם בטווח האש, מעבר לגבול, והגרמנים לא היו מספיק ג'נטלמנים לוותר על המתנה היקרה. כאמור, מצבים כאלה היו נדירים מאוד. 

העיקרון של הגרמנים היה לחלק את הארטילריה לכוחות המתקדמים, ולהניעה עם הכוחות, כגוש אורגני אחד. הם ויתרו בכך על האפשרות ליצור "אגרוף אש", אך הצבא האדום הנסוג לחם בעמדות מאולתרות ובפריסה לא-מיטבית, ונגד אלה הספיקה גם הרעשה חפוזה. 

בקווים כלליים חולק הוורמאכט לשלוש רמות: הכוחות הניידים (פאנצרים וזחל"מים), חי"ר ממונע (חרמ"ן) וחי"ר רגלי. כל אחד קיבל את הארטילריה בהתאם, מבחינת ניידותם. הקפידו מאוד, שלכוחות יהיו תותחים נ"ט, כי היו צפויות מתקפות-נגד פתאומיות של השריון הסובייטי. אכן, היו הרבה התקפות כאלה, ולרוב נשברו באש תותחים נ"ט הזמינים מייד. ואם אלה לא הספיקו, הגרמנים דילגו לאחור והביאו למוקד הקרב כוחות נוספים. כמו במסע לפריז ב-1914, כך גם ב-1941, הכוחות המתקדמים נעזרו באש תותחים הוביצר כבדים. בתקן דיוויזיית הפאנצר היו רק שני גדודים הוביצר 150 מ"מ מתנייעים, על בסיס טנק מיושן, אך לרוסים לא היה דבר. "על הנייר" היו בדיוויזיית שריון סובייטית הרבה יותר תותחים, אך הם נגררו על-ידי טרקטורים, במהירות קטנה פי שניים לפחות ממהירות הטנקים. במסעות, שהיו חלק אינטגראלי במערכה הדינאמית, התפרקו המסגרות, והתותחים נשארו מאחור. כתוצאה מכך הפעילו הגרמנים בשדה הקרב הטקטי טנקים, תותחים, חי"ר ומטוסי תקיפה, ואילו הרוסים – טנקים בלבד. התוצאות היו בהתאם. 

נתייחס גם לאחת האגדות הנפוצות לגבי ה"ארטילריה המעופפת". האגדה נוצרה בימי המערכה בפולין ב-1939 – הראשונה במערכות הבליצקריג. לפי האגדה, המטוסים הטקטיים (במיוחד מפציצי צלילה "שטוּקה"), החליפו את הארטילריה. זה באמת קרה, אך בנסיבות המבליטות את חשיבותה של ארטילריית הקנים, וגם את המגבלות הקונקרטיות של מבנה הכוח. הסברנו מדוע במערכת ההתקפה הדינאמית לא הייתה תמיד האפשרות לרכז את התותחים בקרב. כאמור, בדרך כלל לא היה צורך בכך, אך היו גם יוצאים מהכלל. לפעמים הכוח יכול היה להיתקל בקו הגנה חזק, או להיות מותקף בכוח חזק במיוחד. במצבים האלה בלט (ונוצל) היתרון העצום של המטוסים: היכולת של ריכוז ותמרון הכוח למרחקים של מאות ק"מ, בטווח של שעות ספורות. אולם לא קל היה לממש את היכולת. בתמונה הפשוטה המטוסים כאילו חיכו לבקשה לסיוע, אולם המתנה כזו הייתה בגדר בזבוז משווע של הכוח, והייתה בגדר אבסורד גמור לנוכח הכמות המזערית של המטוסים בלופטוואפה. (7) לכן, שיטת הפעולה הייתה שונה בתכלית. המטוסים הוצמדו מראש ל"יחידות הכרעה", או ל"יחידות במשבר". במקרים האלה פעלו המטוסים כארטילריה מעופפת, במקום או כתוספת לארטילריה הקלאסית. זה היה הכרח, כאשר הצורך הטקטי הצדיק את ההפעלה הלא-מיטבית של המטוסים. יעיל יותר היה לשלוח את המטוסים נגד מטרות עורף, מפקדות, שיירות אספקה, טורי צבא בתנועה וכן הלאה – ובאמת זו הייתה המשימה העיקרית של הלופטוואפה במערכות בליצקריג. 

בצבא האדום ב"ברברוסה" היו שפע תותחים מסוגים שונים, ובאיכות טובה, לפעמים מעולה, אבל עוצמה זו לא התבטאה מכמה סיבות. הבעיה הייתה תפיסתית: לרוסים הייתה כמות עצומה של תותחים נ"ט 45 מ"מ, שפוזרו ביחידות חי"ר ושימשו גם כתותח לליווי טקטי. בתקן לדיוויזיית חי"ר היו 54 תותחים נ"ט 45 מ"מ. התברר, שזה יותר מדי לגזרות השקטות ופחות מדי לגזרה, שהותקפה בשריון. עקרונית, ניתנו לדיוויזיות ולקורפוסים גם יחידות (גדודים, או חטיבות) של טנקים T-26, חמושים באותו התותח. אלה היו כלי עתודה ותגבור אופרטיוויים. אמרנו "עקרונית", כי בפברואר 1941, ארבעה חודשים לפני פרוץ הקרבות, כל הטנקים האלה נלקחו ממסגרות החי"ר, כדי להקים 21 קורפוסי שריון חדשים, בנוסף לתשעה הקיימים. בדרך כלל, להרוס יותר קל מאשר לבנות. בארבעה חודשים לא הגיעו היחידות לכושר קרבי (ממילא לא היו מספיק טנקים), ולעומת זאת נהרסה היכולת נ"ט של החי"ר. באפריל, התעורר מישהו בצבא האדום, והוחלט להקים עשר חטיבות נ"ט ארטילריות על בסיס תותחים 45, 76 ו-107 מ"מ. דא עקא, תותחים 107 מ"מ לא נכנסו לייצור כלל, ובדרך אלתור הם הוחלפו בתותחים נ"מ 85 מ"מ, שכמובן, חסרו עתה במשימותיהם המקוריות. לתותחים 76 מ"מ חסרה תחמושת חודרת-שריון (ח"ש), שלא הוכנסה לתוכנית הייצור, וייצור תותחים 45 מ"מ נפסק, כי הכמות הקיימת נחשבה למספיקה. אבל נקודת התורפה האמיתית של החטיבות הייתה חוסר ניידות. החטיבות היו ת"פ קבוצות ארמיות, ובלי ניידות גבוהה. רק במזל יוצא מן הכלל נמצאו במקום הנכון בזמן הנכון. רק חטיבה 1, ספינת הדגל של הפרויקט, הייתה ניידת ובתקן מלא. היא לחמה היטב, ונשחקה תוך כמה ימי לחימה. 

זה היה ההבדל המכריע: החי"ר הגרמני שבר את מתקפות השריון הסובייטי, והחי"ר הסובייטי נשבר בהתקפות הפאנצרים. בעורף של השריון הגרמני הפורץ למזרח נשארו הרבה כוחות של הצבא האדום עם הרבה תותחים – אבל עם מעט תחמושת. בדרך כלל, את עוצמת הארטילריה מודדים בכמה הקנים עם סימון קוטרם, וזה נכון בהנחה שלקנים האלה יש תחמושת. כשפרץ השריון הגרמני את הקו הסובייטי, התערער הקשר הפיקודי, ונפסקה הספקת התחמושת. מכאן נגזר על הארטילריה החזקה להיות בלתי-יעילה בלשון המעטה. (8) 

כמובן, היו יחידות, שלחמו בגבורה, אך לא שינו את התמונה הכללית. הגרמנים כפו על הצבא האדום נסיגה אסטרטגית, כוללת ומהירה. רק צבא, שכולו ממוכן ויש בו שליטה פיקודית איתנה מסוגל לבצע נסיגה כזו, מבלי לשקוע בכאוס. הצבא האדום קרס. הראשונות שנפגעו היו הזרועות ברמה טכנולוגית גבוהה וביכולת נמוכה של הגנה עצמית - חיל האוויר והארטילריה. בשלב הבא הצליחו הרוסים להתגבר על הכאוס הכללי, ולמזלם היו להם עוד הרבה תותחים במחסנים העורפיים, אך כמות עצומה של תחמושת הייתה במחסנים הקדמיים, והיא אבדה. עד אביב 1942 הצבא האדום סבל ממחסור בתחמושת, ורק אז התגבר על הטעות בפריסת המשאבים לקראת פתיחת המלחמה. 

הרחבנו את הדיבור על שתי מלחמות העולם, כי אפשר ללמוד מכך הרבה על הסיפור הארטילרי של מלחמת יום הכיפורים. אף שגדלו עוצמת כל תותח וניידותו, הקפיצה האיכותית הגיעה כמה שנים מאוחר יותר. גם כאשר נכנסו לשירות טכנולוגיות חדשניות של תחמושת, של חישובי ירי ושל שליטה פיקודית, נותרו העקרונות הבסיסיים בעינם. בסיפור שלנו נשתדל לבדוק את המלחמה "משני צדי הגבעה".

 

 

 

2. דרכה של הארטילריה בצה"ל

 

מלחמת יום הכיפורים הייתה נקודת מפנה לארטילריה של צה"ל, אם כי חוט ההמשכיות לא נקרע – לא אישית ולא ארגונית. כדי להבין את מקומו של חיל התותחנים (חת"ם) בצה"ל יש לראות את צה"ל בפרספקטיווה היסטורית. צה"ל צמח מארגונים מחתרתיים פארא-צבאיים, וגדל בהדרגה כצבא עני במדינה מוגבלת-אמצעים, בכל התחומים. במצב הזה זרועות "קו הדם" קיבלו עדיפות מוחלטת על פני "זרועות התמיכה". גם מבחינת רכש וייצור אמצעי הלחימה היה קל יותר לספק רובה ומקלע מאשר נשק מסייע עתיר-טכנולוגיות, הזקוק למקצוענות גבוהה. מזלו של צה"ל היה בכך שאויביו היו פרימיטיוויים מבחינה מקצועית, בציוד, בארגון ובכושר פיקודי. עם זאת, לאויב הייתה עדיפות מספרית, שדחפה לחפש פיצוי בתחום הטכנולוגי. קרה הדבר, וצה"ל רכש עדיפות באוויר עוד באביב 1948 בשלב הקריטי של הלחימה, שקדמה למלחמת העצמאות. חיל האוויר הוכר כזרוע חיונית, פותח בהתאם, ותרם את תרומתו בשלוש המערכות הגדולות לפני מלחמת יום הכיפורים – מבצע "קדש", מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה – גם אם לא בממדים המקובלים בתודעת הציבור. לעומת זאת, הארטילריה נשארה בצֵל, ואף הוזנחה יחסית. 

הארטילריה במלחמת העצמאות יוצגה, בעיקר, על-ידי הסוג הזול שלה: מרגמות, אותן יכלו לייצר בתעשיה הדלה של היישוב. ההמצאה המפורסמת – המרגמה "דווידקה" (9) – הייתה יעילה רק בנסיבות מיוחדות, התותחים היו "נפוליונצ'יקים" (10) המפורסמים, כלים מיושנים ללא תקנה. רמת התובנה של הפיקוד העליון משתקפת היטב ברשימה ביומנו של בן-גוריון: "עכשיו כשיש לנו תותחים ואווירונים, אנחנו יכולים להרוס את הערים רמלה ולוד". משה דיין, הרמטכ"ל, והאיש המשפיע ביותר בתפר בין הפוליטיקה לצבא בשנות החמישים, ביטא את יחסו לארטילריה: "כל גרוש, אשר הולך לארטילריה, מיותר". במלחמת סיני ב-1956, הסתדר צה"ל, פחות או יותר, בלי סיוע אש. במלחמת ששת הימים, תפקיד ההכרעה במלחמה נפל בחלקו של חיל האוויר, שפעל כ"ארטילריה מעופפת", לאחר שניצח במערכה האווירית את חילות האוויר הערביים. צבא מצרים התחיל לסגת לעבר התעלה, כדי להציל את כוחותיו מאחורי מכשול המים, אך התפרק תוך כדי נסיגה. לפני כן, היה לצה"ל קרב חשוב וקשה במתחם אום-כתף, שבין היתר הצטיין בו האגד הארטילרי "התקומה" מאוגדה 38 של אריאל שרון. (11) 

מיד עם תום מלחמת ששת הימים התחילה מלחמת ההתשה, שהייתה סטטית, שלא לרצונו של צה"ל. לארטילריה המצרית היה תפקיד חשוב במלחמה, והיא גבתה מצה"ל אולי את רוב הקרבנות. כך, התחיל צה"ל להבין את חשיבות הארטילריה, והתחיל לפתחה. נקנו כלים, שבצה"ל הוגדרו כ"רבים" ולמעשה היו "מעטים", והיו מאוד לא-אחידים וחלקם מיושנים. צה"ל הרכיב את כולם על פלטפורמה (תובה) של טנקים ישנים, שהיו ברשותו בכמויות מספיקות – טנקים "שרמן" מימי מלחמת העולם השנייה. הבעיה האמיתית לא הייתה גיל התובה, אלא אי-יכולתה לשאת מערכות כבדות. התותחים המתנייעים (תומ"תים) ניחנו בריבוי תקלות ובניידות מוגבלת. 

הבעיה התפיסתית האפילה על הבעיות הטכניות. בצה"ל נהגה שפת המלחמה הקודמת, של המטוס ושל הטנק. חיל האוויר קיבל כמחצית מתקציב הביטחון, ומחצית מהנותר קיבל חיל השריון. איש לא העלה על דעתו, שיכולה להיות מלחמה מסוג אחר. באותה התקופה, אמר אלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, מהאנשים המשפיעים ביותר בצה"ל: "בחטיבת טנקים יש 120 קנים 105 מ"מ, ואין צורך בעוד שנים-עשר קנים של 155 מ"מ". גם אלוף שרון התבטא ברוח דומה. באווירה כזו כוחות הקרקע לא התייחסו ברצינות לארטילריה שלהם. המפקדים לא ידעו מה התותחים מסוגלים לעשות ומה אינם מסוגלים. רשמית, כולם "למדו לטווח", אך בפועל לא הכירו את המקצוע, שלא לדבר על ניסיון מעשי. האגדה, "ארטילריה מעופפת" שלטה בכיפה, ובנסיבות 1970 אפילו היה לה יסוד. הבעיה הסמויה הייתה, שאלו נסיבות יחידניות. במלחמת ההתשה התבקשה נוכחות משמעותית לאין-שיעור של ארטילריה, והיא גדלה והשתפרה, אך לא במידה מספקת. 

במישור הצבאי הייתה מלחמת ששת הימים בבחינת "נס", ושלוש שנים אחר כך התרחש "נס של בט"ש", כאשר קו התעלה הוחזק בכוחות קטנים עד גיחוך. שני ה"נסים" הללו התקבלו כמצב תקני, והייתה בכך סכנה עצומה. לצבא היה עניין ברור לקיים ולנפח את אגדות הניצחון, ובמצבה של ישראל עם צבא המילואים שלה, העם בהחלט היה "חלק מהצבא", הפעם במובן השלילי. בנסיבות הללו חלה הידרדרות במצבו של צה"ל. בפיקוד העליון חלה הידרדרות של ממש, וכללית השיפור בצה"ל לא הדביק את השיפור בצבאות העימות. כיוון שאנו מדברים על ארטילריה בתפקיד סיוע לכוחות של קו האש, היה צריך להגיע לכך שהיחידות הלוחמות, מרמת גדוד ומעלה, יידעו היטב מה יכולה הארטילריה לעשות ומה אינה יכולה לבצע, וכן לקבל את האמצעים לקשר מבצעי בתנאי קרב, תרגולות ומהימנות להפעילן. אגב, הדברים האלה נכונים גם לגבי סיוע אווירי. בפועל, שום דבר מזה לא קרה. 

לקראת מלחמת יום הכיפורים, עמדה הארטילריה בעולם על סף מהפכה טכנולוגית בדיוק פגיעה, בשיטות טיווח ובסוגי תחמושת, כולל טילים טקטיים-מבצעיים. החידושים האלה לא הגיעו לצה"ל, אך למזלנו גם לא לצבאות העימות. עוצמת הארטילריה בשני הצדדים עדיין נמדדה בכמות הקנים ובקוטרם. הארטילריה של צה"ל הייתה הרבה יותר קטנה וחלשה מזו של צבאות העימות, אולם לארטילריה הישראלית היה יתרון עצום – הקצונה בחיל התותחנים הייתה מאוד מקצועית. לארטילריה הגיעו מיטב האנשים בשל הצורך ביכולת במתמטיקה ובטריגונומטריה לחישובים, לצד כושר פיזי גבוה, בהיותם בחיל קרבי. קציני הקישור (קש"א) וקציני עמדות הסוללה היו ברמת המג"דים, והצטיינו בשדה הקרב, גם כשלעצמו וגם בפן הארטילרי שלו. אין לזלזל גם בציוד הישראלי, כאשר בעקבות קרבות מלחמת ההתשה נרכשו, אומנם בכמות מצומצמת, תותחים מודרניים וחדישים מתוצרת אמריקנית: M-109 ("קצר קנה") בקוטר 155 מ"מ, M-107 בקוטר 175 מ"מ ו-M-110 בקוטר 203 מ"מ. בהשפעת הקצינים הבכירים בחיל, פותחו תורות לחימה וטכניקות ירי, שפיצו מעט על הנחיתות הכמותית. 

תורת הלחימה התחילה להתגבש באגד הארטילרי של אוגדת סיני 252 הסדירה. תת-אלוף (לימים – אלוף) אריה לוי, קצין התותחנים הראשי (קתמ"ר), טבע לפני מלחמת יום הכיפורים את הסיסמה, "פגז ראשון במטרה". אגב, באותו אגד "סדיר", לכאורה, היו בפועל שלושה גדודים סדירים ושניים במילואים. ההרכב תאם, כמובן, את עצימות הלחימה בשני המצבים (מלחמה כוללת ובט"ש); ובמובן הזה היה פתרון נכון, אולם הפך לבעיה במעבר בין מצב רגיעה למצב מלחמה. 

שבוע של מתח גובר בהדרגה קדם לפרוץ המלחמה בצוהרי יום הכיפורים – למרות הערכה מרגיעה של אמ"ן, "סבירות נמוכה". לקראת יום ה-ע', הוכרזה כוננות ג'. הכוח הארטילרי ברמת הגולן תוגבר במקצת, אך הכוח בסיני נשאר כפי שהיה. התגבור לא הספיק, וחמור עוד יותר: לא עודכנו המשימות. מקובלת הייתה ההערכה הכללית של הרמטכ"ל, ש-300 טנקים באוגדת סיני יספיקו לעצור צליחה של חמש דיוויזיות חי"ר מצריות, שכל אחת מהן תוגברה בחטיבת טנקים. כך, הוא דיווח לממשלה, ומשה דיין וחיים בר-לב, שני מומחי הביטחון בה, הסכימו להערכתו. 

צה"ל הקדיש לא מעט מחשבה למלחמה העתידית, שהתממשה במלחמת יום הכיפורים, אך אמורה הייתה להיות שונה בתכלית. עוצמת צה"ל נבנתה על מטוסים ועל טנקים. בתום מלחמת ההתשה הוכח, כי "הטיל כופף את כנף המטוס", ומאז בנו המצרים חומת טילים נ"מ לאורך התעלה. לפיכך, כל התוכניות המבצעיות של חיל האוויר התחילו בשבירת חומה זו, מחיצתה או פריצתה.

 

 

 

3. תכנית "בנדינגו"

 

 

חיל האוויר ותותחים ארוכי-טווח שולבו בתוכנית "בנדיגו". הרעיון היה לקדם את התותחים לעמדות קיצוניות, בסמוך לתעלה, ועל קצה טווח הפגיעה בבסיסי הטילים נ"מ המצריים. ה"בסיס" הוא יחידה לוחמת, מורכבת משישה משגרים במעגל, וקרון מכ"ם ופיקוד במרכז. פגיעת כמה פגזים בבסיס הזה לבטח הייתה משתקת אותו לזמן-מה, ומאפשרת לחיל האוויר לפעול במרחב הטילים באותו הזמן. המבצע היה חייב להיות מהיר מאוד, בגלל האפשרות, הוודאית כמעט, של אש נ"ס של האויב. את הטיווח היו אמורים לספק מטוסים סקייהוק דו-מושביים, והמבצע נועד להבקיע את החומה נ"מ בגזרה צרה, אך מספקת, לחדירת מטוסים, האמורים מייד להרחיבה. 

"בנדיגו" לא רק תוכנן אלא גם תורגל, אך היו לו תנאי מסגרת מאוד נוקשים. זה היה חייב להיות מבצע יזום, בתנאי חצי-הפתעה לפחות, ובשליטה מלאה בשטח הביצוע; את התותחים המתאימים, שהיו מעטים, היה צריך לרכז מבעוד מועד, וכן לגייס את צוותיהם ממאגר המילואים. היות שלקראת המלחמה המגמה העיקרית הייתה להימנע מגיוס ומהנעת כוחות, ביצוע "בנדיגו" לא בא בחשבון כלל. כשרא"ל אלעזר ואלוף פלד שקלו תקיפת-מנע של הטילים, הם התכוונו לבצעה על טוהרת חיל האוויר. התקיפה לא אושרה משיקולים מדיניים, ולעולם לא נדע אם הייתה מצליחה ומה היה מחירה. דבר אחד ברור: לא היה טעם לתקוף את חומת הטילים, אלא במסגרת "מבצע מתגלגל", כלומר תוך ניצול מיידי של ההישג לפעולה קרקעית. המשמעות המעשית הייתה שכוחות ניצול ההצלחה היו אמורים להיות ערוכים בסמוך לתעלה, דבר שלא היה קיים בשישה באוקטובר בבוקר, שבו התבקש (ולא התקבל) האישור המדיני למבצע. 

לפחות, חלק מתוכניות חיל האוויר התבססו על השימוש ב"גופי הטעיה" – מטרות מטעות, כדי לבלבל את האויב בזמן התקיפה, ולגרום לו לבזבז טילים לריק. כמות "גופי ההטעיה" הייתה מוגבלת. לוּ רק מהטעם הזה דובר במבצע מרוכז וחד-פעמי. בפועל, גופי ההטעיה בוזבזו בחצאי מבצעים, שלא התקדמו לשלב התקפה ממשית. אמנם, צבאות העימות באמת התחילו להרגיש את המחסור בטילים (גם בטילים נ"ט), אך הרוסים השלימו את החסר בגשר אווירי וימי. 

מכל מקום, המלחמה החלה כיזומה מצד האויב, וצה"ל הגיב בבלימה בקווים הקיימים ובגיוס מילואים חפוז, אם כי מוצלח במובנים מסוימים. הארטילריה לא נכנסה למסגרת ה"מובנים בני-המזל" האלה. כאמור, כמותית, חיל התותחנים היה קטן, רק כ-25 גדודים, ערב0רב של כלים, ברובם מיושנים, רובם ככולם על פלטפורמות מתנייעות, מיעוטן מקוריות ורובן פיתוחים של צה"ל. כאמור, לצורך הזה השתמשו בתובות של טנקים "שרמן" ישנים, ומצבם הטכני היה ירוד, גם משום שמשקלו של הצריח, כולל תותח "גדול", עלה על משקלו של הצריח המקורי, שעבורו חושב הטנק, וחרג מהיכולת של התובה ושל מערכת ההנעה. היו גם קשיים נוספים ואוביקטיוויים להניע במהירות את כוחות הארטילריה מהימ"חים לקווי הלחימה, בעיקר הוראה חד-משמעית של הרמטכ"ל לתת קדימות גורפת לטנקים. במצב של משבר מתגלגל ומתחזק, הטנקים היו יותר חיוניים, אך ההתפתחות הקרובה הוכיחה, שהפיקוד העליון של צה"ל היה לכוד ב"נוסחת המטוס והטנק", ולא הפנים את משמעות המערכה המשולבת. מכל מקום, התותחים נעו בעקבות הטנקים באיחור. אלה ואלה הגיעו לשתי הזירות, שבהן התנהלו מערכות שונות מאוד.

 

 

 

 

________ 

[בפרק הבא: קרבות ארטילריה בגולן ובסיני והפקת הלקחים לאחר מלחמת יום הכיפורים.]

 

 

מקורות

 

 

1. הנושא נידון בסדנה של ה"פורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה", והדיון עובד למאמר – העורך. 
2. בשנים 1942-1941 הסבו הגרמנים חלק מתותחי השלל הצרפתיים לתותחים נ"ט. 
3. Georg Bruchmüller. לימים – קולונל בצבא הגרמני, 1948-1863. 
4. Durchbruchmüller. 
5. לימים – רמטכ"ל הצבא האדום, ש"טוהר" על-ידי סטאלין ביוני 1937. 
6. Nebelwerfer. 
7. ב"ברברוסה" הופעלו רק 465 מפציצי צלילה, ולא כולם "שטוקה". 
8. הנה סיפור של קצין ארטילריה זוטר בכוחות, שפרס הצבא האדום בגבול המערבי מול הוורמאכט. גדוד התותחנים של אותו הקצין התמקם בקרחת יער אורנים, במרחק 800 מטר מהנהר בוּג במזרח פולין, ששימש כגבול. שיחק להם המזל להיות מחוץ למאמץ הפריצה הגרמני. הם ראו יחידות סיור, והבריחו אותה, גם ספגו קצת הפצצות מהאוויר, שינו את העמדות והשאירו מאחור כמחצית מהתחמושת. אחרי יומיים, ב-23 ביוני בערב, נשארו להם רק שלושה תותחים ומעט מאוד פגזים. בשש בבוקר למחרת הם כיוונו את התותחים לצומת מסילת הברזל הקרובה וירו את פגזיהם עד האחרון שבהם. לא היו להם קשר ומידע, והם קיוו, שבצומת יש חיילי האויב. אחר-כך התחלקו לקבוצות של חמישה חיילים, עם מצפן לכל קבוצה, והתחילו להתחמק מזרחה. יש להזכיר, לתותחנים היו הרבה מצפנים. כעבור עשרה ימים חָבַר הקצין "שלנו" לצבא האדום. הוא היה יהודי, ובשבילו זו הייתה האפשרות כמעט היחידה להינצל. 
9. מרגמה "דווידקה" הייתה נשק חי"ר ולא ארטילרי. באותו הזמן פותחה מרגמת 6 אינטש ("פריץ"), שהייתה מסוכנת ליורה יותר מאשר לאויב. 
10. תותח הרים צרפתי בקליבר 65 מ"מ משנת ייצור 1906. 
11. על אגד "התקומה" פיקד סא"ל יעקב עקנין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"