العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

מג"ד שריון בהפתעה

 

 

 

 

הקדמת העורך

 

סיפורו של עמי מורג, שהיה במלחמה רס"ן, ופיקד על גדוד שריון 599 – כפי שסופר בסמינר של "פורום אלפרדו", שהוקדש ל"קרבות ימי ההפתעה" (חמישה-תשעה באוקטובר). בהרצאתו התייחס מורג למונח, "הפתעה מושגית", שהציג בסמינר אחיקם אוּרי, ונועד לתאר קריסה של המערכת המושגית, שעליה הושתת דפוס ההתנהגות בתוך המערכת הגדולה. בעקבות קריסת המערכת הקיימת נבנית בחופזה מערכת חלופית, המאפשרת תפקוד הכרחי בנסיבות הבלתי-צפויות. 

מורג פורס את סיפורו של מפקד טקטי, שרצה להאמין למערכת, שנקלעה להפתעה מושגית, לא עקב התפרצות המלחמה, שהובטח לו שלא תפרוץ, אלא עקב תפקודה של המערכת, שהוא השתדל להאמין לה. 

מורג היה שותף ועֵד קרוב לקרבות ולאירועים חשובים. לסיפורו חשיבות גדולה משום שעמי מורג השתייך לדרג של "גיוס פנימי" בצה"ל, שמאמר אחר בספר דן בו.

 

 

 

1. הפתעה מושגית בתחילת המלחמה

 

הייתי עד להרבה ויכוחים ודיונים, שבהם אמרו אנשים: "עמדתי על הגבעה הזאת", "נסעתי על הגבעה ההיא", "ראיתי את זה", "לא ראיתי את זה" – וכל זה לא מביא את התכל'ס. עברו כבר כל כך הרבה שנים מאז המלחמה וצריך להעלות את הרזולוציה של ההסתכלות. אני רוצה לספר מה עברתי ב"הפתעה", ואהבתי מאוד את ההגדרה של מה שקרה שם, כ"קריסה מושגית". (1)אהבתי זאת כיוון שחיפשתי כל הזמן מה לומר במקום, "חורבן הבית", שמתקשר לקונוטציות אחרות. 

אני רוצה לספר לכם בקיצור, מה התחושות של מפקד, שנמצא בתוך המערבולת, שיש בה שבר של הקונספציה. מה מרגיש בתוך כל זה מפקד? 

ערב המלחמה, סיימתי ללמוד ב[מכללה לפיקוד-ולמטה] פו"ם. תוך לימודיי הקמתי את גדוד מילואי השריון 599, שאתו יצאתי למלחמה – כחלק מהקמת חטיבה 421 של חיים ארז, שלפי התוכנית הצה"לית, הייתה אמורה להיות מבצעית ב-1974. המשמעות – הרבה מאוד אמצעים חיוניים להפעלת טנקים לא היו. כיוון שהתאמנו בבית-הספר לשריון (ביסל"ש), קיבלנו טנקים לאימונים, ועשינו את כל אימוני ההקמה – מרמת הטנק הבודד ועד תרגיל אוגדה (שפיקד עליו שמואל גונן-גורודיש), ערב המלחמה. 

החיילים היו השריונרים הכי טובים, שהיו אי-פעם בצה"ל ויהיו אי-פעם בצה"ל. כולם בוגרי מלחמת ההתשה. במלחמת ההתשה לא ספרו שעות מנוע, לא ספרו ק"מ ולא ספרו פגזים. נסענו עשרות ק"מ. סיור יומי במלחמת ההתשה – הייתי מ"פ בגזרה הצפונית – היה בסדר-גודל של 180 ק"מ. היינו יוצאים מ"צ'רצ'יל" ונוסעים עד "טמפו" (2) וחזרה. בלילה יוצאים למארבים, יורים בלי סוף, ונוסעים בלי סוף. 

הגענו לסיום פו"ם, שהיה אז אירוע מכובד מאוד. שר הביטחון וצמרת הביטחון הישראלית באו, ומשה דיין סיפר לנו – ההורים, הנשים, הילדים וכולם – איך ולמה עשר שנים לא תהיה מלחמה. הייתי בן 26, ואמנם הייתה לי אכזבה במלחמת ששת הימים כשהייתי מילואימניק, ולא היה לנו נשק ולא היה חגור, והייתי צריך להכין מחלקת חי"ר למלחמה כשחסרו לנו כל הדברים האלה. אבל חשבתי שבעתיד זה כבר יהיה יותר טוב, כי גדלתי בשריון, וראיתי את "4 אצבעות" ואת "חגורה מימין לשמאל" – כל התרגולות שלמדו השריונרים, ואמרתי לעצמי: יש פה מבנה, יש פה תפיסה, שאני יכול להיות בטוח בה, שאני יכול לחיות בה. 

והנה עומד שר הביטחון ומסביר, עם נימוקים יוצאים מהכלל, ואותי נימוקיו הרשימו, למה עשר שנים לא תהיה מלחמה – אני מדבר על משהו בסוף מאי-תחילת יוני 73'. הייתי מפקד מדור תותחנות בבית-הספר לשריון. מפקד ביסל"ש היה אל"ם גבי עמיר, והחטיבה [460] אמורה להיות חטיבת כוננות. עשינו מפעם לפעם תרגילים, הכרנו את הצוותים ואת כל התוכניות. לי היה מינוי חירום [מנמ"ש] בחטיבה 421, וגבי ידע זאת. 

כשהתחיל הסתיו, האווירה התחילה להיות קצת עכורה. אף אחד לא דיבר על מלחמה, אף אחד לא אמר לנו, "מלחמה", אמרו: אולי תרגיל, אולי יתפסו משהו, אולי יהיה יום קרב, אולי יהיה מחטף, אולי בגזרה צרה ינסו המצרים לתפוס את פתחת המיתלה, או הגידי. הכל היה מאוד נזיל, שום דבר לא דיבר על מלחמה. ביום שישי חטיבה 460 קיבלה הוראה לרדת בטיסה לביר-תמאדה, ולהצטייד בטנקים, שהיו שם בימ"חים. 

היו שש פלוגות מגח. (3) עמרם מִצנע פיקד על קורס קציני שריון (קק"ש), וקיבל ארבע פלוגות, גבי ביקש ממני להיות מג"ד על שתי פלוגות, להקים צוות קטן מאנשיי, שיהיה מעין מטה גדודי, לחמש ולהכין את הטנקים, ולהיות מוכן למלחמה. ביום שישי ירדתי בג'יפ לסיני, לא "למלחמה", אלא להיות מוכן לצאת מביר-תמאדה. 

התחלנו לחמש ביום שישי בלילה. בשבת בבוקר גבי קרא למצנע ולי, ואמר לנו: "יכול להיות שהמצרים ינסו לתפוס את פתחת המיתלה המערבית, ואותו דבר גם יכול להיות בגידי ... אנחנו לא יודעים בדיוק איפה. אני מבקש: קחו ג'יפ, סעו לגידי, וחפשו דרך עוקפת, למקרה שיחסמו לנו את הגידי". מצנע ואני נסענו לחפש דרך מדרום למעבר גידי, בערך באחת-עשרה וחצי-שתים-עשרה, קיבלנו הודעה בקשר, "חִזרו מיד לבסיס!" חזרנו לבסיס, וראיתי את שתי הפלוגות, שהיו אמורות להיות הגדוד שלי, רצות לשטח, אחת לגזרה הדרומית ואחת לגזרה המרכזית, וגבי אמר: "עמי, סע לשדה תימן (4)לקלוט את הגדוד שלך". 

זה היה בשבת בשעה אחת בצהריים. הוא לא אמר לי, שיש מלחמה. יצאתי מביר-תמאדה, ובתחנת דלק באל-עריש אמר לי המתדלק, "פרצה מלחמה", ודרך הטרנזיסטור שמעתי את דובר צה"ל וכו'. התחלתי להרגיש, שאני לא בדיוק מתמצא במרחב, אני לא יודע. עברתי מאפס למלחמה! 

הגעתי לשדה תימן. חיים אֶרז ישב בקרוואן קטן. ואמר לי: "עמי, תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. המלחמה לא תסתיים בפחות מ-2,500 הרוגים!" אמרתי: "אתה מבין שזו רעידת אדמה... מאיפה לקחת את הדברים האלה?" הוא ענה: "הנה הטרנזיסטור". 

בשבת בערב התחילו להגיע חיילים, ועוד לא היה אישור לפתוח את הימ"חים ולהצטייד. נתתי הוראה לירות במנעולים. הראשונים שבאו התחילו לחמש את הטנקים. הדבר היחיד שהיה – פגזים. תחמושת קלה לא הייתה, לא היו משקפות, לא היה שום דבר. המטרה שלנו הייתה לצאת כמה שיותר מוקדם עם מה שאפשר. אמרתי לסמג"ד שלי: "אנחנו יוצאים עם הטנקים המוכנים", היו לי 22 טנקים [מגח – פטון M-60] לשתי פלוגות, ושבעה טנקים היו במש"א [מרכז שיקום ואחזקה – יחידת חימוש] – פלוגה נוספת. אמרתי: "בארבע בבוקר רוצה לצאת עם מה שיש". אלישע, השָליש, עמד בשער, ועשה שיבוץ קרבי לכל טנק שיצא מהשער... כמעט שלא הייתה לנו תחמושת קלה, הייתה 'בטן' כמעט מלאה, ולא היו מקלעים ומשקפות. היו לנו עוזים ורימונים. חיים ארז נסע על הכביש לידי. עוד לא נסענו על הכביש, אלא רק לצד הכביש. כל פעם עצרתי לידו, "נו, מה יודעים?" והוא: "אני לא יודע שום דבר, רק מה שאני שומע ברדיו". 

מ"פ המפקדה שלח משאיות, שנסעו לאורך השדרה, ומדי פעם זרקו תחמושת לתוך הטנקים. ככה נסענו... אני מפקד גדוד, ואחריי נוסעים חיילים. אם לא ידעתי כלום – הם לא ידעו כלום; אם חששתי – הם בפאניקה מוחלטת. ולא היה שום מידע, אף אחד לא אמר לנו דבר. התחלתי לחשוב: מתי נקבל איזה מידע... הגעתי לג'בל לבני, ועצרתי. אמרתי לחיים [ארז]: "עושה היכון לירי". אם אף אחד לא אמר לי מה קורה, אני לא יודע איפה הערבים, הרי יכולים לשים לי מארבים על הציר. "היכון לירי!" – אבל אין תיאום כוונות, ואי-אפשר לעשות תיאום כוונות, כי אין לנו משקפות. עשינו "תיאום קרבי" – ירינו פגז, ושמנו את הצלב על המקום שנפל הפגז. מאחר שהייתה לנו מעט תחמושת, אמרתי שעושים זאת הכי מקרוב. בהמשך אולי נצליח להתארגן, אבל נוסעים עם פגז בקנה. וככה המשכנו לנסוע, 350-300 ק"מ. במשך עשר-שתים-עשרה השעות הללו אף אחד לא אמר [לנו] דבר. 

אתם מבינים מה זו "קריסה מושגית"? הכל מתמוטט. 

לפני חמישה החודשים אמר שר הביטחון: "עשר שנים לא תהיה מלחמה" ... אתה רגיל לפעול עם קבוצות פקודות, שמתחילות בקפ"ק (קבוצת פקודות) אחת, קפ"ק שתיים, אישורי תוכניות, מודלים. עכשיו שום דבר – לא כלום. כל מה שאתה יודע, כל מה שגדלת עליו, כל מה שלמדת – לא קיים. ואתה נוסע, ואחריך גדוד, שאתה לוקח אותו למלחמה. אתה לא יודע מה זה. ברפידים עצר אותי חיים ארז, ולידו עמד אריק שרון עם קצין התחזוקה של האוגדה. זה היה בסביבות השעה שלוש. אמרתי לחיים: "אין לי דלק". קצין התחזוקה של האוגדה התערב: "עוד שני ק"מ יש לך מכליות דלק". אמרתי: "אם זה כמו שזה מתנהל עד עכשיו, לא יהיו שם מכליות דלק". הרי שום דבר לא הסתדר. שאלתי את אריק ואת חיים: "נו, מה קורה?" אריק: "אני לא יודע. צריך לנסוע, אנחנו לא יודעים כלום. החבר'ה של המוצבים צועקים". 

ואז אמר: "סע להברגה", (5) שנמצאת מצפון לטסה על אצבע שתיים, ציר "ספונטני", ממש מעל מישור התעלה. צריך זמן ודלק לנסוע מרפידים ל"הברגה". תדלקנו, וזו הייתה הפתעה. הגענו ל"הברגה". בכניסה לציר "ספונטני" עמד מגח שרוף עם צריח הפוך. זה כשלושים ק"מ מהתעלה, איך הגיע לשם עם צריח הפוך?! לא ידעתי מה דפק אותו. ועמד נגמ"ש שחטף, ונזל לו האלומיניום. הדפנות, שריון מאלומיניום, פשוט נמסו. המשכנו לנסוע ועדיין לא ידענו שום דבר. ונכנסנו לחניון לילה ב"הברגה". לא הספקנו לראות מה יש, כי לא היו לנו משקפות. יכולנו לראות תנועה של כוחות, שאף אחד לא ידע מי הם, במישור עד לתעלה, אבל לפחות על הרכס, ששולט על מישור התעלה, לא היה אף ערבי, רק אנחנו. עכשיו, לך תעשה חניון לילה! אנחנו יודעים איך עומדים טנקים בחניון לילה, אבל אין אמצעים לראיית לילה, ולהם יש אמצעים לראיית לילה. איך תפרוס את הטנקים? צריך לשנות את החניון. פקדתי לפרוס את הטנקים לאורך תוואי התלולית, הגבעה, ולשמור על רווחים. וכמובן: עֵרים. תורנות – שניים ערים ושניים ישנים. 

חיים קרא לי: "יש פקודה של אריק לפרוץ לפנות בוקר לחיזיון,(6) מה יש לך בדרך?" אנחנו לא יודעים, סביר להניח שיש לך את הכל. אז ברור לגמרי שאתה יורד מ"הברגה" ל"חיזיון". אז הציר יהיה שם, אין שם אפשרות לדברים אחרים, רק לרוץ על הציר בלילה. חשנו, שזו התאבדות, אבל נתתי פקודה, אספתי את המ"פים, הראינו מה שצריך להראות, נתנו פקודה, ואמרו: "או-קיי, אנחנו מוכנים". כולנו ידענו, שלא נחזור משם. לקראת בוקר בוטל הסיפור הזה. עד אותו הרגע לא היה לנו שום מידע, לא ידענו מה קורה, וכל מה שידענו פשוט התמוטט. (7) 

אני מדבר על יום ראשון, שבעה בחודש, בשעה שבע בערב, כשאני כבר נמצא ב"הברגה" אחרי שנסעתי מבאר-שבע עם שתי פלוגות טנקים. הפלוגה השלישית כבר הייתה באזור רפידים-טסה, על הציר. כל מה שידעתי: קבוצות פקודות, תכנון – לא קיים. הרגשתי זיפת, הרגשתי שזהו, אין מישהו חוץ ממני ומהגדוד שלי; חיים, כמובן, ואריק שהסתובב שם. אנחנו לבד, זו הרגשה איומה, זה מה שמאחורי המלה, "הפתעה": כל מה שידעתי התפוגג, ומאותו הרגע ידעתי שמה שאנחנו יודעים ומה שאנחנו רואים זה מה שיש לנו. מה שאנחנו רואים, אנחנו עושים. זו בעצם התחושה הנוראה, שליוותה אותנו. היא חלפה בשלושה-עשר בחודש, כשהגיעה ההודעה על הצליחה. 

קבוצת הפקודות לצליחה הייתה לשלושה-עשר בחודש, ואז הגיעה הודעה מודיעינית, שהמצרים יוצאים להתקפת-נגד עם דיוויזיות הטנקים שלהם, בארבעה-עשר בחודש בבוקר. אז אמרתי: אם זה נכון, יכול להיות, שחזרנו לעצמנו, וזה היה נכון. שני גדודים – של שמעון בן-שושן [257] ושל גיורא לב[264] – עמדו בקו, וביום-הקרב הזה רק טנק אחד נפגע לנו. אני חושב, שסדר-גודל של קרוב לשישים-שבעים טנקים הושמדו שם. הצטרפתי לחלקו השני של הקרב עם הגדוד שלי[599], אחרי שאחד הגדודים יצא למלא מחדש, והחלפנו אותו. 

ביום-הקרב הזה, נוכחתי שהטנקאות שלהם עלובה מאוד. בלילה ברח נהג טנק מצרי לכיווננו. חוקר שבויים תחקר אותו לידנו, והוא אמר: "לא יודע. אמרו לי לנסוע, נתנו לנו פקודה לנסוע, נראה מטרות דוממות, ונירה בהן. אף אחד לא יירה עליכם. המשיכו לנסוע". הם נסעו עם מדפים סגורים, עברו אותנו, עברו את הקו שלנו, ירינו בהם מאחור בטווחים מאוד-מאוד קצרים. לפי מה שאמר ולפי איך שהתנהלו, לא נראה לי שהטנקאות שלהם הייתה מאיימת עלינו. הבעיה שלנו הייתה החי"ר שלהם, שהיה מצויד בהרבה מאוד מטולים נ"ט RPG, והסאגרים שלהם. 

עכשיו לכולנו יש חלק בנושא של הסאגרים, גם לי. הייתי מ"פ במלחמת ההתשה. רגילים להגיד שהסאגר היה חדש ביו"כ, אבל אחד הראשונים, פגע בטנק שלי בסוף מלחמת ההתשה, באוגוסט 70', ולא ידענו שזה סאגר, חשבנו שזה עוד שמל. (8) הגיעו אמ"ן/טכני, ובדקו את החוט, את הקוטר, את האורך, את הצבע ואני לא יודע מה עוד, ואמרו: "זה סאגר". 

זאת אומרת, אמ"ן טכני ידע, שיש סאגרים, ואנחנו לא ידענו. אבל אם ידענו במלחמת ההתשה, שיש סאגרים, אף אחד, כולל אני (והייתי רק מ"פ), לא הפיק משמעות מכך, שיש לאויב טילים, שיורים עלינו, ואנחנו לא בדיוק מתייחסים אליהם. כל המערכת ידעה, שיש מערכת של טילים, ולא הכינה אותנו לנושא הזה. זאת אומרת, הקריסה הולכת לאורך חזית רחבה. נכון, אנחנו למטה לא ביקשנו פרטים. כמ"פ, אמרו לי: זה סאגר, אז זה סאגר. התייחסתי אליו כאל איום, ולא הבנתי את משמעותו בקנה-מידה גדול. 

ובכל-זאת נפגעתי על-ידי הדבר הזה. אני רוצה להגיד – לא חונכנו לשאול: "רגע אחד! אם יש סאגר, מה זאת אומרת?" חיכינו שהכל יבוא מלמעלה, שיאכילו אותנו, יאביסו אותנו, וזה אחד מלקחיי – תמיד כשאימנתי חיילים, אמרתי להם: תמיד תשאלו, תמיד תחפשו, תמיד תלכו הלאה. הרגשתי, ששילמתי ביוקר על שלא שאלתי וחיכיתי כל הזמן שיגישו לי את זה בכפיות; ואז נתתי להם את האפשרות להחליט מה להגיד לי ומה לא להגיד לי, בו בזמן שמ"פ הוא בכל זאת קצין זוטר, אבל עדיין מותר לו לחשוב, והוא חייב לחשוב, כי יש לו חיילים שהוא שומר עליהם. הקריסה שברה הכל, בכל הכיוונים בכל הממדים. הכל נשבר אצלנו, ועכשיו אתה צריך להתיישר... 

בשמונה באוקטובר בא גבי עמיר ל"הברגה" עם החטיבה שלו, שהיו בה שני גדודים, והיא הייתה באוגדה 162 של ברן. היא תקפה ממזרח למערב. הם דיברו אתי, הטנקים שלהם עברו לידי, הם פנו למערב ונכנסו לצרות. וכשהייתי צריך לרדת לעזור להם, כפי שסיכמתי עם גבי, עצר אותי[חיים,] המח"ט שלי, והתנהל דו-שיח מאוד-מאוד קשה, כי גבי צעק בקשר ששוחטים את החיילים, את החברים שלנו. הייתי בבית ספר לשריון – החיילים, שהיו אצלי במדור תותחנות, נהרגו שם למטה! נתתי פקודה לרדת [לעזרתם], וחיים עצר אותנו, וכשלא יכולתי יותר, הורדתי את הקובע VRC [קסדה], ונתתי לחיים, אמרתי: "דבר עם גבי, אני לא יכול להגיד לו. אחרת אני נוסע", והייתה התמרמרות קשה מאוד של כל המ"פים בגדוד על שלא ירדנו לעזור להם, והתעצמה שבעתיים בתשעה בחודש, למחרת. 

את האוגדה שלנו, 143, שלחו לדרום. למרות שהייתי הצפוני ביותר, הגעתי ראשון למיתלה. כשהגעתי למיתלה עמדה שם סוללה של 175 מ"מ, שירתה פגז בדקה, ואמרו שיש שם גם מחלקת שרמנים, (9) שלא ראיתי. היה שם גן-עדן, ציפורים צייצו והשמש זרחה ושום דבר ממה שראינו קודם לא היה שם. כשהייתי בדרך, שירדתי אז על הכביש, על ציר הרוחב, נסע אריק שרון עוד פעם עם קצין התחזוקה. עצרתי את הטנק ועצרתי אותו ואמרתי לו: "תגיד לי, מה עשיתם? הורגים שם את גבי", אז הוא אומר: "עמי, רוץ למיתלה. הולכת שם שואה". זה מה שאני זוכר, מה בדיוק אני לא זוכר, משהו: דיוויזיה 4 צלחה, ויש שם רק שלושה שרמנים וסוללת נשק אחת, או משהו כזה. אמרתי לו: "זה שוב עניין של דלק". והוא ענה: "אתה נוסע עוד חמישה ק"מ – יש לך מכליות דלק". שוב לא הבנתי ושוב שגיתי, כיוון שעמדו מכליות משני צדי הכביש, ותדלקו במקביל את כל הגדוד עם צינורות פרוסים – זה היה מאורגן כפי שצריך. (10) ששון יצחקי, אחד הרמ"טים בפיקוד [הדרום], נחת לידי במסוק. שאלתי: "תגיד, איפה הערבים? איפה דיוויזיה 4?" הוא אמר: "אין פה אף אחד. חזור לגידי, אולי זה בגידי". 

נסעתי שמונים ק"מ, ולחזור לגידי זה עוד פעם שלושים-ארבעים ק"מ. חזרתי לגידי, וכל האוגדה נסעה דרומה. נסעתי בחולות, כי אני איש סיני. אי-אפשר לעצור אוגדה, זה כמו אונייה, כמו נושאת-מטוסים. לוקח זמן לעצור אותה. הגעתי לגידי. עמד שם טנק בודד, סגור. קפצתי על הצריח, נתתי מכה על המדף, ומפקד (סמג"ד של אחד הגדודים בסדיר – גדוד 52, אני חושב) יצא. שאלתי: "איפה המלחמה פה?" הוא אומר: "אני לא יודע, אני לא יודע איפה המלחמה פה". 

הוא סגר את המדף, ואמרתי לחיים: "אין פה שום דבר". הוא אמר: "חזור לטליסמן, ורֵד לציונה". חזרתי לצומת טסה, שהיה פקוק. שוב חתכתי את הכביש בכיוון צפון-מערב, ירדתי ל"טליסמן", והגעתי ל"ציונה", כבר בליילה, ושם חגיגה. על "מכשיר" ואולי גם על "חמוטל". טנקים מצריים שירו על הטנקים של דן ספיר, שהיו על "חמוטל". 

ראיתי את הטנקים של ספיר נדלקים. פרסתי את הגדוד, ואמרתי: "נסו לירות לשם". לא היו לנו אמצעים לראיית לילה ולא משקפות, אין כלום, ותיאום הכוונות היה תיאום קרבי. ניסינו לירות. לא יודע מה עשינו, ופתאום ראיתי שליד הטנק שלי רץ ערבי. דקה אחרי זה פגע זרחן, והתפוצץ בין הטנקים שלי, ומיד מכת ארטילריה – זרחן מצרי. 

היה כבר חושך, ירדה עלינו ארטילריה, ונהרג סמ"פ. זה היה ההרוג הראשון של הגדוד. הוא נהרג שם מהזרחן. הם בדרך כלל היו יורים זרחן, ומיד אחרי זה מטח ארטילריה. בראשונה עצרנו לחניון, כאילו המצב יותר רגוע. ירדנו קצת אחורנית ועמדנו. הפעם הראשונה שיכולנו לרדת מהטנקים ולדבר זה עם זה, אבל לא ידענו מה היה בצבא. ידענו איפה היינו, והרגשנו שאנחנו לבד. 

אחר-כך הקשבנו לרשתות הקשר, לאוגדה, לכולם, אבל לא היו לנו די מכשירי-קשר. לי היה מקמ"ש [מקלֵט-משדר] ומקלט-עזר, ויכולתי להאזין רק לחיים, ולפקד על הגדוד. אחר-כך עשינו קניבליזציה, (11) וכבר הפכנו להיות כאלה שיודעים הכל. אבל האמת, הייתי די מבוהל, די מפוחד, וחששתי שהחיילים שלי נמצאים במצב הרבה יותר גרוע. 

באמת הדבר היחיד, שהיה לנו כל הזמן – לי, לפחות - היה העמוד, שיכולתי להתכוון לפיו: בכל מקום, בכל עמדה שהייתי, ראיתי את חיים ארז, המח"ט שלי, שתמיד היה שקט ורגוע, ואת אריק, מפקד האוגדה שלי. זה נתן לי קצת כוח, קצת הרגשה טובה, במהומה הזאת.

 

 

 

2. קרב על "חמוטל" תשעה באוקטובר

 

 

אחר שינה קצרה ראשונה וטרופה, בסופן של שתי יממות, שבהן התגלתה במלוא כיעורה הקריסה המושגית, התעוררנו ליום חדש. (12) המח"ט קרא לנו אליו לקבוצת פקודות חפוזה. המשימה: כיבוש רכס הגבעות, השולט על מישור התעלה, תוך חילוץ חיילי מעוז "פורקן", שבלילה חמקו מזרחה והסתתרו בשטח אויב, בסמוך לקו המגע. התוכנית: גדוד 264 של גיורא לב יתקוף לאורך ציר "טליסמן" לכיוון מתחם "נוזל", במטרה למשוך את תשומת-לב האויב ממבצע החילוץ (שעשה אמנון רשף, מח"ט 14, אישית). גדוד 257 של שמעון בן-שושן ינוע אחרי הגדוד של גיורא לב, ויתקוף את מתחם "חמוטל" מהממד הצר, קרי: מצפון-מזרח לדרום-מערב. הגדוד שלי[599] יהיה בכוננות לכיבוש "חמוטל" ממזרח, ויהווה עתודה חטיבתית. בבוקר ניתנה הפקודה לצאת להתקפה. גיורא דיווח, שהמצרים נסים לכיוון התעלה, והוא יכול להמשיך עד אליה מבלי לעצור. חיים, המח"ט, הורה לו לעצור בסמוך לתעוז "נוזל", (13) ולפרוס את הגדוד לכיוון "נוזל". הגדוד של שמעון החל לתקוף את "חמוטל" בהתאם לתוכנית. כשנראה לי, שהכל מתנהל כשורה, הצעתי לחיים לתקוף במקביל לשמעון את "חמוטל" ממזרח. חיים אישר לי. פרסתי את הגדוד ב"שתיים לפנים", הורדתי ארטילריה מעטה על השטח השולט ביעד, והתחלתי לתקוף. הדיונות מנעו את שיתופה של פלוגת החרמ"ש. תוך זמן קצר דיווחתי למח"ט, "היעד בידי". לפתע נפגע הטנק שלי מטיל, בין תא הנהג לצריח. הצוות נפצע ונכווה. העברתי פיקוד למ"פ ז', כדי לבדוק את כשירות הטנק, ולאפשר לפנות נפגעים לפנים. התותחן החליף את הנהג, שנפצע קשה. לאחר כמה דקות חזרתי לצריח, קראתי בקשר, ואף מפקד לא ענה לי. 

היעד הופגז בארטילריה. עשן הטנקים הבוערים ועשרות חיילים מצריים הסתערו על הטנקים תוך ירי נ"ט. מאחר שלא היו לנו מקלעים, נאלצנו לדרוס את המצרים בשרשראות ולירות עליהם בנשק קל ולזרוק רימונים. המצרים היו חפורים בשוחות במדרון אחורי ואחריהם במרחק של מאות מטרים חנתה פלוגת טנקים מצרית. תוך כדי לחימה בחי"ר המצרי ובמקביל גם בטנקים שלהם, הבנתי שללא קשר למפקדים, הגדוד לא יצליח לשרוד על הגבעה. קיבלתי אישור לסגת חזרה לקו ההיערכות. מאחר שלא היו מפקדים, העברתי פקודות לחיילים, שעלו לצריח. הם לא הבינו כיוונים ולכן הוריתי להם לנסוע בעקבות טנק בוער של מ"פ ז', שירד לתאג"ד. ואכן, רובם נסעו אחריו. בנסיעה אטית על היעד וידאתי שלא נותרו חיילים חיים, או טנקים אבודים, וירדתי לתאג"ד. מ-25 טנקי הגדוד, שיצאו להתקפה, שלושה הושמדו, שבעה-עשר נפגעו. ממאה לוחמים נהרגו שמונה ונפצעו כארבעים. כל המ"פים נפגעו, ונותרו בגדוד מעט מ"מים וסמ"פ אחד. בשעות אחה"צ הגענו לטסה להתארגנות. בחצות הייתי חזרה בקו, עם חמישה-עשר טנקים, שהושלמו עד הבוקר לעשרים ושבעה.

 

 

3. קרב בציר "טרטור - שישה עשר באוקטובר

 

 

מבצע הצליחה יצא לדרך חמישה-עשר באוקטובר בלילה בהתקפה של חטיבה 14 לאורך "התפר" ועלייה צפונה לאורך ציר "לקסיקון". פלוגה ח' של הגדוד צורפה לחטיבת הצנחנים 247 (של דני מט) לצורך אבטחתה עד הגיעה לתעלה, וכדי לסמן את ציר "טרטור" מצומת "לקסיקון" מערבה בעמודי שילוט חש"ן. לצורך הזה צוּות אליה קצין סיור מסיירת "שקד". גדוד 257 של בן-שושן גרר את גשר הגלילים, וגדוד 264 של לב היה אחראי להביא למים את ה"תמסחים" (14) ואת הדוברות. הגדוד שלי, 599, היה אמור לצלוח ראשון על גשר הגלילים; ולכן, שוחרר ממטלות הגרירה. 

כשעתיים אחרי חצות התחילו בעיות עם גשר הגלילים, ובשעה חמש-שש התברר, שהוא נשבר, ותיקונו יארך זמן רב. רק התמסחים עם חצי מגדוד גיורא הגיעו למים. חטיבה 14 נתקלה בקשיים רבים במגנן נ"ט בצומת "לקסיקון- טרטור", וכל מבצע הצליחה עמד כפסע מכישלון. קיבלתי פקודה לעבור ת"פ חטיבה 14. חברתי בקשר למח"ט 14, שפקד עליי, "פרוץ את ציר טרטור ממזרח למערב. הגיע לצומת 'לקסיקון- טרטור'. מצא ופנה את צנחני גדוד שונרי [582], שנותרו בתוך המתחם". שאלתי: "מה האויב?" ונעניתי: "מספר חוליות של ציידי טנקים". 

זה נשמע קצת מוזר: גדוד צנחנים הושמד שם על-ידי חוליות נ"ט? מהניסיון שאספתי עד אז החלטתי, שלמרות שהאויב, שתיאר המח"ט, אינו משמעותי, בכל זאת אשאיר את הסמג"ד עם פלוגה בחיפוי, (15) ואכנס עם פלוגה לציר מצומת "עכביש-טרטור", ואתקוף לאורכו, מערבה. אם הכל יילך כשורה, אצרף את הסמג"ד אליי. פלוגת החרמ"ש נערכה מאחור, אחרי מחסה הגבעות, והייתה תחת פיקוד הסמג"ד. 

עוד לפני עלות השחר, כשערפל כבד כיסה את שדה הקרב, פגשתי את נתן שונרי, מג"ד הצנחנים 582, שאמר לי, שהשטח תפוס על-ידי אלפי חיילים, נ"ט וטנקים, ומרבית גדודו נפגע, והשרידים מתחבאים בתעלות. במקביל, כשהתפוגג הערפל, התגלתה לעיני הסמג"ד, שעמד בעמדות גבוהות, תמונה אחרת משתיאר מח"ט 14. הסמג"ד הזהיר אותי לא להיכנס לציר, כי אושמד. "השטח מלא מצרים". סיפרתי למח"ט 14 על התמונה, שנתנו שונרי והסמג"ד שלי. נעניתי: "זה לא נכון, יש רק חוליות נ"ט. כשאני מתקדם הם בורחים". הוא לחץ עליי לפרוץ את הציר. יצאתי להתקפה בשדֵרה. מיד נתקלתי במטחים צפופים של טילים, וטנק אחד נפגע. חזרתי למסתור במחצבה נטושה בצומת, ודיווחתי למח"ט 14. אך הוא בשלו, ודרש ממני לצאת ולבצע את המשימה. 

למרות חילופי הדברים הקשים, החלטתי לצאת להתקפה כשאני משאיר במחצבה חיפוי קרוב של מט"קים, ורק אנו הקצינים נצא להתקפה. ביקשתי ממח"ט 14 סיוע ארטילרי לפי קצב התקדמותי, והתחלתי לדהור על הציר. השטח היה מלא במצרים עם נשק מכל הסוגים ומכל הקטרים. כולם רצו להרוג אותנו. הגענו לגשר מעל תעלת-המים הראשית, הרחבה. הגשר היה חסום בשלדות טנקים ונגמ"שים ולא היה ניתן להמשיך. היינו באמצע המתחם, מוקפים אויב מכל הצדדים ונראה היה שקִצנו קרוב מאוד. בהחלטה לא-מחושבת החלטתי, תוך כדי תנועה מהירה, לנוע דרום-מזרחה, תוך שהתרחקתי מלב המתחם, וחשפתי את שני אגפיי למצרים שבתעלות. בדרך נס הגענו לתלולית נמוכה, שההגדרה גבעה גדולה עליה. עצרנו את הטנקים כשרק הצריח בולט מעליה. מצדה האחר היו מצרים, אך אותנו זה לא עִניין. היינו במצב מעין קטטוני, משותקים, מנותקים מהמציאות. עזבנו את הנשק ואת הטנקים וירדנו לפרוק את הלחץ בהשתנה ובצחוק פסיכי. אחר-כך התפכחנו, הבנו את מצבנו, וחזרנו לטנקים. הצריחים היו מלאים בתרמילי פגזים, שלא הספקנו לפנות תוך כדי המרוץ המטורף בציר. השלכנו אותם החוצה, וארגנו את הטנקים. 

מחטיבה 14 כל הזמן קראו לנו בקשר. הודעתי להם, ובעיקר לאהוד סוקול, קצין האג"ם, שלא יתקשרו אליי יותר. איני עובד עמם יותר. בתיאום עם הסמג"ד, נחלצתי לתוך תעלה, שהובילה אותי החוצה מהמתחם. שם מצאתי את שרידי גדוד שונרי, פצועים, בריאים וצמאים מאוד. העליתי אותם על הטנקים, והבאתי אותם חזרה לשטח ההיערכות.

 

 

 

________ 

[בפרק הבא: אלי דקל על מודיעין - אנטומיה של כישלונות. זרקור על כישלונות פחות-מוּכרים של המודיעין במלחמת יום הכיפורים.]

 

 

מקורות

 

 

1. ראו – אחיקם אורי, 2004. הפתעות מלחמת יום הכפורים – בחזית סיני. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב (עבודת תזה לתואר מ"א). 
2. שמות מעוזים במפת הקוד שלפני מלחמת יום הכיפורים. הם מסמנים את הגזרה הצפונית – מהאגם המר עד הים התיכון. 
3. שם ישראלי לטנק פטון M-48 האמריקני. היו כמה דגמים של הטנק. כולם הוסבו לתותח 105 מ"מ במקום תותח 90 מ"מ המקורי. 
4. ימ"ח מצפון לבאר-שבע, שבו הייתה אוגדה 143. 
5. "קו בר-לב" נבנה משני קווי מוצבים מבוצרים: "מעוזים" בקו הקדמי על התעלה ו"תעוזים" בקו פנימי יותר, הנשען על "ציר חת"ם". "הברגה" הוא מהתעוזים החשובים ביותר בגזרה הצפונית. לצירים, שהובילו מהעורף לציר חת"ם, קראו גם, "אצבעות". 
6. "חיזיון" הוא מעוז על שפת התעלה, ליד גשר פירדאן, כמעט בקו ישר מערבה מ"הברגה". בשמונה באוקטובר בבוקר כבר השתלטו המצרים עליו. 
7. לסיפור של גדוד 599 במלחמה – ראו בנימין זאב קדר, 1975. אוקטובר 1973: סיפורו של גדוד מחץ. תל אביב: תמוז. 
8. שְמֶל (דבור) הוא טיל נ"ט מונחה רוסי מדור ראשון. היה בשימוש צבאות העימות במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, והיה בלתי יעיל. סאגר הוא כינוי של נאט"ו לטיל נ"ט מדור ראשון מתקדם (שמו ברוסית, "מליוטקה" – קטנצ'יק) - טיל נ"ט מונחה-תיל, יעיל מאוד. המעבר משמל לסאגר לא נקלט ביחידות הלוחמות, עד ה"ניסוי" בקרבות הראשונים של המלחמה, וחלק מהמפקדים הבכירים קראו לסאגר שמל. הטיל הופעל בראשונה במלחמת ויטנאם בהצלחה מוגבלת. דווח על שמונה טנקים אמריקניים, שנפגעו מטילים סאגר. החידוש העיקרי של צבאות ערב היה בהפעלה מאסיווית של הטילים ובהפעלתם במשולב עם אמצעים אחרים נ"ט. 
9. טנק אמריקני ממלחמת העולם השנייה. בצה"ל היו הרבה טנקים כאלה, רובם הוסבו לתובות של תותחים מתנייעים, או לטנקי-דחפור. בדרך כלל, בחטיבות ממוכנות היה גדוד שרמנים, ורק לפעמים טנקים חדישים. עם כל חסרונותיו כטנק מיושן, הוא היה אמין טכנית, וצריחו היה מספיק גדול להכיל תותח 105 מ"מ, כמו הטנקים החדישים. בקרב בלימה גם שרמנים יכלו להיות יעילים נגד טנקים מתוצרת ברית-המועצות. אגב, גם המצרים השתמשו בטנקים T-34 ממלחמת העולם השנייה בגדודי שריון של חטיבות חי"ר. 
10. אל"ם גדעון אלטשולר, רמ"ט אוגדה 143, קיבל מוקדם בבוקר שמונה באוקטובר "התרעה" להתכונן להעברת האוגדה דרומה, למעברים גידי ומיתלה. אלטשולר פרס לאורך הציר תחנות תדלוק ויחידות טכניות לתיקון תקלות, ואף ניסה לתאם העברת מסודרת של השטח לאוגדה 162. התיאום בין שתי האוגדות לא עבד, והצבא המצרי תפס את השטחים השולטים בין יציאת אוגדה 143 לכניסת אוגדה 162. שטח נוסף נתפס תוך קרב, ותעוז "מצווה" נתפס ללא קרב בגזרה הדרומית. 
11. מונח מקובל: לקיחת חלקים (במקרה מזה ממכשירי-קשר) מכלים פגועים, כדי להתקינם במערכות אחרות. 
12. בסמינר התרכז עמי מורג בכניסה למלחמה ובקרבות הטרגיים בשמונה באוקטובר, והרחיב את סיפורו לקרבות תשעה באוקטובר ולקרב בשישה-עשר באוקטובר בבוקר, שהיה חלק מהמערכה על מסדרון הצליחה. 
13. "נוזל" היה בשטח שליטה חשוב, שניטש בשמונה באוקטובר במסגרת ב"ריצה לדרום" של אוגדת שרון, שתוארה לעיל. עכשיו המצרים שלטו ב"נוזל", והיה צריך להתכונן לאפשרות של מתקפה אגפית מ"נוזל" ל"חמוטל". 
14. דוברות מתנייעות לצליחה, שהונצלו מגרוטאות רכב ז'ילואה, שנרכשו באירופה. 
15. אחרי "חמוטל" החלטתי, שהסמג"ד יהיה בטנק בחזית. מיניתי כסמג"ד ב' קצין, שהצטרף אלינו ממפקדת קצין השריון הראשי (מקשנ"ר).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"