العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

קרב הקסטל (ח') לירות במי שלא מסוגל לברוח

 

 

 

1. להשמיד את הציוד בארזה 

 

מגיני בית ההבראה "ארזה" שבמושבה מוצא, אשר ראו את הנסיגה מהקסטל, נתקפו בהלם. רב-סמל יהודה ארבל סיפר: "גזית ופקודיו הגיעו לארזה ואמרו לנו, 'בירחו מפה, אחרת יקרה לכם מה שקרה לנו.'"1 לדברי החובשת, רות ברוזה, סיפרו האנשים שהגיעו מהקסטל שהערבים הרגו את כל חבריהם. "אנחנו ראינו את עצמנו אבודים," העידה ברוזה.2 המפקדים, מאיר זורע, מיכאל האפט וראובן אגמון, לא היו אז ב"ארזה"; הם נסעו לירושלים כדי לארגן תגבורת (בשיירה שבה נסעו, נרדם אחד הנהגים התשושים, והמשוריין שלו התהפך. שניים מהנוסעים נהרגו וארבעה נפצעו).3 מנחם ריצ'מן, המפקד היחיד שנשאר ב"ארזה", שמע פרטים על קרב הקסטל מפי גזית. לדברי יהודה ארבל והקשר נפתלי הראל, הציע גזית לריצ'מן לסגת עם פקודיו לירושלים, לפני שיהיה מאוחר מדי. אחר-כך הודיע ריצ'מן למפקדה בירושלים במכשיר הקשר: " אני סופר עד עשר. אם אינכם מבטיחים לי, עד תום הספירה, תגבורת שתגיע הלילה, אני עוזב, ברשות או בלי רשות."4 

נפתלי הראל: "ריצ'מן אסף את כל בעלי הדרגות להתייעצות ונתן רשות דיבור לגזית, שחזר בתוקף על ההצעה לנטוש את מוצא מיד. לכל אחד מהנוכחים ניתנה אפשרות לדבר. אחדים יעצו לסגת בדרך הרומאית, אחד יעץ לעלות דרך דיר-יאסין, שעדיין היה מאוכלס בערבים. יהודה ארבל אמר, 'אם נעזוב את מוצא, ירושלים תהיה מסוגרת מכל הצדדים. נמות ברעב. אני לא מוכן למות מרעב. אם חובה למות, מוטב למות כחייל. לכן אני נשאר כאן, להילחם עד הסוף.' גם משה ברוייר5 התנגד לנסיגה. ריצ'מן אמר, 'אנחנו צבא דמוקרטי, לכן התייעצתי אתכם, אבל אני הקובע, ואני נותן פקודה שהערב בשעה תשע אנחנו יוצאים לירושלים, וכבר הודעתי זאת למטה. מי שלא יוכל ללכת, מפקדו יירה בו. לא נשאיר שבויים. נשמיד את המזון ונשרוף את תעודות-הזהות ואת שאר התעודות. 

"ריצ'מן פקד עלי להשמיד את הצופנים ואת ציוד האלחוט עד תשע בערב. אספתי את תעודות-הזהות ושרפתי אותן. נעמי כהן הודיעה לי שהוריה לא עזבו את מוצא, הם נשארו בביתם. אביה אולי יוכל ללכת לירושלים, אבל אמהּ לא תוכל. ריצ'מן אמר לי שיהיה עלי לירות באמהּ של נעמי, וגם באביה, אם הם לא יוכלו לצעוד. לי הייתה בעיה ברגל ימין, ולא הייתי בטוח שאצליח לצעוד עד ירושלים. חשבתי שגם מותי מתקרב. את מכשיר-הקשר החלטתי להשמיד רק ברגע האחרון. מדי פעם הגיעו מברקים מירושלים ובהם פקודה לא לסגת. מסרתי אותם לריצ'מן, אך הוא התייחס אליהם בביטול ופקד להמשיך בתוכנית הנסיגה."6 

עמירם פסמניק, שנסוג עם גזית והצטרף ב"ארזה" לצוות-הקשר, אישר את גרסת הראל, וסיפר שהוא דיווח ביוזמתו למפקד מחלקת-הקשר של גדוד "מוריה" במחנה שנלר: "שורפים כאן תעודות-זהות ועוזבים!"7 מאיר זורע העיד: "ריצ'י רצה לסגת, אני פקדתי עליו להישאר."8 

נפתלי הראל: "בתשע בערב עמדו רבים מהלוחמים בחוץ, מוכנים לסגת. מלאי המזון כבר הושמד. את הביצים השליכו האנשים על הקירות. דקות אחדות אחרי שעה תשע נכנס ריצ'מן לחדר של הקשר, נזף בי מפני שעדיין לא השמדתי את הציוד, ואיים שיעמיד אותי למשפט על אי-מילוי פקודה. הוא דרש להשמיד את כל הציוד מיד. באותו רגע קיבלתי הודעה בקשר שיש מברק בשבילנו. ביקשתי מריצ'י להמתין עד שאקבל את המברק ואפענח אותו. מטה מחוז ירושלים הודיע לנו שיחידת פלמ"ח יצאה אלינו, ואסר עלינו לנטוש את 'ארזה'"9

 

 

2. "רשלנות פושעת ופלילית"

 

קטעים משני הדוחות שכתב ריצ'מן על הפרשה. 

"אחרי הנסיגה מן הקסטל צלפו הערבים מקולוניה על מוצא תחתית. שלחתי לירושלים נשים וילדים ואת צבי טויסטר, שלמרגמה שלו לא נותרו פגזים, וביקשתי שיספר מה המצב. שיקוליי היו: בקסטל לחמו כמאה איש. מן השרידים שהגיעו ל'ארזה' הבנתי שרוב מגיני הקסטל נהרגו. 'ארזה' ומוצא לא היו מבוצרות כלל, האנשים בלתי מאומנים, עייפים ומתמוטטים, ורוחם ירודה. כל צד – עציוני' והפלמ"ח – מטיל את האחריות על משנהו, האויב שיכור מהצלחה ונוכח במבוכתנו. עוצמתו גדולה. אם נותקף, ילכו לאיבוד עוד מאה איש על נשקם. מצד שני אסור לעקור יישוב חיוני. העיר שאננה. הזנחה או רשלנות

"ביקשתי נסיגה. הוריתי להשמיד את כל התעודות ולחבל במשוריין (שנשאר) בלא גלגל. הודעתי שעד שעה 19:00 אחכה. ידעתי מניסיוני שאם לא קובעים שעה מדויקת, יידחה העניין ללא סוף. הוצאתי פקודה: 'היכון לנסיגה.' תכננתי דרך ושיטה, ומסרתי ל'עציוני' שיש להקדים לצאת לפני שהאויב, שהקיף את 'ארזה', יפרוץ פנימה. אליהו ארבל10 אסר לסגת, וביקש שאחכה." ריצ'מן הסביר את החלטתו: "עדיפות אויב בכוח-אדם, נשק ועמדות; אויב נכון; מבוכה ודיכאון אצלנו, אנשים לא מאומנים, בורחים מעמדות, עייפים ורוחם רעה, חסרי הכרה;11מפקדים עזבו בכוונה לשוב עם תגבורת, ולא חזרו; דכדוך בקרב הלוחמים; אין ביצורים, אין סיוע מהעיר. ירושלים שולחת אותי לטבנקין. אין קשר עם טבנקין. הכרה שעשרות אנשים בקסטל הלכו לאיבוד בגלל הזנחה ורשלנות פושעת ופלילית. מותר לוותר על כבוד ולהציל אנשים ונשק. רק הודעה על נסיגה הזיזה משהו."12 

כשנודע לטבנקין על כוונותיו של ריצ'מן, דרש מידין ומשאלתיאל למנוע את הנסיגה מ"ארזה", והורה לעמוס חורב להפסיק את ארגון שיירת "נחשון" ולתגבר את "ארזה". התגבורת שהרכיבו חורב וזורע (מלווי שיירות, מחלקת הפלמ"ח שעלתה לירושלים מבית-הערבה, ולוחמי "עציוני", שאחדים מהם נסוגו מהקסטל באותו יום) יצאה מירושלים בשעה תשע וחצי בערב, בשני משוריינים שנרכשו מהבריטים ושנשאו תותחים 2 ליטראות. יעקב (קובה) שור, שהיה בתגבורת, סיפר, שהוא וחבריו לבשו מדים בריטיים, ושבדרך עלה אחד המשוריינים על מוקש אך לא ניזוק. לפי הגרסה הערבית תעו שני המשוריינים בדרך והגיעו למרגלות הקסטל. בקסטל חנו אז כארבעים לוחמים ערבים, ושלושת מפקדיהם – אבו אל-גרביה, חלים גולאני ומוחמד עדאל אל נג'אר – הסיקו מסקנות: נראה שהיהודים יודעים שרק לוחמים ערבים מעטים נשארו בקסטל, ובוודאי יתקפו אותנו בהקדם. 

כשהגיעו שני המשוריינים עם התגבורת לשערי "ארזה", לא עמד שומר בשער ולא נשמע קול. 

"אולי הערבים כבשו את 'ארזה'?" אמר חורב. 

"אינני מתרשם כך," ענה זורע. 

ריצ'מן ופקודיו הסתגרו בבניין מפני שסברו כי הבאים הם חיילים בריטים. יהודה ארבל סיפר שזורע נכנס לחדר המטה ושאל: "מי המפקד?" וריצ'מן ענה: "אני." זורע שלח את ריצ'מן לחדרו, פקד להביא קוניאק, השקה את המפקדים האחרים, ושלח אותם ואת פקודיהם לישון. אנשי התגבורת איישו את העמדות, וחורב חזר לירושלים והמשיך לארגן את השיירה לקראת חזרתה לשפלה.13

 

 

3. "כך עוצבה השיטה" 

ירושלים הערבית צהלה ושמחה כשנודע להם שהערבים השתלטו על הקסטל. התושבים ירו באוויר וסיפרו זה לזה על אלף וחמישים שבויים יהודים. הוועד הערבי העליון פרסם הודעה: "הקסטל בידנו. כל היהודים נישבו." כשנודע על מות עבד אל-קאדר אל-חוסייני נהפכה השמחה לאבל. גוויית המפקד הובאה אל שער הפרחים. כמאל עריקאת ורוב המפקדים האחרים היו פצועים. 

לפי ראש שירות הידיעות של מחוז ירושלים, יצחק לוי, נצפתה ביום שישי באחת עשרה לפני הצהריים, משכונת בית וגן, על דרך מאלחה, שיירה גדולה, שכללה כלי רכב משוריינים וכמה אוטובוסים. בשיירה זו חזרו לירושלים, ללוויתו של עבד אל-קאדר, כחמש מאות מלוחמי קרב הקסטל. לוי הזעיק לבית וגן מחלקה, מקורס המקלענים שהתנהל אז במחנה שנלר, והם פגעו קשות בשיירה. 14 

המונים ליוו את עבד אל-קאדר אל-חוסייני לקברו ביום שישי, 9 באפריל. אחרי הארון העטוף בדגל הלכו תלמידי בתי-ספר עם זרי פרחים, מפקדים מרחבי הארץ, נכבדים ועסקנים מוסלמים ונוצרים, קונסולים של מדינות ערב, וקציני הלגיון העבר-ירדני. מישהו קרא את ההספד ששלח ממצרים חג' אמין אל-חוסייני: "לפני כן מת כאמל חסנין, מפקד המתנדבים המצרים על שם מוסטפה כאמל, היום מת עבד אל-קאדר, מחר אמות אני. דבר אחד לא ימות, פלשתין." נורו אחד-עשר פגזי תותחים, והמפקד הערבי הבכיר נקבר בחצר חרם א-שריף שבעיר העתיקה, ליד אביו, מוסא קאזם אל-חוסייני. 

רק כארבעים לוחמים ערבים נשארו בכפר קסטל. בלילה שבין 8 ל-9 באפריל הסתכסך חלים גולאני עם המפקדים האחרים, ורוב הלוחמים עזבו את הכפר (אולי בגלל ביקור שני המשוריינים של התגבורת). הש"י הודיע שקאוקג'י מעביר תותחים לקסטל מגזרת משמר העמק. "ממקור ערבי מוסמך מאוד נמסר כי פאוזי אל-קאוקג'י יצא לקסטל להציל את כבוד הערבים, עם תגבורת ותותחים," הודיע שאלתיאל לטבנקין,15 וטבנקין הבין שאי-אפשר להתמהמה. 

"לפנות ערב (8 באפריל) בא מיכה פרי לקריית ענבים ולקח אותנו למעלה החמישה, להתארגן להתקפה החדשה," סיפר יגאל המלשטיין. "נסענו במשוריין ושרנו, 'כשנמות יקברו אותנו בהרי באב-אל-ואד'."16 

עמי פורר: "רעננה אמר, 'עולים לקסטל.' 

משוגע, כבר הלכו לנו שלושים ושלושה!' אמרנו לו. 

'חבר'ה,' אמר רעננה, 'הם (הערבים) לא יאמינו שנעלה, ולא יהיה קרב.'"17 

משה כצנלסון סיפר שהוא קיבל את הפקודה והצטרף לכוח התוקף, שעות אחדות אחרי שברח מהקסטל.18 מפקד הכיתה, יעקב פורניקי, כתב ביומנו: "בחצות העירו את הכיתה. הוראה להיערך לפעולה. החליפו רובים לסטנים. קיבלנו רימוני-יד. מפקד המחלקה הסביר: 'הלילה אנו לוקחים חזרה את הקסטל. המחלקה שלנו פורצת. נשתמש בנשק אוטומטי.' ירדנו לקריית ענבים, למסדר גדוד 'הפורצים'."19 

בשעה 3 אחרי חצות, אור ל-9 באפריל, עמדו הלוחמים העייפים במסדר על הדשא של קריית ענבים, ואחדים מהם נרדמו בעמידה. טבנקין הורה להם להתקדם אל הכפר בזהירות, להיות מוכנים כל רגע לסגת ולא להסתבך בקרב חילוץ. לאחדים מהם נתן כדורי מרץ. "אני מבטיח שלא אטיל עליכם תפקיד מעבר לכוחכם," אמר להם. למפקד הרגמים מינה את הפוליטרוק הגדודי, בני מרשק.20 

"מי שראה את המִפְקַד הזה לא ישכחהו," כתב מרשק. "היה לילה כבד, הלבבות כבדים ממנו. הלוחמים ניצבו בשורות, כרדומים על רוביהם. ראינו... שהאנשים אינם מסוגלים לזוז ממקומם. המג"ד הסביר במלים ספורות את המשימה, וסיים בקריאה, 'לכבוש את הקסטל עוד הלילה!' אחרי דבריו נמשכה הדומייה. דכדוך הנפש של האנשים נתלה כענן מעל הראשים, אבל המפקד, נחוש ומאמין, נתן את פקודת היציאה."21 

את מפקדתו הקדמית קבע טבנקין בבית הנוטרים שבנחלת יצחק. אנשי המחלקות המסתערות, בפיקודו של רעננה, יצאו אל היעד בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר (9 באפריל). הם חנו במרחק-מה מהכפר וחיכו לפקודה להסתער. רובם נרדמו. "פרימוסים" של שירות-האוויר זרקו פצצות על הקסטל, ומרגמות 3 אינטש ומכונות ירייה המטירו אש. בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר תקפו אנשי אצ"ל ולח"י את דיר-יאסין. ובשעה 5:00 יצאו מירושלים המכוניות הריקות של שיירת "נחשון", לכיוון השפלה. בחמש ורבע הן עברו לרגלי הקסטל, והגיעו לקריית ענבים לאחר עשר דקות. השחר כבר עלה. 

הלוחמים, ששמעו את טרטור המכוניות מהכביש, התעוררו ולא שמעו יריות, ואז ראו ערבים בורחים מהכפר: נראה שהשיירה הבהילה את הערבים, והתגבורת שהובטחה להם מעין-כרם לא הגיעה, אולי בגלל הקרב בדיר-יאסין שהיה אז בעיצומו. שני סיירים שנשלחו אל הכפר חזרו ואמרו לכושי (אליהו שחר), מפקד היחידה המסתערת: "הכפר ריק." כושי: "לא לקחתי צ'אנס. אמרתי, 'החיילים מחפים והמפקדים מסתערים.' רצנו, ירינו, נתקלנו בגוויות. הכפר באמת היה ריק." יעקב פורניקי: "נכנסנו לכפר ללא התנגדות. מיד נכנסו שתי המחלקות הפורצות, ואחרי זמן-מה נכנס כל הכוח. "ב-6:45 בבוקר הודיע טבנקין לאבידן: "הקסטל נכבש," ובאותו זמן הודיע אבידן למפקד גדוד 1 של מבצע "נחשון", חיים לסקוב, בחולדה: "שיירה יצאה מירושלים, קבל אותה." 

בפקודת טבנקין פוצץ אמנון חינסקי את כל הבתים בכפר קסטל, חוץ מבית המוכתר. "לא ביקשתי רשות לעשות זאת," אמר טבנקין לימים. "כל התושבים ברחו, כל הבתים פוצצו. כך עוצבה השיטה."

 

 

4. השיירה חזרה לשפלה

אבידן שאל את טבנקין, במכשיר-הקשר, מדוע אין שיירת "נחשון" ממשיכה לנסוע מקריית ענבים לשפלה. "מחוסר כוח משוריין ונשק," השיב לו טבנקין. אבל הבטיח לו לשלוח את השיירה לדרך מיד. 

סיור-אוויר דיווח לאבידן ששער הגיא נקי ממחסומים. בשעה 8:55 בבוקר פקד אבידן על טבנקין: "הוצא המכוניות. יש עוד עבודה היום. זה חיוני. הודיעני צאתם," ואחרי עשר דקות: "אין משוריינים. שולח שלושה משוריינים עד שער-הגיא. עליך להוציא המכוניות מיד, עם משוריינים מספיק לליווי. זו פקודה. הודיעני צאתם." אבל השיירה יצאה מקריית ענבים רק בשעה 12:30 בצהריים, הגיעה לשער-הגיא בשעה 1:30 ושם נפגשה עם שלושת המשוריינים ששלח אבידן. בשעה 2:49 אחרי הצהריים דיווח מפקד השיירה, פנחס קופל, לאבידן: "משורייני חולדה פגשו השיירה." 

כך הסתיים המהלך הראשון של מבצע "נחשון". השיירה הראשונה, הריקה, חזרה לחולדה, שמונים ושש שעות וארבעים ותשע דקות, אחרי שיצאה ממנה לירושלים. 

תותחי קאוקג'י הפגיזו את הקסטל ואת "ארזה" כל אותו יום (9 באפריל), ומקולוניה נורתה על "ארזה" אש מקלעים. בחצות חזרו רוב אנשי הפלמ"ח מהקסטל לקריית ענבים ולמעלה החמישה, ובכפר נשארה מחלקה אחת, בפיקודו של אריה שחר. מחלקת בית הערבה, שעלתה יום קודם מים המלח לירושלים, הצטרפה למחלקה זו. אריה שחר מונה למפקד הקסטל, ומפקד מחלקת בית הערבה, יצחק אשכנזי, מונה לסגנו. תם קרב הקסטל.22 

הלוחמים אספו את גוויות חבריהם שנהרגו ב-8 באפריל. יעקב סלמן: "הגעתי לקסטל עם משוריינים, אספנו גוויות, הן היו עירומות ומצבן נורא. ערבים התעללו בהן."23 עמום חורב: "אספתי גוויות בקסטל עם בני מרשק. קשה היה לזהותן. אנשים פוצצו רימונים על עצמם."24החובש אליעזר לוויטה: "החברים של ההרוגים לא היו מסוגלים לזהותם. הם זוהו לפי מסמכים."25 לש"י נודע שהערבים מחזיקים בשבויים אחדים, אולי בביר-זית ואולי בעיר העתיקה. אחד המקורות נקב במספר: תשעה-עשר. אך גם אם היו שבויים, אף אחד מהם לא חזר חי. 

אחרי ימים אחדים נודע לש"י מספר ההרוגים הערבים בקסטל: תשעים. מפקדים ערבים האשימו את קאוקג'י, שלא שלח אליהם עזרה, ומפקד "צבא ההצלה" השיב להם: הקרב על הקסטל היה בניגוד לתוכניות הפיקוד הערבי העליון.26 בהג'ת אבו ע'ערביה כתב שנפילת הקסטל, טבח דיר יאסין, ועזיבתם של ערביי קולוניה – אירועים שהתרחשו בו בזמן – הצטרפו לאבל הגדול על עבד אל-קאדר. כל אלה יחדיו גרמו לתחושה של אובדן וייאוש.27 

בקרבות הקסטל שבין 2 ל-9 באפריל, נהרגו שבעים וחמישה יהודים (על-פי הגרסה הערבית נמנו שבעים הרוגים יהודים).28 יגאל ידין הגדיר את ההשתלטות הסופית על הקסטל כ"מפנה באסטרטגיה של מלחמת העצמאות."29 בכיבוש הקסטל ודיר-יאסין התחילה התמוטטות המערך הערבי, ששלט עד אז על קטע הכביש, שבין שער-הגיא לירושלים. 

ב-13 באפריל שיגר דוד בן-גוריון לשמעון אבידן מברק: "תמסור לכל אחד מהלוחמים ברכת העם העברי על מאמציו, יכולתו, נאמנותו והצלחתו, בשחרור הדרך לירושלים. המערכה לא תמה עדיין, אולם מבצע זה, ¬ הגדול שבכל מבצעינו במשך ארבעת החודשים האחרונים, אומר שאם נרצה ¬ נוכל לאויב. יישר כוחכם!".30
__________________ 

בשבוע הבא אפרסם סיכום ולקחים של מערכת הקסטל שהייתה קריטית לחזית ירושלים ושהוצגה ונותחה בNews1 בשמונה פרקים. זה הפרק האחרון ב-69 הפרקים של כרך ד' "ממשבר להכרעה" בסדרת ספריי על מלחמת העצמאות, שפרסמתי לפני 30 שנה בהוצאת "זמורה ביתן מודן". עבור הפרסום בNews1, באדיבותו של יואב יצחק, של כל ארבעת הכרכים, שנמשך ארבע שנים רצופות מדי שבוע, בלי הפסק, כתבתי את הפרקים מחדש עם הרבה תוספות. בעוד שבועיים אתחיל לפרסם כאן פרקי המשך ממחקר חדש שלא התפרסם עד כה על מלחמת העצמאות ושמומן בחלקו על-ידי פורום המזרח התיכון" בפילדלפיה, ארה"ב, שבראשו עומד המזרחן המפורסם פרופ' דניאל פייפס, חבריי, אנשי העסקים, משה לוי בעל אות הגבורה מלחמת יום הכיפורים, ויהודה מאיר וכן גיוס המונים מתומכיי בחקר האמת מכל העולם. עד יובל ה-75 למלחמת העצמאות, מתוכנן מחקרי על כל מלחמות העצמאות להתפרסם בדפוס ב-30 ספרים לטוב הדורות הבאים.

 

הערות

 

1. ראיון עם יהודה ארבל. 
2. ראיון הנ"ל עם רות ברוזה-לוין. 
3. א"צ, הסברו 'של ריצי להחלטת הנסיגה מארזה, 11 באפריל 1948; ראיונות עם מאיר זורע, מיכאל האפט ושמואל מטות. 
4. ראיונות עם יהודה ארבל ונפתלי הראל. 
5. נהרג בפשיטת קלקליה ב-10 באוקטובר 1956. 
6. ראיונות עם נפתלי הראל ויהודה ארבל. 
7. ראיון עם עמירם פסמניק. 
8. א"צ, עדות מס' 66 של מאיר זורע. 
9. ראיון עם נפתלי ארבל. יהודה ארבל ויהודה רידר מסרו עדויות דומות. 
10.קצין המבצעים ב' של חטיבת "עציוני". היה ממונה על הגזרה. 
11. הכוונה לאידיאולוגיה. 
12. א"צ, דוח ריצ'י מהמרחב המערבי, 9-4 באפריל 1948; א"צ, הסברו של ריצ'י. 
13. א"צ, אל אמון מאת עציוני, א"צ, הגרסה הערבית; א"צ, עדויות מס' 33, 49, 54, ו-66; א"צ, עדות של משה שמעוני; ראיונות עם יהודה ארבל, מאיר זורע, עמוס חורב, יוסף טבנקין ויעקב שור. 
14. יצחק לוי, "תשעה קבין", שם, עמ' 157. 
15. א"צ 3, הלך-הרוח בין הערבים; "מבצע נחשון", מערכות, נ"ו, עמ' 37; אלחנן אורן, "צבא ההצלה ונחשון", מערכות, עמ' 243-244; הארץ, 11 באפריל 1948. 
16. יגאל המלשטיין ברב השיח הנ"ל. 
17. עמי פורר ברב השיח הנ"ל. 
18. ראיון עם משה כצנלסון. 
19. ארכיון המחבר, יומנו של מפקד הכיתה י.פ. (יעקב פורניקי), 9 באפריל 1948. 
20. א"צ, עדות מס' 54 של יוסף טבנקין; ראיון עם יוסף טבנקין. 
21. בני מרשק, "כיבוש הקסטל", ספר הפלמ"ח ב', עמ' 196. 
22. א"צ, כיבוש הקסטל שנית; א"צ, יומן נחשון, 9 באפריל 1948, שעה 04:30; א"צ, מאמון לנחשון, 9 באפריל 1948; 537/3857 ; מסמכי הסי.אי.די., 9 באפריל 1948; א"מ, יומנו של א.פ.; ראיונות עם יוסף טבנקין, אמנון חינסקי; אורי בוגין; יצחק אשכנזי; ואליהו סלע. 
23. ראיון עם יעקב סלמן
24. עמוס חורב בתוכנית רדיו על חטיבת "הראל" ב-3 במאי 1988. 
25. ראיון עם אליעזר לויטה. 
26. א"צ, ידיעות טנא. 
27. רובינשטיין עמ', 296. 
28. א"צ דוח ארבל על קרבות הקסטל; א"צ הגרסה הערבית; א"צ, עדות מס' 36 של שלום עשת; רשימת החללים באתר הקסטל. 
29. א"צ, עדות מס' 88 של יגאל ידין
30. צביקה דרור, שם,עמ' 93.

 

 

הרקלייטוס "האפל"