العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

קרב הקסטל (ד') ההתקפה הערבית

 

1. לחלץ את עבד אל קאדר

לפחות שני המשוריינים שסגנו עוזי נרקיס ופקודיו נסעו בהם לקסטל בבוקר וחזרו היו ברשותו של טבנקין, אבל הוא לא שלח אותם מיד לקסטל עם תגבורת למרות הפקודות לעשות זאת. הוא חיכה למשוריינים מירושלים. דוד אלעזר (דדו), שהיה אז מפקד מחלקה בגדוד הרביעי, העיד אחרי שנים: "בשעת ההתקפה (על הקסטל) הובלתי עשרים מכוניות וארבעה משורייני ליווי לירושלים. השיירה נתקלה בחסימה בקולוניה ונעצרה."1 פקודו של אלעזר, יגאל נאור, ישב במשוריין מפנה-המחסומים שהוביל את השיירה. הוא סיפר שכאשר נעצרה השיירה, ליד קולוניה, עלה אחד המשוריינים לקסטל, הביא לשם תחמושת וחזר. לשאלתו, מדוע נעצרה השיירה, השיב לו אלעזר: זאת הפקודה של יוספל'ה.2 נתן מזור, שהיה בבית קבר השייח' על הקסטל, כתב בבוקר ההוא להוריו. היה זה מכתבו האחרון. הוא תיאר את קור הלילה ואת השמחה שחש בבוקר למראה השיירה העוברת על הכביש, גמול לסבל,3 המכוניות של השיירה הזאת נסעו לירושלים ולא העבירו לקסטל כוחות מקריית-ענבים, ממעלה- החמישה ומנווה-אילן. גם ברגל לא הגיעה תגבורת לקסטל. 

מהמשלטים שבשער-הגיא דיווחו יוחנן זריז ופקודיו ליוסף טבנקין שמכוניות עם לוחמים ערבים נוסעות מרמלה לכפר צובא, הבסיס של תוקפי הקסטל. גם מירושלים קיבל טבנקין הודעות שהתקפה גדולה צפויה.'"4 קצין המבצעים ב' של חטיבת "עציוני", אליהו ארבל, העיד שהוא ביקש מטבנקין לשלוח מיד עזרה לקסטל, ושטבנקין סירב.5 

כאלף ומאתיים לוחמים ערבים (מספר עצום במושגי הימים ההם), שליש מהם חיילים מתנדבים ממדינות ערב ומגויסים פלשתינים שעברו אימונים צבאיים והשאר כפריים ועירוניים לא מגויסים, יצאו לחלץ את עבד אל-קאדר מידי היהודים. כמה מהכפריים והעירוניים היו חמושים, ואחרים הצטיידו בגרזנים, במגלים ובמעדרים.6 אנשי הש"י לא יכלו לשאת ולתת עם מפקדי הערבים על מסירת גווייתו של עבד אל-קאדר לקבורה, מפני שהגווייה לא הובאה לירושלים. מיכאל האפט הציע לגזית להניח את הגווייה במקום נראה לעין, כדי שהערבים יזהו אותה, יבינו שמפקדם אינו שבוי וייקחו אותה.7 גזית לא נשמע לעצתו.

 

2. "בדיחת אחד באפריל?"

 

בשעה עשר בבוקר גברה ההתקפה. ליריות הצלפים הערבים נוספה אש של שנים-עשר מקלעים כבדים ומרגמה 3 אינטש, שנורתה משמונה משוריינים, רובם שלל משיירת נבי דניאל. סימני הזיהוי לא הוסרו ממשוריינים אלה, ולא פעם טעו בהם המגינים ולכן לא השיבו אש ולא תפסו מחסות.9 אחדים מפקודיו של גזית סירבו לצאת לעמדות, אחרים מילאו את הפקודות רק אחרי שמפקדיהם היכו אותם. רבים נרדמו על כלי הנשק, אחרים ירו אש לא יעילה. בעמדות אזלו כדורים, ומבית המטה לא נשלחה אליהן תחמושת. הלוחמים הרסו קירות של בתים כדי שתהיה דרך מוגנת בין העמדות ובין בית המטה. "אם לא תגיע תגבורת מיד לא תהיה לי ברירה אלא לסגת," הודיע גזית לטבנקין. "נשלח תגבורת כשנחליט, ובינתיים יש בקסטל די כוחות להחזיק מעמד," ענה לו טבנקין מבית פפרמן. גזית יצא מכליו והשתמש בביטויים חריפים, ואז אמר טבנקין: "תגבורת תצא מיד." אחרי חצי שעה התקשר גזית שוב עם מטה גדוד הפלמ"ח, וקיבל תשובה: המשוריין התקלקל. "זאת בדיחה של אחד באפריל?" שאל גזית. תשובה: התגבורת של מלווי השיירות התעכבה בדרך. גזית התעקש. התגבורת תגיע אליך באחת וחצי בצהריים, אמר לו טבנקין בקוצר-רוח. גזית התשוש חדל לקוות לעזרה. הוא נרדם תוך-כדי קרב וחיכה למוות.10 

עמירם פסמניק: "במטה הקסטל היו שני קשרים, עזרא רייכמן ואני. לקריאות לעזרה ענו לנו מבית פפרמן: חכו, יצאנו, המתגברים יצאו לשער-הגיא, המתגברים באים אליכם, וכו'. יוסף טבנקין והאנשים שלו לא התייחסו אלינו כאל בני-אדם שווים להם."11 מיכאל גור, (קשר בבית פפרמן): "האנשים בקסטל ביקשו עזרה ויוספל'ה השיב להם שהם כפופים לצורך זה לשאלתיאל. אנחנו כפופים ל'נחשון', ולא יכולים להפריש כוח."12 גבריאל רפופורט, סגן מפקד פלוגת המטה בגדודו של טבנקין, העיד: "לוחמי חטיבת 'עציוני', שהחזיקו במבצר, היו עייפים, חסרי תחמושת ומזון, תשושים מעמידה בלתי פוסקת מול התקפות חוזרות ונשנות של הכנופיות הערביות ומעמירה ממושכת תחת אש של מרגמות ומקלעים. הקריאות לעזרה הגיעו אלינו תכופות ונואשות."13 

רוב הלחץ על הקסטל היה מדרום, על בית קבר השייח' (שכיתתו של טוסקה חנתה בו) ועל בית המוכתר. ב-8 באפריל בבוקר הביא נתן מזור רימונים רבים לקבר השייח', מהתחמושת שהביא נרקיס. הרי עדותו של טוסקה: "בשעה 10 לפני הצהריים ראיתי אלפי ערבים. אוטובוסים, משאיות וחמורים הביאו אותם מצובא. השארתי את הפיקוד למזור, הלכתי לבית המטה ודיווחתי. גזית התקשר עם יוספל'ה ואמר לו שהערבים מתקבצים. יוספ'לה הרגיע אותו ואמר לו שהתגבורת יצאה לדרך."14 גדעון גלובוס (פקודו של טוסקה): "בבוקר ירו עלינו אש רצינית מכיוון צובא. הערבים היו כמו ארבה. אלה שלא היה להם נשק נשאו מכושים אתים ומגלים. זה לא היה צבא אחיד, זה היה אספסוף. ירינו בהם והם לא העזו להתקרב. טוסקה הלך למטה, והערבים הגבירו את הלחץ והגיעו עד מרחק חמישה מטרים מאיתנו. נתן (מזור) ואני גלגלנו אליהם רימונים ומשה כצנלסון ירה בהם במקלע. הם נעצרו. מישהו בא מהמטה ואמר שהתגבורת תגיע אחר-כך. אנשי החי"ש הסתלקו מקבר השייח' ואנחנו היינו בסך הכל שבעה, מול הלחץ העיקרי של ההתקפה הערבית, כל אחד בעמדה, לבדו."15 

אריה טפר (עמית) בא באותו יום לפני הצהריים לבית פפרמן ושמע שיחת-טלפון של טבנקין עם שאלתיאל. לימים העיד: "כל אחד מהם הטיל על חברו את האחריות לקסטל, ושניהם דיברו בהתרגשות. יוספל'ה אמר לי, 'קח מחלקה, עלה לקסטל וקבל את הפיקוד,' לא הספקתי להתניע את המשוריינים וכבר בא רץ והודיע שהמינוי שלי בוטל. נחום אריאלי קיבל את הפיקוד. כיום (1988) אני חושב שאילו הייתי יוצא אז עם מחלקה לקסטל ומספיק לקבל את הפיקוד לפני שהמגינים נשברו, הקסטל לא היה נופל בידי הערבים, ואנשים רבים לא היו מתים."16

 

 

3. משוריין מהתעש בשירות האויב

ב-8 באפריל לפני הצהריים נודע לידין שפקודותיו לא נתמלאו: לא נשלח כוח חזק להתקפות-נגד בקסטל (לימים אמר ידין שרק אחרי המלחמה בדק את המסמכים והבין מה שלא הבין באפריל 1948, ושאילו הבין זאת בזמנו היה מדיח את טבנקין ואבידן מתפקידיהם). שעה אחרי שהתחילה ההתקפה שלח ידין הוראה לשמעון אבידן: על טבנקין למקש את צומת-הדרכים שליד הכפר בידו,16 שהתגבורות הערביות לקסטל עוברות בו. הייתה זאת ההתערבות הראשונה של ידין מרחוק במהלכים הטאקטיים של הקרב על הקסטל."17 

מבית פפרמן שלח טבנקין מברק לאבידן: "קרא למטוסים שיפציצו את ריכוזי הערבים סביב הכפר." אבידן שלח את הבקשה הזאת למפקדת שירות-האוויר. מפציצים לא נשלחו. בשעה 11 לפני הצהריים הגיע לסביבות הקסטל "פרימוס" קטן, והטייס שמואל וידליס דיווח לטבנקין בקשר: "כנופיה גדולה בסביבות מחצבת צובא."18 

שעתיים אחרי תחילת ההתקפה היה מצבם של גזית ופקודיו כמעט נואש, כל סביבות הקסטל היו מלאות לוחמים ערבים, ואבידן עדיין ייחד את מירב תשומת-לבו להחזרת המכוניות של שיירת "נחשון" מירושלים לשפלה. בשעה 11:45 לפני הצהריים הודיע אבידן לטבנקין: "השיירה תצא מירושלים בשעה אחת בצהריים, דווח לי כאשר היא תגיע לקריית-ענבים," ואחרי עשר דקות דרש גם משאלתיאל לשלוח את השיירה לדרך בשעה אחת. שאלתיאל הודיע לו שהכביש חסום וממוקש, ואבידן הורה לטבנקין לפנות ממנו את המחסומים ואת המוקשים. אחרי חצי-שעה הודיע אבידן לשאלתיאל שיחידה בריטית כבר פינתה את המחסומים, לכן יכולה השיירה לצאת לדרך בעוד רבע שעה.19 

בסביבות שעה 12 בצהריים פקד טבנקין על דוד אלעזר במכשיר-הקשר להחזיר לקריית-ענבים שני משוריינים מהשיירה (שחנתה אז על הכביש ליד קולוניה). מקריית-ענבים נשלחו משוריינים אלה לקסטל עם נחום אריאלי ופקודיו.20 טבנקין הורה לאריאלי לקבל את הפיקוד על הקסטל ולא לתת לערבים לכבוש אותו. עוזי נרקיס (שביקר בקסטל באותו בוקר) תידרך את אריאלי. קצין החבלה הגדודי אמנון חינסקי חילק סוכריות ליוצאים. היו אלה עשרים וארבעה לוחמים, רובם ותיקים בפלמ"ח, מפלוגת הרזרבה שגויסה מיד אחרי 29 בנובמבר 1947. ארבעה חודשים ליוו שיירות והשתתפו בפעולות של היחידות שבסיסיהן היו במקווה-ישראל ובחולדה.

 

4. "משאת נפש"

 

טבנקין מינה את שמעון אלפסי (אלפונס) לסגנו של אריאלי, ואת מרדכי (מוטקה) דגי למפקד המחלקה. הלוחמים התחלקו לשלוש חוליות, בפיקודם של מפקדי הכיתות אריה (אריק) מנדל, משה פרפר ועמוס קינמון. דגי אמר למיכאל גור: "יוצאים לג'וב. זאת משאת הנפש." עזרא ניצן סיפר אחר-כך: "אמרו לנו שהולכים לקסטל מפני שאנשי החי"ש נטשו אותו והערבים כבשו אותו."21 

שני המשוריינים יצאו מקריית-ענבים בשעה אחת וחצי בצהריים, ואז פקד טבנקין על דוד אלעזר במכשיר-הקשר להחזיר את השיירה שלו (שנעצרה בסביבות קולוניה) לקריית-ענבים. לימים סיפר אלעזר: "יוסף טבנקין רצה שאפקד על גל שני של תגבורת לקסטל. הנהגים סובבו אח המכוניות על הכביש וחזרו לקריית-ענבים, ובדרך פגשנו את נחום אריאלי. עצרנו את המשוריינים ושוחחנו. הוא אמר שהכוח על הקסטל הותקף קשה ושהוא הולך לתגבר אותו. לא ראיתי אויב, ההתקפה באה מדרום. שמעתי יריות, התקשרתי באלחוט למטה הגדוד שבבית פפרמן ושאלתי אם לפעול בקסטל יחד עם אריאלי. פקדו עלי להמשיך לקריית-ענבים."22 

המשוריינים של אריאלי הגיעו להר הקסטל מצד צפון, ונעצרו ליד חורשת אורנים שניתן לה השם "הבוסתן", לא רחוק מבית-הקפה ההרוס של אבו ג'ורג' ומצריף ירוק. אריאלי זינק מן המשוריין המוביל, צעק, "אחרי!" ורץ במעלה ההר בראש פקודיו. ממערב לו רצו לאותו כיוון משה פרפר והחוליה שלו. נהגי המשוריינים חזרו לקריית-ענבים, ובדרך אספו אנשי חי"ש שברחו משדה-הקרב.

 

הערות

 

1. א"צ, דוח הגשת סיוע לקסטל; דברי אליהו אליאב ויגאל המלשטיין ברב-שיח עם אנשי הרזרבה ושל הפלמ"ח מתל אביב; ראיון עם עזרא ניצן. 
2. ראיונות עם חנוך קוסובסקי, יעקב סלמן, יוסף שחר וגדעון גלובוס. 
3. גלובוס לא ידע שמקלעי הערבים ירו בהם מרחוק. 
4. ראיון עם גדעון גלובוס. 
5. ראיון עם יוסף שחר. 
6. ראיון עם משה כצנלסון. 
7. א"צ, תיק הקסטל; סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל ידין
8. א"צ, עדות מס' 54 וטל יוסף טבנקין. 
9. ראיון עם מיכאל גור. 
10. א"צ, תיק נחשון. 
11. שם, שם. 
12. חנוך ברטוב, דדו א', עמ' 37. 
13. שיחות עם אריה טפר עמית. 
14. ראיון עם יצחק בראון 
15. ראיון עם מיכאל גור. 
16. יואב גלבר, גרעין לצבא עברי, עמ' 124. 
17. ראיון עם מאיר אשל. 
18. א"צ. דוח ריצ'י; א"צ, עדות מס' 49 של מרדכי גזית; ברוך אורן, "אבל הממ"ז נשאר", מברק, 2 ביולי 1948. 
19. א"צ, דווח הקסטל. 
20. ראיונות עם צבי סיני, ואברהם שער. 
21. ראיון עם עמירם פסמניק. 
22. א"צ, עדות מס' 49 של מרדכי גזית ועדות מס' 54 של יוסף טבנקין; ראיונות עם מרדכי גזית; יוסף טבנקין; צבי רוזנפלד, ויעקב סלמן. 
23. א"צ, דוח פינוי הקסטל. 
24. ראיון עם עמירם פסמניק. 
25. ראיונו עם עמירם פסמניק וברוך אורן. 
26. א"צ, מעציוני לכנסת, 8 באפריל 1948, שעה 16:13 
27. א"צ, דוח נסיגה מהקסטל; 237; א"צ, עדות מס' 49 של מרדכי גזית. 
28. א"צ, תיקי גדוד מוריה. 
29. שם, שם, ראיון עם עמירם פסמניק; מישאל מזרחי, קסטל, עמ' 145.

 

 

הרקלייטוס "האפל"