العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

הסיפור המפתיע של 10 השנים השקטות היחידות שידעה ישראל

 

 

למעלה מ-68 שנות קיומה של מדינת ישראל, היא זכתה רק ל–11 שנה של שקט ביטחוני, שבהן לא רק שלא התחוללו מלחמות, אלא ברובן גם לא התרחשו כמעט פיגועי טרור. זה היה בין מבצע קדש בסוף 1956 לבין מלחמת ששת הימים בתחילת יוני 1967. המצב הורע מעט עם תחילת לוחמת הטרור של פת"ח בהנהגת יאסר ערפאת, ב–1 בינואר 1965. כיצד קרה שהארץ הקטנה, מוקפת האויבים ושבעת המלחמות חוותה למעלה מעשור שקט בשנים שבהן לא הייתה אימפריה מזרח תיכונית?

מבצע קדש, בין 29 באוקטובר ל–5 בנובמבר 1956, בדיוק לפני 60 שנה, היה מבצע קונספירציה שפרטיו סוכמו בין צרפת, בריטניה וישראל. המטרה הייתה השתלטות מחודשת של האירופים על תעלת סואץ (שמצרים הלאימה ביולי 1956, במבצע מוסקטר), השמדת הנשק הצ'כי בסיני, סיפוח חלקים מסיני לישראל, וכן הפלת משטרו של גמאל עבד אל־נאצר במצרים.

המבצע הסתיים בביזיון וקלס כאשר נשיא ארה"ב, דווייט אייזנהאואר, כפה על שלוש המדינות התוקפות להסתלק מכל השטחים שכבשו. התוצאה: נאצר התקבל כגיבור במצרים ובעולם הערבי, וברית המועצות סיפקה למצרים אמצעי לחימה חדשים ואף יעילים יותר. הישגי ישראל, לכאורה, בעניין פירוז סיני, קביעת משקיפי או"ם שם והבטחת חופש השיט, נכשלו בכל המבחנים שבהם ניסו לעמוד - לא רק במשבר שהסלים במהרה למלחמת ששת הימים אלא גם באירועי “כוננות רותם" בפברואר 1960, כאשר מצרים שיגרה לגבול ישראל, בהפתעה, דיביזיית שריון ושלוש חטיבות חי"ר. המצרים פשוט צפצפו על הפירוז ועל כוחות האו"ם, וישראל חוותה מחדל מודיעיני רציני מאוד, שממנו, כמעט כהרגלה, לא הפיקה לקחים.

בגלל סיבות פנימיות, פוליטיות ומוראליות, פיארו אמצעי התקשורת של ישראל את תפקודו של צה"ל במבצע, אף על פי שהוא היה עלוב מאוד ברמה הצבאית הטהורה. שטיפת מוח זאת פעלה לא רק על הציבור בישראל, שהחל להאמין מאז ביכולתו הגבוהה של צה"ל, אלא גם על נאצר ועל הממשל האמריקאי, שהפסיק לראות בישראל מדינה שקמה בשוגג ועתידה לעבור בקרוב מן העולם, וסימן אותה כנכס אסטרטגי. 

נאצר, שאומנם יצא גיבור מן האירוע, הגיע למסקנה שצבאו נחות מצה"ל, כפי שהיה במלחמת העצמאות, שבה השתתף אישית כרב סרן בחטיבה הסודנית שהייתה נתונה חודשים אחדים במצור בכיס פלוג'ה. מניסיונו האישי הוא למד על הרמה הנמוכה של המפקדים המצרים. מסקנתו הייתה שניתן לגבור על ישראל בשדה הקרב ולהשמידה, שהרי תפקודה היה גרוע בשתי המלחמות, אך לשם כך יש לבנות במשך תקופה ארוכה צבא יעיל - בעזרת הסובייטים. מלחמת ג'יהאד זאת, שאמורה הייתה לאחד את כל העולם הערבי תחת מנהיגותו, נקבעה ל–1970, ולישראל היה מידע על כך. מכאן, שכדי להגיע ליעד היה על המצרים לחדול מטרור הפדאיונים, שתקפו את ישראל מרצועת עזה, מסיני ומיהודה ושומרון, כדי לא לספק לישראל עילה לתקוף את מצרים כפי שהייתה לה ערב מבצע קדש. מכאן, שאחד האבות של השקט הביטחוני בתקופה הנדונה היה נשיא מצרים, ולו מגיעה התודה.

 

הבוץ התימני

בניגוד לתפיסה כיום, דוד בן–גוריון היה ביסודו איש ארץ ישראל השלמה, כחברו, ברל כצנלסון, וכיריבו מהאגף השמאלי של היישוב, יצחק טבנקין. אך בניגוד ליריביו הפוליטיים, זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, הוא הגיע למסקנה, אחרי מלחמת העולם השנייה, שהגשמת מטרה זו היא למעלה מכוחו של היישוב היהודי, אם הרצון הוא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל מהר ככל האפשר, כדי לקלוט את ניצולי השואה, וכדי למנוע את הקמתה של מדינה דו–לאומית, שבה רוב ערבי, כפי שהתכוונה בריטניה לעשות. אבל, אסטרטגית, הוא תכנן להשתלט לפחות על יהודה ושומרון, בכך שפעל למנוע הקמת מדינה פלסטינית, כפי שקבע האו"ם בהחלטת כ"ט בנובמבר, ולהשליט עליהן את עבדאללה מלך ירדן (אז עבר הירדן). כמו רוב מנהיגי העולם, גם בן־גוריון העריך כי ממלכת ירדן לא תשרוד, וכשהיא תקרוס, ישראל תספח לפחות את יהודה ושומרון, ואם יתאפשר, גם חלקים מארץ ישראל המזרחית. 

ב–1952 הכין ראש ענף תכנון במטכ"ל, אל"מ יובל נאמן, מסמך ששרטט את הגבולות הרצויים למדינת ישראל, התואמים פחות או יותר את “גבולות ההבטחה" התנ"כיים, שהרי גם האסטרטגים של ימי קדם חשבו על גבולות ביטחון למדינתו של העם העברי. לא היה מדובר אומנם בתוכנית מבצעית, אלא בחשיבה מכינה, למקרה שתיווצר הזדמנות. מסמך זה מצביע על הלכי הרוח שמסבירים את שהתרחש במלחמת ששת הימים. 

ואכן, באיגרת למסדר הניצחון בשארם א–שייח' בנובמבר 1956 כתב בן־גוריון בין היתר ש"יוטבת המכונה טיראן תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית", ובנאום בכנסת למחרת הוא אמר: “ישראל תשמור לעצמה לפחות חלק מן ההישגים הקרקעיים, כל עוד לא ישרור שלום". בו ביום קיבלה עצרת האו"ם החלטה הדורשת מהמדינות הפולשות לסגת מהשטחים שכבשו, ובן־גוריון בלע את כובעו והורה לשגריר ישראל באו"ם, אבא אבן, להודיע שישראל תיסוג מכל השטחים עד מרס 1957. למרות זאת הוקמו שתי התנחלויות בשטחים שנכבשו, אחת בשארם א–שייח' והשנייה ברפיח, שגם אותן נאלצה ישראל לפנות. 

ביזוי זה הניע תהליך שגרם לבן־גוריון לוותר על חלום ארץ ישראל השלמה. ב–1962 התקבלה בצמרת מערכת הביטחון החלטה שלפיה ישראל מסתפקת בגבולות שנקבעו אחרי מלחמת העצמאות. אם כך, אין יותר סיבה ליזום מתחים ביטחוניים שיביאו למלחמה המיועדת לכך שישראל תגשים את חלומה, כפי שתכננו בעבר בן־גוריון, הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס. בן־גוריון, בעזרת פרס, התרכז בפיתוח נשק גרעיני, שאמור היה להיות “קיר הברזל" של ישראל - כפי שניסח זאת ב–1923 זאב ז'בוטינסקי - להתרעת הערבים מפני מלחמה. אבל “הבעיה היא", כפי שאמר יהודי חכם, לאון טרוצקי, “לא שאתה רוצה במלחמה, אלא שהמלחמה רוצה בך". כעבור חמש שנים פרצה מלחמה שישראל לא רצתה בה, ושבה הגשימה (לפי שעה) חלק ממטרות מסמך יובל נאמן.

כדי להימנע ממלחמה, נקטה ישראל אסטרטגיה של ליבוי סכסוכים בעולם הערבי ותמיכה בהם. ב–1962 פרץ מרד בתימן, שהתפתח למלחמה בין המלוכנים לרפובליקנים. נאצר, שבנה אז צבא שהוכשר למלחמה בישראל ושהבנתו האסטרטגית הייתה לקויה, האמין כי באמצעות כוחות קטנים יוכל לסייע לרפובליקנים להביס את המלוכנים, שבהם תמכה סעודיה. לפי חוקר מלחמות ישראל, אביתר בן–צדף, “נאצר הסתבך בבוץ התימני בין היתר בגלל עזרתה של ישראל, שבין 1964 ל–1966 הצניחה, בתיאום עם שירות הביון החשאי הבריטי, אמצעי לחימה למלוכנים במבצעים ‘רוטב' ו'דורבן'". 

לפי יעל בר וליאור אסטליין, במאמר שהתפרסם בביטאון חיל האוויר, “המבצע היה כה סודי, עד שכל משתתפיו הוחתמו על התחייבות שלא לדבר עליו במשך כל ימי חייהם. בתוך חיל האוויר עסקו בתכנון סא"ל (מיל') זאב לירון, שהיה ראש ענף מודיעין, ותא"ל (מיל') יאק נבו, ראש ענף אוויר". 

לדברי החוקרים, במהלך המבצעים הציע המתאם הבריטי, טוני בויל, שמטוסי חיל האוויר הישראלי יפציצו את שדה התעופה של צנעא. מפקד חיל האוויר, עזר ויצמן, הסכים לבצע זאת, אך ראש הממשלה לוי אשכול אסר על כך. 

צבא מצרים שקע בביצה התימנית, ולפי פרופ' משה גת, סמוך לפרוץ מלחמת ששת הימים לחמו בתימן 70 אלף מצרים. לדבריו, “מלחמה זו לא זו בלבד שסיבכה את מצרים, אלא גם החריפה את הקרע בעולם הערבי, שממילא היה מפולג ומסוכסך. היא הייתה ביטוי למאבק המר שבין המשטרים השמרניים–מסורתיים, כמו ירדן וסעודיה, ובין המשטרים ה'מתקדמים', כמו מצרים, סוריה ועיראק, שנאצר ראה את עצמו כנושא דגלם".

במקביל, סייעו צה"ל והמוסד לכורדים בעיראק, בתיאום עם איראן, להילחם נגד הממשלה. בכתבה אחרת שפורסמה מעל דפי עיתון זה, בתחילת השנה, חשפתי כיצד תא"ל בדימוס צורי שגיא השמיד, יחד עם מיליציה כורדית, חטיבה עיראקית שלמה לפני מלחמת ששת הימים ודיביזייה עיראקית שלמה אחרי המלחמה.

לצד כל פעולות המלחמה הללו, קיימה ישראל יחסי אי–מלחמה מורכבים עם ירדן, תחת שלטונם של המלך עבדאללה ונכדו חוסיין, עוד לפני שהוקמה. יחסים אלה היו משולבים בקרבות, כדי לטשטש את העובדות.

 

כמו מים לסכסוך

רבים טוענים כי הבעיה הפלסטינית היא “לב הסכסוך" בין ישראל לעולם הערבי, ועל כן גם לפלסטינים יש חלק בהיווצרות השקט הביטחוני ובהידרדרות שהובילה לסיומו. בין סוף מלחמת העצמאות למבצע קדש הסתננו למדינת ישראל ממדינות ערב מחבלים במלחמת קודש (ג'יהאד), שזכו לכינוי פדאיון (מוסרי נפשם). מצרים הקימה יחידות פדאיון שהיו כפופות לדיביזיה המצרית בעזה, ומנו בסוף 1955 כ–600 איש. אחת הסיבות למבצע קדש הייתה חיסול הפעילות של יחידות אלה. אחרי המבצע לא היה לנאצר, כאמור, עניין ליזום פעולות טרור נגד ישראל, כדי לא להסתבך במלחמה לפני 1970.

אחד הקצינים ביחידות הפדאיון העזתיות היה המהנדס, סגן יאסר ערפאת. הוא היגר לכוויית והיה שם לקבלן בניין. לפי החוקרת ד"ר ענת קורץ, כבר ב–1957 ניסח ערפאת, עם אחדים מחבריו, שני ניירות עמדה בנוגע למלחמה בישראל, וב–1959 ייסד איתם את ארגון פת"ח. מהלך ערפאתי זה נבע מלקח ממבצע קדש ותוצאותיו, לרבות חיסול פעולות הטרור מעזה. 

לפי ההיסטוריון הצבאי והמתמטיקאי, ד"ר מיכאל ברונשטיין, “ערפאת הושפע מן המהפכה של קסטרו בקובה שהגיעה לסיומה באותה שנה, והייתה מבוססת על שכבת האינטליגנציה. גם ערפאת פעל בקרב הסטודנטים".

למזלו של ערפאת, סוריה לא הצליחה לגייס את מדינות ערב האחרות לתמוך במפעל הטיית מקורות הירדן, שאמור היה למנוע את זרימתם לישראל. לפי פרופ' משה גת, סוריה “החליטה לאמץ אסטרטגיה של גישה עקיפה, לאמור, תמיכה וטיפוח של חוליות פלסטיניות לביצוע פיגועים במטרה לשבש את החיים בישראל, ובעיקר לפגוע במתקני המים". לפי ד"ר קורץ, ב–1963 הגיע פת"ח להסדר עם סוריה שפרשה עליו את חסותה והרשתה לכוח הצבאי של הארגון, אל–עסיפא, להתאמן בשטחה. הקשר נוצר - אף שרוב ההנהגה הסורית התנגדה לפת"ח - הודות לגיבוי שקיבלה מצד מספר אישים מרכזיים בשלטון הסורי, בהם חאפז אל–אסד, אז מפקד חיל האוויר הסורי, ואחמד סוודאני, מפקד המודיעין. שילוב הידיים בין ערפאת לאסד ותוכניתם להחדיר את המחבלים דרך ירדן הובילו בהכרח, עם הרבה פיתולים בדרך, למלחמת ששת הימים. ב־1 בינואר 1965 בוצע ניסיון הפיגוע הראשון של הארגון (במוביל הארצי). הניסיון נכשל, ושניים משלושת המחבלים נהרגו על ידי הצבא הירדני בדרכם חזרה לשטח הממלכה, אך ערפאת יצר סביבו מיתוס של תחילת המלחמה העממית בישראל. 

רמטכ"ל צה"ל בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים היה יצחק רבין. מינויו נעשה על סמך הערכה שבזמן כהונתו לא תפרוץ מלחמה, משום שהבכירים העריכו שרבין אינו מתאים לפקד על הצבא בעת מלחמה אך מתאים מאוד להכין את צה"ל למלחמה ב–1970. אלא שבזמן כהונתו התחוללה בסוריה, ב–23 בפברואר 1966, הפיכה צבאית שביצעו קצינים עלווים, בהנהגתו של שר ההגנה, חאפז אל־אסד. הייתה זאת קבוצה קיצונית, שעודדה את ערפאת להחריף את פעולות הטרור נגד ישראל, ושעל מהלכיה משלמת סוריה מחיר כבד מאוד בשנים האחרונות. רבין הגיע למסקנה המוטעית שצה"ל והחברה הישראלית אינם מסוגלים להתמודד עם נטרול פעולות חבלה, והחלופה היא סיבוב שני של מבצע קדש, הפעם לא נגד מצרים, אלא נגד סוריה, במטרה לסלק את חבורת אסד מדמשק. מהלכיו והצהרותיו של רבין שישראל תחליף את המשטר בדמשק, הובילו באורח ישיר למלחמת ששת הימים.

 

נעים להכיר, "המענה"

לנוכח האירועים, נדמה שרבין לא הכיר או לא הבין את מהלכי צה"ל כשהיה אלוף ורב אלוף ולא זיהה את אסטרטגיית ה"המנעה", בביצוע סיירת שקד. על הסיירת פיקד סא"ל עבד אל־מג'יד אל־מזרייב, קצין בדואי שכונה “עמוס ירקוני". עיקר רעיון ההמנעה שיישם ירקוני בשקד היה, שאם ניתן לנטרל את תהליך ההידרדרות למלחמה בתחילתו, ולפרוק אותו מהפוטנציאל האלים שבו - ניתן למנוע מלחמות או לפחות לדחותן. הוא שתל את רעיון ההמנעה הטקטית בצה"ל ב–1955, כאשר התחוללה כבר מהפכת ה–101, שעיקרה יוזמה התקפית. מימושה של מהפכה זאת היה בפעולות תגמול הולכות וגדלות על יעדים צבאיים ואזרחיים במדינות ערב. בן־גוריון ודיין התאכזבו אז מהאסכולה הדיפלומטית “היונית" של ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, ושידרו לצה"ל מסר ברור: לגבור על האויב בשדה הקרב ולהשמיד את צבאו בכל התמודדות צבאית. הגיבורים הלאומיים היו אז אריק שרון ומאיר הר–ציון. הם העבירו את תרבות ה–101 לגדודי הצנחנים, ומהם לכל צה"ל. בן־גוריון ודיין ביקשו להגיע לסיבוב מלחמה שני, ואכן הגיעו אליו במבצע קדש. לרעיון ההמנעה לא היה קונה בתחילת שנות ה־50. לא היה מי שהבין אותו בין מקבלי ההחלטות במערכת הביטחון בישראל. לא בן־גוריון ולא דיין. הפתרון של הקצין בדואי מאל־מזרייב היה גדול עליהם.
 

חזון ההמנעה הצבאית היה מפעל החיים של ירקוני, שפעל בצלו של הבולדוזר האדיר של היוזמה הצבאית, שרון. בעוד שרון פרץ לראש התור, פעל ירקוני בסבלנות ובהתמדה. מ–1957 הייתה זאת שקד של ירקוני, שהורכבה מלוחמים–גששים–סיירים יהודים, דרוזים ובדואים, והיא שהרחיקה את הסיבוב המלחמתי הבא בעשר שנים. לא על ידי חומת הפרדה וגדרות ביטחון, אלא באמצעות חשיפת חדירות מעבר לגבול ובמרדפים מקצועיים. הם תפסו את רוב המחבלים, את אנשי המודיעין ואת המבריחים, שחדרו לנגב ממצרים ומירדן, מנעו פיגועים, מנעו פעולות תגמול, ובפעילותם עצרו את ההסלמה וההידרדרות. לכל מלחמות ישראל, מלבד מלחמת יום הכיפורים, קדמה תקופת אינקובציה (דגירה) של פעולות טרור ותגמול. למרות הפעילות של שקד, קביעה זו נכונה גם לסוף התקופה הנדונה - מלחמת ששת הימים.

רק שמונה שנים אחרי שקד הוקמה בפיקוד צפון סיירת אגוז, ורק באפריל 1967 הוקמה בפיקוד המרכז סיירת חרוב, שתיהן לאותה מטרה. הן הוקמו מאוחר מדי, לא עברו את תקופת האינקובציה של שקד, ועוד נאלצו להתמודד עם התנאים, שהיו מורכבים בהרבה, ועם הבעיות במרכז ובצפון, שהיו קשות בהרבה.

מן המפורסמות הוא שברית המועצות הניעה את התהליך שגרם, בניגוד לאסטרטגיה הישראלית והמצרית, לפרוץ מלחמת ששת הימים, ולסיום תקופת השקט הביטחוני היחיד בתולדות מדינת ישראל. ד"ר מיכאל ברונשטיין, ששירת כקצין טילים בצבא האדום ועלה ארצה אחרי מלחמת יום הכיפורים, עם תואר שלישי במתמטיקה באוניברסיטה היוקרתית ביותר במוסקבה, חקר את הנושא. שליטתו בשפה הרוסית והיכרותו מקרוב עם תרבותה של ברית המועצות היו לו לעזר. לדבריו, אחרי מות סטלין, ב–5 במרס 1953, נקבעה האסטרטגיה של ברית המועצות כתוצאה ממאבק בין סיעות. “מ–1964 הנהיג מזכיר המפלגה, לאוניד ברז'נייב, את הסיעה התוקפנית שחיפשה עימותים מוגבלים ולא ישירים עם ארצות הברית, במטרה לנגוס עוד ועוד אזורי השפעה, כשהדגש היה במזרח התיכון, שבו השקיעה ברה"מ משאבים עצומים. לעומתו, ראש הממשלה, אלכסיי קוסיגין, הנהיג את הסיעה המתונה, שביקשה להתרכז בפיתוח כלכלי. לשון המאזניים היה שר ההגנה רודיון מלינובסקי (שאביו היה יהודי קראי). הלה התנגד לברזנ'ייב וראה בסין, ולא בארה"ב, את אויבתה הגדולה של ברה"מ. לעומת זאת, סגנו, אנדרי גרצ'קו, היה בעל ברית של ברז'נייב. מלינובסקי חלה בסרטן, ומ–1966 דעך עד שנפטר במרס 1967. את מקומו, עוד לפני שמת, תפס גרצ'קו, שהעריך, יחד עם ראשי הצבא האדום, שבכל מקרה יביסו הערבים את ישראל. הערכה מוטעית זאת הייתה הקש ששבר את גב הגמל, והובילה להידרדרות הסופית ולמלחמה".

 

 

 











 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"