العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

בלגן בגוש קסטל-מוצא

 

1. המורל ירד

ביום א', 4 באפריל, כבר הבינו מרדכי גזית, יעקב סלמן ופקודיהם, שהם ישהו בקסטל לא יום אחד בלבד. אבל הם לא היו מאורגנים לשהייה ממושכת במתחם, ומירושלים לא הגיעו אליהם, לא ציוד אישי ולא מזון. בבתי הכפר מצאו שקי קמח ומצרכי מזון אחרים. רחמים ייגן, בנו של בעל מאפיית פיתות בשוק מחנה יהודה, אפה פיתות בתבון .1 רופא לא נמצא בקסטל, החובש היה טירון, ציוד החבישה היה מועט, והטיפול בפצועים לקוי. פצעים הזדהמו והמורל ירד. הלוחמים הבינו שאין להם דואג, ובכל זאת לא ברחו למוצא, אלא ירו בערבים שהפגיזו אותם במרגמות, והדפו מספר פעמים את היחידות הערביות שהתקרבו לכפר. בערב דיווח גזית למפקדו, מג"ד גדוד "מוריה" זלמן מרט: "אין ציוד לביצורים. שלח אנשים רעננים." המורל של אנשי החי"ש ירד עוד יותר כשראו שאת אנשי הפלמ"ח, שחנו במשלט "בועז", החליפו פלמ"חניקים אחרים. מרט הבטיח לגזית לשלוח למוחרת מחלקה להחלפה, ועמד בדיבורו. הוא שלח לקסטל מחלקה מפלוגת "נועם".2 אחדים מאנשי מחלקה זאת סירבו לטפס על ההר, וסלמן העלה אותם בכוח. שוב ביקש גזית ממרט לשלוח לקסטל "אנשים מאומנים ורעננים," וציין: "אנשי 'נועם' אינם כאלה." עוזיאלי הודיע לשיף: "אנו זקוקים למחלקה אחת לפחות של רעננים, כדי להמשיך את העבודה. האנשים עייפים מאוד. אין הכוונה לתגבורת. מוכן להחזיר את התשושים העירה." אליהו ארבל ענה לעוזיאלי: "מספר הלוחמים הנוכחי (בקסטל) גדול מדי."3

 

2. עבד אל קאדר מתפטר וחוזר בו

 

עבד אל-קאדר אל-חוסייני שהה כאמור בדמשק, שם ניסה לרכוש נשק למתקפה המתוכננת, נפגש עם חברי הוועדה הצבאית של הליגה הערבית בראשות איסמעיל ספות, ואמר להם שהיהודים מתכוננים להשתלט על הדרך לירושלים, ושאם יצליחו, יכבשו גם את יפו. במהלך הדיון הגיעה אליו הידיעה שהיהודים כבשו את הר הקסטל. הוא דרש תותחים, אך לא קיבל: הוועדה הצבאית העדיפה לחזק את "צבא-ההצלה" של פאוזי קאוקג'י. בזעמו זרק עבד אל-קאדר את מפת ארץ-ישראל בפניו של ספות, וצעק: "אתה בוגד, ההיסטוריה תשפוט אתכם על הפקרת פלשתין, אתכם ואת מי שעומדים מאחוריכם. האם תותחים יגנו על בתי ג'בע הרחוקים משדה הקרב! אני מטיל עליכם את האחריות!... אני אכבוש את הקסטל ואמות, אני וכל לוחמיי וההיסטוריה תרשום... אתם פושעים, בוגדים, הפקרתם את הארץ!" הוא קם ממקומו, הצביע על מפת ארץ ישראל הגדולה שהייתה תלויה על הקיר והוסיף "לא צריך אתכם יותר" יצא החוצה וטרק בכוח את הדלת. 

בסערת רוחו כתב עבד אל-קאדר שיר בלילה ההוא. והקדיש אותו לבנו: 

"אדמת האמיצים הזאת 
היא אדמת אבותינו, 
על האדמה הזאת 
אין כל זכות ליהודים. 
איך אוכל לישון 
בעוד האויב עליה 
דבר-מה בוער בלבבי. 
מולדתי קוראת." 

ביום ב', 5 באפריל, הגיש עבד אל קאדר את התפטרותו לבן דודו חג' אמין אל חוסייני, אך לאחר מאמצי שכנוע חזר בו. הוועדה הצבאי ציידה אותו ב-50 רובים, 110 אלף כדורים, 300 רימוני יד, כמות מסוימת של חומר נפץ, ו- 500לא"י. הוא ראה בכך לעג לרש ואמר לבן דודו: "עכשיו ברור, הם רוצים לחסל אותנו, להפקיר את פלשתין... הם בוגדים ורוקחים מזימות נגדנו ונגד ארצנו... לא תצמח מהם שום תקווה. בנשק הזה הם רוצים להציל את פלשתין? אבל החלטתי לחזור... אני חייב לחזור כחייל שיודע כיצד להגן על ארצו, שאם לא כן דמי בראשי. תוכלי לשים אותי על עמוד התליה בכיכר המרכזית של דמשק." כדי להרגיעו נתן לו ראש ממשלת לבנון, ריאד א-סולח, אקדח מעוטר בכתובת של מנגנון הביטחון הלבנוני, ו-800 לא"י. 

למחרת, יום שלישי 6 באפריל בערב, הוא יצא בשיירה, בחברת 56 מפקדים לארץ ישראל, ובחמש לפנות בוקר הוא הגיע לבית אחיו, פאריד, בירושלים. כל אותו זמן, על-פי הוראותיו מדמשק, התכוננו מאה וחמישים לוחמים ערבים, מאומנים וחמושים, לתקוף את הקסטל. מפקד המתנדבים העירקים בגזרת ירושלים, פאדל א-רשיד, נתן להם מכונות-ירייה ומרגמות 2 אינטש ו-3 אינטש. מביר-זית נשלחו אליהם עוד מאה ועשרים לוחמים, ולאלה הצטרפו שבעה-עשר עריקים אנגלים, כמאה וחמישים מתנדבים סורים ועירקים, ומתנדבים מרמלה.4

 

3. נטישה ובריחה

 

דומה שהמפקדים הערבים הבינו את חשיבות הקרב על הקסטל. המפקדים היהודים, לעומת זאת, המשיכו להתווכח זה עם זה על מי מוטלת החובה לסייע לגזית להחליף את פקודיו המותשים, וכך החמיצו את ההזדמנות להרוס, במכה אחת, את הכוח הערבי שאיים על ירושלים. 

אנשי הכיתה שאיישה את המשלט "המזרחי", נטשו אותו, בניגוד לפקודת גזית, ביום ב', 5 באפריל בצהריים. זה היה אחרי הפגזה שנמשכה כמה שעות, והאנשים היו רטובים עד לשד עצמותיהם מהגשם העז שירד על המשלט החשוף. אחרי שעה נכנס כוח ערבי למשלט הזה, שחלש על הדרך מקסטל למוצא.5 ההפגזה נמשכה כל היום, בערב עזבו לוחמי גדוד "מוריה" והפלמ"ח את משלט "בועז", ועלו לקסטל. אחד מהם, שסבר כי הערבים כבשו את הקסטל, ברח לבדו לקריית ענבים ודיווח שם כי הגנת המתחם התמוטטה.6 האנשים הממוטטים שבאו מהמשלטים, שקעו בשינה עמוקה ולא סייעו למגיני הכפר. כל הלילה נמשכה ההתקפה על הכפר קסטל, אבל כשעלה שחר 6 באפריל, יום ג', ושיירת "נחשון" הראשונה הגיעה לקריית-ענבים, עדיין הייתה פסגת ההר בידי היהודים, והדרך לירושלים לא נחסמה.

 

4. קרב מוצא

 

ב-4 באפריל בערב הגיעו לגוש, מיכאל האפט, שהחליף את אברהם עוזיאלי כמפקד האזור, ומנחם ריצ'מן, שמונה למפקד הכוח שחנה ב"ארזה". האפט היה סגן מג"ד "בית-חורון", מאיר זורע. כך יצאו ישורון שיף ומפקדת גדוד "מכמש" מתמונת הקרב.7 בדוח הראשון ששלח למג"ד שלו, למחרת, הודיע האפט: "האויב מנסה בכל מחיר להגיע לקסטל. ב'ארזה' אנו מוטרדים חזק מאוד, ואין לנו אפשרות תנועה רבה. נראות תנועות מכל הכיוונים. המחצבה מכותרת ואי-אפשר לדעת מה כוונתם בדיוק. באופן כללי, אם לא נתחזק בכל המובנים, ייתכן שבזמן הקרוב תצטרכו לקחת את הדברים ביתר רצינות."8 

ב-5 באפריל תקפו תושבי הכפר הערבי קולוניה את "משק הילדים", שהיה במזרח מוצא עלית. "משק הילדים" היה פנימייה שיסדו "נשיות מזרחי" – בבית דו-קומתי של משפחת פייטלר (בימי מלחמת-העולם השכירו אותו בני המשפחה, בעל כורחם, לשלטונות הבריטיים, והם עצמם עברו להתגורר בלול שבחצר; אחרי מלחמת-העולם שכרו אותו "נשות המזרחי"). כשפרצה המלחמה, פונו החניכים מהפנימייה. שישה-עשר תלמידי ישיבה מהשכונות החרדיות של ירושלים ובני-ברק, שגויסו בפברואר, שוכנו ב"משק הילדים", בפיקודו של נוטר, יגאל ארנון

בימי הלחימה הראשונים חתמו מנהיגי קולוניה ונציגי מוצא על הסכם אי-התקפה, אבל כשהתחממה הגזרה סייעו צעירי קולוניה לעבד אל-קאדר אל-חוסייני. ב-3 באפריל הרג יגאל ארנון ערבי מקולוניה שהתקרב ל"משק הילדים", ואחרי יומיים יצאו תושבי הכפר לפעולת-תגמול. באותו יום בצהריים הגיעו לקולוניה שתי מכוניות מלאות נשק ותחמושת. ארנון שמע את יללות הקרב שהשמיעו הנשים. בן הכפר, שעבד ברפת של משפחת פייטלר לפני המלחמה, הוביל את הלוחמים הערבים ל"משק-ילדים" דרך המושבה מוצא (שתושביה עברו ל"ארזה"). התוקפים חדרו למוסד מצד צפון, שלא הייתה בו עמדה, הפתיעו את תלמידי הישיבה והרגו ופצעו את רובם. יהודה רידר נפצע כשהתכונן לזרוק רימון על התוקפים. נצרת הרימון הייתה פתוחה. הפצוע החזיק את הרימון המסוכן בידו. בזהירות לקח ממנו ארנון את הרימון וזרק אותו על הערבים. שני בחורים ברחו ברגל לירושלים. שם הם סיפרו שמוצא עילית נכבשה על-ידי ערבים, והדבר פורסם על-ידי סוכנות הידיעות "פלקור". רק שלושה לא נפגעו: יגאל ארנון, בחור ששמו שלום, והטבח נתן אהרוני. הערבים השתלטו על הקומה הראשונה של המבנה. בקומה השנייה הציב ארנון שתי מיטות על המדרגות ושלום עמד ליד הפתח וירה בכל ערבי שניסה לעלות במדרגות. ארנון אסף את הרימונים והכדורים של ההרוגים והפצועים וירה בתוקפים מן החלונות. שעתיים ניסו הערבים לכבוש את הקומה השנייה. אחדים מהם נפגעו. הטבח אהרוני התנדב לרוץ ל"ארזה" ולהזעיק עזרה. "איך תעבור? הם יחסלו אותך," אמר לו ארנון. "אתחמק," ענה תלמיד הישיבה, קפץ מהחלון, התחמק מהיריות והגיע ל"ארזה". ריצ'מן שלח ל"משק-ילדים" משוריין עם כיתה, בראשות יוסף כץ. אנשי התגבורת התנפלו על התוקפים מאחור, ובחילופי יריות הניסו אותם. הפצועים – לרבות מפקד התגבורח כץ – פונו ל"ארזה", וכיתה אחרת באה מ"ארזה" ותגברה את "משק-ילדים". אחרי חצות חודשה ההתקפה. כל מגיני "משק-ילדים" נסוגו ל"ארזה." 

הקשר נפתלי הראל סיפר: "כשתקפו ערביי קולוניה את 'משק-ילדים' הייתי בתחנת הקשר, בבית הסמוך. אחרי הכיבוש הגיעו נשים וילדים, בזזו את 'משק-ילדים' ואת בתי מוצא הסמוכים, תופפו בפחים, ייללו וצעקו 'איטבח אל יאהוד!' אנשי קולוניה הרגישו כנראה בתנועה בבית שהייתי בו וירו עלינו. כדורים חדרו לחדר הקשר, ונאלצנו להוריד את הציוד לרצפה. כל הקשרים האחרים תפסו עמדות מסביב לבית. אני נשארתי בחדר עם שני רימונים ו'לואיס-גן' מקולקל. הייתה לי הרגשה ששום דבר אינו יכול למנוע מהערבים לכבוש את כל מוצא, ואז יבוא גם סופי. 

"לחדר הקשר הזדחל משה ברוייר ושאל אותי אם יש לי נשק. סיפרתי לו על 'הלואיס-גן' המקולקל. הוא תיקן אותו (!) ואמר לי, 'נצא להדוף את הערבים!' אמרתי שאינני פייטר ולא אביא לו שום תועלת. הוא שכנע אותי. זחלנו לכיוון 'משק-ילדים' וברוייר ירה מדי פעם צרורות אחדים לכיוון של הערבים. כשהגענו למשק הוא היה ריק. היו שם גוויות אחדות. אחרי זמן הגיע לשם כוח מ'ארזה', מתחתי חוט טלפון ל'משק-ילדים' והוא שב והיה עמדה שלנו."9 

שניים מפקודיו של יגאל ארנון, שאיישו בפקודתו מבנה סמוך לקולוניה, נמלטו, חמקו בין התוקפים הערבים והגיעו לשכונה יפה-נוף, אור ל-6 באפריל, בשעה אחת וחצי אחרי חצות. השניים סיפרו לאנשי ה"הגנה" שישבו בעמדותיהם בשכונה, כי הערבים כבשו את מוצא עלית: המידע הזה הגיע למטה גדוד "מכמש", אבל בשעה ארבע לפנות בוקר נתקבלה הודעה במטה הגדוד: מוצא לא נפלה.10 

ריצ'מן דיווח: כשהודיע אהרוני על הפריצה ל"משק-ילדים" אחזה פאניקה בלוחמים הלא- מאומנים. מפקדי-המשנה לא השתלטו עליהם ו"הכרחנו אותם להיכנס לעמדות, ובכל-זאת קרו מקרי עריקות." ריצ'מן דרש עזרה, ומפקד המרחב מאיר זורע בא לעזרתו עם עשרים ושמונה לוחמים (שחזרו שבוע לפני-כן מגוש-עציון, בשיירת נבי-דניאל).11 כוח זה היה אמור לכבוש בחזרה את המשלט "נחשון" ולהחליף את פקודיו של גזית בקסטל, יחד עם מחלקת פלמ"ח (ב-5 באפריל בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר פקד ידין במברק על אבידן להעביר מחלקת פלמ"ח ל"ארזה", כדי לסייע לכוחות "עציוני" בקסטל. המחלקה לא הגיעה ל"ארזה". ראש הש"י הירושלמי יצחק לוי טען: "נרקיס לא ביצע פקודה מפורשת של ידין".12 זורע השאיר את פקודיו ב"ארזה" ונסע לקריית- ענבים כדי לנסות להשפיע על נרקיס לשלוח מחלקה ל"ארזה". הפצועים, הנשים, הילדים והזקנים פונו מ"ארזה" (אבידן)."13 

"אני דורש ממך אישור מידי על הצעדים שעשית נגד ההתקפה הערבית על צובא14 והקסטל," כתוב במברק ששלח שאלתיאל לנרקים ב-5 באפריל. "אי-הפעלת כוחותיך תאלץ אותי לעשותך אחראי לכל מה שעלול לקרות."15 נרקיס הודיע על תוכן המברק הזה ליגאל אלון. אלון שלח מברק בהול לידין. הלחץ של מפקד הפלמ"ח השפיע על קצין-המבצעים, הוא ביטל את פקודתו הקודמת, ואחרי שעה הודיע: "נרקיס עומד לרשות (מבצע) 'נחשון', ואין להפעילו. מצב הקסטל לשיקול דעת נחשון (אבידן)."16 

את אירועי שני הימים הראשונים של השבוע ההוא סיכם קצין המבעים ב' של חטיבת "עציוני", אליהו ארבל: "חוסר הוראות ברורות, חוסר קשר, חוסר מסירת ידיעות ואי-התחשבות עם מצב היחידה השכנה וצעדי האויב, כל זה בלט... בניגוד לכל עקרונות צבאיים, וערער אצל מפקדים רבים את אמונם במפקדים הגבוהים יותר."17 

האם היו מפקדים שדרשו להפסיק עם מיתוס הל"ה או ששהפריכו אותו לפקודיהם? 2. האם היו מפקדים בכירים שמנעו ממך להעביר זאת לחיילים? 3. אם צבי זמיר מתעקש, מה זה אומר על אמינותו מול זעירא אח"כ, בהתחשב בכך שטעויות מתגלגלות הלאה? 
__________________ 

פקודה לכבוש את הכפר דיר מוחסיין כדי להבטיח מעבר של שיירה מחולדה לשער הגיא; השיירה עברה ליד הכפר ללא תקלות לפני שהכפר נכבש, והגיעה לקריית ענבים בלי שהוקפה על-ידי ערבים; כיבוש דיר מוחסיין התעכב בגלל טעויות קשות.

 

הערות

 

 1. תנור ערבי לאפיית פיתות. מדובר בתנור חימר, מעוצב כחרוט קטום, עם פתח בתחתיתו, בעזרתו ניתן להבעיר ולהזין את האש. כיום ישנם טאבונים העשויים מאבן ואף ממתכת. עוד בימי המקרא השתמשו בטאבון אשר שימש כתנור למשפחה. (ויקיפדיה) 
2. א"צ דוח על הגנת הקסטל, 4 באפריל 1948; ראיונות מרדכי גזית, יעקב סלמן ומשה ערן. 
3. א"צ, יומן מבצעים ארזה; סדרת הראיונות הנ"ל עם יעקב סלמן 
4. דני רובינשטיין, שם עמ' 262-249; בני מוריס, "1948" עם עובד, 2010, 145-144; מערכות. נ"ו, אפריל 1949, עמ' 37; לאפייר וקולינס, ירושלים ירושלים, עמ' 215-214. 
5. א"צ, דוח על הגנת הקסטל: א"מ, יומן המבצעים, ארזה 
6. א"צ גדוד מוריה; מאיר אביזוהר, שם עמ' 77; ראיונות עם משה ערן ופרץ רם. 
7. ראיון עם מיכאל האפט. 
8. א"מ, יומן המבצעים, ארזה 
9. א"צ ארזה; מאיר אביזוהר, שם, עמ' 77; ראיונות עם יגאל ארנון, יהודה רידר, נפתלי הראל ורות ברוזה-לון (פיטלר); מערכות נ"ו, אפריל 1949, עמ' 27. 
10. יצחק לוי, שם, עמ' 149. 
11. א"צ, דוח המרחב המערבי (רצ ( 
12. א"מ, הערות בכתב של יצחק לוי לפרק זה; יצחק לוי, "תשעה קבין", עמ' 148. 
13. א"צ, דוח ריצי; ראיון עם מאיר זורע. 
14. הכוונה למחצבת צובא. 
15. א"מ, יומן מבצעים, ארזה; א"צ, לידין מסאשה, העתק מברק מעציוני לעוזי 5 באפריל 1948, שעה 22.15. 
16. א"צ, מידין לעציוני, 5 באפריל 1948, שעה 23.10. 
17. א"צ, דוח על הקרבות בקסטל.

 

 

הרקלייטוס "האפל"