العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

 

השערת הקונספירציה ד'

 

 

 

 

1. מלחמת תמוהה

 

 

לא רק אי-גיוס המילואים בישראל, למרות התרעות אמינות, מצביע על אפשרות של קונספירציה, אלא גם אופן ניהול המלחמה: 

 

החזית המצרית לעומת החזית הסורית: לפני המלחמה חיזק צה"ל מאוד, כאמור, את מערכיו ברמת הגולן. השלב הראשון של המלחמה הוכיח, כי צה"ל חלש ממה שהעריכו. בכל זאת, הוא לא התמוטט לחלוטין, והצליח להדוף את הסורים במהירות מעבר לקו הסגול. בעוד שדיין ביקר לפני המלחמה ברמת הגולן, ודרש לחזק את מערכי צה"ל שם, הוא לא ביקר בסיני. לפי תת-אלוף בדימוס אמיר ראובני, שפיקד אז על גדוד מילואי חי"ר 68 מהחטיבה הירושלמית. 254 מאנשיו איישו את רוב מעוזי תעלת סואץ, ולשליש מהם כמעט שלא הייתה הכשרה צבאית. (1) בניגוד לפקודות, אנשיו לא עברו שום הכשרה ייעודית לפני כניסתם למעוזים, ולא תרגלו קשר עם מפקדי יחידות הטנקים, שאמורים היו לפעול אתם בעת מלחמה. ראובני גם סיפר, שבשבועיים שקדמו למלחמה, לא ביקרו שר הביטחון דיין, הרמטכ"ל דדו, סגנו טל; אלוף הפיקוד גורודיש ואלברט מנדלר, מפקד אוגדת סיני, במעוזים, ולא נפגשו עם המג"ד ראובני. 

 

כמחצית מפקודיו של ראובני נהרגו, או נפלו בשבי, ואת היתר חילץ, למרות שהפיקוד הבכיר התנגד בתחילה לנטישת המעוזים. לעומתם, את המוצבים ברמת הגולן איישו לוחמי חי"ר מעולה: צנחנים ו"גולני". לראובני דווח על מלחמת התשה צפויה רק ביום הכיפורים בשעה 12.00 בקבוצת פקודות של החטיבה המרחבית 275 (בפיקודו של אל"ם פנחס נוי "אלוש") בבלוזה, ופקודיו קיבלו פקודה להיכנס לכוננות ספיגה רק שעה לפני שהמצרים החלו לצלוח את התעלה. (2)

 

הצבא המצרי צלח את תעלת סואץ כמעט ללא התנגדות ועם מעט מאוד נפגעים. בגזרה הצפונית (ארמיה 2) השמיד את רוב יחידות השריון הישראלי, שהתקדמו לעבר התעלה. במשך כשלושים שעות לא ניצב מול המצרים בגזרה הצפונית שום כוח צבאי. ניתן היה לצפות, שהמצרים ינצלו את ההצלחה. בלא שום קושי יכול היה הצבא המצרי להתקדם למחנה טסה (35 ק"מ ממזרח לתעלה), למחנה בלוזה (שלושים ק"מ מדרום-מזרח לעיר פורט סעיד) ולמחנה רומני (37 ק"מ מזרחית לתעלה). כמה שעות אחרי פרוץ המלחמה נחת גדוד קומנדו מצרי מהים, והניח מארב לאוגדה 162 של אלוף אברהם אדן (ברן), שהתקדמה על כביש החוף אל התעלה. למחרת פגעו המצרים בכוחות של חטיבת שריון 217 בפיקודו של אל"ם נתק'ה ניר. נהרגו עשרה לוחמי צה"ל ונפצעו למעלה מעשרים. נגמ"ש, ובו מפות חיוניות לאוגדה, עלה באש. (3)

 

ראובני ראה אישית את הקומנדו בשלב הנחיתה. כשדיווח על כך למפקדת חטיבה 275 בבלוזה, נענה בלגלוג. הוא מעריך, שלא הייתה אז למצרים בעיה, בתנאים ששררו במוצאי יום הכיפורים, להשמיד את מחנה בלוזה ואת מחנה רומני, על המתקנים ועל הציוד שנמצאו שם, שהיו חיוניים להמשך המלחמה. (4) לעומת זאת, התאמץ הצבא הסורי לכבוש את כל רמת הגולן, ואף נכנס לפאתי הבסיס המרכזי של צה"ל בנפח. הסורים נבלמו בקרבות קשים. המצרים עצרו, למרות ששום כוח לא בלם אותם. 

 

כבר ביום המלחמה הראשון שלח חאפז איסמעיל שדר לקיסינג'ר, בצינורות הביון, והודיע כי צבא מצרים לא יתקדם מזרחה, והזמינו "להשתלט על תהליך השלום" (כפי שניסח קיסינג'ר בספרו). לעמיתיו בניהול המשבר דיווח קיסינג'ר: "איסמעיל שלח לי מסר והציע מסגרת למשא-ומתן. עדיין לא מתאים". (5)

 

 

2. הפצצות עומק

 

בתשעה באוקטובר, היום הרביעי למלחמה, תקפו שבעה מטוסים של ישראל את בניין המטכ"ל הסורי ואת מטה חיל האוויר שלו בלב דמשק, השליכו 35 טונות פצצות וגרמו להרס רב. אחרי יומיים, לעומת זאת, באחד-עשר באוקטובר, פנה איסמעיל, בשמו של סאדאת, לקיסינג'ר, שיפעל לרסן את ישראל, כדי שלא תתקוף מהאוויר מטרות אזרחיות בעומק מצרים. קיסינג'ר נענה לבקשה, ובהזדמנות זו הזכיר למצרים, שאחרי המלחמה, מצרים תזדקק לארצות-הברית למשא-ומתן מוצלח עם ישראל. למחרת חזר על בקשת המצרים השגריר הסובייטי אנאטולי דוברינין, שהוסיף איום, כי אם ישראל לא תחדל, תופצץ תל אביב. קיסינג'ר שוחח על כך באותו היום עם השגריר שמחה דיניץ. (6) 

 

פניית סאדאת לארצות-הברית בנושא, במהלך המלחמה שיזם, נראית תמוהה. שכן במלחמה כל צד משתמש באמצעים העומדים לרשותו כדי לפגוע בנקודות התורפה של האויב. היא מרמזת, שהיה הסכם לפני המלחמה לא לפגוע בעומק מצרים ובעומק ישראל. ביסוס להשערה על קיום הסכם כזה אפשר לראות בעובדה, שלקראת סוף המלחמה שיגרה מצרים טיל קרקע-קרקע סקאד לאזור, שבו צלח צה"ל את תעלת סואץ. מיד אחר כך דיווח ד"ר מרואן אשרף, שהטיל שוגר לגדה המערבית של התעלה, ולכן אין לישראל עילה להפר את ההסכם ולהגיב בהפצצות עומק. האירוע הזה גם מחזק את ההשערה שמרואן היה מתווך. (7) 

 

"חשוב שהמתקפה הישראלית תתקדם!": בשמונה באוקטובר, שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה, החלו מאחורי הקלעים שיחות בין ארצות-הברית לברית-המועצות, על הפסקת-אש. לאחר יומיים-שלושה החליטו חברי הפיקוד העליון הישראלי לבקש הפסקת-אש על-אתר, בלא לחזור לנקודות המוצא שלפני המלחמה. החלטה זו, בתנאי אותם הימים, כמוה ככניעה, ולו יושמה, הייתה מעניקה למצרים את כל מטרות מלחמתה. גולדה ודיין הבינו, שאף אם היו מוכנים לאפשר למצרים ניצחון קטן, הרי בגלל חולשת צה"ל העניקו לסאדאת ניצחון ענק, והוא עלול להמשיך בתנופה לעבר מרכז סיני וצפונו, או לתמרן את ישראל למלחמת התשה, כשידו על העליונה. בכך יהרוס את המשק הישראלי שגויס למלחמה, וינפץ לחלוטין את הביטחון העצמי של הישראלים. 

 

למחרת בבוקר, הועברה הבקשה הישראלית לשר החוץ האמריקני. קיסינג'ר כתב, שארצות-הברית "חייבה הצלחה ישראלית ... כדי לאפשר לאמריקה להשתלט על הדיפלומטיה שלאחר המלחמה ולהקטין בכך את ההשפעה הסובייטית ... אם ישראל תצליח לחזור למצב שקדם למלחמה, או אולי להיות מעבר לו, דבר זה יוכל להמחיש שברית צבאית הנשענת על נשק סובייטי היא אשליה; שהתקדמות דיפלומטית תלויה בתמיכה אמריקנית". לג'יימס שלזינגר, שר ההגנה האמריקני, הסביר קיסינג'ר, ביום שקיבל את ההסכמה/הבקשה הישראלית להפסקת-אש: "נתתי להם על הראש על שלא המשיכו עוד יום במתקפתם, בעוד אנחנו קובעים את התסריט שלנו בשאלת הדיפלומטיה ... מבחינתנו, חשוב שהמתקפה הישראלית תתקדם! אם הישראלים יהיו על ברכיהם מחר בלילה אנחנו לא הולכים ל – [הפסקת-אש]". בשיחה בין השניים למחרת הוא הוסיף: "ראה, ברור שהם [הישראלים] דפקו כל מתקפה שניהלו והם לא מוכנים לשאת באחריות בעצמם. אין לי שמץ של ספק שהם מאשימים אותנו בכישלונותיהם ... הם כל כך מבוהלים עכשיו מהחדירה המצרית [לסיני] ... הטיפוסים האלה דפקו את כל העניין בכל פעם. הם חיים ב-1967. הדרך היחידה שתביא להצלחה [היא] להגיע לסיום מהיר של המלחמה – כמעט כל החלקים הדרושים לשם כך מסודרים במקומם, אבל דרושה מתקפה ישראלית". (8) 

 

לפי השערת הקונספירציה, קיסינג'ר לחץ על ישראל להיצמד לתוכנית המקורית, להפוך את הקערה על פיה, ולאיים על הצבא המצרי בהשמדה, כדי שארצות-הברית תוכל להצילו. גולדה ודיין הגיעו באותו השלב למסקנה, שעשו מיקח-טעות, וביקשו להסתלק מההסכם המוקדם. לעומת זאת, קיסינג'ר כעס מאוד על כך שצה"ל "לא סיפק את הסחורה", ועוד האמין שניתן להציל את ההסכם. 

 

מתקפת ארבעה-עשר באוקטובר: כל תוכניות צה"ל למלחמה אפשרית בחזית המצרית כללו מבצעי צליחה: תוכנית "צפניה" לצליחה, ב-"ש'" ועוד שתים-עשרה, בגזרת העיר קנטרה; תוכנית "בן-חיל", להרחבת "צפניה" ולהתקדמות צה"ל צפונה עד העיר פורט סעיד; תוכנית "חתול מדבר" לצליחה בשני אתרים (ליד גשר פירדאן מצפון לאיסמעיליה וליד מעוז "מצמד" מצפון לאגם המר הגדול) ולהתקדמות לקאהיר; ותוכנית "אבירי-לב" לצליחה ב"מצמד" ולהתקדמות לעיר סואץ בדרום ולאיסמעיליה בצפון. 

 

בבוקר יום הכיפורים רענן הרמטכ"ל אלעזר עם שמואל גונן-גורודיש, אלוף פיקוד הדרום, את תוכניות הצליחה. (9) לאחר שפרצה המלחמה, התמהמהה חטיבה 401 בפיקוד דן שומרון, ולא התקדמה במהירות לגזרתה באגף הדרומי של תעלת סואץ, כי הייתה אפשרות שתבצע את תוכנית "צפניה" באגף הצפוני של התעלה. (10) בניסיון למהלך הכרעה כושל, בשמונה באוקטובר, ביקשו אלעזר וגורודיש לצלוח את התעלה, ולמחרת ביקש לעשות זאת שרון. מעשרה באוקטובר עלה ספק בקרב חברי הפיקוד העליון ובקרב יועציהם, האם מסוגל צה"ל לבצע צליחה, והיו שסברו שאינו יכול (טל). זה הרקע לנכונות ישראל להפסקת-אש על-אתר. 

 

בשנים-עשר באוקטובר הגיע מידע מאחד הסוכנים, שבארבעה-עשר באוקטובר מתכנן צבא מצרים לתקוף את צה"ל בכוח של שתי דיוויזיות שריון. המתקפה המצרית בארבעה-עשר באוקטובר חרגה מתוכנית המלחמה האסטרטגית של מצרים, "הצריחים הגבוהים", שקבעה כי צבאה יפעל רק באמצעים העומדים לרשותו, ויעשה רק מה שביכולתו: יתפוס רצועה צרה לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ, יתחפר בה, ויגן עליה מפני התקפות שריון ישראליות, באמצעות חי"ר חמוש בטילים נ"ט ובאמצעות נטרול חיל האוויר הישראלי על-ידי סוללות טילים נ"מ. לפי עקרונות האסטרטגיה המצרית, אסור לשריון המצרי לחרוג ממטריית סוללות הטילים נ"מ, ואסור לו להיקלע לקרב נייד (שב"ש) מול השריון הישראלי. בארבעה-עשר באוקטובר הפר הצבא המצרי את שני האיסורים האלה. 

 

אחד ההסברים לכך הוא רצון סאדאת לסייע לצבא הסורי, שצה"ל הדפו עד אז מכל השטחים שכבש ברמת הגולן, ונמצא בנסיגה לעבר דמשק. האם לשם כך מוכן היה סאדאת לפגוע קשה בגיסות השריון שלו? ספק. לפי השערת הקונספירציה, המתקפה המצרית בארבעה-עשר באוקטובר נועדה למשוך את צה"ל לבצע את המוטל עליו בתוכנית המקורית: להפוך את הקערה על פיה, ולאפשר לקיסינג'ר להציל את סאדאת מעונשו של צה"ל. ואכן צה"ל הדף בקלות את המתקפה, והשמיד כ-250 טנקים. 

 

למחרת, דיווח שלזינגר לקיסינג'ר שהישראלים "לוחצים גם לציוד גישור וציוד גשרים. מאחר שאין שם נהרות, ברור שהכוונה היא לחציית התעלה". (11) לצה"ל היו אז בסיני שני גשרי גלילים, שני גשרי דוברות ואסדות ("תמסחים") להובלת טנקים. לכאורה, די היה בהם למבצע צליחת התעלה. הבקשה הישראלית, שאין עליה מידע שנענתה, מרמזת על מסר של משה דיין לקיסינג'ר, שישראל תמלא את חלקה בקונספירציה. 

 

התפר בין הארמיות והזנחת "מצמד": רבים יפרשו את ההסבר הזה כהזוי, אך העובדות בשטח מחזקות אותו: צה"ל עמד לבצע את תוכנית "אבירי-לב". ראש-הגשר אמור היה להיבנות מה"חצר" באתר מעוז "מצמד" מדרום לאיסמעיליה, לא הרחק מהאגם המר הגדול. האתר הוכן לצליחה לפני המלחמה, ושני צירי אורך הגיעו אליו ממזרח: ציר "עכביש" וציר "טרטור". מדי פעם ביקרו במקום מפקדים בכירים, ודנו באפשרות הצליחה, והדבר לא נעלם בוודאי מהמודיעין המצרי. (12) 

 

למרות זאת, נכלל אזור "מצמד" ב'תפר' ברוחב של שלושים-ארבעים ק"מ, שהיה ריק כמעט מכוחות מצריים, בין ארמיה 2 המצרית, הצפונית, לבין ארמיה 3, הדרומית. מעוז "מצמד", שכבשו המצרים בתשעה באוקטובר, נעזב. מעוז דרומי יותר ("לקקן", שהיה בדרך ל"מצמד"), לא נתפס כלל. אפשר להניח, שהמצרים שגו קשות בהשאירם 'תפר' בין הארמיות באזור הצליחה. אפשר גם להניח, שהיו מודעים לכך, כפי שכתב וינוגרדוב בדבריו שהובאו לעיל. (13) ואכן בהתחלת ביצוע תוכנית "אבירי-לב", בחמישה-עשר באוקטובר בלילה, הגיעה אוגדה 143 בפיקודו של אריק שרון ל"מצמד", דרך ציר "עכביש", ללא שום היתקלות. המצרים לא הקשו על הקמת ראש-הגשר, ואת כל הקשיים בביצוע גרמו ליקויים בתפקוד צה"ל. 

 

אם הייתה קונספירציה, היא הייתה בצמרת, ומפקדי הצבא המצרי לא היו מודעים לה, כשם שמפקדי צה"ל לא היו מודעים לה. המצרים לחמו בצה"ל בליל הצליחה במקומות, שבהם נפרסו – בגבולות הדרומיים של מתחם "מיסורי", שבו הייתה דיוויזיה 16 המצרית. בקרבות האלה, הידועים כ"קרבות החווה הסינית", נפגעה קשות חטיבת השריון 14 של צה"ל, בפיקודו של אל"ם אמנון רשף. זה מלמד, שללא ה'תפר' הפנוי מכוחות אויב, ספק אם ניתן היה בכוח אוגדה 143 בלבד הקים ראש-גשר, וספק אם צה"ל היה מעז באותו השלב לבצע את תוכנית "אבירי-לב". 

 

בלילה, שצה"ל הקים את ראש-הגשר ב"מצמד" והתחוללו קרבות החווה הסינית של חטיבה 14, הזמין חאפז איסמעיל את הנרי קיסינג'ר לבוא לקאהיר: "מצרים תקדם בברכה את ד"ר קיסינג'ר מתוך הערכה למאמציו. הצד המצרי יהיה מוכן לדון בכל נושא, הצעה או תוכנית, במסגרת שני עקרונות – שאפשר להאמין שלא ד"ר קיסינג'ר ולא מישהו אחר אינם שוללים אותם – שמצרים אינה יכולה להסכים לשום ויתורים בשטח הריבונות. בהוקרה רבה ביותר, חאפז איסמעיל". (14) 

 

במקביל, ביטל אלכסי קוסיגין, ראש ממשלת ברית-המועצות, פגישה עם ראש ממשלת דנמרק, וחש לקאהיר, כדי ללחוץ על סאדאת להסכים להפסקת-אש, לפני שישראל תנצל את ניצחונה בארבעה-עשר באוקטובר, תצלח את התעלה ותאיים על קיומו של הצבא המצרי ועל קאהיר. קיסינג'ר כתב, שהיה סביר "שהלחץ הסובייטי יפגע ביחסים הסובייטיים-מצריים". (15) ואכן, בניגוד להיגיון, לכאורה, דחה סאדאת את הלחץ הזה; ובכך אפשר לישראל להפוך את הקערה על פיה, ולהעניק לקיסינג'ר תפקיד של מציל מצרים. 

 

בשמונה-עשר באוקטובר, עם התקדמות מבצע הצליחה, העריך לוטננט-ג'נרל ברנט סקורקרופט, סגנו של קיסינג'ר במועצה לביטחון לאומי, ש"הסכנה האמיתית היא שהצבא המצרי ייכנס לפאניקה". קיסינג'ר השיב: "אני חושב שיתלו את כולם. אני חושב שזהו סופו של סאדאת". סקורקרופט סיכם: "מבחינה זו המצב לא יכול להיות טוב יותר". (16)למחרת סיכם קיסינג'ר בישיבת הצוות האמריקני הבכיר, שניהל את המשבר: "השגנו את יעדינו הבסיסיים". (17) 

 

להציל את מצרים: בתיאום עם ברית-המועצות, הוביל קיסינג'ר החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם להפסקת-אש ב-22 באוקטובר. ממוסקבה הגיע קיסינג'ר בטיסה לישראל, ונועד לשיחה בארבע עיניים עם גולדה. מה נאמר ביניהם ניתן רק לשער. מאוחר יותר נפגש עם הרמטכ"ל אלעזר, עם מפקד חיל האוויר פלד ועם ראש אמ"ן זעירא. באותה השיחה התנצלו המפקדים הישראלים על שלא הספיקו לכתר את ארמיה 3. לשאלת קיסינג'ר, השיבו, שהמצרים יכולים להעביר אליה אספקה. הם הדגישו, שלוש שעות לפני כניסת הפסקת-האש לתוקפה, שייזקקו ליומיים-שלושה כדי לכתרה סופית. (18) לדיון כזה אין פשר אלא אם מתכוונים להפר את הפסקת-האש. אם אכן זה הפירוש, הרי להשערת הקונספירציה יש ביסוס נוסף. 

 

ישראל הפרה את הפסקת-האש: ביומיים הבאים התהדק הכיתור על ארמיה 3. כוחות שריון כבשו את נמל ע'דבייה בחוף המערבי של מפרץ סואץ, ספינות של חיל הים תפסו את הנמל, על אוגדת שרון הוטל לכבוש את איסמעיליה, ועל אוגדת ברן – את העיר סואץ. המשימה, שהוטלה על שרון, בוטלה. המהלך לכיבוש העיר סואץ נכשל, ולצה"ל נגרמו בו אבדות כבדות. ב-23 באוקטובר פנה סאדאת ישירות לנשיא ניקסון, למרות ששש שנים לא היו בין המדינות יחסים דיפלומטיים, וביקש ממנו להתערב ולפעול "בתוקף, אפילו אם הדבר יצריך שימוש בכוח, כדי להבטיח את היישום המלא של ההחלטה על הפסקת-האש". 

 

למרות הדחיפות בעיני סאדאת, לא מיהר קיסינג'ר בחוזרו מישראל. אחרי ארבע שעות שוחח על הנושא עם שמחה דיניץ, שגריר ישראל, תדרכו, והורה לו איך להפעיל את צה"ל: 

 

"תפעילו את השכל היהודי שלכם, כך שברגע שיתחיל הלחץ תוכלו להתחיל לסגת כמה מאות מטרים". 

 

דיניץ: "אשאל את ראש הממשלה אם היא מסוגלת למצוא איזו דיוּנה". 

 

קיסינג'ר: "עדיין לא. הזמן לזוז הוא קצת לפני שתהיו מוכרחים לזוז, כך שהם יצטרכו בעצמם[להבין] מה בדיוק עשיתם, ואז יהיה עליהם להפעיל לחצים חדשים. אם תיסוגו כמה מאות מטרים – תפסיקו את הלחימה מחר. מישהו יגיד לכם, יודיע, שביום חמישי תחזרו לעמדות המקוריות. אתה מבין אותי?" (19) 

 

דיניץ ודאי הבין את הנקודה המבצעית של הנחיית קיסינג'ר. ספק אם הבין את המשמעות הקונספירטיווית, אלא אם היה שותף לה כמקורבה של גולדה מאיר. 

 

כדי לאפשר לקיסינג'ר להציל את מצרים, הסתבכה ישראל בקרב מיותר בעיר סואץ, שעלה לה שמונים הרוגים, 120 פצועים ואבדן אמצעי לחימה רבים. שוב הוכחה חולשת צה"ל, ושוב לא סיפקה ישראל את הסחורה בתחום המבצעי. לעומת זאת, חסימת דרך האספקה לארמיה 3 אפשרה לקיסינג'ר לכפות על ישראל לפתוח אותה.

 

 

 

3. אפילוג

 

 

 

בשמונה-עשר בנובמבר מונה אלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, לאלוף פיקוד הדרום, במקום שמואל גונן-גורודיש. זה היה שישה ימים לאחר שנחתם, בקילומטר ה-101 מקאהיר, במעורבות לוחצת של קיסינג'ר, ההסכם לייצוב הפסקת-האש בין ישראל למצרים. אז החלו שם הדיונים על הפרדת הכוחות. מינוי טל היה תמוה, שכן מלחמה בדרום לא הייתה צפויה, ודיין הבטיח לטל להיות הרמטכ"ל הבא. מקומו הטבעי, לכן, היה במטה הכללי ולא במפקדת הפיקוד בבאר-שבע, ברפידים, או בחפ"ק "דבלה". מאידך-גיסא, קרבתו לדיין הייתה אולי המניע למינוי. בינואר 1974 הורה דיין לטל לגרום לפרובוקציה, שתביא לחידוש המלחמה. טל סירב, ודרש לקבל הוראה ממשלתית בכתב למהלך כזה. הסירוב הוליד סכסוך חריף ביניהם. טל התפטר מתפקידו בדרום, ולאחר זמן-מה של אפס-מעשה (שכן עם הרמטכ"ל אלעזר הסתכסך עוד לפני המלחמה), פרש טל מצה"ל. (20) 

 

יותר מאשר בפרשת הפרת שביתת-הנשק הנ"ל, סביר להניח, שהוראת דיין תואמה עם קיסינג'ר, כדי לאפשר לשר החוץ האמריקני להטיל את מלוא כובד משקלו, ולהציל שוב את מצרים, ולהוביל את שני הצדדים לפתרון כרצונו. כיוון שטל לא שיתף פעולה, ואלוף אברהם אדן, שמונה במקומו, לא היה מועמד לשתף פעולה, נחתם הסכם ההפרדה עם מצרים אחרי ארבעה ימים. (21) 

 

בבחירות הכלליות, במאי 1977, נכנס דיין לכנסת כחבר המערך. למרות זאת, נכלל בממשלתו של מנחם בגין כשר החוץ, פרש מן המערך, הקים סיעת יחיד, והוביל את תהליך הסכם השלום עם מצרים. המעגל נסגר: ארצות-הברית החליפה את ברית-המועצות כמעצמת חסות, מצרים קיבלה את כל סיני, וישראל קיבלה הסכם שלום. 

 

כולם, לכאורה, מרוצים, פרט למשפחות השכולות, לפצועים ולצה"ל, שהתגלה במלוא מערומיו. עשרה חודשים אחרי המלחמה שוחח קיסינג'ר עם ג'ראלד פורד, הנשיא החדש, על מלחמת יום הכיפורים. פורד: "אבל האם הייתה בה [במלחמה] תועלת?" קיסינג'ר: "לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש!" פורד: "אפילו האבידות הישראליות הכבדות הועילו, נכון?" (22) 

 

דברי קיסינג'ר לפורד מסכמים את הטיעון: התוצאה הייתה הטובה ביותר מבחינת ארצות-הברית – קרי מבחינת קיסינג'ר. ישראל הובסה בהתחלה, מצרים החזירה את כבודה, מצרים עמדה בפני תבוסה בסוף. התפתחות זו העניקה לארצות-הברית תנאים אידיאליים להציל את מצרים, ולזכות במעמד של מארגן הסדר מדיני – כרצונה. 

 

האם זה היה מתוכנן? 

 

פרנקלין ד' רוזוולט, נשיא ארצות-הברית, אמר: "בפוליטיקה שום דבר אינו קורה במקרה. אם משהו קרה, אז זה היה מתוכנן". 

 

זה לא תמיד נכון, כי התכנונים והקונספירציות קיימים תמיד, אך אינם מתפתחים כפי שתוכננו. והעיקר: אנו עוסקים במלחמה, ומטבעה מלחמה שוברת כללים ותוכניות. לכן, אין להסיק מהסוף להתחלה באופן פשטני. ובכל זאת באשר למלחמת יום הכיפורים "יש בזה משהו". צל כבד של תכנונים מוקדמים, תובנות חשאיות ורמייה הדדית מרחף מעל מלחמת יום הכיפורים. תהיה זאת טעות כבדה להתעלם מהגורם הקונספירטיווי והמזימתי, כפי שהתעלמו עד היום רוב החוקרים. ב"השערת הקונספירציה" שלנו השתדלנו להצביע על הנקודות, שבהן סביר ורצוי לחפש את "עקבות" הממד החשאי. בהחלט ייתכן שחלק מהנקודות אינן שייכות, ולעומת זאת נקודות אחרות מוחבאות היטב.

 

 

 

 

 

 

 

 

________ 

 

[בפרק הבא: ד"ר מיכאל ברונשטיין על שבעת ימי צליחה.]

 

 

 

 

מקורות

 

 

1. היו בדרגת רובאי ב', שכל שירותם הצבאי הסדיר ארך שלושה חודשים, ואחר כך הועברו למילואים. 

2. ראיונות מוקלטים עם תא"ל ראובני. שמורים בארכיון המחבר. 

3. ראיון מוקלט עם אסף יגורי, 1985. שמור בארכיון המחבר; איתן הבר וזאב שיף, 2003. לקסיקון מלחמת יום הכיפורים. זמורה ביתן, דביר, עמ' 40. 

4. הבר ושיף, 2003, עמ' 40. 

5. קיסינג'ר, משבר, עמ' 84, 94-92; שרגא עילם, 2012. "מלחמת יום כיפור ומזימת קיסינג'ר". קפה דה-מרקר (23 בספטמבר). [קישור]/; מערכת פה ושם (העורך גדעון סאמט), "הסוד הגדול של מלחמת יום כיפור", 1 באפריל 2013 [קישור]. 

6. קיסינג'ר, משבר, עמ' 163-161, 175. 

7. ראיונות עם זעירא. 

8. קיסינג'ר, משבר, עמ' 95-94, 133, 147, 150, 162 174, 178, 180, 182. 

9. ארכיון צה"ל, עדות שמואל גונן-גורודיש לוועדת אגרנט. 

10. ארכיון צה"ל, עדות דן שומרון לוועדת אגרנט. 

11. קיסינג'ר, משבר, עמ' 221. 

12. על סיור מפקדים ב"מצמד" כחצי שנה לפני המלחמה, לצורך תכנון צליחה כתב אל"ם בדימוס אריק אכמון, סגן מפקד חטיבת צנחנים במילואים, באתר יד לשריון, 11 ביוני 2012, 

[קישור]. 

13. ראו – מאמרי, "השערת הקונספירציה ג'", שהתפרסם באתר הזה בשבוע שעבר. 

14. קיסינג'ר, משבר, עמ' 219-218. 

15. קיסינג'ר, משבר, עמ' 220. 

16. קיסינג'ר, משבר, עמ' 246-245. 

17. קיסינג'ר, משבר, עמ' 255. 

18. שמעון גולן, 2013. מלחמה ביום הכיפורים. מערכות ומודן, עמ' 1144-1141. 

19. קיסינג'ר, משבר. 

20. חנוך בר-טוב, 1979. דדו. 48 שנה ועוד 20 יום. חלק שני, ספריית מעריב עמ' 255-254; ראיונות מוקלטים עם ישראל טל בשנות השבעים והשמונים. שמורים בארכיון המחבר. 

21. יעל גרינפטר, 2010. "ישראל ומצרים חותמות על הסכם הפרדת כוחות". הארץ (18 בינואר). 

22. פורסם על-ידי אמיר אורן בהארץ. צוטט במאמרו הנ"ל של שרגא עילם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"