العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

ימי צליחה א'

 

 

הערה (1)

 

 

1. דגירת התכנית והבשלת התנאים

 

 

 

בחזית התעלה הסתיים השלב הראשון ללחימה בתשעה באוקטובר. כבר בשמונה באוקטובר בנו המצרים שני ראשי-גשר ארמיוניים חזקים, אך לא השתלטו על ציר חת"ם (שהיה, כנראה, היעד שלהם) לכל אורכו. ביומיים הבאים, 11-10 באוקטובר, ליקק צה"ל את פצעיו ולמד את לקחיו. המצרים יצאו למתקפות מקומיות, שנראו כניסיונות להשיג שיפורים מקומיים. לרוב נהדפו המתקפות באבדות כואבות למצרים וכמעט בלי אבדות לצה"ל, אבל כוחו של צה"ל נפגע בימים הראשונים למלחמה ונשחק בקרבות בצפון. (2)  הרצון להימנע מאבדות נוספות יצר "קיפאון", שאיים להפוך את הניצחון המצרי בימים הראשונים לניצחון במלחמה כולה. כדי לשנות את המצב, היה הכרח ליטול יוזמה ולתקוף. 

 

באותם הימים התבהרה התמונה המודיעינית. אמ"ן הבין, שחלק גדול מהשריון המצרי נשאר בגדה המערבית. אחת ההערכות הייתה, שבגדה המערבית היו למצרים 400 טנקים ובגדה המזרחית – 600. זה היה בלתי-מציאותי בעליל. בהערכות אחרות גדול המספר השני עד כ-800. (3) כמות הטנקים של צה"ל נאמד בכ-650 עם תקווה לתגבורות בימים הקרובים או אם יתרחש המשבר. באחד-עשר באוקטובר הגדיר רב-אלוף דוד אלעזר את המצב כ"איזון עדין". לפני המלחמה ב"איזון" שכזה היה צה"ל תוקף מיד. עכשיו כבר היה הרבה יותר זהיר. בעיקר, חששו לתקוף מערכי חי"ר "ערוך", דהיינו את ראשי-הגשר. לצה"ל היה, בנוסף, "ג'וקר" של הצליחה. צה"ל התכונן אליה כבר כמה שנים ובמידה מסוימת היה כבר מוכן. הסיכון נחשב לגבוה, כי השריון המצרי, שבהישארותו במערב החליש את ראשי-הגשר במזרח, היה עשוי לתקוף את הכוחות הצולחים. הסכנה הייתה גדולה דווקא בשלבים הראשונים לצליחה כשהיתרון המספרי של האויב היה אמור לגבור על היתרון האיכותי בשריונאות – בעיה קשה. 

 

בשנים-עשר באוקטובר בשעה 14:30 התקיים דיון ב"מטבח" של גולדה מאיר, בנוכחות המצומצמת של הדרג הפוליטי ובנוכחות הרחבה במיוחד של הדרג הצבאי. הדרג הפוליטי ביקש ללמוד על ה"אופציות" הצבאיות, על סיכוייהן ועל סיכוניהן. הנושא העיקרי הייתה הצליחה וה"שריון המערבי" כגורם המסכן אותה. וכאן חלה התפתחות בלתי-צפויה, המתאימה לסרטי פעולה, אך לא למלחמה אמיתית. ממש תוך כדי הדיון הגיע מסר מאחד המרגלים: הסוכן הודיע, כי ליום המחרת, שלושה-עשר באוקטובר, מתכננים המצרים להנחית בעורף של כוחות צה"ל כשלוש חטיבות (פוג') קומנדו. המסקנה הנכונה: זה מצביע על מתקפה גדולה. ללא ספק יחצה השריון המערבי את התעלה מזרחה, וישתתף בהתקפה. (4) המתקפה נחשבה לאופציה מועדפת מבחינת צה"ל. לא היה ספק שתיבלם וייפגעו למצרים הרבה טנקים, אבל העיקר – הרבה טנקים יעזבו את הגדה המערבית, ובהיערכותם החדשה יקטנו משמעותית סיכוני הצליחה. בפועל, נדחתה המתקפה המצרית לארבעה-עשר באוקטובר, והצליחה הישראלית נקבעה לחמישה-עשר באוקטובר בלילה. הנחתת הקומנדו בוצעה בהיקף קטן מהמצופה. 

 

התיאור נכון, אך חסרים בו לא-מעט פרטים חשובים להבנת המבצע. דבר ראשון, צה"ל לא רק "רצה" ליזום פעולה, אלא משנלחץ לכך. בשנים-עשר באוקטובר כבר התברר שבחזית הסורית לא הושג "ניצחון סוחף"; והחזית המצרית נכנסה ל"קיפאון", שהנציח את ההישג המצרי בפתיחת המלחמה. (5) החשש הגדול היה, שהמצרים יאמצו מלחמת התשה, וצה"ל, שנשחק מיום ליום, לא יעמוד בלחימה ממושכת. למעשה, כל יום שעבר הפחית את הסיכויים לחולל "מהפך" בחזית. צה"ל נשחק בכוח לוחם ובציוד, כשהאמריקנים לא הפעילו את רכבת האווירית כפי שהתחייבו, או כפי שחשבו שהתחייבו. הרמטכ"ל היה קשוב במיוחד לנימוק השחיקה. בשנים-עשר באוקטובר בבוקר הוסיף אלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר, משקל לשיקול הזה. לטענתו, חיל האוויר כבר הגיע לרמה הקריטית, ובקרוב ממש לא יוכל לסייע למתקפה, אלא רק "להגן על שטח המדינה". לכן, יש לתקוף עד 13-12 באוקטובר ויהי-מה. אחר-כך התברר, שהמדובר במחסור בטייסים ולא במטוסים; ובעצם התכוון מפקד חיל האוויר לסחוף את צה"ל למתקפה בהתאם להשקפתו האופרטיווית. במקביל, "שעון-החול" הפוליטי לחץ על השיקולים הצבאיים. משה דיין, שר הביטחון, דרש מהדרג הצבאי שהמלצותיו יהיו "צבאיות נטו". בהתאם לכך, בהצעות שהוצגו לפני הממשלה לא הוזכר הרקע הפוליטי. אך הניתוק התקיים רק למראית-עין, כי הצפי הפוליטי היה מוכרח להשפיע על לוח-הזמנים ועל קביעת היעדים. עם זאת, היה היגיון בהוראת דיין, כי הדרג המדיני עמד לפני הכרעות אסטרטגיות, והיה זקוק ל"הערכת נטו" של האפשרויות בחזית המצרית. 

 

שעון-החול הפוליטי היה קשור ליוזמות להפסקת-אש בקווים הקיימים ("על-אתר"). הסובייטים משיקוליהם מיהרו להציעה כמעט מיד עם פרוץ המלחמה, זה הקל על מצבם מול הפרות הסכמי ה"דטאנט" עם ארצות-הברית וגם היה משאיר בידי הערבים את הישגיהם הראשוניים. בדיוק מאותה הסיבה לא הייתה הפסקת-האש נוחה לישראל ואף לא לארצות-הברית, לכן, ביקשה ישראל מקיסינג'ר "למשוך" את העניין, והוא עשה כבקשתה. אבל בשנים-עשר באוקטובר הודיעה ישראל לקיסינג'ר, שהיא מוכנה לקבל הפסקת-אש על-אתר. ראינו שבאותו היום ממש דנה הממשלה באפשרויות ליוזמות התקפיות. לכן, אין למהר ולקבוע כאילו ישראל "נכנעה". כנראה, משחקה היה מורכב יותר, ייתכן שישראל ביקשה ללחוץ על קיסינג'ר בעניין הרכבת האווירית; ואכן הרכבת התחילה לפעול כעבור יומיים. הייתה גם סברה שסאדאת, בהיותו בעמדת הניצחון, לא יסכים להפסקת-אש; ואכן כך היה. אלעזר, בהתאם ל"קו" שלו, סבר שצה"ל זקוק להפסקת-אש, ופירש את הצליחה כאמצעי לאלץ את סאדאת לקבלה. 

 

ככלל, לא הייתה בצה"ל דעה אחידה לשם מה יש לצלוח. את עמדת אלעזר כבר הבהרנו, אך נראה שהיא גם השתנתה בהמשך אפילו יותר מפעם אחת. אלוף אריאל שרון היה אופטימי מכולם, וחשב שצליחה מאסיווית תמוטט את הצבא המצרי כולו. רב-אלוף חיים בר-לב חשב, שהצליחה תביא את ישראל ל"תיקו" (הם צלחו ואנו צלחנו). דיין ביקש קלפי מיקוח לעתיד, ורצה לזכות ב"שמות" ידועים בעולם (כגון סואץ ופורט-סעיד). והיו דעות חריגות מאוד: לוותר על הצליחה ו"לשבור" את ארמיה 2 (ואולי את ארמיה 3 אחריה), או לצלוח על-מנת לרתק את השריון המצרי לגדה המערבית. מי שהעלה את הרעיון הזה סבר גם כן, שאם יעבור השריון המצרי מזרחה, ויתקוף – יתמוטט המערך הישראלי. הרעיונות האלה נדחו על הסף. 

 

גם לעניין התאריך היו דעות שונות ב-16-11 באוקטובר. די מוזר שההערכות יצאו מהשיקולים הצבאיים ולא התייחסו לשאלה של המוכנות הטכנית של אמצעי הצליחה. למעשה, אמצעי הגישור בחלקם לא היו מוכנים פיזית ובכל מקרה פוזרו ברחבי הפיקוד. זה העמיד לפני פיקוד החזית משימה לוגיסטית ופיקודית כבירה, ובמידה גדולה הפיקוד לא עמד בה. כל זה מלמד שכשיצאה צמרת צה"ל מ"מטבחה של גולדה" עם ההחלטה לצלוח את התעלה, מיד אחרי שתיבלם המתקפה המצרית, עדיין היה רעיון הצליחה "גולמי". הוא לא הגיע ל"בשלות" בפיקוד בכיר כשהתחיל המבצע להתגלגל בחמישה-עשר באוקטובר בלילה. 

 

בצד המצרי הייתה התלבטות לא-קטנה הקבילה להתלבטות הישראלית, בעצם עד היום לא ברור לגמרי מה היה המניע של סאדאת לשנות את ההיערכות הבטוחה, ולצאת למתקפה. הדרג המבצע – גנרל סעד אלדין אלשאזלי, הרמטכ"ל, גנרל סעד מאמוּן, מפקד ארמיה 2, וגנרל עבד-אל-מונעִם ואצל, מפקד ארמיה 3 – התנגדו נמרצות. גנרל מאמון, מפקד ארמיה 2, אף הציג את התפטרותו, ובהמשך לקה בלבו, והוחלף בסגנו (ייתכן, שהייתה לכך השפעה עקיפה חשובה), אך סאדאת כפה את רצונו על כולם, ולא הסביר את נימוקיו. בספר זיכרונותיו דילג הנשיא סאדאת על מתקפה לא-מוצלחת זו. יכול להיות שהיה מוכרח להפגין את נכונותו לעזור לסוריה הנלחצת, או שסבר שצה"ל נחלש מאוד ועומד להתמוטט – אין זה משנה מבחינתנו. חשוב, שהשריון המצרי תקף, איבד 250-100 טנקים (אין הערכה מוסכמת), וחלו שינויים מהותיים בהיערכות המצרית. כך נוצרה "המסגרת" האופרטיווית של הצליחה של צה"ל. 

 

בפועל, לא כל השריון המצרי חצה את התעלה מזרחה. לגזרת דיוויזיית חי"ר 16 המעניינת אותנו, הגיעו שתי חטיבות מדיוויזיה 21 (חטיבה משוריינת 1 וחטיבה ממוכנת 18). חטיבה משוריינת 14 צלחה את התעלה בשישה באוקטובר, וצורפה לדיוויזיה 16. עכשיו חזרה לחיק "דיוויזיית-האם" שלה. שתי חטיבות שריון מדיוויזיה 21 תקפו בנפרד בשני צירים המובילים לטסה. חטיבה 14 המצרית, שכבר נפגעה בקרבות הקודמים, שוב ספגה אבדות כבדות ביותר, וייתכן שחדלה להתקיים כעוצבת שריון. חטיבה 1 נפגעה פחות; ו"אגב המתקפה" נפגע באש הארטילריה גם גדוד שריון מדיוויזיית חי"ר 16. את שתי המתקפות בלמה אוגדה 143 של שרון במחיר טנק מושמד אחד. לפי ההערכה, איבדו המצרים בגזרה זו עד מאה טנקים. 

 

כמובן, אין זה תיאור מלא של המתקפה בארבעה-עשר באוקטובר. מן הראוי לציין שבגזרה הדרומית החי"ר של צה"ל השתתף בהצלחה בקרב נגד השריון – "חידוש" חשוב. בפועל, מדובר בצנחנים (חיר"ם) בקרב משולב עם טנקים ועם חיל האוויר. בגזרת הצליחה – גזרת אוגדה 143 ודיוויזיה 16 – היו למתקפה המצרית שתי תוצאות: השריון המצרי ספג פגיעה קשה, וחל שינוי מהותי בפריסת הכוח בגדה המערבית. דיוויזיה משוריינת 21, שנפרסה לפני המתקפה ממש מול אזור הצליחה העתידי, עברה לגדה המזרחית, ונשארה במערך של דיוויזיית חי"ר 16, כשהארטילריה והדרגים שלה נשארו, כנראה, בגדה המערבית. כתוצאה מהשינוי התחזק האגף הדרומי של ארמיה 2, שאותו צריך היה לתקוף כדי להגיע לצליחה. בגדה המערבית לא נשארו כוחות הלוחמים של האויב בקרבה מיידית לאזור הצליחה. 

 

עד ארבעה-עשר באוקטובר פרסה דיוויזיה 16 את כוחותיה, שכללו גם את חטיבה משוריינת 14, בקו הגנה באורך כעשרים ק"מ – הרבה מעבר ל"תקן". לדיוויזיה היה כוח עתודה קטן של גדוד שריון דיוויזיוני. אחרי ארבעה-עשר באוקטובר נוצרה עתודה משמעותית (חטיבה משוריינת 1 וחטיבה ממוכנת 18 מדיוויזיה 21). בזמן הקרבות שיתפו שתי הדיוויזיות פעולה באופן משביע רצון. בין היתר, לפי המודיעין של צה"ל, נפרסה חטיבה 14 המצרית לקראת המבצע בגזרה הקודמת, בציר "טליסמן", כאילו הייתה ת"פ דיוויזיה 16. השינוי בהיערכות שיחק, כנראה, לטובת הצליחה, גם אם הקשה על הקרב על "מסדרון הצליחה". להלן נראה, שהיה רעיון לשבור את דיוויזיה 16 ולפתח את ההצלחה מבלי לצלוח. אפשר לומר, כי מהלך הקרב נגד האגף המתוגבר מלמד לכאורה שהיה סיכוי טוב למוטט את דיוויזיה 16 לפני שתוגברה – כלומר, לפני ארבעה-עשר באוקטובר. בכל מקרה, מדובר בבניית "היסטוריה חלופית". בפועל, המהלך לא בוצע מחשש לאבדות בתקיפת מערכי החי"ר; ולמעשה הוכרח צה"ל לתקוף את המערכים האלה ופיתח "טקטיקות" תוך כדי קרב; כלומר, באבדות מיותרות.

 

 

 

 

2. תכנית הצליחה

 

 

 

לצה"ל הייתה שהות מסוימת, לא ממש גדולה, לתכנן את הצליחה ואפילו להיערך לקראתה. התוכנית לא הייתה ממש חדשה. בין תוכניות-המגירה הלא-מעטות הייתה גם תוכנית "אבירי-לב" לצליחה דו-אוגדתית באזור מעוז "מצמד" (שנקרא הרבה פעמים גם בשמו המצרי, דוור-סואר). היתרון הגדול של המקום: האגם המר הגן עליו מדרום. חסרונו העיקרי – דלות צירים לוגיסטיים להובלת אמצעי צליחה (שני צירים) ולצורכי לוגיסטיקה בשלבים מאוחרים יותר (ציר אחד בלבד). 

 

לתוכנית-המגירה הייתה "היסטוריה". האתר נבחר בתחילה כאתר לצליחה אוגדתית במסגרת תוכנית "חתול-מדבר". בתוכנית זו שתי אוגדות היו אמורות לצלוח באתר אחד בגזרה המרכזית. אלוף הפיקוד שרון הציע לפצל את הצליחות, והכין את אתר הצליחה – ה"חצר" בין שני מעוזי "מצמד". את המעוז הצפוני סגר שרון, והמעוז הדרומי נשאר פעיל, כותר בצליחה המצרית, ונכנע בתשעה באוקטובר בבוקר. אלוף שמואל גונן (גורודיש), שהחליף את שרון בחודש יולי, העלה רעיון להעתיק ל"חצר" בדוור-סואר את הצליחה הדו-אוגדתית. המבצע קיבל את השם "אבירי-לב", אך לא פותח, ונשאר בשלב הגולמי; ובעיקר, לא שופרה התשתית הלוגיסטית. הצליחה ב-16-15 באוקטובר ירשה אפוא את האתר, את השם ואת התשתית, שבקושי הספיקה לאוגדה אחת. עכשיו הייתה אמורה לספק שתי אוגדות, ובהמשך – אף שלוש-ארבע. 

 

המלחמה הכתיבה שני שינויים מהותיים. דבר ראשון: הצליחה האוגדתית הפכה לדו-אוגדתית, כלומר, קיבולתה הוכפלה. הכל נשען על ציר סלול אחד, שבכל מקרה לא הספיק, וכדי להפיק ממנו את ה"מרב" נדרשה שליטה פיקודית צמודה ויעילה. מטבע הדברים זו הייתה משימה פיקודית, אך מטה הפיקוד עשה מעט מאוד, אם בכלל, בנושא הקריטי הזה. השינוי השני קשור לצורך בלחימה. כל התוכניות לפני המלחמה הניחו, שראש-הגשר המזרחי לצליחה יהיה בשליטה מלאה של צה"ל; ולכן, לא תכלול הצליחה מרכיב לחימה. עתה אזור דוור-סואר, כמו כל הגדה המזרחית של התעלה, היה בשליטה מצרית. היו צריכים לכבוש את אזור הצליחה תוך-כדי לחימה ולייצב את ה"מסדרון". הגודל ה"סביר" נקבע לארבעה ק"מ. לוח-הזמנים היה צפוף מאוד, ולכך היו הרבה השלכות. בין היתר, מסגרת פיקודית אחת (אוגדתית) הייתה חייבת לטפל בקרבות וגם בהקמת הגשרים, כולל הובלתם למים. כמו-כן, לא היה זמן ל"השמיד" את כוח האויב. הרעיון היה אפוא "לקפל" את האגף הדרומי של ארמיה 2 צפונה בתקווה שהמהלך יהיה קל – בשונה מ"התקפות-המצח" בימים הקודמים. 

 

 

עוד בשלב המוקדם של הדיון גיבש אלוף הפיקוד גורודיש את המתווה התפיסתי הבסיסי (6): אוגדה אחת תכבוש את אזור הצליחה, "תדחוף" את דיוויזיה 16 המצרית צפונה. בעורף הקרבות האלה תביא למים את הגשרים ותאבטח את עבודת חיל ההנדסה. בהיותה בלתי-מעורבת בפעילות, תוכל האוגדה האחרת לצלוח מיד על הגשרים כשייבנו. לשרון היה רעיון קצת שונה: שתי אוגדות (143 שלו ו-162 של אדן) יתקפו את גזרת דיוויזיה 16 משני כיוונים, ישמידוה ויבריחוה; וממילא ייכבש אזור גדול ובטוח לצליחה. אוגדת שרון תהיה קרובה יותר לגשרים, ותצלח בשתי חטיבות. אחריה תצלח אוגדת אדן. היתרון – ריכוז המאמץ בשלב הלחימה. החיסרון – כל הכוחות יהיו עייפים ופחות מאורגנים" בשלב חציית התעלה ותחילת הלחימה בגדה המערבית. בסופו של דבר, התקבל מתווה גורודיש, והביצוע הוטל על אוגדה 143 תוך ידיעה ברורה שאין בחזית הדרום (ואולי בצה"ל כולו) מפקד אחר, שיוכל לבצע את המשימה, שמבחינת מורכבותה, מיעוט הכוחות והזמן הקצר הייתה בעצם בגדר בלתי-אפשרית. 

 

 

לא נראה, שאלעזר ירד לפרטים האופרטיוויים של המבצע. את מטרתו ראה כדרך להגיע להפסקת-אש. זו הייתה עמדתו, לפחות, עד ארבעה-עשר באוקטובר. הוא לא קיווה למוטט את הצבא המצרי, ואת הפסימיזם שלו ביסס על הניסיון הטרי ברמת הגולן. (7) מבחינת עברו וניסיונו בצה"ל היה אלעזר איש הצפון, שעורב אישית בתכנון המהלכים נגד הסורים, "שיפץ תוכניות", כלשונו, וציפה להכרעה כשיתחיל צה"ל להתקדם לכיוון דמשק. אולם, הסורים לא התמוטטו, התקדמות צה"ל לתוך סוריה הייתה אִטית ויקרה, ובעצם בבירור התקרבה לקִצה. מכאן גזר אלעזר גזירה השווה לחזית המצרית. הוא לא ציפה ל"גדולות" מצליחת התעלה, וכפי שכבר אמרנו, בעצם שאף "לסיים את המלחמה" אף בלי ניצחון בדרום. אולם משנוכח אלעזר לדעת שמפקדי החזית, "ותיקי קרבות" עם המצרים, מצדדים במתקפה ובצליחה, קיבל את הרעיון, את מתווה הביצוע ואפילו את המטרות המוצהרות. 

 

 

 

 

סייגנו את הדברים כיוון, שלמעשה, לא ביקש אלעזר למוטט את הצבא המצרי, אלא להשמידו פיזית, "להרוג ערבים", כלשונו. ברור שהשמדה הייתה עדיפה, לו הייתה מהירה ו"זולה", אך דווקא ה"לו" הזה היה מאוד בעייתי. כאמור, הלכה למעשה קיבל אלעזר, ואישר, כרמטכ"ל, את תוכנית פיקוד הדרום (מתווה גורודיש), אך לא השתכנע עד הסוף, והמהלכים הקשורים ל"השמדה הפיזית" הופיעו אצלו במהלך המבצע. על כך ידובר להלן, כבר בשלב הדיונים המוקדמים צידד הרמטכ"ל בצליחה בדוור-סואר דווקא משום שממול נמצא הכוח המצרי (דיוויזיה 21), ויהיה "נוח" להשמידה. בפועל, התפתחו הדברים אחרת לחלוטין: דיוויזיה 21 "נעלמה", ולמזלו צלח צה"ל לתוך "ריק" מבחינת נוכחות אויב. 

 

למעשה, התחיל מבצע "אבירי-לב" להתבצע לפני שנוסחו סופית פקודותיו. לקראת ההתקפה בארבעה-עשר באוקטובר יצאה אוגדה 162 מהקו הקדמי להתארגנות לקראת חציית התעלה ולחימה במערבה. במקביל, נלקחה חטיבה 500 (בפיקודו של אל"ם אריה קרן) מאוגדה 162 להיות עתודה פיקודית. את הקו תפסה חטיבה 274 (בפיקודו של אל"ם יואל גורודיש), שצוידה בטנקי שלל "טירן" (T-54/5 רוסיים) עם תותחים סטנדרטיים של השריון הישראלי (105 מ"מ). (8)בפועל, רק 65 טנקים טירן הגיעו לחזית, וכארבעים טנקים נשארו במרש"ל ככוח למבצע "אור ירוק". לחטיבה 274 לא היה ניסיון בלחימה ה"חדשה", השונה מתורת הלחימה של צה"ל, שנלמדה ותורגלה לפני המלחמה, והפיקוד לא דאג להעביר לקחים מיחידה ליחידה. אולי משום כך, המשבר היחיד בארבעה-עשר באוקטובר נוצר בגזרת הטירנים, שבה אבדו לצה"ל כעשרים טנקים – לעומת בודדים בכל גזרות האחרות גם יחד. הפיקוד תגבר את אזור המשבר בגדוד מחטיבה 500, שבהתחלה פגע בכמה טירנים ב"אש ידידותית". בסופו של דבר נפתר המשבר. הגדוד מחטיבה 500 נשאר בגזרה, אך היה ברור שהכוח הכולל לא יספיק לתמוך בצליחה במאמץ של ממש. בשונה מאוגדה 162 (של אדן), השתתפה אוגדה 143 בקרב בארבעה-עשר באוקטובר, התכוננה לגרור את אמצעי הצליחה, וביצעה את קרב ההבקעה למחרת, בחמישה-עשר באוקטובר בלילה. מכאן מובן גודל המשימה, שהוטלה על האוגדה, וסדר העדיפויות שקבע הפיקוד. 

 

 

 

המתקפה המצרית נבלמה בצוהרי ארבעה-עשר באוקטובר עם כמה ניסיונות לא-החלטיים מאוחר יותר. בשעות הבוקר המוקדמות בחמישה-עשר באוקטובר התקיים קד"ם ל"אבירי-לב". התפקידים כבר חולקו בין האוגדות, ושרון הרצה את תוכנית אוגדתו ללילה הקרוב. לשרון היו שלוש חטיבות שריון, והוא חילק ביניהן את שלוש המשימות העיקריות:

 

  • חטיבה 14 (בפיקודו של אל"ם אמנון רשף) תפרוץ ל"חצר", תשתלט על צירי התנועה, ותקפל את דיוויזיה 16 צפונה;

  • חטיבה 421 (בפיקודו של אל"ם חיים ארז ) תגרור את ציוד הגישור ותאבטחו, ותצלח מיד כשיוקמו הגשרים;

  • חטיבה 600 (של אל"ם טוביה רביב) תבצע מהלך הטעיה לפני ההתקפה העיקרית.

 

אחרי הסיום (המוצלח) של המהלך הלילי, תצלח חטיבה 14, וחטיבה 600 תישאר בגדה המזרחית לאבטח את ראש-הגשר בגדה המזרחית. 

כאן צריך לדייק: בתפיסת שרון היה דגש אולטימטיווי לגדה המערבית. לכן, ביקש "להתנתק" פיקודית מחטיבה 600. הדיון הארוך והדי-מפורט מובא ביומן המבצעים בסימון האחיד 15:04:45, שמקשה להביא מראי-מקומות. היו בדיון הרבה נקודות חשובים, אך נביא כאן רק שתיים, שחשיבותן תתברר בעתיד. 

נתחיל מכך, שרא"ל בר-לב התנגד לרעיון לנתק את חטיבה 600 מאוגדת שרון: 

בר-לב: האבטחה הזאת, אריק, היא נשארת באחריותך, עד הסוף. 
שרון: מה היא נשארת? 
בר-לב: באחריותך. אבטחת ראש-הגשר היא באחריותך גם כשאתה תהיה בהילטון קהיר. אז לפני הילטון קהיר אנחנו אולי איכשהו נגיד לך [נשחרר אותך מאחריות זו]. 
שרון: מעבירים לפיקוד דבר כזה. 
בר-לב: אם הפיקוד, אז ששון ["כוח נמר"] צריך גם לבצע את הכיבוש. 
שרון: לא. לא. אני מעדיך שאני אשמור על זה. 
בר-לב: אז אתה תשמור על זה. 
שרון: לא שהוא לא יכול לעשות את זה, כן. 

הציטוט השני נוגע למודיעין על האויב. בעצם, באמ"ן-מחקר היה מודיעין טוב על מערכי האויב, אך הוא לא הגיע לפיקוד, והפיקוד לא דרש לקבלו. סברו, שיצליחו לנהל את המערכה בשיטת יוליוס קיסר: באתי, ראיתי (נתקלתי) – ניצחתי: 

שרון: אני לא יודע מה אומר הצילום היום? אין צילום היום? 
עונה מישהו: היה צילום. 
שרון: נו? ומה ראו? 
תשובה: אני לא יכול להגיד לך. 
שרון: זה דווקא נקודה חשובה. 
בר-לב: עוד אין פענוח [של צילומי-אוויר]? 
תשובה: יש פענוח. אני לא [לא ברור]. 
שרון: טוב, לא חשוב. תבדוק את זה. אנחנו לא בנויים על זה. יהיה, יהיה [פירושו של דבר: יהיה (יימצא גשר מצרי וייתפס) – יהיה, אך איני בונה עליו] – בטח טוב. 

הנושא לדיון הזה היה הגשר המצרי בצומת "אושה", שרצו לתפוס כתוספת לגישור הצה"לי המועט. חילופי הדברים מלמדים הרבה מעבר לנושא הקונקרטי. פקודת המערכה נוסחה כך: 

פיקוד הדרום יכבוש ראש-גשר בגזרת "מצמד", יצלח את תעלת סואץ עם שתי אוגדות בדירוג, יבלום עם שתי אוגדות מזרחה לתעלת סואץ. 

א. יכבוש את ראש-הגשר משני צדי התעלה, ויקים לפחות שני גשרים על התעלה. 
ב. יבטיח את אזור ראש-הגשר בכוחות שריון, חי"ר, נ"מ, הנדסה ו"דב לבן" [גדוד סיור 88 מחטיבת שריון 274]. 
ג. יצלח עם שתי אוגדות משוריינות. 
ד. ישמיד את האויב בגזרה ויהיה בכוננות להמשך מערבה. 
ה. שתי האוגדות מזרחה לתעלה יבלמו את התקדמות האויב מזרחה ויהוו לחץ על האויב שממזרח לתעלה. 
ו. הפיקוד יפשוט על בסיסי טילים נ"מ צפונה לתעלת החיץ החקלאי. 

את הביטוי המעורפל, "כוננות להמשיך מערבה", יש לשייך, כנראה, לדיונים האסטרטגיים באמצע הקיץ, שבהם נידונה גם השאלה, אם כדי לנו לכבוש את קהיר. אז הוחלט שמנימוקים פוליטיים ואחרים לא רצוי להתקרב לקהיר, אך כדאי לסמן איום עליה. הביטוי, "צפונה לתעלת החיץ החקלאי", מתייחס לתעלה, שהובילה מים מהנילוס במערב לאזור אסמאעיליה במזרח. תעלה זו נקבע כגבול גזרת הפעולה של הכוחות בגדה המערבית. ה"פשיטות" היו אמורות לחצות את גבול הגזרה. 

בסיסי הטילים התקבלו כמכשול אסטרטגי, כיוון שהפריעו להפעלת מטוסי חיל האוויר, ובמיוחד בסיוע לכוחות הקרקע. לפני המלחמה התמונה הייתה פשוטה: חיל האוויר פותר את בעיותיו (כלומר – משיג שליטה אווירית), ועובר לסייע לכוחות הקרקע. עכשיו חל שינוי מהותי: כוחות הקרקע היו צריכים "לפתוח את השמים" לחיל האוויר בהשמדת מערכות הטילים נ"מ, ורק אחר-כך תחול ההסכמה המקובלת. הפקודה הסבירה רק את הפשיטות. בפועל, הפעילו ארטילריה וכל אמצעי אחר כיוון שהסיוע האווירי נתפס כ"מפתח" לניצחונות על הקרקע. ודבר אחרון שנזכיר כאן – היחידה הקטנה "דב לבן", שהיו בה שישה טנקים ושבעה נגמ"שים, כולם כלים אמפיביים משלל מלחמת ששת הימים, נחותים בקרב יבשתי "רגיל". (9)יחידה זו נזכרה הרבה בדיונים ובקשר הפיקודי, ובמיוחד כשבשלב מסוים "אבדה". כמסתבר, נתלו בה תקוות מיוחדות ומופרזות, אבל נראה שעצם האזכורים התדירים הפכו לסוד של הונאה מבלי שהתכוננו לכך. 

ברמז משקפת הפקודה גם את הרעיון "השמדת כוחות" לא רק באזור הצליחה, שבו העניין הוזכר במפורש, אלא גם תחת הכותרת, "לחץ בגדה המזרחית". הפקודה לא הגדירה במדויק את סדר העברת הכוחות לגדה המערבית, והשאירה שתי "אופציות" פתוחות: אוגדת שרון, או אוגדת אדן. את שתי האופציות פגשנו כבר ב"מתווה גורודיש" וב"מתווה שרון", ובהחלט אפשר להבין את הדילמות של מנסחי הפקודה. כגוררת אמצעי גישור ומקימה גשרים, תהיה אוגדת שרון יותר קרובה אליהם. אם תשמור על מלוא כוחה, עדיף שלפחות חטיבה אחת שלה תעבור מיד, אך אם היא תיפגע בקרבות, תעבור העדיפות לאוגדה האחרת. בכל מקרה, כוח מסוים מהחטיבה "הגוררת" (מאוגדת שרון) לבטח יחצה מיד, כדי לאבטח את המאחז. עם כל זה, השאלה של "בכורת הצליחה" תחרוג מכל פרופורציה בימים הבאים, במקביל לשיבוש (אם לא לומר: קריסה) לוח-הזמנים של המבצע. בינתיים קבעה הפקודה את יום ה-"ע'" ואת שעת ה-"ש'" כשבע בערב בחמישה-עשר באוקטובר. לוח-הזמנים (לו"ז) נקבע כדלקמן והוסיף פרטים, שלא הוזכרו בתוכנית עצמה: 

א. הכנות לצליחה עד "ש'" (151900) [שוּנה ל-151800]. 
ב. מ"ש'" עד "ש'"+10 – כיבוש ראש-הגשר ואבטחתו, הקמת הגשרים, מעבר הכוחות הצולחים לאבטחת המעברים על תעלת החיץ החקלאי, תוך השמדת האויב והתקדמות מערבה ודרומה. 
ג. מ"ש'"+10 עד "ש'"+24 – השמדת האויב בגזרה. 

מ"ש'"+24 עד "ש'"+48 – כיבוש העיר סואץ, השתלטות על גשרים נוספים וטיהור שתי הגדות. 

אם נתרגם את הפקודה לשפת אנוש, נקבל את התמונה הבאה:

 

 

  • עד ארבע בבוקר יעברו שתי אוגדות בשלמותן לגדה המערבית, מוכנות לזינוק מראש-הגשר הצר בין תעלת סואץ לתעלת המים המתוקים, כשכוח החלוץ ישלוט במעברים על תעלה זו.

  • מארבע בבוקר עד שש בערב יושמדו הכוחות המצריים מול דוור-סואר (מבלי להבהיר את הגבולות הגאוגרפיים של הקרב).

  • משש בערב (או לפני-כן) יפנו כוחותינו דרומה, ועד שש בערב למחרת [171800] יכבשו את העיר סואץ, ויכתרו בכך את ארמיה 3.עד ארבע בבוקר יעברו שתי אוגדות בשלמותן לגדה המערבית, מוכנות לזינוק מראש-הגשר הצר בין תעלת סואץ לתעלת המים המתוקים, כשכוח החלוץ ישלוט במעברים על תעלה זו.

  • מארבע בבוקר עד שש בערב יושמדו הכוחות המצריים מול דוור-סואר (מבלי להבהיר את הגבולות הגאוגרפיים של הקרב).

  • משש בערב (או לפני-כן) יפנו כוחותינו דרומה, ועד שש בערב למחרת [171800] יכבשו את העיר סואץ, ויכתרו בכך את ארמיה 3.

 

 

 

 

 

3. אפילוג

 

 

 

בשמונה-עשר בנובמבר מונה אלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, לאלוף פיקוד הדרום, במקום שמואל גונן-גורודיש. זה היה שישה ימים לאחר שנחתם, בקילומטר ה-101 מקאהיר, במעורבות לוחצת של קיסינג'ר, ההסכם לייצוב הפסקת-האש בין ישראל למצרים. אז החלו שם הדיונים על הפרדת הכוחות. מינוי טל היה תמוה, שכן מלחמה בדרום לא הייתה צפויה, ודיין הבטיח לטל להיות הרמטכ"ל הבא. מקומו הטבעי, לכן, היה במטה הכללי ולא במפקדת הפיקוד בבאר-שבע, ברפידים, או בחפ"ק "דבלה". מאידך-גיסא, קרבתו לדיין הייתה אולי המניע למינוי. בינואר 1974 הורה דיין לטל לגרום לפרובוקציה, שתביא לחידוש המלחמה. טל סירב, ודרש לקבל הוראה ממשלתית בכתב למהלך כזה. הסירוב הוליד סכסוך חריף ביניהם. טל התפטר מתפקידו בדרום, ולאחר זמן-מה של אפס-מעשה (שכן עם הרמטכ"ל אלעזר הסתכסך עוד לפני המלחמה), פרש טל מצה"ל. (20) 

 

יותר מאשר בפרשת הפרת שביתת-הנשק הנ"ל, סביר להניח, שהוראת דיין תואמה עם קיסינג'ר, כדי לאפשר לשר החוץ האמריקני להטיל את מלוא כובד משקלו, ולהציל שוב את מצרים, ולהוביל את שני הצדדים לפתרון כרצונו. כיוון שטל לא שיתף פעולה, ואלוף אברהם אדן, שמונה במקומו, לא היה מועמד לשתף פעולה, נחתם הסכם ההפרדה עם מצרים אחרי ארבעה ימים. (21) 

 

בבחירות הכלליות, במאי 1977, נכנס דיין לכנסת כחבר המערך. למרות זאת, נכלל בממשלתו של מנחם בגין כשר החוץ, פרש מן המערך, הקים סיעת יחיד, והוביל את תהליך הסכם השלום עם מצרים. המעגל נסגר: ארצות-הברית החליפה את ברית-המועצות כמעצמת חסות, מצרים קיבלה את כל סיני, וישראל קיבלה הסכם שלום. 

 

כולם, לכאורה, מרוצים, פרט למשפחות השכולות, לפצועים ולצה"ל, שהתגלה במלוא מערומיו. עשרה חודשים אחרי המלחמה שוחח קיסינג'ר עם ג'ראלד פורד, הנשיא החדש, על מלחמת יום הכיפורים. פורד: "אבל האם הייתה בה [במלחמה] תועלת?" קיסינג'ר: "לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש!" פורד: "אפילו האבידות הישראליות הכבדות הועילו, נכון?" (22) 

 

דברי קיסינג'ר לפורד מסכמים את הטיעון: התוצאה הייתה הטובה ביותר מבחינת ארצות-הברית – קרי מבחינת קיסינג'ר. ישראל הובסה בהתחלה, מצרים החזירה את כבודה, מצרים עמדה בפני תבוסה בסוף. התפתחות זו העניקה לארצות-הברית תנאים אידיאליים להציל את מצרים, ולזכות במעמד של מארגן הסדר מדיני – כרצונה. 

 

האם זה היה מתוכנן? 

 

פרנקלין ד' רוזוולט, נשיא ארצות-הברית, אמר: "בפוליטיקה שום דבר אינו קורה במקרה. אם משהו קרה, אז זה היה מתוכנן". 

 

זה לא תמיד נכון, כי התכנונים והקונספירציות קיימים תמיד, אך אינם מתפתחים כפי שתוכננו. והעיקר: אנו עוסקים במלחמה, ומטבעה מלחמה שוברת כללים ותוכניות. לכן, אין להסיק מהסוף להתחלה באופן פשטני. ובכל זאת באשר למלחמת יום הכיפורים "יש בזה משהו". צל כבד של תכנונים מוקדמים, תובנות חשאיות ורמייה הדדית מרחף מעל מלחמת יום הכיפורים. תהיה זאת טעות כבדה להתעלם מהגורם הקונספירטיווי והמזימתי, כפי שהתעלמו עד היום רוב החוקרים. ב"השערת הקונספירציה" שלנו השתדלנו להצביע על הנקודות, שבהן סביר ורצוי לחפש את "עקבות" הממד החשאי. בהחלט ייתכן שחלק מהנקודות אינן שייכות, ולעומת זאת נקודות אחרות מוחבאות היטב.

 

 

 

 

 

 

 

 

________ 

 

[בפרק הבא: ד"ר מיכאל ברונשטיין על שבעת ימי צליחה.]

 

 

 

 

מקורות

 

 

 

1. היו בדרגת רובאי ב', שכל שירותם הצבאי הסדיר ארך שלושה חודשים, ואחר כך הועברו למילואים. 

2. ראיונות מוקלטים עם תא"ל ראובני. שמורים בארכיון המחבר. 

3. ראיון מוקלט עם אסף יגורי, 1985. שמור בארכיון המחבר; איתן הבר וזאב שיף, 2003. לקסיקון מלחמת יום הכיפורים. זמורה ביתן, דביר, עמ' 40. 

4. הבר ושיף, 2003, עמ' 40. 

5. קיסינג'ר, משבר, עמ' 84, 94-92; שרגא עילם, 2012. "מלחמת יום כיפור ומזימת קיסינג'ר". קפה דה-מרקר (23 בספטמבר). [קישור]/; מערכת פה ושם (העורך גדעון סאמט), "הסוד הגדול של מלחמת יום כיפור", 1 באפריל 2013 [קישור]. 

6. קיסינג'ר, משבר, עמ' 163-161, 175. 

7. ראיונות עם זעירא. 

8. קיסינג'ר, משבר, עמ' 95-94, 133, 147, 150, 162 174, 178, 180, 182. 

9. ארכיון צה"ל, עדות שמואל גונן-גורודיש לוועדת אגרנט. 

10. ארכיון צה"ל, עדות דן שומרון לוועדת אגרנט. 

11. קיסינג'ר, משבר, עמ' 221. 

12. על סיור מפקדים ב"מצמד" כחצי שנה לפני המלחמה, לצורך תכנון צליחה כתב אל"ם בדימוס אריק אכמון, סגן מפקד חטיבת צנחנים במילואים, באתר יד לשריון, 11 ביוני 2012, 

[קישור]. 

13. ראו – מאמרי, "השערת הקונספירציה ג'", שהתפרסם באתר הזה בשבוע שעבר. 

14. קיסינג'ר, משבר, עמ' 219-218. 

15. קיסינג'ר, משבר, עמ' 220. 

16. קיסינג'ר, משבר, עמ' 246-245. 

17. קיסינג'ר, משבר, עמ' 255. 

18. שמעון גולן, 2013. מלחמה ביום הכיפורים. מערכות ומודן, עמ' 1144-1141. 

19. קיסינג'ר, משבר. 

20. חנוך בר-טוב, 1979. דדו. 48 שנה ועוד 20 יום. חלק שני, ספריית מעריב עמ' 255-254; ראיונות מוקלטים עם ישראל טל בשנות השבעים והשמונים. שמורים בארכיון המחבר. 

21. יעל גרינפטר, 2010. "ישראל ומצרים חותמות על הסכם הפרדת כוחות". הארץ (18 בינואר). 

22. פורסם על-ידי אמיר אורן בהארץ. צוטט במאמרו הנ"ל של שרגא עילם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"