العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

מבצע הראל - ידין: "רבין נוטה לפאניקה"

 

 

1. רבים הוא: "נחשון צעיר"

 

בעקבות המסקנות כי רבין נכשל בהבטחת התחבורה העברית בין ירושלים לשפלה, ומטה הפלמ"ח אינו מתאים לפקד על מבצעים צבאיים, החליט, כאמור, הפיקוד העליון, ב 24 במארס, להקים מפקדה חטיבתית לגדוד החמישי ולגדוד השישי של הפלמ"ח. (1) המח"ט אמור היה להיות שאול יפה, מפקד הגדוד החמישי מפרוץ המלחמה, והחטיבה החדשה נועדה לפעול בחזית הדרך לירושלים. אף שחטיבת הקו הייתה אמורה להשתייך לכאורה לפלמ"ח, הרי שמטכ"ל ה"הגנה" הוא שנועד לפקד עליה ישירות. זה היה צעד משמעותי בפירוק מטה הפלמ"ח, צעד ששינה לחלוטין את אופיו של הכוח העברי. הקש ששבר את גב הגמל היה כישלונו הקולוסלי של רבין, שבן-גוריון לפחות לא יכול היה להשלים אתו. הכישלון חיזק את דעתו של בן-גוריון שהתפקיד ההיסטורי של הפלמ"ח חלף, ויש לפרקו. (2) ב 26 בחודש הודיע יגאל ידין לישראל גלילי ש"הפיקוד על הקו [יעבור] לשאול [יפה] ב 29 בחודש", ושיצחק רבין "יטפל בכל העניינים במטכ"ל", כלומר, יהיה לקצין הקשר של אג"ם-מטכ"ל עם מטה הפלמ"ח ועם המפקדה של יפה. ואכן במבצע "נחשון" מילא רבין את התפקיד הזה, וכינויו היה "נחשון צעיר" (ראו להלן). כך מינה ידין את רבין, שהתקשה לעמוד בתנאי לחץ של קרבות, לקצין מטה שאין לו אחריות פיקודית, וזו הייתה הדחתו הראשונה של רבין במלחמת העצמאות. ההחלטה של הפיקוד העליון לא מומשה, מפני שהגדוד השישי חדל לתפקד כיחידה לוחמת אחרי הקרב על שיירת נבי דניאל, ופורק, למעשה; הגדוד החמישי היה פגוע אחרי קרבות "שיירת פורים", שיירת נבי דניאל ושיירת חולדה; ושאול יפה נפצע בקרב על שיירת חולדה. (3) 

מבצע "נחשון" וקרבות משמר העמק, דיר יאסין, רמת יוחנן וטבריה, (4) לא רק הוכיחו שכוחם הצבאי של הערבים הארץ ישראלים זעיר, שכוחו של "צבא ההצלה" מועט ושה"הגנה", למרות ליקוייה, מסוגלת לנצח במלחמה; הם גם חשפו את הליקויים בתפקוד ה"הגנה" בארבעת החודשים הראשונים למלחמה: העדר יכולת לתפקד ביעילות במסגרות גדולות ממחלקה, תיאום לקוי בין היחידות, אי-שליטה של המפקדות הבכירות ביחידות הלוחמות, אי-עמידה של מפקדים וחיילים בתנאי לחץ ושבירה נפשית מהירה, ודיווחים לא-אמינים. הדיווחים הלא-אמינים נועדו להסתיר את הליקויים, ומנעו הפקת לקחים והכנסת שיפורים בתפקוד ה"הגנה". אחרי הקרב על הקסטל (9.4-2.4), אסון שיירת "הדסה" (13.4) (5) והקרב הראשון על נבי יושע (15.4), הייתה צמרת הביטחון מאוכזבת והמפקדות המבצעיות היו כמעט משותקות. שיקולים פוליטיים ומפלגתיים השפיעו על קבלת ההחלטות. מיומן המלחמה של בן-גוריון אפשר להסיק שהוא הכיר בליקויים, אבל לא היה יכול לתקנם מיד, מפני שהמידע שקיבל משדות הקרב היה שקרי, ומפני שכוחו ב"הגנה" היה מוגבל, וכנראה גם בגלל האינטרסים האישיים והמפלגתיים שלו. 

לבן-גוריון ולידין, שני האישים הקובעים בצמרת הביטחון, לא היו כלים להבין את ההתרחשויות במלחמה, שלא לדבר על הפקת לקחים. הם קיבלו החלטות אינטואיטיוויות, לפי שכלם הישר ולפי ניסיונם האישי הזעיר בתחום הצבאי. כמה מהלקחים האינטואיטיוויים שהפיקו מהקרבות היו נכונים. שניהם סברו שיצחק שדה הוכיח את כוחו בקרבות משמר-העמק ובהפעלת עוצבות על חטיבתיות, גם כשנדרש תיאום בין הפלמ"ח לחי"ש, ושדן לנר, מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, וחיים אבינועם, סגנו, ופקודיהם, שלחמו במשמר-העמק, הם לוחמים עקשניים היודעים לעשות מלחמה בתחבולות. (6) לו ידעו יותר פרטים על קרבות משמר העמק, אולי הייתה התפעלותם ממפקדי הפלמ"ח מתאזנת ואכזבתם מתפקודם של שדה ופקודיו בקרבות "יבוסי" (ראו להלן) פחות מכאיבה, אבל נְהָלים של דיווחי קרבות מדויקים לא התקיימו אז. היו התרשמויות, שמועות וסיפורים של מפקדים קרביים, על עצמם ועל יחידותיהם. 

הידיעות על תפקוד גדודו של יוסף טבנקין במבצע "נחשון" (ובייחוד בקרב על הקסטל) היו פחות מלהיבות, אבל אנשי צמרת הביטחון לא התייחסו אליהן באמון מלא, אולי מפני שמקורן היה דויד שאלתיאל. השמחה על שלוש השיירות, שהגיעו לירושלים במבצע "נחשון", ועל כיבוש הקסטל (9.4) וסריס (15.4) השכיחה את מחיר ההישגים. הדימוי החיובי של הגדוד הרביעי נבנה גם מהדימוי השלילי של גדוד חיים לסקוב וגדוד אלדד אוורבוך, שפרטים על תפקודם הלקוי בזירה המערבית של "נחשון" היו ידועים לפיקוד העליון, בגלל קרבת הזירה לתל אביב. לסקוב לא טִשטש את ליקויי גדודו, ואף ביקר קשה את פקודיו ואת היחידות האחרות שפעלו בגזרתו. (7) לסקוב, שלחם כרב-סרן בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, היה איש צבא מקצועי וג'נטלמן, מה שאין לומר על הרוב המוחלט של מפקדי ה"הגנה". 

התמוטטות הכוחות הערביים המקומיים, מחדלי "צבא ההצלה", ונייטרליות הבריטים, עודדו את צמרת הביטחון ליישם מיד את "תוכנית ד'", ולנסות להנחיל תבוסה לערבים הארץ ישראלים לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. על לוחמי הפלמ"ח, שביצעו את פעולות התגמול והפשיטות בארבעת חודשי המלחמה הראשונים, הוטל עתה ביצוען של משימותיה ההתקפיות והניידות של "תוכנית ד'". 

שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי", מונה למפקד מבצע "נחשון" באחד באפריל, מפני שהמפקד המיועד, יגאל אלון, היה "תקוע" אז בגוש-עציון. (8) המבצע החל בשישה באפריל, ולמחרת הודיע ידין שכעבור חמישה ימים הפלמ"ח יהיה אחראי לו. (9) אלון, שעדיין לא קרא את מפת המלחמה, וסבר כי משימת "נחשון" היא רק פריצת הדרך לירושלים, הועיד את יצחק רבין להחליף את אבידן במועד הזה. שהרי לרבין, אף כי נכשל, היה לכאורה ניסיון במלחמת הדרכים, ועל מהלכי רבין הוא יכול היה לשלוט, ובכך להפוך את מטה הפלמ"ח ממפקדת חטיבה למפקדת אוגדה. הביוגרף של רבין, פרופ' יוסי גולדשטיין, הוסיף טעם הזוי למינויו של רבין: "היו שטענו כי רבין קיבל את התפקיד בזכות אומץ רוחו – תכונה שבפלמ"ח נחשבה לחשובה ביותר". את המידע הזה שאב גולדשטיין, לדבריו, מעדויות של עוזי נרקיס ושל אורי בן-ארי, שבקרבות שעליהם פיקדו, הם עצמם לא גילו אומץ-לב. (10) ב-8 באפריל קיבל רבין את הכינוי "נחשון צעיר", (11) כלומר, המיועד לפקד על המבצע. אבל רבין החליף את אבידן לא ב 12 באפריל, אלא שלושה ימים אחרי-כן. 

לטבנקין, מפקד הגדוד השני של מבצע "נחשון", היו הישגים מעטים בלבד בעשרת הימים שבין 6 ל 15 באפריל, על-אף הציפיות הרבות של הממונים עליו ולמרות הפקודות שקיבל. ב-8 באפריל כבשו הערבים את הכפר קסטל, שהיה בתחום הגזרה של טבנקין, והרגו את רוב מגיניו ומתַגבריו (גדוד טבנקין תפס את הקסטל למחרת, אחרי שרוב כובשיו הערבים עזבוהו); ב-10 באפריל פקד עליו אבידן (במברק) לתקוף את בית סוריק ואת בית איקסא, (12) ו"לא לבזבז את הכוח למשימות קטנות ולהבטחת הבסיסים", (13) אבל טבנקין ופקודיו לא מילאו אחר הפקודה, אלא תקפו באותו לילה את הכפר קולוניה וכבשו אותו. טבנקין טען שאינו יכול לתקוף את בית סוריק ואת בית איקסא, מפני שרוב פקודיו עסוקים בשמירת בסיסי גדודו – מעלה החמישה, קריית ענבים, נווה אילן וקסטל – מפני התקפות, ומפני שאין לו סוללות תקינות למכשירי-הקשר. (14) אבידן, שנימוקי טבנקין לא שִכנעוהו, ציטטם במברק ששלח לידין, כדי להסביר את חוסר-המעש של טבנקין, וידין הבין שאין לאבידן שליטה על גדודו של טבנקין. ב 12 באפריל פקד אבידן על טבנקין לתקוף את הכפרים סריס (שחלש על קטע הכביש בשער-הגיא) ובית מחסיר (הבסיס העורפי העיקרי של הערבים מדרום לכביש), כדי לפתוח את הדרך לשיירה גדולה שתעלה מהשפלה לירושלים. טבנקין לא מילא פקודה זו, והשיב לאבידן במברק, שהוא חושש להסתבך עם הבריטים, שהגנו על תחנת השאיבה שליד סריס; ב 13 באפריל לא סייע טבנקין ל"שיירת הדסה", אף שהיו לו כוחות זמינים שחנו כחצי שעה ממקום הטבח, שנמשך שעות רבות. תפקוד טבנקין הצדיק את הדחתו מתפקידו, אך לא זו בלבד שלא הודח, אלא כעבור חודש, משהודח רבין, החליפו טבנקין. 

ב 14 באפריל חזר יגאל אלון מביקור בבסיסי הגזרה המערבית של "נחשון" ובמפקדה של אבידן, ודיווח לבן-גוריון שלא יהיה אפשר לשלוח שיירה לפני 17 בחודש, ועד אז "יש לפגוע בערבים בוואדי צראר, בבית ג'יז, ברמלה, בסריס, בחירבת אל עמור, אולי גם בבית סוריק ובבית איקסא". בן-גוריון לא שוכנע, ואלון הוסיף נימוק לדחיית משלוח השיירה: "הגייסות עייפים". בן-גוריון רצה לשמוע את דעת אבידן בעניין, אבל לא שמע אותה מפני שאבידן היה עסוק בהכנת פרטי המבצע (הוא לא ידע שתפקידו יסתיים למחרת). (15)

 

 

2. רבין - "מנגררי אלון" ו"נוטה לפאניקה"

 

נראה שאלון לא היה מרוצה מדלות ההישגים של מבצע "נחשון"; ב-14 באפריל סיכמו גלילי, אלון וידין: יצחק רבין ימונה למפקד המבצע, ו"תוקם חטיבת משנה [במסגרת חטיבת פלמ"ח – א"מ]קבועה, שמפקדתה תהיה כפופה במישרין למועצה [מטה הפלמ"ח – א"מ]". משימת החטיבה החדשה תהיה "לפרוץ הדרך לירושלים לתחבורה". לפי טבנקין, האמין יגאל אלון כי הפלמ"ח יהפוך לאוגדה, והוא יהיה אוגדנר של חטיבות מחץ, "המשוחרר מאחריות קבע מרחבית, ועומד כעתודה אסטרטגית לפקודת הפיקוד העליון". אבל זה לא קרה. חטיבת "הראל" הוכפפה, כאמור, ישירות למטכ"ל, ולכן, קבע טבנקין, במחקרו "המפנה במלחמת העצמאות", ש"עם הקמת חֵיל 'הראל', החל תהליך חיסולו של מטה הפלמ"ח כמטה מבצעי". 

חטיבת המשנה הורכבה משני גדודי פלמ"ח: הרביעי (בפיקודו של טבנקין) והחמישי (בפיקודו של מנחם רוסק, שהחליף את שאול יפה הפצוע). רבין מוּנה זמנית למפקד החטיבה, ובפקודה להקמתה כתב אלון ש"העניין [מינוי רבין] ייבדק מחדש כעבור שבועות אחדים, במגמה למנותו [את רבין] מפקד קבוע או להחליפו במפקד אחר". (מכאן שלאלון, לגלילי ולידין היו פקפוקים באשר לכשירותו של רבין לפקד על חטיבה, אחר שנכשל בפיקוד על חזית הדרך לירושלים.) עוד כתוב בפקודה: "חטיבה משנית זו אינה מקרית ואינה זמנית. מתכונת ימי שלום – אימונים ועבודה – לא מתאימה יותר לצרכים בשדה. מפקדי גדודים יפנו למפקד החטיבה, והוא יפנה למועצה [מטה הפלמ"ח – א"מ]". (16) ידין הודיע לכל יחידות ה"הגנה" ולמִפקדותיה: מ 16 באפריל "יקבל המבצע להשתלטות על הדרך לירושלים את השם 'מבצע הראל'. אין להשתמש יותר בשם 'נחשון'". 

החטיבה המשנית, שהוקמה למען משימה מסוימת, הייתה לחטיבה המפורסמת ביותר של הפלמ"ח, וממילא של צה"ל במלחמת העצמאות. שמה, "הראל", ניתן לה על שם המבצע שלמענו הוקמה. מפקד כושל שמונה זמנית לממלא-מקום החטיבה וגם בתפקיד זה הוא כשל והודח היה למר ביטחון ולמצביא מהולל אולטימטיבי של מדינת ישראל. 

הרי קטעים מהדוח שהגיש אבידן לידין ב 14 באפריל (17): "המצב הכללי הוא טיפוסי לפעולות הגנתיות אקטיוויות אשר מאפשרות אומנם את החזקת הקו, אבל אינן נותנות ביטחון שבשיטה זו נוכל לפתוח את הקו לזמן ממושך יותר ... יהיה צורך לנקוט פעולות תוקפניות נמרצות ולעבור לפעולות אופנסיוויות לחלוטין, שמגמתן תהיה להכות בכוח באויב אשר יתרכז בבסיסים הגדולים שלו מצפון לקו התחבורה ומדרומו. 

"מצב הגייסות: מבחינת כושרם הגופני והכנתם הקרבית אין אפשרות לעבור [תיאום] ... מדפנסיווה לאופנסיווה, ולכן רצוי לשלב פעולות הכנה, שמגמתן תהיה לתת לגייסות הצעירים את מידת ההסתגלות והניסיון הקרבי, תוך ביצוע הפעולות ... [יש להמשיך] בפעולות הטרדה וטיהור, כשלב ראשון לפעולות השמדה וכיבוש של כוחות האויב ובסיסיו, [ו]פשיטות נגד בסיסי האויב הגדולים בעורף, במטרה לחסל את אפשרויות הריכוז וההיערכות המסודרת שלו". אבידן הציע לקבוע ארבע גזרות פעולה במקום שתיים: "א. מצפון לכביש לטרון-ירושלים, ב. מדרום לכביש לטרון-ירושלים (שתיהן באחריות גדוד טבנקין); ג. ממחנה ואדי צראר לרמלה (באחריות גדוד לסקוב); ד. ממחנה ואדי צראר ללטרון (באחריות גדוד אוורבוך). יעדי ההתקפה העיקריים בגזרות המערביות הם רמלה, אל קובאב ועקיר, ויעדי ההתקפה העיקריים בגזרות המזרחיות הם בידו, בית סוריק, בית איקסא, בית מחסיר, צובא, חירבת אל אמור וסריס". (18) 

בלילה האחרון של פיקוד אבידן על מבצע "נחשון", יצאו פקודיו של טבנקין לתקוף את סריס ואת בית מחסיר, ולא ביצעו את משימתם, משום ששמעו יריות בדרכם ליעד, וטבנקין סבר שהתגלו ופקד עליהם לסגת. גם פלוגה מגדוד אוורבוך, שיצאה לפשיטה על הכפר קזאזה, לא ביצעה את משימתה, לאחר שתעתה בדרך. פלוגה מגדוד לסקוב, שתקפה את מחנה ואדי צראר, מצאה אותו ריק. המתנדבים העירקיים הסתלקו מהמחנה. פקודיו של לסקוב פוצצו מבנים אחדים במחנה ושרפו אחרים. אבידן דיווח לידין שהוא פקד על טבנקין לתקוף באותו הלילה את הכפר בית סוריק ולהורסו, ולדחות את ההתקפה על בית מחסיר. 

ב-15 באפריל, תקפו פקודיו של טבנקין את הכפר סריס בפעם השלישית, וכבשו אותו. רוב תושביו ברחו לפני הקרב, והכיבוש היה קל יחסית. לוחמי הגדוד הרביעי פוצצו יותר מארבעים מבתי הכפר, הרגו תושבים רבים ואת האחרים גירשו. באותו היום התבצרו לוחמי הגדוד החמישי, פקודיו של מנחם רוסק, בחולדה הערבית, והרסו מבנים ערביים בין חולדה לבין המושבה עיקרון. 

מטה הפלמ"ח מינה את איתיאל עמיחי לקצין המבצעים של חטיבת "הראל", את זרובבל ארבל לקצין המודיעין שלה, את מכבי מוצרי לקצין המנהלה ואת אברי אלעד לקצין השיירות בירושלים. ליד מטה החטיבה הוקם מטה ללוגיסטיקה של השיירות, בפיקוד הארי יפה, לשעבר רב סרן ביחידת תובלה בצבא הבריטי. לרשותו עמדו שלוש מאות משאיות וכאלף נהגים. מחנה ביל"ו היה בסיס היציאה והאספקה של השיירות. (19) 

נוסף על שני גדודי הפלמ"ח (הרביעי והחמישי) צירף המטכ"ל ל"מבצע הראל" את גדוד 54 מחטיבת "גבעתי", בפיקודו של צבי צור, כעתודה של מטה המבצע. אלון הורה לרבין לשקם את הגדוד השישי בעזרת מפקדים מהגדוד הרביעי ומהגדוד החמישי, ולצרף אליו טירונים מהקלט, כדי שיהיה אפשר להחזיר את גדוד 54 לחטיבת "גבעתי". (20) 

גלילי, ידין ואלון קיוו שטבנקין יציית לפקודותיו של רבין, וזה לא קרה. החיכוכים בין המח"ט לבין המג"ד היו חלק מההווי של מטה "הראל" ושל הגדוד הרביעי. ("מלחמת הגנרלים" הסתיימה כשקיבל טבנקין את הפיקוד על החטיבה, ורבין הודח ממנה. ראו להלן). מתחילת המלחמה היה טבנקין מפקד גדוד כמעט עצמאי, ובימי מבצע "נחשון" לא השלים עם כפיפותו לאבידן. לימים הביע תמיהה: מדוע מונה רבין למפקד "הראל" ולא הוא? הרי "אני המפקד היחיד שהיה לו אז ניסיון בהפעלת גדוד בקרב, בכך לא היה אז ספק. יצחק שדה, למשל, לא פקפק בכך", וגם הציע תשובה לתמיהתו: "היה דיון והוצגתי כמועמד. אלון העדיף את רבין, מפני שאני סירבתי להימנות עם החבורה הקרובה של יגאל אלון ולהיות אחד מנגרריו". (21) ידין, שהשתתף באותו דיון, אישר את טענת טבנקין. לדברי ידין, היה תפקודו של רבין מוצלח מאוד כמשנה לאלון וככותב הערכות-מצב ופקודות מבצע, ו"היה לו ראש חושב אך הוא נטה לפאניקה". (22) אלון, שדרש למנות את רבין למח"ט, אמר, אחרי שנים רבות, למחבר: "יש סגנים מצוינים שאינם מתאימים להיות מספר אחד. כזה הוא רבין. לא הבנתי זאת עד שראיתי איך הוא פיקד על 'הראל'". (23) כמה ימים אחרי שכפה את רבין על "הראל", הבין אלון שחטיבת "הראל" מקבלת הוראות ופקודות מידין, בלי תיווך מטה הפלמ"ח. ב 18 באפריל כתב לידין: "אם תוסיפו לשלוח הוראות, או העתק הוראות, למטה 'הראל' במישרין, לא אהיה אחראי לביצוען. לדעתי, הסדר מחייב [לשלוח את]ההוראות למועצה, והיא תדאג לביצוען". (24)

 

3. "שאבעס! שאבעס!"

 

את "תעודת המבצע" הראשונה לחטיבת "הראל" שלח ידין לרבין ב-16 באפריל: "האויב מתארגן מחדש אחרי המכות האחרונות. עיקרי ריכוזי האויב בגזרת גדוד 2, בגזרה המזרחית. חשש שהאויב יפעל נגד קווי התחבורה לירושלים... העבודות להעברת המזון לירושלים תיפסקנה בעתיד, ועיקר הכוח יופנה נגד האויב. המטרה [עכשיו] לנצל ההפוגה בפעולות האויב ולהעביר שתי שיירות מזון גדולות לירושלים". בספרו, כתב רבין שהוא תכנן להעביר לירושלים ארבע שיירות מזון גדולות בתאריכים 17, 19, 20 ו-22 באפריל. בהתאם לדעת אלון – ושלא כדעת בן-גוריון – לא יצאו שיירות מהשפלה לירושלים ב-14-16 באפריל, אבל רוב בסיסי הערבים שאלון הציע להתקיפם כדי להבטיח את הדרך, לא הותקפו בשלושת הימים האלה. שיירת "הראל" הראשונה עלתה לירושלים ב-17 באפריל, ורבין עלה אתה לירושלים. בשיירה זו היו מאתיים עשרים ושבע משאיות, עמוסות בחמש מאות וחמישים טונות מצרכי מזון. הנהג ניסים אבטליון העיד שהיו בשיירה גם משאיות לא-משוריינות. פקודיהם של רוסק ושל טבנקין איישו עמדות שחלשו על הדרך וסיירו לאורכה. פקודיו של צבי צור (גדוד 54 מחטיבת "גבעתי") ופלוגה מחטיבת "אלכסנדרוני" (שעדיין לא חזרה לחטיבת האם שלה ממבצע "נחשון") ליוו את השיירה במשוריינים. 

השיירה הגיעה לירושלים בשעה 7.35 בבוקר. 17 באפריל חל בשבת, ויהודים חרדיים קידמו את השיירה במטר אבנים בכניסה לעיר, וצעקו: "שאבעס! שאבעס!" אחרי שנפרק מטענן יצאו המשאיות מירושלים, בשעה 11.25 לפני הצהריים. האחרונות שבהן הגיעו למחנה ביל"ו סמוך לרחובות בשעה 5.20 אחרי הצהריים. יריות אחדות נורו על השיירה החוזרת, ליד בית מחסיר וליד דיר איוב. לא היו נפגעים. ליד דיר איוב התקרבה מונית אל השיירה, וכמה יריות נורו ממנה. ליד לטרון נראו על הכביש שתי משאיות של ערבים מהכפר אישוע. למראה השיירה, נטשו הנהגים הערביים את משאיותיהם וברחו. מאבטחי השיירה ירו והרגו את אחד הבורחים. את שתי המשאיות הנטושות הביאו נהגים מהשיירה אל השפלה. רבין דיווח לידין ולאלון שהערבים חדלו לנסוע בקטע הכביש העובר בשער הגיא, ושהם משתמשים בדרכים עוקפות, מתבצרים בבית מחסיר ובצובא, ומניחים מחסומים בדרכי הגישה לכפרים האלה. "האויב הפסיק את הארגון להתקפות הגדולות ואת ה'פאזעות', ותוקף את השיירה באש צלפים. הכפריים מתבצרים מחשש התקפות". אין התאמה בין דיווחו ובין הדוח שקיבל רבין מטבנקין: "מגמת האויב, התקפה גדולה על התחבורה בסביבת באב אל ואד. התקפותיו תיערכנה עד 20 בחודש". להוותו של רבין, טבנקין קלע אל חוט השערה. ההתקפה התחוללה ב-20 באפריל. רבין הופתע, התמוטט וברח משדה הקרב (ראו להלן).

 

4. בלי דבקות במשימה

 

הכפר צובא היה על ראש גבעה, מוקף חומה, במרחק קילומטר וחצי מדרום מערב לקסטל. כשהשתלטו היהודים על הקסטל התכוננו רבים מתושבי הכפר לנוטשו, ואז באו אליו שישים מחיילי הלגיון העבר ירדני, בבגדים אזרחיים ועם מכונות-ירייה כבדות, כדי להעלות את מוראל המקומיים ולהגן עליהם. קצינים בריטיים מהלגיון סייעו לחיילים להקים את מערך ההגנה. ב 15 באפריל דיווח הש"י: "לצובא הגיע צבא ערבי עם נשק כבד. הבטיחו לתושבי המקום להגן עליו". סביר להניח שאחרי יומיים החליטו רבין וטבנקין לתקוף את צובא (רבין הגיע אז לסביבות ירושלים עם השיירה), והיוזמה הייתה של טבנקין. (יום קודם-לכן, ב 16 באפריל, קיבל רבין פקודה מידין לתקוף קודם כול את בית איקסא ובית סוריק, שסיכנו את התחבורה יותר מצובא). לימים, הסביר טבנקין שהיה מעוניין בכיבוש צובא כדי לחסל את הצליפות על הקסטל ולפתוח דרך חלופית לירושלים. 

ב-17 באפריל יצא לצובא צוות מהגדוד הרביעי, בפיקודו של עמוס חורב, אחד הסמג"דים. רוב אנשי הצוות היו מפלוגתו של מרדכי בן פורת. מחלקת החוד, בפיקודו של משה ערן, התקדמה ברגל. מהכפר נורו עליה יריות אחדות, בלוויית צעקות: "צובא מוש קסטל [צובא איננה קסטל]!" והוסיפו להכרזתם מילים סתמיות לתקשורת: "שרתוק! שושנה!" יוסף בן מימון, מפקד-כיתת הרתק שחנתה סמוך לכפר, שמע ערבי צועק בעברית: "חבר'ה, למה לכם למות? אמא שלכם מחכה לכם! חִזרו לתל אביב!" הרי סיפורו של יצחק (איזי) רהב, שהיה אז במטה הפעולה של חורב, על הכביש בין קסטל לצובא: "מוטקה בן פורת אמר במכשיר הקשר, 'יורים עלינו חזק, שלח עזרה', ועמוס ענה לו, 'אינני יכול לשלוח את הרזרבה, היא מבטיחה את המטה'. אני אמרתי לעמוס, 'לא שומעים יריות, איך ייתכן שתוקפים אותו? בוודאי רק תגבורת פסיכולוגית נחוצה לו'. שמעתי קצת יריות, זאת לא הייתה אש רצינית. אחרי זמן מה האיר היום וחזרנו לקריית ענבים". למפקד המחלקה יצחק אשכנזי זה היה הקרב הראשון. הוא סיפר: "הערבים התחילו. החבר'ה אמרו, 'לא הולכים, חוזרים חזרה!' מוטקה בן פורת אמר, 'חבר'ה, לסגת'. היום אני סבור שזה לא היה קרב שהצדיק נסיגה. הערבים ירו כמה יריות וזרקו רימון אחד". קלמן רוזנבלט, מפקד-כיתת החוד: "חשבתי שצריך להמשיך, אבל עמוס חורב-פקד עלינו לסגת. לא הייתה הצדקה לפקודה הזאת. יכולנו לכבוש. השכל לא תופס את זה". עזרא ניצן, פקודו של בן פורת: "לא ירו עלינו. אני לא יודע מדוע הסתלקנו". יצחק פסח, חבלן שהצטרף לכוח התוקף: "הערבים ירו. אנחנו לא. הסתובבנו וחזרנו". טבנקין הסביר, אחרי שנים, מדוע פקד על חורב להחזיר את הכוח לקריית ענבים כשעלה השחר: "עמוס חורב ביקש להחזיר את אנשי הכוח. הוא תיאר לפני את המצב, ואני החלטתי לסגת. לא ידעתי איך נלחמים ביום ואיך כובשים כפר מבוצר ביום". רוזנבלט: "בקריית ענבים היו השמצות ודיבורים. רבים אמרו שהיה אפשר לכבוש את הכפר ושהנסיגה לא הייתה מוצדקת". 

ב-18 באפריל שאל רבין במברק את טבנקין: "האם ביצעת משהו באתונה (צובא)?" וטבנקין ענה: "עקב מחסומים גדולים נכנסו לאור יום ונסוגו מאתונה". 

למחרת בלילה יצא לצובא אותו הכוח, שוב בפיקודו של חורב, הפעם במשוריינים, ומחלקה אחת התקדמה אל הכפר ברגל, כדי לחדור אליו בהפתעה. המשוריינים נסעו בלי אורות אבל כשלחצו הנהגים על הבלמים נדלקו האורות האדומים מאחור ואנשי הלגיון העבר ירדני הבחינו בהם והניחו מחסומים לפני הכפר. הרי סיפורו של החבלן חנוך קוסובסקי: "המשוריינים נעצרו. ירדתי לראות אם יש מוקשים ליד המחסומים. ראיתי חוטי ברזל, התחלתי לפרק מוקש, ולפני שסיימתי קיבלתי הוראה לסגת". בחילופי יריות נהרג ערבי אחד ושניים נפצעו. כמו בפעם הקודמת, פקד טבנקין על חורב להחזיר את הכוח כשהאיר היום. 

במברק ששלח טבנקין לרבין ב 19 באפריל נכתב: "אתונה מאורגנת יפה להגנה. יחידותינו נתקלו באש כבדה. הייתה אפשרות לפרוץ, אך תוך הרבה אבידות. הוחלט לסגת ולשוב כעבור ימים מספר". 

אחרי שנים הודה טבנקין בכישלון: "למרות עדיפותנו המכרעת במספר הלוחמים ובעוצמת האש, לא מצאנו דרך לממש את עדיפותנו בנקודות ההכרעה: לא התגברנו על החומה ולא על המחסומים בכניסה לכפר. משום כך נכשלנו בהתקפות על צובא". (25)

בגזרה המערבית של מבצע "הראל" פוצצו פקודיו של מנחם רוסק בתים בכפר אל קובאב ובמחנה הצבאי שבוואדי צראר, וב-19 באפריל פשטו על הכפר בית ג'יז "במגמת השמדה והרס", ככתוב בפקודה שקיבלו. תושבי בית ג'יז ברחו לפני שנכנסו אליו התוקפים. 

אחרי הכישלון הראשון בצובא, וכשנודע על הפעילות הצבאית הערבית המתנהלת בכפרים בגזרת הדרך לירושלים, הציע יגאל אלון להפסיק לזמן מה את משלוח השיירות. הרי קטע ממכתב ששלח אלון לידין ב 18 באפריל: "ברור שאין להוסיף בהוצאת שיירות עד אשר נגביר התקפותינו בצורות שונות על מרבית בסיסי האויב על-מנת להשמיד ולמנוע מהם לערער ערעור נוסף את ביטחונו, להפריע התארגנותו, לגרום לנדידת פליטים ולנסיגת המזוינים. מחמת היקף הכוחות שברשותנו אין אפשרות לקיים התקפות נרחבות ולהחזיק משלטים בעת ובעונה אחת. באם תצא שיירה לפני זאת, היא עלולה להיתקף, ותחזור שוב תבוסתנות בקרב הנהגים. מסקנתי, לדחות השיירות הבאות לשבוע הבא, ועד אז נגביר התקפותינו כמיטב יכולתנו. לפי ידיעתי, מרוכזת בירושלים כמות ראויה של מזון, ואין טעם להיחפז". במבט לאחור דומה שהתבוסתנות הייתה של אלון ושל רבין, נאמנו, ולא של הנהגים. הצעת אלון לא התקבלה. זה היה אחד הסימנים לנטרולו מהפיקוד על חטיבת "הראל". רבין היה למפקד החטיבה לא רק להלכה. הוא היה כפוף למטכ"ל ה"הגנה" וקיבל פקודות מידין. בלב כבד הורה אלון לרבין: "נהג לפי פקודות מבצע מטכ"ל אג"ם מ 18 באפריל", ורבין השיב לו: "מאשר קבלת הוראותיך ביחס לשיירות". שיירת "הראל" השנייה – שלוש מאות משאיות עם אלף טונות מזון ואספקה – יצאה לירושלים ב 19 באפריל בבוקר. הפעם יצאו לקראתם חרדים ירושלמים עם ספרי תורה. לשיירה הצטרפה מחלקת תגבורת לגדוד של טבנקין, בפיקודו של יוסף יהלום. השיירה חזרה למחנה ביל"ו באותו היום, ובדרך נורו עליה יריות שלא גרמו נזק.

 

5. נוצרה הזדמנות למהלך הכרעה

 

עוד לפני שהחל מבצע "נחשון" כתב הפרשן הצבאי של הארץ (ב-1 באפריל): "יש שמועות על התחלת פינוי בריטי בממדים רחבים באזור ירושלים. במשך השבועות האחרונים התנהל הפינוי בקצב בלתי מזורז, אך עתה מצפים לעזיבתם הפתאומית של שטחים נרחבים בעיר הקודש ... צעדים אלה הם בקשר להעברת מרכז השלטון הבריטי לחיפה". בשבועיים הראשונים של אפריל דיווחו ראש הש"י הירושלמי וראש הש"י הארצי שאנשי המשרד לעבודות ציבוריות אורזים מסמכים ומתכוננים לעזוב את ירושלים, ובית החולים האיטלקי ומועדון הקצינים בקטמון כבר התפנו. 

ב-8 באפריל דיווח יצחק לוי, ראש הש"י בירושלים, לאיסר בארי, מפקדו וראש הש"י הארצי: ניתנה הוראה מס' 3, ולפיה תעבור המפקדה הראשית של הצבא הבריטי מירושלים לחיפה. בירושלים תישאר מפקדה טאקטית קטנה, שישרתו בה רק עשרים וחמישה עד שלושים קצינים. 

ב-13 באפריל הודיע הש"י למפקדי ה"הגנה" הבכירים: פינוי הבריטים מירושלים יתחיל מחרתיים ויהיו בו שלושה שלבים. המפקדה הראשית תעבור לחיפה, ובירושלים תישאר רק מפקדה טאקטית, כשלושים קצינים. ב-30 בחודש יחזרו אחדים מהם לאנגליה, וב-25 במאי יושלם הפינוי. 

אליהו ארבל, קצין המבצעים ב' של מחוז ירושלים, דיווח ב-14 באפריל לדויד שאלתיאל שמצב ה"הגנה" במערב ירושלים השתפר אחרי שהערבים גורשו מעמדותיהם שליד השכונה בית וגן ומחנה שנלר ואחרי כיבוש דיר יאסין; ולעומת זאת הורע מאוד המצב בהר הצופים אחרי טבח שיירת הדסה (ב-13 באפריל), "ואפשר לראות את האוניברסיטה ואת 'הדסה' כמנותקות לחלוטין מיתר חלקי העיר... האויב מרכז כוחות בתוך שייח' ג'ראח, תפס את בית החולים הגרמני לשעבר (26) ומרכז שם כוחות ... ומאז ומתמיד נמצאים כוחותיו בוואדי ג'וז. ברור לנו שהר הצופים מוקף אויבים, ואין סיכויים רבים לעמידת כוחותינו במקרה של התקפה. חוליה חלשה נוספת היא השכונות הדרומיות, תלפיות, ארנונה ומקור חיים, וקיבוץ רמת רחל, הנמצאים בסכנת ניתוק מתמדת ורק הודות למקרה עדיין לא נותקו". ארבל הציע לכבוש את שייח' ג'ראח כדי "להבטיח את הדרך להר הצופים ולאפשר השתלטות על בית הספר לשוטרים בשעת פינויו. זה יהיה שלב ראשון בהשתלטות על הדרך לרמאללה. (27) ברגע זה כיבוש שייח' ג'ראח עדיין אינו קשה ... ואפשר יהיה לבצעו בחמש מחלקות בערך. להתבססות יהיה צורך בחמש כתות". בדרום העיר הציע ארבל לכבוש את שכונת קטמון כדי לפתוח את הדרך למקור חיים ולהשתלט על נקודות זינוק אל המחנות הבריטיים הגדולים. למשימה זו הציע לתגבר את ירושלים בחמש פלוגות. 

ב-15 באפריל שלח שאלתיאל שני מברקים. אחד מהם נועד לידין: "לו היו מגיעים ארבע מאות איש מלוּמדי-מלחמה שהבטחת, יכולנו לנצל המצב לפעולות מכריעות בירושלים. בינתיים אין לי רזרבה ואני נאלץ להחזיק גדנ"ע. שמועות רציניות שמחנה אלנבי יימסר בימים הקרובים לערבים. פירוש הדבר ניתוק חמור של המרחב הדרומי. בכוח מספיק אוכל לכבוש את קטמון, להבטיח קשר למרחב זה דרך קטמון". המברק השני נשלח לבן-גוריון, לגלילי ולידין: "הבריטים מפנים שטחים נרחבים בלי הודעה ובלי להשאיר יורש. עומדים לפנות [בניין] 'ג'נרלי', [בנק] אפ"ק, [מחנה]אלנבי, בית החולים 'אוגוסטה ויקטוריה'. תלפיות בסכנה חמורה של ניתוק. לים המלח אין יותר שיירות. הדרך למעשה מנותקת ... דורש ארבע פלוגות מאומנות על מפקדיהן ונשקן". 

ידין ענה לשאלתיאל באותו היום: "כוונת הפיקוד העליון להפעיל כוחות 'נחשון' (28) בירושלים, לאחר שתועבר כמות מזון מספקת לבירה, תוך שבוע עד עשרה ימים. בשיירה הקרובה יעלו עבורך שישה משוריינים, ועשרות מפקדי כתות ומפקדי מחלקות". בניגוד למה שהתפרסם עד כתיבת שורות אלה, כדי לתרץ את כישלון חטיבת "הראל", מלמד המברק של ידין שמבצע "יבוסי" בירושלים ובסביבותיה לא היה תוצאת ידיעה מודיעינית שגויה והחלטה חפוזה, אלא שקדם לו תהליך דגירה ממושך יחסית. 

מברק ידין לא הרגיע את שאלתיאל, והוא שלח לצמרת הביטחון בתל אביב דיווחים רבים על הפינוי הבריטי הממשמש ובא. ב 18 באפריל בבוקר הודיע במברק לבן-גוריון, לגלילי ולידין: "בית החולים הגרמני בהר הצופים נתפס על-ידי הערבים. לכפר עיסאוויה נכנסו ערבים מזוינים. ריכוזים ערביים בוואדי ג'וז. זורמים ערבים עם נשק לירושלים. יומיים של הרעשה על נווה שאנן ועל רחביה. תוך הימים הקרובים ביותר יפונו כל משרדי הממשלה, ברקליס בנק, אפ"ק, הדפוס הממשלתי, מלון המלך דוד, מלון רוזמרי, מגרש הרוסים, הדואר המרכזי, בית האחים דויד, רחוב מליסנדה ועוד. הכרחי לתפוס חלק גדול ולהחזיק. אין זמן לחכות בשליחת תגבורת לעוד עשרה ימים. אני מזהיר ותובע לשלוח מיד ארבע פלוגות מאומנות על נשקן, למניעת כישלונות חמורים. באם תשלח שמונה פלוגות אפשר להכות בירושלים מכה ניצחת ולהכריע המלחמה. אני חוזר על פניותי ואזהרותי הקודמות. כל יום יקר. גורל מלחמתנו בירושלים תלוי במידת העזרה שאתם שולחים. ענו מיד". 

במברקו העלה מפקד ירושלים לראשונה, בפני אנשי הפיקוד העליון, את האפשרות למהלך הכרעה צבאי של המלחמה כולה. (29) העלאת אפשרות זו עתידה הייתה לזעזע את הפיקוד העליון כולו, ולגרום לסדרת החלטות ולמהלכים שנועדו להשיג את אותה ההכרעה. איש המפתח במהלכים האלה היה רבין, שעליו הוטל לפקד על מהלך ההכרעה אף שימים אחדים לפני-כן מונה למטרות הפוכות. רבין, כפי שיתברר לקורא, וכפי שהיה צפוי, נכשל לחלוטין. 

ב-18 באפריל בצהריים מסר אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות, לבן-גוריון, דיווח שהגביר את רושם הפצצה שהטיל שאלתיאל: "לפי הידיעות המוסמכות (30) שבידנו מתכוננים הערבים, בימים הקרובים ביותר, בעזרת פלוגות מיוחדות, להשתלט על טרה סנטה, בניין דייוויס, גוש בנייני 'ג'נרלי', אפ"ק ומקומות חיוניים אחרים. מיותר להזכיר הסכנות הצפויות לירושלים העברית מהצלחת תוכניות כאלה. יש לדעתי לשלוח מיד ובעוד מועד תגבורת לתפקיד זה במיוחד. כל ניצחון שלנו או של הערבים בירושלים תהיה לו, לדעתי, השפעה ניכרת על עמדת הערבים בארץ ובחוץ לארץ ויוסיף על מבוכתם". (31) 

בן-גוריון היה זקוק לזמן-מה כדי שרעיון ההכרעה הצבאית יבשיל במוחו. הוא היה עסוק באותו הערב בישיבת הפתיחה של מנהלת העם, (32) וכמנהיג פוליטי, לא היה יכול להרשות לעצמו להזניח את ביצור מעמדו במערכת המפלגתית בתקופת המעבר מיישוב למדינה. בשעה 8 בערב הודיע ידין לשאלתיאל: "בכוונתי להעסיק 'נחשון' עד סוף שבוע זה, (33) להעביר לך כמה אלפי טון אוכל, ואז, מראשית השבוע הבא, יפעל 'נחשון' [הכוונה לכוחות "נחשון צעיר", או "הראל" – א"מ] כולו סביב ירושלים ובתוכה. עליך להתאמץ עד אז ולא להפסיד עמדות מפתח העלולות להתפנות על-ידי האנגלים". אחרי ארבעים דקות, שבהן שוחח עם בן-גוריון, שלח ידין מברק בהול לשאלתיאל: "[ב 20 באפריל] תעלה שיירת מזון, ואתה יעבור כוח 'הראל' לפעולה בתוך ירושלים והסביבה. על תוכנית הפיקוד וכו' אודיעך מחר". אחרי כחודש וחצי, בעדותו לפני חברי "ועדת גרינבוים", (34) אמר ידין: "יום אחד הגיע מברק מדוד שאלתיאל, כי האנגלים עומדים לעזוב את ירושלים. הוא ביקש פלוגות טובות, ואז הוא כובש את ירושלים. לא היו לנו שש פלוגות, (35) היה לנו בכלל רק כוח אחד רזרבי, וזה היה 'הראל'. באנו למסקנה להיענות לבקשתו של שאלתיאל. החלטנו לסגור את הדרך לירושלים. (36) זו הייתה החלטה קשה. ואז העלינו את הכוח הזה, למעלה משני גדודים. את [יצחק] שדה מינו על כל הכוחות, וזה לא עלה יפה". (37) 

לימים, אמר ידין שזו הייתה אחת מהחלטותיו הקשות במלחמת העצמאות. "שאלתיאל הודיע לנו במברק, והסתמך על מקור שהיינו משוכנעים במהימנותו, שהבריטים עומדים לעזוב את ירושלים תוך שלושה ימים. באותם ימים לא התייחסנו באמון להצהרות הפומביות של הבריטים בדבר לוח זמני הפינוי. המברק הניע אותנו לשינוי דראסטי בתוכניותינו. חייבנו את 'הראל' לנטוש את הפרוזדור. (38) ולעלות לירושלים. נטלנו על עצמנו את הסיכון של אובדן ההישגים שהיו בידנו בפרוזדור. זאת הייתה פעולה חיובית; לולא היא לא היה המחוז כובש את השטחים שכבש 'הראל' במבצע 'יבוסי'. לא היו כוחות בעין שהיה אפשר לשלחם, פרט ל'הראל'. דרשתי את הכרעתו של בן-גוריון. אמרתי לו, 'עומדת לפנינו דילמה, מה עדיף, להבטיח את הדרך לירושלים ולהפסיד חלק מן העיר, או לכבוש מקסימום בעיר ולהפקיר את הדרך לזמן-מה'. בן-גוריון הכריע על העברת 'הראל' לירושלים. התייעצנו עם יגאל אלון והוא המליץ לעשות זאת. אמרנו, נכניס מזון רב לירושלים, נוותר לזמן מה על הדרך ונשתלט על הבסיסים הבריטיים בעיר. מברק שאלתיאל הפך את היוצרות, הקדים כיבוש להתבססות, הקדים התקפה לתפיסת יעדים בחוץ". (39)

 

 

________ 

[הפרק התשיעי יעסוק באחת הפרשיות החמורות בתולדות מדינת ישראל: בריחת מפקד חטיבת "הראל" יצחק רבין משדה הקרב, למרות שלרשותו עמדו מאות לוחמים והוא הותקף על-ידי עשרות בלבד. שעה שפקודיו לחמו להציל את השיירה בשער הגיא, רבין נסע למטה החטיבה בפנסיון רייך בגבעת בית הכרם והלך לישון: סימפטום מובהק של הלם קרב. זה האיש שהיה רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון. רבים ידעו על כך ושתקו וההיסטוריונים המגויסים והפרופסורים באוניברסיטאות השמיטו את הפרשה ממחקריהם ומפרסומיהם וכך הם לימדו את הסטודנטים שלהם וקיבלו את פרסי ישראל ופרסים אחרים.]

 

 

 

הערות

 

 1. א"צ, עדות מס' 54 של יוסף טבנקין; סדרת ראיונות של המחבר עם טבנקין. 
2. ראיון עם אליהו שחר (כושי), 26.3.1987. 
3. ארכיון תולדות ה"הגנה", ארכיון גלילי, תיק 23; א"צ עדותו הנ"ל של טבנקין. 
4. מושבה טמפלרית לשעבר. כיום הקריה בתל אביב. 
5. שנקרא קורס מדריכים, ומסיימיו היו לסגני מפקדי-כיתות. 
6. ראיונות עם אורי שלם, 12.6.1982 ו-26.6.1987. 
7. ראיון עם הרב יחיאל (הרברט) ברגר, 5.3.87. 
8. ראיון עם גרשון אגמון, 4.6.1982. 
9. ראיון עם מיכאל גור, 29.8.1986. 
10. ארכיון צה"ל, ארכיון פלמ"ח, פקודה לאבטחת מעבר השיירה, 28.3.1948. 
11. א"צ, ארכיון פלמ"ח, אל מטכ"ל מאת בוגרים (מטה הפלמ"ח) דווח עוזי נרקיס, 1.4.1948; א"צ, עדויות מס' 16 של עמוס חורב, מס' 87 של עוזי נרקיס, ומס' 19 של יצחק רבין; סדרת ראיונות עם עמוס חורב, עם עוזי נרקיס, עם יצחק רבין, עם יצחק תנחומא, עם עמי פורר, עם אליהו שחר, עם מיכאל גור, עם יוחנן זריז, עם אברהם לב ועם גרשון אגמון ורב-שיח עם חברי חולדה: שמעון רונן, שבתאי צוקרמן, אליהו פרידמן, צבי סלס, אריה ארנון ואמוץ פלג, שקרא קטעים מיומנו של אביו זלמן פלג, מפקד חולדה ב-1948. 
12. יומן המלחמה של בן-גוריון, 30.3.1948. 
13. לימים –אלוף בצה"ל וראש עיריית תל אביב. 
14. כיום – היישוב כרמי יוסף. 
15. א"צ אל חנוך מאת יחיעם: פעולת אבו שושא, 31.3.1948; אברהם איילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, מערכות, 1959, עמ'256 - 260. 
16. א"צ, ידיעות טנא. 
17. א"צ, תיק "נס גדול"; אורי בן ארי, "אחרי", הוצאת מעריב, 1994, עמ' 47. ראיונות עם יוסף טבנקין ועם אורי בן ארי. 
18. סדרת ראיונות עם יוסף טבנקין, עם אברהם לב ועם עמוס חורב. 
19. א"צ, ארכיון טנא, רב-שיח עם חברי חולדה. 
20. א"צ, ארכיון טנא, רב-שיח עם חברי חולדה; סדרת ראיונות עם אורי בן ארי; ראיון עם שושנה בקר, 1.1980; ראיון עם ישעיהו שחר, 4.5.1987; ראיונות עם אורי שלם. 
21. גנזך המדינה הבריטי 537/3857 CO, דיווח הסי. אי. די. 1 באפריל 1949; א"צ, אל מטכ"ל ידין וקמחי, מאת בוגרים, מועצה, 1 באפריל 1948; סדרת ראיונות עם משאל שחם וראיון עם אברהם לב; משמר, 2 באפריל 1948. (שם העיתון בתש"ח). 
22. סדרת ראיונות עם מישאל שחם. 
23. ג'ורג' (עמי ליבנה), "סיפורי נעורים בארץ-ישראל", אחווה, עמ' 45; ראיון עם עמי ליבנה, 17.6.1987. 
24. הדסה אביגדורי, "בדרך שהלכנו", ההוצאה לאור – משרד הביטחון, 1988, עמ' 81. 
25. אורי בן ארי, "אחרי", עמ' 52. 
26. ראיון עם ולטר יעקבי, 10.7.1988. 
27. ראיון עם אברהם קלר, 11.11.1983. 
28. ראיון עם צבי רעם, 7.7.1988. 
29. של שושנה בקר לישראליק, 3.4.1948. שושנה בקר מסרה אותו למחבר. 
30. א"צ יומני טייסים: שיירת חולדה. 
31. ראיון עם אליהו שחר. 
32. ראיון עם יעקב אטיאס, 23.4.1987. 
33. ראיון עם סימון רוזנר, 8.3.1987. 
34. סביר להניח שוולטר יעקבי לא היה היחיד שראה מרחוק מה שקרה. 
35. א"צ, עדות מס' 54 של יוסף טבנקין, וראיונות עם טבנקין, עם עמי ליבנה ועם ולטר יעקבי. 
36. סדרת ראיונות עם יוסף טבנקין. 
37. יורם טרבס. 
38. אורי בן ארי, "אחרי", עמ' 57. 
39. כנראה, נפצע אחרי הפגישה עם ליפשיץ. 
40. ארכיון צה"ל, תיקי הראל. 
41. ראיון עם עטרה דור-סיני, 5.11.1985. 
42. שניהם היו אחר-כך רמטכ"לים בצה"ל, ומכאן שקרב שיירת חולדה נמצא בבסיס של צה"ל, אף שעשרות שנים התאמצו הנוגעים בדבר להעלים את מעורבותם ואת האמת באותה הפרשה.
43. רפאל איתן, "סיפורו של חייל", ספריית מעריב, 1985, עמ' 35; סדרת ראיונות עם רפאל איתן. 
44. ארכיון המחבר, כתב-היד של הספר. 
45. "המשקיף", 4.4.1948. 
46. ראיון עם ראובן תמיר, 14.5.1979. 
47. שלהבת פריאר, "הבריטים במלחמת העצמאות", מה"ד היסטוריה סעיף 98; האר", 2.4.1948; ראיון עם גבריאל רפופורט, 2.5.1981. 
48. גנזך המדינה הבריטי, 537/3857 CO. 
49. ראיון עם יורם קניוק, 3 בדצמבר 1986. 
50. "משמר", 5.4.1948. 
51. א"צ, עדות מס' 87 של עוזי נרקיס; ראיון עם מיכאל גור; א"צ, אל עמירם (יצחק רבין) מאת עוזי (נרקיס); א"צ, עדות מס' 91 של יצחק רבין; ראיון עם יצחק תנחומא, 4.4.1981. 
52. סדרת ראיונות עם מאיר אברהם, 1986 - 1987. 
53. א"צ, ארכיון פלמ"ח מעוזי לעמירם. 
54. בראיונות לעיל עם אנשי קיבוץ חולדה היו שטענו ששלושה מן ההרוגים שנקברו בשדה הקברות בקיבוצם לא נהרגו בקרב השיירה אלא היו נעדרים שהוקמו להם מצבות מבלי שנטמן באדמה דבר. 
55. א"צ, ידיעות טנא, 5.4.1948. 
56. הדסה אביגדורי, שם, עמ' 81 – 83. 
57. ראיונות עם יוסף טבנקין, עם עמוס חורב ועם ישראל גלילי. 
58. ארכיון הקיבוץ המאוחד, ארכיון ישראל גלילי, מכתב מישראל גלילי לנחום שריג, 15 בנובמבר 1982. 
59. סדרת ראיונות עם יגאל ידין.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"