العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

אין נשק לפרוץ את הדרך לירושלים
 

1. "כל המגרעות של שיטת השיירות"

 

כשתדרך סגנו של יגאל ידין לגזרת ירושלים, משה בר-תקווה (מונדק), את המג"דים, על תוכנית מבצע השתלטות על הדרך לירושלים, ערער יוסף טבנקין על התוכנית, בטענה שהיא מבוססת על הנחה מופרכת, כאילו המלחמה אינה טוטאלית. יש לראות בערביי ארץ ישראל אויבים, ויש להרוס את בסיסיהם ואת הכפרים המחזיקים את הבסיסים הללו, אמר טבנקין. לא קשה לכבוש כפר ערבי בלילה. הרס הכפרים יבטיח את השליטה במרחבים שבין גושי-ההתיישבות ואת התחבורה לירושלים. 

 

זה לא סימפוזיון על תורות לחימה ואסטרטגיה לאומית, ענה לו בר-תקווה, זאת קבוצת-פקודות ראשונה למבצע שתוכניתו כבר אושרה, ושיתחיל בעוד עשרים וארבע שעות (על-פי דברים אלה נראה שהמבצע תוכנן ל-2 באפריל). 

 

בר-תקווה קבע לכל גדוד את גזרתו. בן-גוריון נכנס לחדר כפעם בפעם, הקשיב קצת, שאל: "נו, זה הולך? זה הולך?" ויצא.1 

 

מנחת המטוסים בגוש-עציון היה מלא בוץ, ואי-אפשר היה לנחות בו ולהוציא את יגאל אלון מהגוש המנותק, על כן חיפשה צמרת הביטחון מפקד אחר למבצע "נחשון". בן-גוריון, גלילי וידין, בחרו במח"ט "גבעתי" שמעון קוך (אבידן). הגזרה המערבית של המבצע חפפה את שטח האחריות של "גבעתי", והם קיוו שאבידן – מפקד פלוגה בפלמ"ח ומפקד הקבוצה שחיסלה נאצים באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה – יהיה סמכות גם בעיני יוסף טבנקין וגם בעיני חיים לסקוב. 

 

המבצע התחיל, לא אחרי עשרים וארבע שעות אלא אחרי חמישה ימים, ב-6 באפריל. עד אז כבר היה אפשר להוציא את יגאל אלון מגוש-עציון, אבל המינוי של אבידן נשאר בתוקף. משה בר-תקווה הביא את פרטי תוכנית המבצע לאבידן ולקצין-המבצעים של חטיבתו, יהושע גולדרט. ואבידן אמר לו: "גולדרט יסביר למג"דים של החטיבה את תפקידיהם." 

 

"מדוע גולדרט, שלא השתתף בהכנת התוכנית?" שאל בר-תקווה. 

 

"יש לו ניסיון גדול משלך. הוא היה קצין בצבא הפולני הסדיר והשתתף במלחמת-העולם השנייה." 

 

בר-תקווה לא התפעל מהניסיון שנרכש בצבא הפולני הסדיר, אך קיבל את הדין. כשהסביר גולדרט ללסקוב, לטבנקין ולאוורבוך את תפקידיהם, נעדר בר-תקווה מהפגישה. טבנקין התלונן על פיצול הכוחות: "הוחלט להקים חטיבה, כיחידה אופרטיבית, ואתם מפרקים אותה לגדודים ומאבדים את היתרון שבריכוז עוצמה צבאית" אמר טבנקין. הגדוד של אוורבוך, שנועד לו תפקיד של רזרבה, לא יהיה עתודה למפקדת המבצע, מפני שאין לו כלי-רכב, וגם לא ישתתף בקרבות וזה בזבוז, טען טבנקין. לתוכנית הזאת יש כל המגרעות של שיטת השיירות שפשטה את הרגל. כדאי להניח לפריצת הדרך ולכבוש את המרחב. 

 

"יוספ'לה, שמענו אותך," הפסיק אותו אבידן. "לא זה המקום לדיון כזה. זאת התוכנית שהחלטנו עליה ואתם תבצעו אותה." 

 

לפנות ערב ביקש אבידן מבר-תקווה לנסח את פקודת המבצע המפורטת, מפני שגולדרט אינו יודע עברית. בר-תקווה הסכים, בתנאי שיוסף טרמר יצטרף למנסחים. טרמר היה קצין פולני ואיש המפקדה של אבידן. אחר-כך הסביר בר-תקווה: לטרמר היה ניסיון קרבי ממלחמת-העולם השנייה; לגולדרט לא. בר-תקווה, גולדרט וטרמר, ניסחו את פקודת-המבצע ושילבו בה מבצעים בגזרה המערבית, שתוכננו לפני-כן במטה חטיבת "גבעתי", לרבות פיצוץ מפקדת חסן סלאמה ליד באר-יעקב2

 

 

2."ללסטם את הקיבוצים"

 

הכול הבינו שהצלחת המבצע תלויה בכמויות הנשק והתחמושת שיהיו בידי הלוחמים. אנשי צמרת הביטחון ציפו למשלוחי נשק מצ'כוסלובקיה, אבל גם ידעו מהניסיון שלא כל הציפיות מתגשמות. ישראל גלילי סיפר: "האפסנאי הראשי והחמש הראשי של ה"הגנה" הצפינו למשמרת 'קניפל'3 של רובים ומקלעים. האוצר הזה היה חבוי ושמור ליום הגדול שבו נדרים בדרך לאילת. בשעה מן השעות לא עצרו בעלי הסוד כוח לשמור על סודם, והשלל נטרף מהר וניתן ברובו למגיני הדרך לירושלים." נראה אפוא שלמטכ"ל לא היה מלאי נשק לציוד מבצע "נחשון". צמרת הביטחון החליטה "ללסטם את המשקים. המושבות והערים... ולהפקיע – באישורו של בן-גוריון – מאות רובים מהיישובים עניי הנשק.""4 ב-1 באפריל בבוקר עדיין סברו אנשי צמרת הביטחון שיגאל אלון יהיה מפקד המבצע. וגלילי שלח אליו פקודה: "הפיקוד העליון החליט כי לצורכי מבצעים והבטחת התחבורה הנך מוסמך להפקיע נשק מהיישובים כשיקולך."5 

 

בן-גוריון וגלילי הסבירו למפקדי החטיבות מדוע עליהם לוותר על אנשים ונשק. לשווא ניסו המח"טים להתווכח. בן-גוריון וגלילי הודיעו לכל אחד מהם כמה נשק ואנשים עליו להקצות למבצע "נחשון", מיחידותיו ומן היישובים שבתחום אחריותו."6 המח"טים גייסו אפוא נשק מן היחידות ומן המחסנים המרכזיים שהיו בתחומי אחריותם: יותר קשה היה להם ללקט נשק מהיישובים. המפקדים המקומיים טענו שהנשק הוא רכוש פרטי של הקיבוצים, המושבים, המושבות והערים. המנהיגים הפוליטיים התגייסו למשימת השכנוע. איסוף הנשק מהיישובים היה אחת המשימות הקשות של הימים ההם ומשימה זאת בוצעה. הרי סיפורים אחדים: 

 

מפקד טירת-צבי, משה שור קיבל פקודה לתת עשרה רובים למבצע "נחשון". זה היה חודש וחצי אחרי קרב טירת-צבי. "לא רציתי להאמין שהמצב כל-כך רע," סיפר שור. "סברתי שבמקומות אחרים מצב הנשק טוב יותר מאשר בעמק בית-שאן. זאת הייתה האכזבה הקשה ביותר שידעתי בכל ימי המלחמה."7 מרדכי שכביץ, איש הקשר של הש"י עם כפרי הדרוזים שעל הר הכרמל, קיבל נשק מידידו, שייח' צאלח חניפס משפרעם, מקלע ברן, חמישה רובים ושתים-עשרה מחסניות, וצירף את היבול הזה לנשק שנאסף מנפת זבולון.8 ראש מועצת ראשון-לציון, אליקום אוסטשינסקי, נתן לאבידן את המכסה שנדרשה ממנו, פחות שישה רובים, וטען: לא אפקיר את המושבה בלי נשק. אבידן איים עליו במאסר, אך אוסטשינסקי התעקש.9פניו של מפקד חטיבת "קרייתי", מיכאל בן-גל הלבינו כסיד, כשנאמר לו שעליו לתת מאתיים רובים ואת רוב המקלעים של מחוז תל אביב (סיפר יוסף אבידר). הוא אסף את הנשק מהעמדות שמול יפו ומול סלמה, מ"הפלוגה המיוחדת" (שפעלה נגד אצ"ל ולח"י) ומלשכת ההדרכה של החטיבה, ואת המחסור מילא בנשק ממשטרת תל אביב, שכבר הייתה כולה יהודית. אמנם, מפקד המשטרה סירב להיענות לבקשתו, אבל השוטרים חברי ה"הגנה" הביאו לו את הנשק ללא אישור מפקדם.10 

 

את כלי-הרכב, האוהלים, החגור האישי ומנות-הקרב, גייסו בן-חור, אבידר ועוזריהם, מכל היחידות הצבאיות, בתחנונים ובאיומים. כלי-רכב אחרים הוחרמו בכבישים.

 

 

3. "דרושה עזרה ראשונה"

 

רעיון הרכבת האווירית מצ'כוסלובקיה נהגה אחרי שחתם אהוד אבריאל על ההסכם עם הצ'כים, ואחרי שנרכשו מטוסי נוסעים ומטוסי תובלה בארצות הברית. דובר על רכבת אווירית ממדינות אירופיות אחרות, ואפילו מאמריקה. פרדי פרדקין, שליח ה"הגנה" לרכש מטוסים באירופה, סיפר לגלילי בפברואר על טייסים המוכנים להטיס בהתנדבות נשק לארץ ישראל מאירופה ומארצות הברית.11 

כשנודע לש"י שהערבים מתכננים להפציץ מרכזי אוכלוסייה מן האוויר ב-15 במאי, כשיפוג המנדט, הורה בן-גוריון לפרדקין להקים כוח אווירי – שישה מטוסי-קרב ומפציצים – באיטליה ו/או בצרפת, בבסיסים שגם ישמשו להובלת נשק לארץ ישראל. "איננו מתעלמים מן הקשיים," כתב גלילי במברק-דוח למוניה מרדור ולאהוד אבריאל. "הדבר עשוי להיראות אוטופי ופנטסטי. אף-על-פי-כן, ולו יהיו הממדים הזעירים ביותר, יש לכך ערך קובע ביותר." אבריאל קיבל הוראה לרכוש מטוסים בצ'כיה, ונציגי הסוכנות, מוריס פישר בפאריס ועדה סרני ברומא, קיבלו הוראה להשיג את הבסיסים. לעדה סרני – שעסקה עד אז בעיקר בהעפלה – הודיע גלילי שמעתה תהיה לרכש עדיפות ראשונה: "הדבר בנפשנו. נבקשכם להגיש כל העזרה לבן12ולשאר חברינו העובדים."13 לריכוז פעולות התובלה מונו מוניה מרדור באירופה ואהרון רמז בארץ-ישראל, ופרדקין מונה ליועץ מקצועי באירופה. 

ב-11 במארס הורה גלילי לאיש הרכש, יהודה ארזי, לתכנן הובלה אווירית של נשק ותחמושת מאירופה,14 ולמחרת הודיע במברק למוניה מרדור ולאהוד אבריאל: "הזרים15 מתפשטים ומתקדמים לגבולנו. המחסור (בנשק) הוא המעצור העיקרי. אנו אנוסים להימנע מתפיסת מחנות בריטיים שמתפנים, בגלל אותו מחסור. הזמן מנסר באכזריות. השאר מובן... דרושה עזרה ראשונה לפיכך חיונית ובהולה דרך פרדק...16 שימו לב שמדיניותנו היום-יומית מותנית בהצלחתכם, לא העתיד בלבד אלא מדיניות יום יום, ממנה מצטרף העתיד."17 אחרי שבעה ימים שלח גלילי עוד מברק "לשלושת הגדולים קובעי גורלנו.18 במברק זה כתוב: "שמענו היסוס בדבר פרדי. יש להעז. דרך זו נתונה פחות לפיקוח השליטים מאשר דרכינו הקודמות. התנאים בארץ לדרך זו נעשו יותר נוחים. דרך זו מוכרחה להיפתח גם מאירופה וגם מארצות-הברית."19

בן-גוריון שלח מברק-נזיפה לאבריאל (ב-18 באפריל): "לא טוב עשית שעד היום לא ניסית לשלוח חלק מהסחורה באווירונים, כאשר דרשנו. שמענו על שיקוליך, לא קיבלנו אותם, והחלטנו לדרוש שמיד תתקשר עם חברת-אווירונים ותשלח כמה שאפשר באווירון. יש סיכון בדרך זו, אבל פחות מאשר באי-משלוח בדרך זו. אם האנשים העומדים לרשותך אינם מספיקים לדבר זה, תודיע מיו בלי דיחוי. אם לא תעשה סידורי משלוח כאלה, תודיע מיד שאינך עושה, ותאמר מדוע, ונשלח איש שיעשה זאת. מוטב שאווירון ייתפס כשיישלח מאשר לא יישלח כלל. תבריק ישר אלי... תדע, הימים ספורים ועלינו פה לדעת יום יום מה מצב הדברים, אם זז משהו או לא, ולא מספיק אם נדמה לך שאין מה להודיע."20 

אבריאל לא השיב. שתיקתו העלתה את חמת בן-גוריון. ב-28 במארס21 שלח אליו מברק: "אני כותב לך בפעם האחרונה. עליך לסדר משלוח על-ידי אווירונים. אם אינך יכול, או משום מה נראה לך שזה לא ייתכן, עליך לבוא מיד ולהרצות את נימוקיך. בשום אופן אינך יכול להישאר עוד באירופה ולטפל בעניינים האלה, אם משום-מה משלוח באווירונים לא מסתדר מיד. במשך חודש מארס פניתי אליך בכתב שש פעמים. ולא נעניתי אף פעם."22 

לשאול אביגור, ראש הרכש באירופה, שישב בז'נווה, כתב בן-גוריון באותו יום: "אין ידיעות גם ממך. תבריק מתי אתה שב ואם שולחים משלוחים באווירונים. אני שולח לך העתק הפתקה ששלחתי לאהוד. אני מצטער שהייתי נאלץ לכתוב לו דברים אלה, אבל אני נאלץ, והתכוונתי לכל מלה שכתבתי. אם איני מקבל ממנו עד יום שישי (2 באפריל) ידיעה ברורה, שנשלחו אווירונים או שהוא חוזר, אשלח חבר שיחליף אותו."23 

_____________________ 
השבוע הבא: במבצע "חסידה"-"בלק 1" הוחש לארץ ישראל נשק מצ'כוסלובקיה במטוס שנחת ב-31 במארס, בשדה תעופה בריטי ליד באר טוביה. אפרים אילין רכש עבור ארגון ה"הגנה" את האוניה "נורה" שהביאה נשק מצ'כוסלובקיה דרך יוגוסלביה, במסווה של תפוחי אדמה ובצל, הגיעה לנמל תל אביב ב-1 באפריל ופרקה אותו במשך שלושה ימים. ה"הגנה" התעשרה בארבעת אלפים וחמש מאות רובים, מאתיים מקלעים וחמישה מיליון כדורים – שיירי הנשק שייצרו הצ'כים למען גרמניה הנאצית בימי מלחמת העולם. נשק זה אִפשר לבצע את "מבצע נחשון" להשתלטות על הדרך לירושלים.

 

 

הערות

 

 

1. ראיונות עם ישראל גלילי, משה בר-תקווה, יוסף טבנקין ויגאל ידין. 

2. ראיונות אבידן, יוסף טבנקין ומושה בר-תקווה; הראיון הנ"ל עם יוסף טראמר. 

3. צרור ביידיש. 

4. ישראל גלילי, "העזת נחשון", עמ' 109. 

5. א"צ, מאת הלל אל הבולגרים, 1 באפריל 1948. 

6. ישראל גלילי "העזת נחשון", עמ' 111-110; סדרת הראיונות עם ישראל גלילי. 

7. ראיונות עם מוטה שור. 

8. ראיונות עם מרדכי שכביץ ועם שייח' צאלח חניפס. 

9. ראיונות עם שמעון אבידן ועם אליקום אוסטישינסקי. 

10. יוסף אבידר, שם, עמ' 281; יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, עמ' 381-374. 

11. את"ה, ארכיון גלילי, יומן, 27 בפברואר 1948, מהילל לקליר, 3 במארס 1948; מב"ג מברק לאהוד אבריאל מ-1 במארס 1948, 

12. כינויו המחתרתי של מוניה מרדור. 

13. את"ה, ארכיון גלילי מברקים מ-12 במארס 1948. 

14. שם, מברקים מהלל לאלון ב-11 במארס. 

15. יחידות צבא ההצלה. 

16. פרדי פרדקין, דהיינו – דרך האוויר. 

17. את"ה, ארכיון גלילי, מברקים לאתי ולבן 12 באפריל 1948. 

18. אהוד אבריאל, יהודה ארזי ומוניה מרדור. 

19. שם, מברקים, 18 באפריל 1948. 

20. אמ"ג, מבן-גוריון לאהוד אבריאל, 18 באפריל 1948. 

21. יום אחרי אסון שיירתי יחיעם והיום שבו הסתיימה פרשת שיירת נבי דניאל מגוש-עציון לירושלים. זה היה אחד מימי השפל במלחמת העצמאות. 

22. שם, 28 במארס 1948. 

23. שם. מבן-גוריון לשאול אביגור, 28 במארס 1948.

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"