العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

ימי צליחה ה'

 

 

שמונה-עשר באוקטובר. גשר הגלילים 

קשה ואולי בלתי-אפשרי להעריך את ההשפעה האמיתית של העיכוב בהעברת הכוחות ל"אפריקה". אין ספק, המצרים כבר הבינו את המצב, וניצלו את הזמן כמיטב יכולתם. כוח קטן לא היה יכול להפריע להם, אך היה יכול לשפר בנקודות אחדות, דוגמת המעבר על תעלת המים המתוקים, שעליה התנהל בשמונה-עשר באוקטובר קרב הבקעה קשה. לא בכדי בהערכת המצב במטכ"ל (בהיעדר הרמטכ"ל) המסקנה הייתה, כי "גם צה"ל וגם צבא מצרים הגיעו לשלב שבו אפילו לגדוד יש משמעות גדולה". אבל אנחנו ממשיכים עם הגישור ועם הקרבות בגדה המזרחית. בשמונה-עשר באוקטובר בשני קרבות הושלמה המערכה על הגישור. 

בשמונה-עשר באוקטובר פוצלה אוגדת שרון בין שתי גדות התעלה. בגדה המזרחית ("אסיה") הייתה חטיבה 421 (ברובה) ויחידות צנחנים של דני מט ושל עוזי יאירי. כולן השתתפו בקרבות הפריצה מראש-הגשר, וחלקם סייעו לכוחות אדן. רצוי לציין, שכוחות חיר"ם (צנחנים) וחרמ"ש מצאו את ה"נישה" שלהם בשילוב עם הטנקים. בחטיבה 14 היו שני גדודי שריון "משוחזרים" ומוקטנים (15 ו-11 טנקים). יחידות חי"ר סופחו אליה לפני הצליחה, והיא קיבלה את גדוד "דב לבן" (גדוד סיור 88 מחטיבת השריון 274). חטיבה 14 תפסה את גזרת ציר "שיק" במגמה לכבוש את בתי החווה הסינית, כדי לאפשר את גרירת גשר הגלילים בקטע האחרון של מסלולו, ולהרחיב את אזור הצליחה צפונה, לכיוון ציר "אושה". חטיבה 600 הייתה על רכס "חמדיה"-"כישוף", והוטל עליה לגרור (סוף-סוף!) את גשר הגלילים. בסוף היום היה גשר הגלילים על המים, וחטיבה 14 חצתה עליו לגדה המערבית. את כל הקו מול "מיסורי", מ"חמדיה" ועד התעלה, החזיקה, ואף הרחיבה, חטיבה 600, שהייתה דו-גדודית. 

הפעולה התחילה בשבע בבוקר, כשגדוד 409 מחטיבה 600 נע לאורך ציר "טרטור". בתחילה לא נמצא אויב, כיוון שהמצרים נטשו את המתחם ונסוגו צפונה, לעמדות ב"מיסורי". בהתקרבו לצומת "טרטור" נורו על הגדוד טילים סאגר. עיקר הירי נעשה מקדמת "אמיר". לתוקפים היה קשר טקטי עם חטיבה 14, והיא טיווחה אש ארטילרית על האזור הבעייתי. באחת-עשרה הוכרז, שציר "טרטור" פתוח, וגדוד 410 מחטיבה 600 החל לגרור את הגשר. בינתיים, תקף גדוד 424 "שקד" את בתי המשאבות (בין "אמיר" ל"לכסיקון"), בחיפוי ארטילריה, עם גדס"ר 88 ("דב לבן"). הקרב נמשך כרבע שעה - עד 15:45 - לצה"ל היו שני הרוגים ופצוע אחד. בחמש וחצי תקף "דב לבן" את בתי החווה מהעורף. למעשה, המצרים כבר עזבו את האזור. 
כשהוסר האיום מהאגף המזרחי, תקפו גדוד 79 וגדוד 184 צפונה. הטנקים נתקלו בהתנגדות קשה. גדוד 79 התקדם רק קילומטר, וגדוד 184 - יותר. חיל האוויר המצרי היה פעיל במפתיע, בין היתר פגע בטנקי גדוד 409. מתוך טעות בזיהוי, תקפו שמונה מטוסים מצריים את הכוחות המצריים בציר "שיק", ונתנו "סיוע אווירי" בלתי-צפוי לגדוד 184. אחרי חמש בערב דילגו גדוד 184 וגדוד 79 לאחור, וגדוד 409 החליפם. 

בטרם הסתיים הקרב על בתי החווה, חודשה גרירת גשר הגלילים. לפני המלחמה ניתן משקל רב לאימון הטנקים הגוררים, ולצורך הגרירה הוקצתה פלוגה מחטיבה 7, שעלתה לגולן עם כל החטיבה ערב המלחמה. בחמישה-עשר באוקטובר בלילה גררה את הגשר פלוגה מגדוד 257 אחרי אימון קצר ביותר. עתה הוטלה המשימה על גדוד 410. הגדוד התאמן קצת בלילה הקודם, ונלקח בחשבון כל הניסיון הקודם: את הגשר גררו שנים-עשר טנקים במקום שמונה, וארבעה טנקים היו באבטחה. צוות הנדסי ותותח נ"ט מתנייע ליוו את הגרירה, וחיל האוויר סיפק חיפוי אווירי, כי המצרים ניסה לתקוף את הגשר מהאוויר (וגם באש ארטילרית).

השקת גשר הגלילים 

הגרירה הייתה למבצע הנדסי מורכב, והתנהלה באטיות. נצטט שוב את דוח חיל ההנדסה: "בבוקר ה-18 לחודש, משהוברר שגשר יוניפלוט מתפקד [...] והמצב בראש-הגשר אף שחמור, הוא בשליטה, ושציר "טרטור" פתוח למעשה, קיבל סגן-מפקד האוגדה פקודה ממפקד האוגדה להביא את גשר הגלילים ולהשיקו. ... עקב הימצאותן של הביצות בין ציר "עכביש" ובין התעלה, נדרש ניווט מדויק במסלול מסוים אחד. המסלול סויר בזמנו על-ידי סא"ל ג'וני [אהרן טנא - מפקד ההנדסה של פיקוד הדרום] ז"ל, שסימן את התוואי ביתדות. לאור זאת עמד סגן-מפקד האוגדה [אבן]על כך שסא"ל ג'וני יצורף לכוח הגרירה ויהיה אחראי לניווטו. בעיית הניווט עוד הוחמרה מכיוון שהשטח היה כבוש עד לפני זמן קצר ביותר בידי המצרים והיה יסוד להניח שהסימון של התוואי הושמד על ידם בתקופה בה הם נמצאו בשטח. לקראת הצהריים חזרו הטנקים והדחפורים ונרתמו לגשר, מבנה הדחפורים, הטרקטורים והנגמ"שים התארגנו, והוחל בתנועה. 

מ'עכביש' 53 עד ציר 'לכסיקון' התנהלה התנועה תוך צורך בפינוי מוקשים ובסתימות תעלות השקאה של החווה הסינית. כמו-כן הופגז המסע כל הזמן, אם כי באופן דליל למדי, וכן הותקף פעמיים מהאוויר ונפגעו אנשים. כתוצאה מכך שהשטח לא היה עביר לרכב גלגלי נעו אל"ם[שמחה] מעוז וסא"ל ג'וני לצומת לקסיקון-טרטור להמתין לבוא הגשר. בערך בשעה 1600 הותקפה הקבוצה הזו על-ידי מטוסי מיג. סא"ל ג'וני ואל"ם מעוז שתפסו מחסה באחת התעלות, נורו בגבם על-ידי חוליית חיילים מצרית ששכבה במעביר-מים. סא"ל ג'וני נהרג ואילו החוליה המצרית הושמדה בהתקפה שנערבה עליהם על-ידי שני חיילי תאג"ד של צנחנים, שעבר קודם לכן במקום, ואל"ם מעוז. תוצאת התקרית הייתה שהכוח נותר ללא הנווט היחיד שהיה. בהגיע גשר עם סגן-מפקד האוגדה ומג"ד 410 לצומת זו, וכשהתברר לו שם שסא"ל ג'וני נהרג, הצטרף סגן-מפקד האוגדה לטנק של המג"ד לסיור ציר התנועה הלאה. הציר מצומת "טרטור"-לקסיקון לתעלה סויר על ידם, והם שניווטו את הגשר לנקודת השקה. בערך בשעה 1800 הובא גשר הגלילים לרגלי הסוללה שבגדה המזרחית שלתעלת סואץ, והוחל בהכשרת הסוללה להשקת הגשר. השקת הגשר התעכבה עד קבלת אישור מכוחותינו שממול, בגדה המערבית, שהשטח נקי מאויב ואפשר להשלים את השקת הגשר. בשעה 2100 הוחל בהשקת הגשר, ותוך התגברות על קשיים שונים במהלכה, הושלמה ההשקה קצת לאחר חצות ליל 18-19 לאוקטובר". 

נוסיף כמה הבהרות: 

א'. כל הזמן הייתה מעין "בריחה" של חיילים מצריים מ"מיסורי" לעבר התעלה. כללית, תודרכו כוחות צה"ל שלא לפגוע ב"בורחים" כדי לעודד את הבריחה. 

ב'. תוך כדי דחיפת הגשר לגדה המערבית עיקם אותו זרם המים ואיים לשוברו. בתעלה כבר היו סירות-נמל [סירות-עזר], ואחת מהן משכה ויישרה את הגשר. הבעיה לא נצפתה מראש, וסירת-הנמל לא הייתה עם הגשר בצליחה בחמישה-עשר באוקטובר בלילה. 

ג'. נדרשו כשבע שעות (עד 00:45) כדי ש"גשר-הסער" יחצה את התעלה - זמן, שאינו מסתדר עם לוח-הזמנים לצליחה בתוכנית המקורית, ועמד בסתירה מובהקת לציפיות מפיתוח הכלי המהפכני. 

מכל מקום, אור לתשעה-עשר באוקטובר היה גשר הגלילים כשיר ופעיל. למחרת הוקם גשר דוברות ("גשר צנע"), שרק למחרת היום חוזק כדי תנועת רכב כבד. או-אז הושבת זמנית גשר הדוברות הראשון, תוקן והוחזר לפעילות מלאה. שני גשרי דוברות וגשר גלילים סיפקו תמיכה לוגיסטית ללחימה בגדה המערבית. דוח חיל ההנדסה מסביר את הפעלת שלושתם: "הגשר הדרומי [הראשון] הוא חד-סטרי לתנועה מערבה; הגשר הצפוני [גשר צנע] הוא חד-סטרי לתנועה מזרחה; גשר הגלילים מיועד לתנועת רק"ם (טנקים, זחל"מים, תומ"תים ונגמ"שים)". מטבע הדברים, רק"ם היה רק חלק קטן מכלל התעבורה. 

בתום הקרבות הוקם גשר הדוברות השלישי, שהיה החזק מכולם. "מחיר" התכונה הטובה היה שיטת הרכבה בלתי-ישימה לקרב. מצופי יוניפלוט לא היו ניידים, והוסעו (ולא נגררו) ברכב כבד. לכן, נקרא "גשר מוסע". מאוחר יותר נבנה "גשר יבשתי", שהיה כעין סכר, והגשרים הצפים פורקו בהדרגה. 

הגשר בטל לתשע שעות 

עם בוקר בתשעה-עשר באוקטובר היו על תעלת סואץ שני גשרים, פעלו תמסחים, ונבנה "גשר צנע". למרות ההפגזה המצרית המתמדת התנועה על התעלה לא הייתה בעיה. אולם אזור הצלחה היה עדיין קטן מדי, ולכן לא תמו הקרבות ב"אסיה". 

כאן התגלו חילוקי-דעות חריפים בין המפקדים. פיקוד החזית רצה, ששרון ישאיר את חטיבה 14 במזרח, כדי שתילחם יחד עם חטיבה 600. שרון רצה להתקדם במקביל בשני גדות התעלה ולצורך כך היה זקוק לחטיבה 14 דווקא בגדה המערבית. על בקשתו קיבל תשובה בנוסח רק אם "יתאפשר" - וברור שהדבר "התאפשר" לו. חטיבה 14 חצתה את התעלה על גשר הגלילים - למעט גדוד 184, שנשאר להתארגן ולהיות עתודה. החטיבה חצתה את התעלה בעשר, ועד אז גשר הגלילים היה, למעשה, בטל תשע שעות. בפועל, הרעיון של התקדמות מקבילה התממש רק למחרת, כי בתשעה-עשר באוקטובר לחמה חטיבה 14 ממערב לתעלת המים המתוקים, וכבשה שם את השטחים הנחוצים להתקדמותה לאורך התעלה צפונה ביום המחרת. 

גדוד 410 מחטיבה 600 התחיל את הקרב שלו כבר באותו היום, והתקדם, אם-כי לא מיהר (שום כוח לא התקדם מהר באותם הימים). לחימה זו בהחלט ראויה לציון מבחינה טקטית. השטח היה מלא ברק"ם ובמשאיות פגועים או נטושים, שרידי הקרבות בחמישה-עשר באוקטובר בלילה. רשף כתב בספרו, שהדבר הקשה על התקדמותו בשמונה-עשר באוקטובר, כי טנקי אויב הסתתרו מאחורי הכלים ה"פגרים", וירו בתוקפים. חטיבה 600 הפכה את המכשול לכלי עזר: מטווח 700-600 מטר הדליקו הטנקים המתקדמים את ה"גרוטאות", ויצרו מסך עשן. בחסותו התקדמו הטנקים, והמצרים, שהתקשו לפגוע בהם, נסוגו - וה"משחק" חזר על עצמו. בסוף היום נבלם הגדוד באש טילים סאגר. 

קרבות המשך (20-19 באוקטובר) 

למחרת שוב התקדם גדוד 410, ובמקביל לו התקדם בגדה המערבית כוח חי"ר (כוח שונרי, גדס"ר ונ"ט 582) בלחימה רגלית ובשילוב עם פלוגת טנקים ("פלוגות" היו בסדר גודל של ארבעה כלים). הכוח תפס את הרמפות, שהיו גבוהות מהסוללה, שהערים צה"ל לאורך הגדה המזרחית, ומהן צפו המצרים על המערך הישראלי, וצלפו בו באש טנקים ובטילים נ"ט. עכשיו עשה זאת צה"ל למצרים. בסוף היום בעשרים באוקטובר הגיע הכוח המערבי עד קצה אגם תמסח, והכוח המזרחי התקדם עד לציר "אושה" ובמקביל, ב"מיסורי". במלים אחרות נכבש השטח, שבתוכנית נועד להיכבש בחמישה-עשר באוקטובר בלילה. 

עדיין היו ה"חצר" והגשרים בטווח אש תותחים ואפילו מרגמות של האויב. המצרים לא חדלו מלהפגיז אותם עד סוף המלחמה, והאש גבתה לא מעט קרבנות ב"חצר" ואף היו כמה פגיעות בגשר הגלילים. ההפגזה לא איימה על המבצע אולי משום שלמצרים לא הייתה תצפית טובה לטווח את האש. גם חיל האוויר המצרי יצא לפעול, ופעל די בנחישות, אך לא ביעילות. חיל האוויר הישראלי נתן חיפוי אווירי, והפיל את המטוסים המצריים. המצב היה בגדר "נסבל", ולשני גדודי חטיבה 600 ציפה סבב קרבות נוסף קשה במיוחד. 

הקו של דיין היה "פוליטי" - להגיע להישגים "ייצוגיים" בחלון-הזמן הקצר שנותר. דיין שאף לקבל קלפים טובים למהלכים הפוליטיים העתידיים, וגם הבין שצריך לתאם בין הרצוי לאפשרי צבאית. בשמונה-עשר באוקטובר (מעשר בבוקר ועד שלוש אחר-הצהריים) ביקר דיין בכוחות הפיקוד, התרשם אישית מתנאי השטח בחיץ חקלאי (בין תעלת סואץ לתעלת המים המתוקים), ושוחח עם מפקדי האוגדות. בחפ"ק של שרון התווה את דרך הפעולה הרצויה מבחינתו: לפנות צפונה ממערב לאיסמעיליה ולנתק את כביש קהיר-איסמעיליה תוך חציית התעלה, שהביאה מים מתוקים מהנילוס; בכך תכותר ארמיה 2 בכיתור "רחב". יתרון המהלך היה משולש, לפחות: ארמיה 2 הייתה ה"חשובה" מהשתיים; המהלך היה קצר טופוגרפית; ויצר צל של איום על קהיר הבירה. "אם אתה תחתוך אותם עד קנטרה אז גמרת אותם, כי הם הולכים להגן על קהיר. כשהם יראו את צה"ל יושב על הרמפות עם הטנקים - ידעו שזה הסוף [...] תיקח כוח טנקים ותרוץ קדימה ותנפנף אותם מה שיותר, ואל תשאל אף אחד כי יש לך מנדט לדחוף צפונה" - דברי השר לשרון. 

בשמונה-עשר באוקטובר בבוקר כבר הגיע מבצע "אבירי-לב" לרמה של "הצלחה מבצעית", וזה היה הזמן להחליט מה עושים עם ההצלחה. צמרת צה"ל נכנסה לצליחה עם מגוון גישות ותובנות שונות, והדבר לא השתנה עקרונית, כי לא הייתה "הצלחה גורפת". הכוחות לא פרצו למרחבים אופרטיוויים; וכללית, לא הספיק לשום מהלך רציני. עדיין היה צריך ליטול סיכונים: לבחור נקודות כובד ולרכז בהן מאמץ תוך חשיפת נקודות אחרות. 

קדימוּת והססנות 

הדיון החשוב התקיים לקראת צהריים בשמונה-עשר באוקטובר ב"בור" בתל אביב. רא"ל אלעזר נצמד לרשימת מטרות המלחמה, שנוסחו בזמן מתיחות "כחול-לבן" באפריל-מאי: "צה"ל צריך למנוע כל הישג צבאי או מדיני מהאויב; צריך להשמיד השמדה מקסימלית של כוחות האויב [כך לשון המקור!]; צריך לגמור את המלחמה במצב צבאי או פוליטי יותר טוב משהתחיל". אלעזר הכיר בכך, שלא ניתן להשיג את כל המטרות, והודאג מאוד מהאפשרות של תקיפה נוספת על אזור הצליחה במזרח. אלוף רחבעם זהבי (גנדי), עוזרו, הציע לגרש את ארמיה 2, ולהתייצב שוב על קו תעלת סואץ בגזרה הצפונית (ברובה). התקדמות אוגדת אדן בגדה המערבית לכיוון העיר סואץ קיבלה אומנם קדימות כחשובה יותר, אך עם מידה של הססנות. כיבוש העיר סואץ בתנאי: "אם יילך לנו טוב". 

נראה, שרגשית תפסה גזרת "מיסורי" מקום מֵעבר לממדיה האמיתיים. אולי, חברו כאן חשָשוֹ של אלעזר, עצתו של זאבי והכעס הכללי על שרון, שכביכול לא מילא את "פקודות הניצחון", שניתנו לו. "מדאיג אותי עם אריק, כי כל מה שאני אומר לשמוליק [גורודיש] הוא אומר לי: 'אני לא יודע, הוא [אריק] לא מבצע'" - דברי אלעזר. גם אדן "לא ביצע" את מה ש"אמרו לו לעשות", כי הפקודות והתוכניות לא ממש התאימו למציאות הטקטית. במלחמה זו צה"ל לא "שטף", ולא "דהר", ואף לא פיתח תנופות, ואת האופי החדש של הלחימה עיכלו "למטה" יותר מהר מש"למעלה". אבל "כעסו" על שרון ולא על אדן; והייתה לכך סיבה, שכנראה, הייתה נעוצה ביחסים אישיים עכורים, באופק הפוליטי שכבר צבר שרון בחיים האזרחיים וגם במידה של "עצמאות", שקבע שרון לעצמו. לאלעזר הייתה הרגשה נכונה, ששרון הוא, למעשה, "קבלן ברמה אופרטיווית" של דיין, שיש לו קו אסטרטגי שונה מהקו שלו. 

כיוונים שונים 

לאלעזר היה כיוון אחר. הוא הושפע משחיקת צה"ל, וחשש שהמלחמה תהפוך למלחמת התשה חדשה, שבה לא יוכל צה"ל לעמוד. מכאן נבע הפתרון: להגיע להפסקת-אש, ולקבל פרק זמן, שיספיק לשיקום צה"ל. לשם כך היה צריך, לשיטתו, להשמיד פיזית חלק גדול (כפי שיתאפשר) של הצבא המצרי, ונראה לו שארמיה 2 "בשלה" להשמדה. לא ניכנס ל"שקילה" של שני הרעיונות, אך נציין שאלעזר לא התכוון לרכז את מאמץ החזית נגד ארמיה 2, ואפילו המשיך להחזיק באופציות של פעולות אגפיות, כולל הקצאת כוחות. אלעזר ושרון החזיקו בסגנונות אופרטיוויים שונים, אם לא מנוגדים, וכש"סגנון אלעזר" לא הניב ניצחון (גם לא ברמת הגולן) היתרגם הוויכוח המקצועי לפקודות קיצוניות ולאי-מילוי פקודות. יש לזכור, לדעת כולם, המדובר היה בפעולות, שיחתמו את המלחמה. 

הדיונים וחילופי הרעיונות נמשכו גם ב-20-19 באוקטובר. ההתקדמות במערב הייתה אטית יחסית: המצרים לא התמוטטו, ובנו מערכי בלימה מדורגים, ואפילו החזירו לגדה המערבית כוחות שריון. לפי הערכות של אמ"ן, הייתה סבירות מסוימת שהצבא המצרי במזרח לתעלה מתחיל להתמוטט. כנראה, זו הייתה רק תקווה, שהכתיבה פירושים לעובדות. אלעזר אמר בקד"ם מטכ"ל, בעשרים באוקטובר, שהוא "מוכן לוותר על ההתקדמות בגדה המערבית ולרכז מאמץ בגדה המזרחית, אך מידת האפשרות לעשות זאת תתברר רק בהמשך המערכה". 

התקפה כושלת על "מיסורי" 

הרעיונות הפכו לפקודות מחייבות ב-21 באוקטובר. בשעות הבוקר המוקדמות באותו היום המשיכה אוגדה 143 לפעול לפי תפיסת שרון - דהיינו להתקדם בגדה המערבית צפונה ממזרח לאיסמעיליה ובמערבה. אחר-כך התחילה סדרת שינויים הדרגתיים. אלוף הפיקוד גורודיש הגדיר משימה אחרת: לכבוש את "מיסורי" באותו היום, "אף אם זה יעלה במחיר" [כלומר, אפילו במחיר כבד], ועדיין לא הייתה הוראה החלטית: "תקבע לך עדיפויות ותלך על העיר איסמעיליה או על 'מיסורי'. אני מעוניין יותר ב'מיסורי'". שרון ביקש תגבור בארטילריה ולא נענה. אחרי תשע וחצי התערב אלעזר דרך מפקדת הפיקוד, ושרון קיבל הוראה מפורשת להפסיק את הלחימה בגזרת איסמעיליה ולתקוף את "מיסורי". נאמר לו, שיקבל סיוע אווירי מאסיווי, ו"כוח נמר" יתקוף את "מיסורי" במקביל ומכיווּן נגדי. שרון צפה, שהמתקפה תיכשל, מחה, אך הפקודה נשארה בעינה. 

ההתקפה נקבעה לשתים-עשרה, אך בינתיים הגיע דיין לחפ"ק האוגדה, ושרון הבהיר לו את המצב ואת מחשבותיו על הפקודה. שרון הציע לדחות את כיבוש "מיסורי" עד שעות הלילה. עד אז קיווה לארגן את מעבר הצנחנים מזרחה כדי לשתפם בקרב. בינתיים התכוון שרון להפעיל את הצנחנים לתפיסת המעברים על תעלת המים המתוקים ממערב לאיסמעיליה. אל"ם יאירי, מח"ט 35, ש"נכווה" קשות בשישה-עשר באוקטובר בלילה, הביע ספק האם יוכל להצליח. 

דיין נכנס לעבי הקורה. התקשר לאלעזר, ושאלו לפשר האיסור להתקדם צפונה ב"אפריקה", ואלעזר טען שלא היה איסור. תוך שיחתם התקשר גורודיש לשרון, והורה לו להעביר לאוגדה 162 את גדס"ר "דב לבן". המשמעות הייתה, שחטיבה 14 החלשה ממילא תיחלש עוד יותר. ההוראה תאמה את ה"איסור". אז הגיע לחפ"ק בר-לב, ואחר ששוחח עם דיין ביחידות, ביטל בר-לב את העברת "דב לבן", אך השאיר בתוקפה את הפקודה לכבוש את "מיסורי". בנסיבות הקיימות הוטלה המשימה על חטיבה 600 (בסד"כ של 41 טנקים). אגב, בשיחתם התלונן בר-לב בפני דיין, שאלעזר "מבלבל במוח ומפריע לעבוד". 

בסופו של דבר, נדחתה המתקפה לאחת, לשתיים ולשלוש ורבע - כדי לתת לחיל האוויר זמן להפצצת הכנה. חיל האוויר ביצע על "מיסורי" 69 גיחות, אך לא במקום ההתקפה. המהלך המקביל של "כוח נמר" לא בוצע. כל שדירת הפיקוד של האוגדה חזתה שחורות, והן אכן באו. מספר אל"ם טוביה רביב: "מוטי הוד, שהיה היועץ האווירי של הפיקוד, הבטיח לי ארבע שמיניות[של מטוסים] לסיוע צמוד. בסוף באו שתי רביעיות, והפציצו ב'קלע', שהיא שיטה פחות מסוכנת למטוסים והרבה פחות מדויקת". הכוח קיבל סיוע ארטילרי כשחטיבה 14 טיווחה את האש מ"אפריקה", אך לא יכלה לעזור באש מהרמפות בגלל הטווח הגדול. סיכומו של דבר: חטיבה 600 איבדה בהתקפה 23 טנקים ו-24 הרוגים ושבויים. למחרת נדרש שרון לחזור על המתקפה, אך התקשר ישירות לדיין, שהפעיל את סגן הרמטכ"ל, שביטל את המתקפה. עם תשעה-עשר טנקים החזיקה חטיבה 600 את הקו עד סוף המלחמה, אם-כי האויב לא תקף. 

הרעיון לכבוש את "מיסורי" היה של אלעזר, והפקודה שנתן (דרך גורודיש) הייתה מבחינתו "פקודת הניצחון". אין ספק, היא שיקפה את ראייתו האסטרטגית, ולא נדון כאן האם הייתה מוצדקת. הפרשה שיקפה גם את הסגנון האישי של הרמטכ"ל, שנהג להתערב ולתכנן תוכניות מפורטות לכוחות, מעבר לרמה המקובלת. עם זאת, לא היטיב אלעזר לקרוא את המפה האופרטיווית וכל-שכן הטקטית. במקרה "מיסורי" ידע אלעזר, שחיל האוויר הפציץ את האזור כמה ימים (ליתר דיוק, קיבל פקודה להפציץ, ודיווח שביצע), אמ"ן דיווח לו שמצבם של המצרים קשה, ואף בפועל הייתה "בריחה" מתמדת של חיילים מ"מיסורי" לגדה מערבית. מהנתונים האלה הרכיב אלעזר תמונה טקטית שגויה. 

שיקולי הרמטכ"ל היו "גרועים ולא-רציניים" 

בשיחה בין אלעזר לגורודיש בשעה 09:40 ב-21 באוקטובר, טען אלוף הפיקוד, כי, בפועל, הפצצות חיל האוויר לא היו יעילות. על כל השיב אלעזר, שבפיקוד לא בדקו את תוצאות ההפצצות. "לפי כל הנתונים דיוויזיית החי"ר 16 הרוסה, דיוויזיית השריון 21 נותרה כמעט בלי טנקים. המפקדים איבדו את השליטה על כוחותיהם, והם רק מחכים שנמציא להם תירוץ טוב לנסיגה. באזני הפיקוד העליון הם טוענים שמצבם קשה - אבל לא תוקפים אותם". אלעזר בחר במידע הנוח לו, והתעלם ממידע אחר. לצערנו, זה עדיין לא כל הסיפור. 
ב-21 באוקטובר בבוקר "ניהל" אלעזר את ההתקפה על "מיסורי" מתל אביב. ב-12:45 יצא, וב-14:45 כבר היה במפקדת החזית ב"דבלה". שם עקב אחרי "דחיות ההתקפות", והתמלא כעס עליהן. "בדקתי היום שאכן 'מיסורי' הותקפה [מהאוויר] עשרים פעם", אמר. בר-לב הציע שוב להדיח את שרון. לפני-כן הבהיר אלעזר למשתתפי הדיון את עמדתו: "[זה] מבחן למה שאנו יכולים לעשות במלחמה. 'מיסורי' קיבל יותר פצצות מכל יעד שהוא שאני מכיר. כל מבחן לקונצפציה שלנו", אמר. 

דיין הצטרף לדיון בשלוש וחצי, ובסיומו אמר לפמלייתו, כי שיקולי הרמטכ"ל היו "גרועים ולא-רציניים".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"