العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

במלחמת העצמאות: סכנה להתמוטטות כללית בירושלים
 

1. "ירושלים כבר רעבה"

 

ב-31 במארס אמר ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרת, במועצת הביטחון של האו"ם: "...בין שאו"ם ירצה ובין שלא ירצה, החלוקה מתקיימת למעשה. עברנו את מפתן הממלכתיות ואנו מתנגדים לכל ניסיון להודפנו בחזרה. למרות כל התככים והאדישות הוכיח זרם החיים כי אין להתגבר עליו. השלטון הבריטי, המסתיים ב-15 במאי, כבר נתון בהתפוררות, ויהיה אשר יהיה, היהודים גמרו אומר למלא על-ידי מדינתם העצמאית, חלק מהחלל הריק."1 

 

שרת קיבל באותם ימים מברקי ייאוש מירושלים: חלום העצמאות מתרחק ובשדות הקרב אין כף-המאזניים נוטה לטובת היהודים. אחרי כישלון שיירת חולדה השתררה בצמרת הביטחון הדעה שהדרך לירושלים חסומה לגמרי.2 תושבי ירושלים קיבלו מנות-לחם בקיצוב, ובדוח שנשלח מירושלים לבן-גוריון ולגלילי בתל אביב כתוב: "ירושלים כבר רעבה... אם חס וחלילה תישבר רוחם של התושבים, קיימת סכנת התמוטטות כללית בחזית ה"הגנה" בירושלים.3 דב יוסף דיווח לבן-גוריון על הצעות שמפריחים יהודים ירושלמים באוויר: לבקש מהבריטים שיישארו בירושלים אחרי שיפוג תוקף המנדט, או להגיע להסדר עם הערבים "תמורת ויתור על עיקרים מקודשים."4 

 

ראש הש"י של ירושלים, בחלקה הראשון של המלחמה, כתב בספרו על המלחמה בעיר: "הכישלונות החמורים בסוף מארס הוכיחו בעליל כי אין עוד סיכוי להבטיח את האספקה לירושלים בלי להשתלט על השטח החולש על ציר הדרך. שלוש השיירות האחרונות שנהנו מליווי גדול וחמוש היטב, הושמדו בחלקן או שנמנעה יציאתן. הכוח הערבי שפעל נגד השיירות מונה כמה מאות מגויסים קבועים שחנו בבסיסים כפריים לאורך הדרך. אליהם הצטרפו צעירי הכפרים שהוזעקו מדי פעם".5 

 

משבר השיירות ותופעת היישובים המנותקים לא היו מיוחדים לגזרת ירושלים. בגליל המערבי נשקפה סכנת ניתוק לקיבוץ יחיעם. ראשי היישוב חששו שאם יושמדו יישובים, או יינטשו, יתמוטט המערך היהודי, ובישיבת ועד-הביטחון ב-30 במארס דובר – כנראה בפעם הראשונה במוסד זה – באפשרות של פינוי יישובים. 

 

ישראל גלילי אמר בישיבה זאת: "לפי הידיעות אי-אפשר להבטיח אספקה מסודרת להר-טוב וליחיעם. אין לצאת לשם בלי רכב משוריין, אי-אפשר לתכנן את היציאות הללו, וייתכן שזה יעלה את שאלת פינוי הנקודות הללו." 

 

פרץ ברנשטיין, מנהיג מפלגת הציונים הכלליים ב'. אמר: "יש תחבורה שצריכים לקיימה בכל מחיר, כמו ירושלים. לדעתי הגיע הזמן לפנות נקודות מרוחקות ומנותקות שאנחנו מקריבים למענן את מיטב החומר האנושי שלנו וכלי-הרכב, בלי כל ביטחון שנוכל להחזיקן."6 

 

המטה-הכללי סבל מ"משבר הרמטכ"ל". ראש אגף המבצעים, יגאל ידין, תפקד כרמטכ"ל בפועל, בסיועו של ישראל גלילי, ויחידות השדה מילאו את ההוראות ואף יזמו מבצעים, אבל בתחומים האחרים חרקה המכונה הצבאית. אגף האפסנאות (בפיקוד יוסף אבידר), שטיפל גם בעניינים אזרחיים – כגון אספקת מזון לירושלים – לא סיפק את כל צורכי היחידות הקרביות: אגף ההדרכה (בפיקוד אליהו בן-חור), שהתרחב מאוד לא קיבל די אמצעים וסיוע מהאגפים האחרים; אגף כוח-האדם (בפיקוד משה צדוק) עדיין לא גייס את רוב משוחררי הצבא הבריטי, ומספר הטירונים שגויסו לא היה מספיק. ראשי האגפים נפגשו, לפי דרישתם, עם בן-גוריון בביתו, בשדרות הקרן הקיימת (היום בן-גוריון) בתל אביב, ביום ד', 31 במארס, לדיון בליקויי עבודת המטכ"ל.7

 

 

2. "עלינו להציל את ירושלים"

 

בפגישה זאת נכחו הרמ"א ישראל גלילי; המיועד לרמטכ"ל, יוחנן רטנר; סגן הרמטכ"ל צבי איילון; ארבעת ראשי האגפים – ידין (מבצעים), בן-חור (הדרכה), אבידר (אפסנאות) וצדוק (כוח אדם) – וכן היועץ הצבאי של בן-גוריון, יצחק שדה; ראש הש"י, איסר בארי, ועוזריו האזרחיים של בן- גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר ויוסף יזרעאלי. כל אחד התכונן לספר על צרותיו. בן-גוריון, שכבר ידע על כישלון שיירת חולדה, קיבל מירושלים דיווחים על מצב האספקה וירידת המורל, והחליט להקדיש את הדיון לירושלים. 

 

אחרי דברי הפתיחה של בן-גוריון, סקר יגאל ידין את המצב בחזית ואמר שאין לשלוח לקרבות יחידות קטנות; שאי-אפשר להגן על המשלטים מבלי להשתלט על מרחבים רצופים, ושקטע הדרך שבין חולדה לשער-הגיא עלול להישמט מידי היהודים. למטכ"ל אין עתודה מבצעית, אמר ידין, וקשה לגייס לעתודה כזאת אנשים מן היחידות הלוחמות בחזיתות. 

 

הדברים שאתם רוצים לומר חשובים, אמר בן-גוריון לראשי האגפים, אבל אם תיפול ירושלים תהיה זאת מכת-מוות ליישוב העברי, והערבים יודעים זאת. עלינו להציל את ירושלים. לגייס אלף וחמש מאות אנשים מכל הארץ. לפרוץ את הדרך. להבטיח את מעבר השיירות. 

 

מצבה של ירושלים אינו קשה כל-כך, טען ידין. אסור לסכן את החזיתות האחרות. הדיווחים הנרגשים של דב יוסף ודוד שאלתיאל השפיעו על בן-גוריון, לכן הוא מגזים. בן-גוריון עמד על דעתו. ידין ביקש שהות להתייעץ עם עוזריו. ב"בית האדום" (במרחק דקות מעטות מבית בן-גוריון) הורה ידין לעוזריו, משה בר-תקווה וישראל בר, ולראש מחלקת המודיעין שלו, עזרא עומר, לתכנן את מבצע פריצת הדרך לירושלים, וחזר לבית בן-גוריון לישיבה, שקולות נכאים נשמעו בה. רטנר דיבר על אפשרות פינוי יישובים לשם חיסכון בכוח אדם, והטיל ספק באפשרות פריצת הדרך לירושלים. ידין הציע לגייס למבצע פריצת הדרך חמש מאות איש. "מדוע לא חמשת אלפים?" שאל בן-גוריון. 

 

ידין: "מפני שאין די נשק. אין די מפקדים ואין די לוחמים. לא ניקח מהיישובים את כל הלוחמים והנשק." 

 

בן-גוריון: "ניקח מהיישובים גם לוחמים, גם נשק וגם מרגמות. השאלה הבוערת היא המלחמה על ירושלים. והכוח שאתה מכין אינו מספיק. אם תיפול ירושלים, כל השאר לא חשוב." 

 

ידין: "אינני מסכים שאדם שלא ראה מרגמה בפעולה, שאינו יודע כמה מרגמות יש ואיפה נוח להשתמש בהן, ייתן הוראה לשלוח מרגמות."8 

 

ידין העיד: "החלטתו גרמה לנו ממש לתדהמה. הוא קרא מיד למפקדי המחוזות9 של ה"הגנה"... ואמר לכל אחד מהם: אני רוצה שתנו 200 רובים מכאן, 300 רובים משם. כך וכך מקלעים ממקום אחר. תוציאו מהסליקים, תקחו מהיישובים..." גם הם היו המומחים. בעבר לא היו רגילים שהמטה הכללי או המיפקדה הארצית מתערבים יותר מדי בענייני הנשק... בן-גוריון אמר: "זה המיבצע. בלי זה אין ירושלים. כל מה שפה הוחלט – תעשו. אני נותן את כל הגיבוי וההסכמות. הייתי אומר שזו אחת ההחלטות שהייתה בעלת משמעות היסטורית. זו הייתה ההתערבות הבן גוריונית החיובית ביותר, המכרעת ביותר, בתקופת פרה-המדינה".10 

 

יגאל ידין לא הגזים בחשיבות ההיסטורית של התערבות בן-גוריון, אך גם לא דייק. עד המפגשים שלי (א.מ.) עם בן-גוריון, בשנות השמונים של המאה העשרים, הוא לא היה מודע לדיווחי השקר של מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח לישראל גלילי, על סיבות כישלון שיירת חולדה, ועל הסיבה שהדרך לירושלים הייתה חסומה. מכאן, שבן גוריון פעל על סמך "פייק ניוז", ולכך יש משמעות רבה בהבנת האופן שבו התנהלה המלחמה. 

 

גם המועמד לרמטכ"ל, יוחנן רטנר, שנכח בישיבה בביתו של בן-גוריון, אך כידין, לא ידע דבר על מהלכי טבנקין, כתב בזיכרונותיו: "במעשה זה נתן בן-גוריון דחיפה שהשפיעה על כל ההתפתחויות בחודשים הבאים. יש שאני מהרהר כי התה זו 'שעתו היפה'"11. אך בוודאי שלא הייתה זו שעתם היפה של המועמד לרמטכ"ל והרמטכ"ל בפועל, שקיבלו החלטות מבלי לדעת את העובדות בשדות הקרב. אומנם הם נמצאו בחברה טובה, לא רק בכל מלחמות ישראל, אלא בכל המלחמות בהיסטוריה. על עדויות כאלה מסתמכים ההיסטוריונים, ויוצרים תרבות צבאית מיתולוגית.

 

3. "התכנית"

 

 בו בלילה נפגש בן-גוריון עם רוב אנשי המטכ"ל ב"בית האדום", ותכנן איתם את המבצע כל הלילה.12 ושאל: "מי יכין את הכוח למבצע?" מבטו נח על אליהו בן-חור, שלא היה ממקורביו (בן-חור אמר לו פעם: "אני חבר מפלגת-ה"הגנה", לא חבר מפלגת-בן-גוריון"). "מה דעתך להיות קצין-מנהלה?" שאל אותו. 

"למה לא?" השיב בן-חור בשאלה והתעלם מקריצות-העיניים ומתנועות-הידיים של חבריו, שסברו כי מוטב לו להשהות את תשובתו. בן-חור יצא מהחדר, ומיד התחיל בהכנת המערכת הלוגיסטית של המבצע, והטיל על ראשי האגפים ועוזריהם משימות, לגייס מכוניות, נשק וציוד, מזון ואספקה.13 ידין הציע שם למבצע – "נחשון" (על שם נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון לים סוף).14 הוצע שמפקד המבצע יהיה, יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח. אלון הוא מפקד-השדה המוכשר ביותר והבכיר ביותר, ואינו מרותק לגזרה מסוימת, הסביר ידין, והוא יביא למבצע יחידות וציוד מהפלמ"ח. אלון שהה אז בגוש-עציון, וידין שלח אליו פקודה: "אתה מתמנה למפקד פעולת 'נחשון'."15 

מתכנני המבצע" ניסחו את מטרותיו: "א) להעביר שיירה ולהבטיח את שלומה: ב) לפתוח את הדרך לירושלים על-ידי פעולות תוקפניות נגד בסיסי אויב על-מנת להעביר שיירות נוספות.'"16בסביבות לטרון חנו צבא וכוח משטרה בריטיים, לכן לא היה אפשר להשתלט על הקטע החיוני הזה. אך המתכננים הניחו שנוכחות הבריטים תרתיע את הערבים מפגיעה בשיירות בקטע הזה. הם חילקו את המבצע לשתי גזרות: המערבית, מחולדה עד לטרון, והמזרחית, משער-הגיא עד קריית ענבים. קטע קריית ענבים- ירושלים לא נכלל במבצע, אף שהכפרים הערביים, קסטל, קולוניה ודיר יאסין, שלטו על הכביש בקטע הזה, ואף שחטיבת "עציוני" – שהקטע היה בתחום אחריותה – נחשבה ליעילה פחות. רוב משימות התקיפה תוכננו נגד מחנה הצבא שבוואדי צראר, ונגד הכפרים חולדה הערבית ודיר-מוחסין, שבקטע חולדה-לטרון, ורוב משימות האבטחה ותפיסת המשלטים והמזקפים תוכננו לקטע שבין שער-הגיא לקריית ענבים. לקטע לטרון-שער הגיא לא הוקצו כוחות ומשימות, על-אף נוכחותו של הכפר הגדול דיר-איוב, שממנו יצאו חוליות הפיגוע בשיירות. גם לכיבוש הכפרים סריס (בסופו של שער-הגיא), קסטל וקולוניה – ששלטו על הדרך – לא הוקצו כוחות. את המחדלים הללו אפשר לייחס לאי-הבנתם של המתכננים את כל מרכיבי מלחמת-הדרכים: למודיעין לקוי, לדיווח לא אמין על פרטי כישלונות השיירות, להגזמה בהערכת הכוח הערבי, ולרתיעה מפני כיבוש כפרים ערביים (ב-4 באפריל החליט המטה הכללי: "ידין יורה למבצעי הפעולה, להשתדל, עד כמה שהדבר אפשרי, להיאחז בקרבת הכפרים ולא לכבשם. (רק) באין אפשרות אחרת, לכובשם").17 

הוחלט שהפלמ"ח יפריש למבצע את כל אנשיו החונים בחולדה ובקריית ענבים, ועוד מאה וחמישים איש; אגף כוח-אדם ישלח מאתיים חניכי קורסים; חטיבת "גבעתי" תקצה שתי פלוגות; חטיבת "אלכסנדרוני" פלוגה אחת; וחטיבת "קרייתי" פלוגה אחת. בסך-הכול ישתתפו במבצע אלף ארבע מאות וארבעים לוחמים בשלושה גדודים. גדוד בפיקוד חיים לסקוב (מפקד קורס הקצינים בנתניה) יפעל בגזרה שבין חולדה ללטרון; גדוד בפיקוד יוסף טבנקין (מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח); יפעל בגזרה שבין קריית ענבים לשער-הגיא; גדוד בפיקוד אלדד אוורבוך (מפקד גדוד 54 של "גבעתי") יהיה בעתודה. לקצין-המבצעים של "נחשון" מונה משה בר-תקווה; לקצין-המודיעין מונה זרובבל ארבל; לאחראי לשיירה, מישאל שחם; לקצין-המנהלה הראשי, אליהו בן-חור; לקצין-האפסנאות מונה אפרים בן-ארצי (סגנו של יוסף אבידר), למרות התנגדות בן-חור.18 

____________________ 

בשבוע הבא: חילוקי דעות על תוכנית "מבצע נחשון" לפרץ את דרך לירושלים; מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח יוסף טבנקין מציע להרוס את כל הכרים הערביים בדרך לירושלים ולגרש את תושביהם; מינוי מחליף למפקד המבצע שנתקע בבוץ בגוש-עציון; גיוס נשק מכל היחידות והיישובים עבור "מבצע נחשון"; היסטריה בפיקוד העליון בגלל מחסור בנשק ודרישה לשלוח נשק במטוסים מאירופה.

 

 

הערות

  

 1. יוסף קליר, ממנדט למדינה, הוצאת ראובן מס, 1952, עמ' 62-61 
2. ת"מ 317, הסוכנות היהודית בארץ-ישראל אל מ. שרתוק (נו-יורק), ירושלים, 25 במארס 1948; ת"מ 323, ח. ברמן, ו. איתן, ל, כהן וא. ששון אל מ. שרתוק (ניו-יורק), ירושלים, 28 במארס 1948; ת"מ 327, מ. שרתוק אל ר. זסלני, מניו-יורק, 29 במארס 1948. 
3. א"צ. חיים סלומון לדב יוסף, 29 במארס 1948. 
4. ישראל בר. "קרבות לטרון" (שרטוטים ראשונים מתוך ספר על תולדות מלחמת הקוממיות (מערכות, נובמבר 1955. 
5. יצחק לוי, תשעה קבין, מערכות, 1986, עמ' 138. יצחק לוי כתב אומנם על קרב שיירת חולדה, אך לא הזכיר את העובדה שההחלטה לצאת למבצע נחשון התקבלה בעקבות דיווחי שקר על ארועי הקרב, מפי המג"ד יוסף טבנקין לישראל גלילי, וממנו לבן גוריון. 
6. אצ"מ 25/9347 5, פרוטוקול מדיני ועד-הביטחון 30 במארס 1948. 
7. יוסף אבידר, בדרך לצה"ל, עמ' 280; ראיונות עם יוסף אבידר ואליהו בן-חור. 
8. יומן דב"ג, 31 במארס 1948; דוד בן-גוריון, "המאמץ העליון", מערכות, נ"ו, אפריל 1949, עמ' 108-107; דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת ב' עמ' 76; מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון עמ' 695-694; "ישראל גלילי "העזת נחשון", מערכות, נ"ה אפריל 1949, עמ' 110-108; יוחנן רטנר, חיי ואני עמ' 370: יוסף אבידר שם, עמ' 280; ראיונות עם יגאל ידין, משה בר-תקווה, אליהו בן-חור ויוסף אבידר. 
9. הכוונה למפקדי החטיבות. 
10. יואב גלבר, גרעין לצבא סדיר, יד בן צבי, 1986, עמ' 109; ראיונות עם יגאל ידין ועם ישראל גלילי. 
11. יוחנן רטנר, "חיי ואני", הוצאת שוקן, 1978, עמ' 370. 
12. רטנר, שם. 
13. ראיונות עם אליהו בן חור. 
14. ראיונות עם יגאל ידין. 
15. א"צ, אגם/מטכ"ל 1 באפריל 1948; ראיון עם יגאל ידין. 
16. א"צ מאת מטה חיל-נחשון, הוראות מבצע, אפריל 1948. 
17. א"צ, ישיבה עם מנהלי האגפים, 4 באפריל 1948. 
18. א"צ, אגם/מטכ"ל 1 באפריל 1948; סדרת ראיונות עם אליהו בן-חור.

 

 

הרקלייטוס "האפל"