العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

צה"ל הוא תנועת הנוער
 

1. "הערבים יכולים לקחת את תל אביב"

 

בעניין הכשרת מפקדים לארגון ה"הגנה", דעתו של המתנדב האמריקני, הקולונל דוד מרכוס, הייתה שונה מזו של מפקד קורס הקצינים הראשון, חיים לסקוב. הוא טען שחולשת ה"הגנה" היא המחסור במפקדים בינוניים ובכירים בעלי ידע וניסיון. ישראל גלילי, שדעתו הייתה כדעת מרכוס, אמר לחברי ועד-הביטחון, כבר באוקטובר 1947: "הקורס הגבוה ביותר שלנו הוא של מפקדי-מחלקות. יש בעיות הכנת קאדרים. לא הצלחנו לפתוח בית-ספר גבוה יותר, ויש רגשי נחיתות".1 

"בית-ספר גבוה יותר" לא הוקם, ובית-הספר לקצינים הוקם בקשיים. המטכ"ל ואגף ההדרכה לא יכלו, וגם לא היה להם פנאי, להכשיר מפקדים בינוניים ובכירים ולהעשיר את ידיעותיהם של האנשים שמילאו תפקידים אלה. מקבלי ההחלטות, רובם מנהיגים פוליטיים ועסקנים, ראו במפקדים הבכירים שליחים של מפלגות בתוך הצבא, שאמורים גם לפקד על מערכות ועל קרבות. מרכוס אמר (זמן קצר אחרי שהגיע ארצה) לבן-גוריון: "אילו הייתה לערבים תוכנית מבצעים הגונה, ואילו יכלו לתקוף מחר, בכל כוחם... היה בכוחם לקחת את תל אביב תוך עשרה ימים. אם להעמיד רק כוח מול כוח, במצב הנוכחי פירוש הדבר שהם יוכלו לשטוף אתכם, לכתר את הנגב, לכבוש יישובים בגליל, אולי אף להסתער עד החוף שבסביבות נתניה. כך הייתי אני מפעיל את עיקר כוחותיי אילו הייתי במקומם. אשר לירושלים, הם יכולים לחנוק אותה... ה"הגנה" היא כוח מחתרתי, מפני כשהבריטים שלטו בארץ, לא היה מנוס מזה. תפקידה העיקרי, עד כה, היה להגן על היישובים ולבצע פעולות-תגמול פה ושם, כדי להקיז דם מחוטמם של הערבים כשיצאו מגדרם יותר מדי. משום כך היא אורגנה – בצדק – כגוף של לוחמים בלתי-סדירים, הפועלים ביחידות קטנות, פלוגות, מחלקות, אפילו כיתות של שישה או שמונה אנשים... ברגע שהבריטים יסתלקו, באביב, יתקיפו אותנו, בכל הגבולות, צבאות מקצועיים חדשים, מצוידים ציוד כבד, עדיפים במספר ומאורגנים לפעולות בקנה-מידה גדול. הם אומנו, על-ידי קצינים בריטים וצרפתים, לא לפגוע פגיעה חטופה בכפר אחד או שניים אלא להסתער, במתקפה מתואמת, לאורך חזית שאורכה אולי מאה מייל... לכתר אזורים שלמים, לבודד כוחות אויב. איך נעמוד מול איום מעין זה? נריץ פלוגות של אנשי-ה"הגנה" הלוך ושוב לאורך החזית, כדי שתיכנסנה לכל חור? זה בלתי-אפשרי! " 

השיחה הזאת הובילה את בן-גוריון למסקנה שיש להקים עוצבות יהודיות חזקות וללמד את הקצינים אסטרטגיה, לוגיסטיקה ומבצעים משולבים. "אני זקוקים למבנה של מטה, אחר-כך באים האספקה, הקשר והמילואים." הביוגרף של מרכוס כתב שבסוף השיחה ההיא תפס בן-גוריון בזרוע איש-שיחו ושאל: "תוכל לסייע לנו לחשל צבא?" 

"הרי אתה יודע שבאתי הנה רק לצורך המלאכה (הזאת)," ענה מרכוס. "אינני יכול להבטיח שום דבר, אך אני יכול להזיז את העניינים."2

 

 

2. "שיתוף פעולה"

 

בתחילת מארס, אחרי שסייר בכל החזיתות, הציע מרכוס לבן-גוריון לארגן קורס למפקדי- גדודים, שיימשך חודש ימים, ושלחניכיו ייבחרו חמישים קצינים בעלי כישורים מתאימים, מפקדי פלוגות וסגני מפקדי גדודים. יעקב דורי ויגאל ידין טענו שאי-אפשר להוציא כל-כך הרבה מפקדים מהחזית, וידין הציע שמרכוס יבקר ביחידות וידריך את הקצינים, ואחר-כך ישתלמו חניכיו במרוכז במשך שבועיים.3 מרכוס כתב אפוא חוברות השתלמות לקצינים בכירים, ממפקדי-פלוגות ומעלה. בתחילה כתב את הטיוטות, באנגלית, בחדרו שבמלון "גת-רימון", ואחר-כך בחדר שהוקצה לו בבניין הפיקוד העליון, "בבית האדום", בתל אביב. אסתר בכרך, פקידה בבנק "אנגלו פלשתינה"(בנק לאומי), הדפיסה את הטיוטות לקראת תרגומן לעברית. אחר-כך החליפה אותה רינה ברוזה, מזכירתו האישית של מרכוס. בסיועה כתב מרכוס חוברות הדרכה אחדות.4 

הרי הפִּסקה הראשונה בחוברת הראשונה, שהוקדשה לקציני המטה: "המפקד אחראי בפני הגבוה ממנו בדרגה, על כל מה שיחידתו ביצעה או לא ביצעה. המפקד אינו רשאי להאשים את אנשי מטהו או (את) מפקדים נמוכים ממנו בדרגה. פקודות מיחידה גבוהה לנמוכה יותר יוצאו על-ידי המפקד הגבוה לנמוך. אם אין באפשרות למפקד הנמוך למלא את הפקודות, עליו להודיע זאת למפקד הגבוה. במקרה שאין באפשרות למפקד הנמוך למלא את הפקודות, עליו להודיע זאת למפקד הגבוה. במקרה שאין באפשרות המפקד הנמוך להודיע זאת למפקדו, עליו לפעול לפי מיטב שיפוטו ובהתאם לקו מפקדו, ולהודיע, באפשרות הראשונה, על הפעולה שנקט." 

בחוברת הרביעית, שנועדה למפקדי-פלוגות ולבכירים מהם, לימד מרכוס את תורת ההתקפה וה"הגנה". בפתח החוברת נמנו עקרונות המלחמה: ניידות; רוח תוקפנית; ביטחון; חיסכון בכוחות; הפתעה; ריכוז; שיתוף-פעולה.5 נושא החוברת החמישית, האחרונה, היה "טנקים והשימוש בהם." ל"הגנה" לא היה אז אפילו טנק אחד. 

מרכוס לא הקים את בית-הספר למפקדי-גדודים, ותוכנית ההשתלמות בכתב והקורסים המרוכזים, נגנזה, מפני שהמלחמה גברה, והמפקדים הבכירים ב"הגנה" האמינו שהם מכירים את תנאי הזירה יותר מכל מומחה צבאי. מרכוס קיבל תפקיד פיקודי. כמו בכל צבא, גם ב"הגנה" הייתה לפיקוד המבצעי יותר יוקרה מאשר לתפקידי ההדרכה. מרכוס נהרג ביום הראשון של ההפוגה הראשונה, ב-11 ביוני 1948. חייל צה"ל ירה בו בשוגג.6 חודש אחרי מותו הדפיס אגף-ההדרכה את החוברות שלו והפיצן לקצינים בכירים. הייתה זאת מחווה לזכרו, יותר מאשר תרומה להעלאת מקצועיותם של המפקדים הבכירים.7

 

3. רוחה של תנועת הנוער

 

 קורס מפקדי-המחלקות היה, כאמור, המוסד היחיד שהכשיר קצינים לצבא העברי. זאת הייתה אחת מההחלטות השגויות במלחמת העצמאות, שנמצאו להן הנמקות רבות. ארחיב את הדיבור בנושא זה. 

הצבא הוא המבטיח את קיומה של המדינה, ותפקידו של הקצין בצבא דומה לזה של הרופא במערכת הבריאות, של המהנדס במערכת הייצור, ושל עורך-הדין במערכת המשפטית. כדי למלא את תפקירו על הצד הטוב ביותר על הקצין להכיר כמה וכמה דיסציפלינות מדעיות, ולכאורה על מדינות להתייחס להכשרת קצינים, כפי שהן מתייחסות להכשרת רופאים, מהנדסים ועורכי-דין. לא זה היחס למעשה. "היום איש אינו חולק על כך שהעוסקים במקצועות הרפואה, המשפטים, הפסיכולוגיה וההנדסה, חייבים להיות בעלי השכלה אקדמית שנרכשה בלימודים מסודרים ושיטתיים", כתב פרופ' שאול פטאי. "השכלה דומה נדרשת גם מרופא צבאי, ממשפטן צבאי, מפסיכולוג צבאי וממהנדס צבאי... מפקד בצבא, כבר מראשית דרכו, צריך להשתמש בשילוב מורכב ומסובך של כמה מקצועות, ולא רק במקצוע מוגדר אחד. למפקד דרוש חינוך המקנה ידע והבנת תופעות, כדי שיתמצא במערך המסובך והמורכב שבו הוא חי ופועל."8 

עד התקופה המודרנית באו רוב הקצינים מהאצולה – שכבת השלטון, שסימן ההיכר שלה היה העיסוק בארגון צבאות ובמלחמות. בן אצילים נולד להיות קצין, והתחנך כשוליית קצינים: ליווה את אביו לשדות הקרב, קיבל אימונים צבאיים, למד בבתי-ספר ששמו דגש על מקצועות צבאיים, ושמע בביתו שיחות על בעיות צבאיות. לשניים מן המצביאים הגדולים בהיסטוריה, יהושע בן-נון ואלכסנדר מוקדון, היו "מורים פרטיים" מעולים: יהושע למד מפיו של משה, ואלכסנדר מפי אריסטו. הם לא לימדו אותם לפקד על מחלקה או פלוגה, לרכוב על סוס ולירות בקשת, וגם לא לימדו אותם לפקד על שלושים איש בתנועה ובירי; הם לימדו אותם מהי מלחמה, מהו צבא, מה הן מטרות לאומיות, איך להפעיל בני-אדם ואיך לטפל באויב. 

בימינו, מחליפות אקדמיות צבאיות את תהליך החניכות. המפורסמת ביותר היא האקדמיה האמריקנית של צבא היבשה בווסט-פוינט. הצוערים מתקבלים לאקדמיה זו בגיל שש-עשרה/שבע-עשרה, אחרי מיון קפדני, לומדים בה ארבע שנים, ומקבלים תואר אקדמי ראשון במדעים ודרגת קצונה. אחרי הסמכתם הם מוצבים לתפקידי קצונה בצבא. 

לשיטה שהתחיל בה חיים לסקוב, והנהוגה בצה"ל עד היום, אין אח ורע בצבא סדיר כלשהו. היא דומה יותר לנוהגי צבאות מחתרתיים, חצי-סדירים ומיליציוניים. בארגונים מהסוג הזה, ההיבטים האידיאולוגיים, הדוקטרינריים והמוראליים, חשובים יותר מההיבטים המקצועיים והאינטלקטואליים. ב-1946 לא היה מפקד בפלמ"ח זקוק לאקדמיה צבאית כדי לפקד על פיצוץ גשר אלנבי או על חבלה בתחנת מכ"ם בריטית על הכרמל. הוא היה זקוק להכשרה קצרה בטופוגרפיה, בסיירות, בהתמצאות בשטח ובהפעלת מחלקה, וזו אומנם ההכשרה שקיבל, על-פי רוב בלי תוספת של ניסיון בקרב ממש. 

הרי קטע מראיון-דיוקן פיוטי-למחצה, שכתב על יגאל אלון המשורר, שלמה טנאי, בעיתון הארץ, ב-23 ביולי 1948: "והרי יש צורך באיזה בית-ספר צבאי כדי לנהל את המלחמות הקשות והנועזות ביותר בעולם, וארץ-ישראל הייתה בית-הספר הזה. ובית-ספר מיוחד במינו, טוב מכל הקתדרות המאובקות. קורס מ"כים, קורס מ"מים, ניסיון וידיעה בשטח, הכרת השכנים... התאמת הכוח לצרכים ולאפשרויות, הינה הסטנדרט הארץ-הישראלי. הרעיון, צבא העבודה, הפלמ"ח, יכול לשמש מסגרת לכל הצבא העברי." 

מאיר פעיל, שהיה פעיל מאוד במערכת ההדרכה של הפלמ"ח וה"הגנה", ושפיקד על בית-הספר לקצינים של צה"ל מ-1964 עד סוף 1966, אמר ב-1988 למראיינים מירחון קציני צה"ל "סקירה חודשית": "מה שלימדתי בצה"ל מקורו במה שלמדתי ולימדתי בפלמ"ח עצמו, בדוקטרינות הפיקודיות של הפלמ"ח." שני מראייניו סיכמו: "מאיר פעיל שאף לטפח דמות מפקד המשלבת את המשמעת צבאית הקפדנית ואת כושר-הביצוע, עם רוחה של תנועת-הנוער".9

 

4. קצין שליח 

 

כך צמח המושג קצין-שליח, בניגוד לקצין המקצועי הקרייריסטי. קצין זה אינו שליח לצבא ואינו שליח של הצבא. הוא שליח של הקיבוץ, של התנועה, של האומה. ואכן, קצינים בכירים לא מעטים סיפרו לעיתונאים שהם לא רצו בקריירה צבאית, שחיי הצבא מעולם לא קסמו להם ושלפיקוד בצה"ל נקלעו כמעט באקראי. על-פי המודל של שאול המלך קיבלו קצינים אלה את דין התנועה והאומה. תת-אלוף (מיל.) אביגדור קהלני אמר, בראיון רדיופוני, שאת החלטתו להישאר בצה"ל קיבל סמוך למועד שחרורו. קצינים אחדים נסעו אז לחו"ל להשתלמות, וגם הוא רצה לנסוע. התגלגלו הדברים, וקהלני היה לאחד הקצינים הבכירים שהשפיעו מאוד על צה"ל. הוא קיבל את עיטור המופת במלחמת ששת הימים ואת עיטור הגבורה במלחמת יום הכיפורים, פיקד על החלק הקשה של "קרב עמק הבכא" בשלב המכריע שלו (ב-9 באוקטובר 1973), פיקד על אוגדה בתחילת מלחמת לבנון, והיה מפקד בית-הספר לפיקוד ומטה וסגן ראש מפקדת כוחות השדה של צה"ל. 

את רוב הידע הצבאי שלהם רכשו קהלני ועמיתיו מניסיונם במלחמות ובחיי היום-יום בצבא. לכן רבים מהם "מגלים את אמריקה" בכל תפקיד ובכל מלחמה, וכמה מהם מתייחסים אל עצמם כאל גאונים צבאיים. אביגדור קהלני, אחד הקצינים הבכירים המעולים בצה"ל, ודאי היה מצליח עוד יותר בתפקידיו, ואולי היה חוסך אכזבות מעצמו בסוף הקריירה שלו, אילו הייתה לו תשתית יותר רחבה של השכלה וידע צבאי. 

כתוצאה מהכשרת-קצינים זאת, במלחמת העצמאות ואחריה, קיים בצה"ל סגנון הפיקוד ההדוק, ולא סגנון הפיקוד המשימתי. הידע הצבאי של הקצינים, בכל הדרגות, אינו מכשיר אותם לתכנן את הפעולות ולהיות עצמאיים בפיקוד עליהן. המפקדים הבכירים של צה"ל ממשיכים את מסורת ה"הגנה" ומפקדיה, בתכנון ובביצוע. הם אינם מטילים משימות על מפקדים זוטרים מהם, ואינם משאירים להם חופש יוזמה וחופש פעולה. זאת אחת מסיבות צמיחתה של תרבות "הראש הקטן" בצה"ל. המפקדים היותר בכירים, שאין עליהם פיקוח, גם הם אינם מקצועיים באמת, לכן רוב התכנונים לקויים, ובפעולות של צה"ל אין די פיקוד ושליטה.

לימוד במהלך ביצוע הוא שיטה בזבזנית, בייחוד במלחמה. תוצאותיה הלימודיות פגומות, ותוצאותיה בשדות-הקרב הן אסון. בימי מלחמת העצמאות למדו מפקדי-פלוגות ומפקדי-גדודים לבצע את תפקידיהם תוך-כדי קרבות. למשל, מפקד גדוד 53 של חטיבת "גבעתי", יצחק פונדק, ומפקדי הפלוגות שלו למדו לפקד על יחידותיהם במהלך "מבצע יהושע", ואכן, משימות המבצע הזה לא הושגו.10 הלקחים שפונדק הפיק לא היו מלאים, מפני שהוא לא למד לתחקר קרבות ולהפיק לקחים, ומפני שאין אדם מפיק לקחים מתפקודו שלו-עצמו. בסוף מארס 1948 למד מפקד "חזית הקו" (הדרך בין ירושלים לתל אביב), יצחק רבין לפקד, על הכוח החטיבתי שלו תוך-כדי קרב. גם מפקדי גדודים למדו לפקד על גדודיהם תוך-כדי קרב (בן עמי פחטר בקרב שיירת יחיעם, צבי זמיר בקרב שיירת נבי דניאל, שאול יפה ויוסף טבנקין בקרב שיירת חולדה), וזאת הייתה אחת מסיבות המשבר במלחמת הדרכים – לנסיגה של ארה"ב מתמיכתה בהקמתה מדינה ולהדחתו של יצחק רבין. 

תרבות צבאית כזאת אינה מניבה תוצאות חיוביות, גם אם בניה נוחלים ניצחונות בשדה הקרב ומסכלים את כוונות האויב. מחיר הניצחון גבוה מאוד, ורבות מהמשימות אינן מתבצעות. זה אחד ההסברים לליקויים בתפקוד ה"הגנה" וצה"ל, במלחמת העצמאות ובמלחמות ישראל, עד מלחמת לבנון השנייה ומבצע צוק איתן. 
_______________________ 

בשבוע הבא: שישה ימים לא הגיעה אספקה לירושלים ויצרה שם בהלה וסכנת התמוטטות; דיווחי השקר של מפקד הגדוד הרביעי יוסף טבנקין לישראל גלילי על ארעי שיירת חולדה, ודיווחו של גלילי לבן גוריון הביאו את בן-גוריו להחלטה לשנות את האסטרטגיה של דחית הכרעה ולצאת למהלך הכרעה בדרך לירושלים.

 

הערות

 

  1. אצ"מ 25/9342 5. פרוטוקול מישיבת ועד הביטחון, 19 באוקטובר 1947 . ליקוי זה עצמו, שעליו הצביע מרכוס ב-1948 קיים בצה"ל עד כתיבת שורות אלה. 
2. טד ברקמן, האלוף, עמ' 29-19. 
3. יומן דב"ג, 7,3,2 במארס 1948. 
4. טד ברקמן, האלוף, עמ' 98-94. 
5. בכל מלחמות ישראל עד כתיבת שורות אלה לא התבצע שיתוף פעולה בין החילות ובין הזרועות בשדות הקרב. 
6. נשמעו טענות שהוא נרצח בכוונה, אך לטענות אלה לא נמצא ביסוס. 
7. א"מ. הרצאות למפקדים מאת מיכאל מרכוס (מיקי סטון) מטכ"ל/אה"ד. אנשי אגף ההדרכה לא שמו לב לכך ששמו הפרטי של מרכוס היה לא מיכאל, אלא דוד. שמו המחתרתי "מיקי סטון", לא נגזר משמו האמיתי. את חוברות ההדרכה קיבלתי מראש אגף ההדרכה במטכ"ל דאז, האלוף אליהו בן חור. 
8. שאול פטאי, "תוכנית הכשרה לקצין" "מערכות", מארס-אפריל 1984. 
9. ראיון עם מאיר פעיל, ראיינו חיים לפיד וחגי בן-צבי. "פרק בתולדות בית הספר לקצינים – דפי הכשרה כביטוי לתפישת עולם", סקירה חודשית. 1 באפריל 1988. 
10. התקפה על הכפר הערבי סלמה, הגובל עם שכונת התקווה מדרום-מזרח לתל אביב ב-31 בדצמבר 1947. בעת כתיבת שורות אלה השכונה כפר שלם.

 

 

הרקלייטוס "האפל"