العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

בניין הכוח לצליחה

 

 

1. היסטוריה

 

פיתוח אמצעי הגישור בצה"ל החל כבר בשנת 1967, מיד אחרי תום מלחמת ששת הימים, והיה באחריות חיל ההנדסה. הדבר הסתבך כאשר צץ הרעיון של גשר הגלילים, שאימץ והוביל חיל השריון, והנהיג אישית – אלוף ישראל טל, ראש אג"ם במטכ"ל. (1) 

כמובן, היו מאבק על המשאבים המצומצמים ומאבקי יוקרה. הפרויקטים של חיל ההנדסה היו בסכנה. לו נסגרו, צה"ל היה מגיע למלחמה בלי דוברות ובלי תמסחים, במלים אחרות – בלי יכולת לצלוח את התעלה. את המצב הציל תת-אלוף יצחק בן-דב, קצין ההנדסה הראשי (קהנ"ר) החדש, שטיפח במרץ ובכישרון מינהלי את הפרויקטים ה"מאוימים". בין היתר, נוצר מצב של "תן-וקח": חיל ההנדסה סיפק ציון גבוה לגשר הגלילים (וטל ולסקוב קיבלו את פרס ביטחון ישראל על פיתוחו), וקיבל בתמורה אפשרות להמשיך בפיתוחיו. 

צה"ל פעל והצטייד לאור הערכה אסטרטגית, כי עד שנת 1975 לא צפויה מלחמה של ממש. אולם, בתחילת 1973 התקבלו "התרעות" מסוימות, והעבודות הוחשו; ובמיוחד – אחרי גל שני של התרעות בחודשים אפריל-מאי. למעשה, הוחל בייצור אמצעי הגישור והצליחה כשפיתוח הפרויקטים טרם הסתיים, תוך ביטחון, שהתיקונים יבואו בזמן, וניתן יהיה לשדרג גם את הכלים, שכבר נבנו. 

עקרונית, החישוב היה נכון, אך מעשית לא הספיקו לפתח, לייצר ולהרכיב את כל הנדרש עד פרוץ המלחמה באוקטובר. די אם נזכיר, שטרם פותחו יצולים נכונים לגרורי הדוברות וגם לא מַחברים, המאפשרים להניע את גשר הגלילים בחלקים קטנים יותר. 

בסופו של דבר מהלך הגישור הצליח, אך אסור שההצלחה הסופית תחסום את הביקורת ואת ידיעת האמת על תהליך הפיתוח.

 

2. צליחת הסער הישראלית - תו"ל וביצוע

 

בפברואר 1973 ערך צה"ל את התרגיל הנרחב "עוז". התרגיל דמיין את המלחמה במתכונת המקובלת על צה"ל: המצרים צלחו, ואוגדה 162 "נפנפה" אותם במחי-יד, ומיד ביצעה צליחת-סער לגדה המערבית. 

ברמה מעשית יותר, שימש התרגיל לכמה מטרות בבת-אחת, ונבדקה יכולתם של פיתוחים שונים ושל רעיונות ארגוניים ומבצעיים. את תעלת סואץ "הציג" בתרגיל מאגר רוּאֵיפה (באזור אבו עגילה). אולם, התנאים לא היו "תנאי אמת" מאחר שהמאגר צר, ולא היו בו זרימות מים. גם בתנאים האלה נפסלו כמה רעיונות (דוגמת הפיכת נגמ"ש לכלי אמפיבי). הפרויקטים שאושרו, הוחשו פיתוחם ובנייתם. 

כמו-כן, שימש תרגיל "עוז" כ"הצגה" לדרג המדיני, בעיקר לגלדה מאיר, ראש הממשלה. לפחות, מטרה זו הוכתרה בהצלחה מלאה: הדרג המדיני היה מרוצה כיוון שלא הבין את ההצגה, שהופקה למענו. 

ה"כוכב" ברואיפה היה, ללא ספק, גשר הגלילים. הוא הגיע בתנופה, נדחף, וחבר במהירות לצד האחר של המאגר. השרים לא הבינו "פרטים קטנים", וביניהם הגודל המוקטן של הגשר (חמישים מטר ולא מאתיים מטר, הנדרשים לגישור התעלה); מסלול קצר לגרירתו (שהוכשר בהשקעה גדולה של כלים הנדסיים, ולא אפיין את הדרכים אל התעלה); "כמעט תאונה" בזמן דחיפתו; והמסגרת הטקטית המיוחדת, שעליה הושתת המהלך. 

גשר-הפלא היה אמור לבצע בבת-אחת את כל שלושת שלבי הצליחה, כולל תפיסת ראש-גשר התחלתי. 

ליתר דיוק, הוצג תזמון מדויק של הצליחה ושל התקפת חיל האוויר. המטוסים שחררו את החימוש על המקום, שאליו כוּון הגשר, וכביכול השמידו את כל האויב בסביבה. ובאין אויב לא הייתה כל בעיה לייצב את ראש-הגשר בכוחות קלים. הרעיון היה "יצירתי", אולי, אך דרש סנכרון מושלם. אפילו בתרגיל נוצר פער מסוכן בין התקיפה האווירית להגעת הגשר. 

במלחמה האמִתית הסנכרונים היו הרבה יותר בעייתיים, שלא לדבר על יכולת בלתי-מבוטלת נ"מ של כוחות הקרקע של האויב (שלא באמצעות טילים נ"מ גדולים). ב"שטח" גשר הגלילים נכשל, אך הוא ניצח ב"ראשיהם" של אלה, שכעבור עשרה חודשים תכננו את מבצע הצליחה, ופיקדו עליו. (2)

 

 

 

3. התקווה לתפוס גשר מצרי

 

פיתוח אמצעי גישור הקדים את פיתוח תורת הלחימה (תו"ל) הישראלית לצליחה. במקרה הטוב הייתה התורה בשלבי מחשבה וגיבוש. עיקר המאמץ האינטלקטואלי הופנה לבחירת אתרי הצליחה, בהתאם למטרות הצליחה, ולהקצאת הכוחות, כשאלה ואלה טרם נקבעו סופית. לכוחות היה מושג קלוש אודות הדרישות, שהציגה להם הצליחה, וממילא לא התאמנו עליה, להוציא פלוגה או שתיים, שנועדו לגרור את גשר הגלילים. (3) 


ביום פתיחת המלחמה באזור התעלה היו כבר לצה"ל שני גשרי גלילים ושני גדודי דוברות. בחישוב פורמלי הם העניקו לצה"ל ארבעה גשרים, שאוחסנו "בזוגות" בסביבת שני אתרי הצליחה המתוכננים (באופן כללי). אולם, האתרים האלה היו מרוחקים זה מזה, ורק אחד מהם (ב"מצמד") היה מעשי בתנאים שנוצרו. הניסיון הנואש והמאוחר מדי להוביל אליו את גדוד הדוברות הסתיים בכישלון: נותרו שני גשרים; וכשגדוד הדוברות השני נתקע, נשארו גשר הגלילים והתקווה לתפוס גשר מצרי. 

המבצע לקח בחשבון שלושה גשרים בשני מסלולי צליחה. מסלול אחד היה "חצי קלאסי": הצנחנים בסירות-גומי בגל הראשון. מיד אחריהם שני גשרי הדוברות בגל השני. המסלול האחר הושתת על גשר הגלילים ועל תכונותיו המופלאות. הצנחנים היו אמורים לבוא לאורך התעלה בגדה המערבית, ולייצב את ראש-הגשר עבורו בשיטה ה"קלאסית". 

לכלים של שלב הביניים – דהיינו תמסחים – לא נקבע תפקיד מוגדר ועצמאי. הקסם של "מהפכה קונצפטואלית" שלט בבירור גם מעבר למגבלות המציאות, בכך היה צה"ל שונה מהצבא המצרי, שנצמד לסכימה ה"קלאסית", חשב על כל פרט, כפי יכולתו, ואימן את יחידותיו באימוני פרך. 

כמובן, לא הכל היה "חלק", כי "במלחמה כמו במלחמה", אך המצרים ביצעו צליחה מסודרת עם אבדות מזעריות. למצרים היה מידע מספיק, מפורט ונכון על היערכות צה"ל ועל צעדי תגובתו עם תחילת הצליחה, והם ניצלו היטב את כל חולשות צה"ל. 

לא כך היה בצד הישראלי, שבו שלטו אלתור ו"תקווה לטוב". מהלך הקרב ומהלך הגישור מתוארים בפרק אחר של הספר, וכאן אנו נותנים רק כעין "סיכום פילוסופי" ביחס לתו"ל וליישומה.

במובן הזה נעשו כמעט כל הטעויות האפשריות – ובכל זאת הייתה צליחה. הטעויות עלו דם רב, וגרמו עיכובים קריטיים. "מהפכת צליחת-הסער" נקטעה באִבה, אך הפיקוד הבכיר, למעט אריאל שרון, המשיך לדבוק בה, כאילו הייתה מפתח לניצחון. הרבה גורמים חברו כאן יחד, וביניהם גם בוּרות בלתי-נתפסת של הפיקוד הישראלי בכל נושא הצליחה. 

המציאות האכזרית החזירה את המבצע למסלול הקלאסי, כשתמסחים מילאו את תפקידם הטבעי ב"פער" בין הצליחה הראשונית ובין הזרמת הכוחות על הגשרים ה"אמיתיים". שלב הביניים והפעלת הכלים הפגיעים התארכו הרבה מעבר לסכימה ה"קלאסית", והכלים שרדו את ההפגזות בשלב הקריטי, כשגשר הדוברות הראשון נקרע באשמת הכוחות הבלתי-מאומנים. הגשר לא חזר לתפקוד מלא, והתמסחים המשיכו לעבוד במקביל. בשלושים שעות עבודתם העבירו התמסחים כ-120 כלים, טנקים, תותחים, משאיות ועוד.

 

סיכום

 

מבצע הצליחה הפך ל"היסטוריה", ויש לו נימה של הצלחה, גם אם יקרה מאוד. ספק אם ללקחיה יש משמעות "קונקרטית", כיוון שנכון להיום אין לצה"ל כוונות ואין יכולת לצלוח שוב את תעלת סואץ. אבל יש בה לקחים "נצחיים" של דילמות קשות ואמיתיות בין "קלאסי" ל"מהפכני", בין אלתור לתכנון מדוקדק, והצורך האולטימטיווי של צבא קטן ומוגבל במשאבים כמו צה"ל במקצוענות גבוהה. 

לא דיברנו במאמר על גבורת הלוחמים בכלל ועל גבורת הפלסים, לוחמי חיל ההנדסה בפרט. זה לא נעשה מתוך זלזול, אלא מתוך תובנה, שרק לימוד בלתי מתפשר וביקורתי של העבר יביא ניצחון בעתיד, ויוזיל את מחירו. 

לצערנו, מחדלי המודיעין ומחדלים לא פחות קטנים של הכוחות הלוחמים "הסתירו" מעיני הציבור את לוחמת הפלסים – במלחמה ולפניה. השתדלנו לתקן את המעוות הזה.

 

 

 

 

 

מקורות

 

אינטרנט ברוסית (www.saper.ru.veremejev
דוח סיכום של חיל ההנדסה, 21.3.1974. 
ראיון עם אל"ם מנשה גור (ג'ורג'י), מפקד אגד הצליחה של אוגדה 143. 
ראיון עם אל"ם משה לשם, מפקד גדוד גישור 605 (גדוד דוברות). 
ראיון עם אל"ם גדעון אלטשולר (אלשור), רמ"ט אוגדה 143. 
ראיון עם קציני חיל ההנדסה וחיל המודיעין. 
ראיון עם אל"ם אפרים כ"ץ (פרויקה), ראש האגף הטכני באמ"ן. 
ראיון עם סא"ל (מיל') אלי דקל וספרו, "מודיעין תלוש מהקרקע" (דקל, 2010). 
עמיקם דורון, 2011. שירות בנתיב הצליחה. אופיר ביכורים.

 

 

 

 

הערות

 

1. את הרעיון יזם תא"ל דוד לסקוב, ראש יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה. 

2. הרעיון והמסד העובדתי – של אל"ם גדעון אלטשולר, רמ"ט אוגדה 143 במלחמה, שנכח אישית בהצגה ברואיפה. בעצם, תרגיל "עוז" כולו היה עתיר כישלונות גם בפן הקרבי, אבל לקחיו לא הופקו וליקוייו לא תוקנו. 

3. והיו בפרוץ המלחמה בכוחות חטיבה 7, שתגברו את הגולן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"