العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

האסטרטגיה העברית (ד') יתרון הלוחם העברי על הערבי

 

1. אסטרטגיה של אף שעל

 

בצד האסטרטגיה הפאביאנית נקט הפיקוד העליון אסטרטגיה של אי-נטישת יישובים, והיו סתירות בין שתי האסטרטגיות. הכוח הצבאי של ערביי ארץ-ישראל בתחילת מלחמת העצמאות לא היה דומה לזה של צבא חניבעל. עבודת המטה של היהודים הייתה לקויה, וחשיבתם האסטרטגית לא הייתה שיטתית. אולי לכן האמינו כמה ממקבלי ההחלטות היהודים שאפשר לנקוט שתי אסטרטגיות בבת-אחת. רוב מנהיגי היישוב האמינו ב"תאוריית הדומינו", שלפיה אם ייפול יישוב אחד, עלולה להתמוטט כל ההתיישבות העברית, והם ראו בכל יישוב-ספר – קרש קפיצה ליוזמות צבאיות (למשל, אחדים מהם סברו שגוש-עציון עשוי להיות בסיס לכיבוש הר-חברון). יוצא הצבא הבריטי, שלום עשת, הציע לבן גוריון לקצר קווים, לפנות את יישובי הנגב הדרומי ואת יחיעם שבגליל המערבי, ולהגן רק על מרכזי האוכלוסייה וגושי ההתיישבות העיקריים. הצעה דומה, של רושר לונד, המומחה הצבאי בקבוצת החלוץ של ועדת הביצוע מטעם או"ם, הביא לבן גוריון ראש מחלקת הביטחון בסוכנות היהודית, חיים הרצוג. הפיקוד העליון לא קיבל את ההצעות האלה. "אין לאבד נקודות, כי אין לנו מרחב מחיה," אמר יצחק שדה ב-9 בינואר בהתייעצות שהתקיימה בלשכתו של בן-גוריון.1 

"בגבולות שהוקצו למדינה היהודית אין מקום לתמרוני נסיגה. כל פינוי עלול להסתיים בנסיגה כללית", אמר גלילי בפגישת מפקדים ב-20 בינואר. "יישובי הספר עוצרים את האויב בדרכו, והם גם בסיסי התקפה". ההחלטה היא להחזיק בכל היישובים... (אמנם) החלטה זו פירושה פיזור כוחות, ריתוק אנשים ונשק לעמדות התגוננות... אולם יסודה אינו... ברחשים סנטימנטליים, אלא בשיקולים מדיניים וצבאיים, שנבחנו יפה יפה."2 

מנהיגי היישוב העברי, שציפו להצלחת האופציה העבר-ירדנית, קיוו לקבל מהמלך עבדאללה, אחרי הקמת המדינה, את השטחים שיש עליהם יישובים עבריים, תמורת שטחים אחרים, או כחלק מהסכמים בין מדינת ישראל ובין הממלכה ההאשמית. באי-פינוי היישובים היהודיים מהשטחים שנוערו למדינה הערבית אפשר לראות חיזוק לטענה שהפיקוד העליון ראה באי-הקמתה של מדינה ערבית עיקרון אסטרטגי-לאומי, ושהוא קיווה שהמדינה היהודית תשלוט, במוקדם או במאוחר, על כל ארץ ישראל המערבית. 

אי-פינוי היישובים שמעבר לקו החלוקה, היה אחת מסיבות תהליך התפוררותה (הבלתי מודעת) של האסטרטגיה הפאביאנית, מרגע לידתה, וגם סיבת נטישתה (המודעת) בסוף מארס. עקב אי-נטישת גוש-עציון נהרגו השלושים וחמישה, וכגמול פשט כוח פלמ"ח על סעסע. גם שיירת נבי-דניאל הושמדה עקב אי-נטישת יישובי הגוש, שנפל אחר-כך בידי הערבים.

 

2. הישגים וכשלונות

 

האסטרטגיה הפאביאנית הייתה הצהרתית בלבד, ואסטרטגיה אחרת לא נקבעה בארבעת חודשי המלחמה הראשונים. לכן התנהלה מלחמת היהודים בחודשים אלה ללא אסטרטגיה, להוציא את עקרון אי-פינוי היישובים. היוזמה ההתקפית הייתה בידי הערבים, ורוב מִבצעי היהודים היו תגובות על פיגועי הערבים. קו מנחה לא היה. שליטת הפיקוד העליון על היחידות לא הייתה מספקת, והמידע שזרם אליו לא היה בזמן אמת, ולקוי, ובמקרים רבים מסולף. בסוף מארס הובסו היחידות הטובות והמנוסות ביותר של היהודים (הגדודים החמישי והשישי של הפלמ"ח, בפיקוד קצין המבצעים של הפלמ"ח, יצחק רבין) במלחמה על הדרך לירושלים, ואנשי המופתי השיגו את מטרתם האסטרטגית: ארצות-הברית חזרה בה מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית. הסיכום של יגאל ידין, אחרי ארבעת החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, היה עגום: "כל שלבי המערכה עד כה הוכתבו לנו על-ידי האויב, ולא עלה בידנו להשפיע על המהלך האסטרטגי והאופרטיבי של המערכה המתפתחת ממאורעות – למלחמה בין שני כוחות סדירים למחצה... הפתרון היחיד (הוא) נטילת היוזמה האופרטיבית לידנו, כדי להגיע להכרעה." 

ידין ציין בדוח שלו ארבעה שלבים במלחמתם של הערבים: "בשבועיים הראשונים מהומות בלתי מאורגנות והטרדות בכבישים; במחצית האחרונה של דצמבר הטרדה שיטתית בשלוש הערים הגדולות וניסיון להשתלט על הנגב; עד סוף פברואר תקיפת יישובים, חדירת יחידות של 'צבא-ההצלה' לארץ-ישראל והיערכותן במרחבֶיה הערביים, הטרדות תחבורה ופעולות טרור; במארס, התקפות שיטתיות על עורקי התחבורה." 

לפי הדוח של ידין, לא התגברה ה"הגנה" עד אפריל על שני ליקויים, פיצול הכוחות הקרביים, וריתוק רוב הכוחות להגנה סטאטית. והסיבות היו: מיעוט היחידות, ריבוי תפקידיהן והמחסור בנשק ובתחמושת. "בחטיבות חיל-הרגלים (חי"ש) עשרים (עד) שלושים אחוזים מהמצבה מזוינים. בחטיבות המחץ (הפלמ"ח) שלושים (עד) ארבעים אחוזים. התוצאה היא חוסר כל יוזמה אופרטיבית מצדנו ומסירתה (של היוזמה) לאויב." אף-על-פי-כן, ציין ידין, לא נסוגה ה"הגנה" אפילו מעמדה אחת, לא נעזב אפילו יישוב אחד, וה"הגנה" השתלטה על שדות-תעופה ובסיסים, שנעזבו על-ידי הבריטים. אומנם כל השתלטות על בסיס כלשהו מפַצלת עוד יותר את כוחות ה"הגנה", והיו מפלות בשדות-הקרב, "השמדת יחידות אחדות, מפלות של השיירות האחרונות, (ו)אבידות בנפש ורכוש' עקב פעולות טרוריסטיות של האויב."3 

ידין מנה את סיבות הליקויים: הערכה בלתי-נכונה של כוחות האויב; שיטות לחימה מוטעות בדרכים; כישלון אבטחת אזורים יהודים בערים; מחסור בנשק כבד. הוא גם מנה את ההישגים: הדיפת התקפות על עמדות ועל יישובים; תחבורה סדירה פחות או יותר בגליל העליון המזרחי; קשר ליישובים המבודדים, מנרה ומשגב-עם; חדירות לעומק שטח האויב; פשיטת סעסע; עליונות בערים הגדולות; יעילות שירות האוויר וניצול יעיל של ציוד הקשר החדש, והביע את דעתו שעל ה"הגנה" להפעיל יחידות גדולות, גדודים, ואפילו חטיבות. "קשה לבצע את השינוי הזה, בגלל המחסור במפקדים המסוגלים לפקד על קרבות ממושכים, במטות גדודיים וחטיבתיים. היחידות הלוגיסטיות לוקות בחסר, והמטכ"ל טרוד היום בניהול הפעולות ואף במילוי תפקידים אזרחיים – ארגון תחבורה, אספקה וכו' – שאינם שייכים לו, לכן אינו מסוגל למלא (את) תפקידו האמיתי."

 

3. משה קלמן ואריה טפר

 

ידין ציין שמפקדי הכיתות ומפקדי המחלקות עמדו במבחני הקרבות, ושרמת היחידות ירדה עקב קליטת המוני טירונים שתקופת אימוניהם הייתה קצרה. הוא הציע להקים פיקוד קרבי ארצי וכוח קרבי ארצי "מרוכז ומשוחרר מתפקידי הגנה ואבטחה, מאורגן ביחידות גדולות – גדודים וחטיבות – בעל כושר ניידות, תמרון וכוח אש, מבוסס לא רק על נשק חיל-רגלים, ובעל פיקוד ומנגנון מנהלתי יעיל."4 

בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה ניכר יתרונם של היהודים על הערבים בכושר הלחימה בקרבות ה"הגנה", שהיה בהם ערך רב למורל, למוטיבציה ולארגון החברתי. גם בפעולות של לוחמה זעירה – "פגע וברח" בהפתעה בלילה, הייתה הצלחה ליהודים, שרכשו ניסיון בלוחמת הטרור נגד הבריטים. גולת הכותרת של פעולות אלה הייתה הפשיטה הפלוגתית של אנשי הגדוד השלישי, בפיקוד הסמג"ד משה קלמן, על הכפר סעסע שבגליל העליון. מטרתה של פעולה זאת הייתה להרים את המורל של היישוב העברי (ששָפָל אחרי נפילת השלושים וחמישה), ולא הייתה לה הצדקה צבאית. הצלחה זו לא הייתה מובטחת, ואילו נכשלה הפעולה – הייתה השפעת הכישלון קטסטרופאלית. היה זה הימור מסוכן של הפיקוד העליון ושל מפקד הפלמ"ח. בפשיטה על סעסע ניכרו הכושר הקרבי של לוחמי הפלמ"ח המאומנים, וכושר המנהיגות של משה קלמן. לדעת כותב שורות אלה לא היה אז, בכל חטיבת הפלמ"ח ובכל ארגון ה"הגנה", עוד סמג"ד אחד או מג"ד, שהיה מסוגל לפקד על פשיטה כזאת. לכן הטיל יגאל אלון על קלמן את המשימה, ובוטלו הפשיטות האחרות שהיו אמורות להתבצע בו בלילה. 

הפעולה הצבאית המוצלחת ביותר בארבעת חודשי המלחמה הראשונים, הייתה התקפת הנגד בגוש-עציון בשעות היום (באמצע ינואר), בפיקודו של אריה טפר. הכוח של טפר עמד מול כוח ערבי גדול ממנו בהרבה ומצויד יותר ממנו, בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. זאת גם הייתה התקפת הנגד המוצלחת ביותר במלחמת-העצמאות. טפר ופקודיו תפקדו כיחידה עילית של צבא סדיר מנוסה, שנקלעה למצב ייאוש, ואשר הפכה את הקערה על פיה. אילו הוצגה התקפה זו כמודל, אולי הייתה יכולת הלחימה של היהודים גוברת, והישגיהם במלחמת העצמאות ואחריה היו משתפרים. מדוע לא זה מה שהיה? כותב שורות אלה מציע שלוש סיבות: 

יומיים לאחר התקפת-הנגד של טפר, נפלו השלושים וחמישה, והמפקדים הבכירים, שלא תחקרו את פרטי הפרשה (לא היה אז נוהל של תיחקור ראוי לשמו), חששו מלבצע פעולות יזומות וניידות נוספות לאור היום. 

בחודשי המלחמה הראשונים לא היה הפלמ"ח מסוגל לבצע התקפות-נגד דומות לזו של טפר, מפני שעד המלחמה התמחו חבריו בעיקר בלוחמה זעירה. 

מעשיו של טפר הבליטו את ליקויי התפקוד של עוזי נרקיס, מפקד הגוש, שהיה בתקן של סמג"ד. בפלמ"ח היה יתרונם של המפקדים הבכירים מקובל על הכול, ואילו הוצגה התקפת-הנגד של טפר כמודל, הייתה האוטוריטה של המפקדים האלה עלולה להתערער. גישה שמרנית זו, האופיינית, אגב, לכל מערכת צבאית, אולי מסבירה גם את התעלמותם של מפקדי הפלמ"ח ממעשיו של טפר בקרב על שיירת נבי דניאל אחרי חודשיים וחצי. אחרי פרשת שיירת נבי דניאל לא הוטלו תפקידים מיבצעיים בפלמ"ח על אריה טפר. 

מאפיינים של התקפה צבאית סדירה היו בפשיטת מחלקות הפלמ"ח והחי"ש על הכפר בלד א-שייח' (בפיקודו של חיים אבינועם) בסוף דצמבר; בהתקפת צוות-קרב של הפלמ"ח (בפיקוד נחום אריאלי), ובהתקפת יחידת מקלעים מאגף ההדרכה (בפיקוד ישראל טל) על הכפר יאזור באמצע פברואר. 

רוב הכישלונות שנחלו היהודים בחודשי המלחמה הראשונים היו תוצאות ליקויים בתכנון, במודיעין, במנהלה ובמטות העורפיים, ולא תוצאת הליקויים (שאכן היו) בשדות-הקרב. הערבים המקומיים נלחמו היטב כצלפים וכאנשי-שדה אבל לא כיחידות טאקטיות, ונשברו בתנאי לחץ. גם כשהיו להם סיכויים לכבוש יעד לא הסתערו עליו תחת אש (גם היהודים לא הסתערו תחת אש ברוב המקרים, אלא ירו על היעדים מרחוק, בנשק קל ובינוני. נשק כבד לא היה ליהודים ולא היה לערבים). בתחילת המלחמה התארגנו הערבים המקומיים ביחידות חצי- סדירות בלבד, משום שלא היו מוכנים למלחמה. "צבא-ההצלה" לעומת זאת, היה סדיר, ולמפקדיו הייתה חשיבה צבאית (למשל, בהתקפות על יחיעם ועל טירת-צבי הם חסמו את דרכי הגישה אל היעדים ופיזרו מטרות-דמה על הדרכים), אבל בלחימה לא היו החיילים הערבים מחו"ל טובים מהמקומיים. במלחמת הדרכים היו הישגים לכל היחידות הערביות.

 

4. עליונות איכותית של הלוחם העברי

 

 במסמך "לקח פעולות-אויב", של אגף המבצעים – סיכום אירועי ינואר ועשרת הימים הראשונים של פברואר, נכתב שאת החיילים הערבים מאפיינים "ריגוש וחוסר-אונים מול התקפות-נגד", ושהם "נוטים לפעולות גדולות רק ביום. בלילות הם מסתפקים בחדירות ובהסתננויות שקטות."5 במאמרו "תורת הביטחון, רקע ודינמיקה", כתב האלוף ישראל טל שבמלחמת העצמאות "טרם ידע המזרח התיכון את המהפכה באמנות המלחמה, מהפכה שהתחילה במלחמת-העולם הראשונה והגיעה לשיאה במלחמת-העולם השנייה, כאשר הנשק הקיבוצי תפס את מקום הנשק האישי כנשק הכרעה. במלחמת השחרור עדיין מילא הנשק הקיבוצי תפקיד של נשק מסייע... כוח האש של הערבים לא הספיק כדי למנוע (מן היהודים) מלרכז את הכוחות ולבצע מסעי התקרבות. ברמה האסטרטגית והאופרטיבית, האש הייתה מטרידה בלבד, אולם ברמה הטאקטית הייתה לה משמעות כבדת-משקל: שלב הלחימה אל היעד הוא שלב מובהק של קרב-אש, ולא יכולנו להתמודד עם הערבים בהצלחה בשלב זה, בגלל עוצמת האש שלהם. 

"נאלצנו לחפש פתרון, והתשובה שמצאנו הייתה השתמטות מקרב-אש על-ידי התקרבות אל היעד ולא לחימה אל היעד. כלומר, חיפשנו ומצאנו דרך לעקוף את קרב-האש. במקום להגיע אל היעד בכוח, בחרנו להגיע אליו, כל-אימת שאפשר, בהסתר. במקום לחפות על התנועה, בייחוד בשיתוק מקורות האש של האויב, חיפינו על התנועה באמצעות החשכה, וכך קטנה יעילות האש הערבית והיה אפשר לנוע דרכה גם בלי לשתקה. כך הצלחנו להביא לידי ביטוי את עליונותנו האיכותית, כיוון שבהימנעות משלב הלחימה אל היעד, ובכניסה לשלב הלחימה על היעד, נאלץ הלוחם הערבי להתמודד עם הלוחם הישראלי בקרב פנים-אל-פנים. כאן ניצבו לוחם מול לוחם, רימון מול רימון וכידון מול כידון. כאן הכריעה העליונות האיכותית. בשלב כזה של הלחימה אין משמעות מכרעת לעוצמת האש המסייעת."6 

במלים אחרות, האלוף טל האשים במאמרו את מפקדי ה"הגנה" בהכנות לקויות למלחמה ובאימוץ תורת-לחימה פרימיטיבית, שאבד עליה הכלח, כבר במלחמת העולם הראשונה. 

לפי "לקח מבצעים", שכתב יגאל ידין ב-18 במארס 1948, לא ניצלו מפקדי ה"הגנה" את כל המידע שהיה ברשותם לתכנון הפעולות; המטות העורפיים לא סיפקו למפקדי המבצעים את כל המידע שהיה בידם; מפקדים שלחו ללוחמים פקודות באלחוט מרחוק, ולא הייתה להם שליטה על המתרחש בשטח. ידין כתב: "אין מטה עורפי יכול לפקד מאחור, באלחוט, על כוחות בשדה, וכל היחידות בשדה צריכות להיות תחת פיקוד אחיד וצמוד." הוא גם הצביע על מחדלים בתכנון המבצעים (אי-אבטחת אזור הפעולה; אי-הכנת יחידות-חילוץ; מיעוט שימוש בנשק מסייע, מקלעים ומרגמות קלות; אי-ניצול מכשירי הקשר; ליקויים בתכנון נסיגות אחרי הפעולות, ליקויים בביטחון-שדה), וציין שלפחות פעם אחת התפרסמה ידיעה על פעולה לפני ביצועה.7 

מדברי ידין משתמע שהמפקדים הבינוניים והבכירים של ה"הגנה" לא הוכשרו להפעיל יחידות גדולות בקרב סדיר ומשולב. מסקנה: אם לא תכשיר ה"הגנה", מיד, מפקדי פלוגות, גדודים וחטיבות, לא יהיה לה סיכוי לתפקד יותר טוב.

 

5. הליקויים לא תוקנו

 

הלקחים שהפיק יגאל ידין, ושהפיקו, לכאורה, מפקדים אחרים, לא היו לקחי אמת. מעולם לא הופקו לקחי אמת ב"הגנה", בצה"ל ובצבאות אחרים. אין בעולם צבא שמסוגל להפיק לקחים כאלה. לתהליך הפקת לקחים נדרשים ארבעה שלבים: אבחון, .ניתוח, מסקנות ויישום. שלושת השלבים הראשונים שייכים לתחום האינטלקטואלי. מדובר בהבנת ייתכנותו של האירוע, במעקב אחרי התרחשותו, באיתור נקודות התפנית שהיו בו, ובניתוח תוצאותיו (ההישגים והכישלונות). על העוסק בחקירה כזאת להכיר דיסציפלינות מחקריות אחדות; להיות בעל ניסיון ולהיות מסוגל לחשיבה מופשטת; לאתר ולחשוף ליקויים שהמפקדים מתאמצים להסתיר, ועליו להקדיש לחקירה זאת את מרב זמנו ותשומת-לבו. 

את רוב אנשי צבא המעולים, שהתקדמו במסלול הפיקוד, מאפיינים החשיבה המעשית והניסיון הביצועי. אין הם שולטים בדיסציפלינות מדעיות-מחקריות וגם אין הם מתעניינים בהן. ברוב הצבאות ממונים קצינים כאלה על הפקת הלקחים. על כן אין הצבאות מסוגלים להפיק לקחי-אמת. יתר על כן, גם אילו היו ה"הגנה" וצה"ל (ו/או צבאות אחרים) מוכנים להפקיד את הפקת הלקחים בידי מקצוענים, לא היו המקצוענים האלה יכולים למלא את משימתם, מפני שאין בנמצא תיאוריות ושיטות מחקר וניתוח בתחום הזה, ואין צבא שמסוגל לפתח תיאוריות ושיטות כאלה. צבא אינו מערכת מחקרית אינטלקטואלית; צבא הוא מערכת מבצעית. 

מה שהצבאות מכנים "הפקת לקחים", הוא בדרך כלל אבחון ליקויים גדולים שגרמו לאי ביצוע המשימה, ולקרבנות רבים. המאבחנים – אנשים רציונאליים ובעלי ניסיון – מפעילים את שכלם הישר ואת האינטואיציה שלהם, על-פי-רוב אחרי אסונות שאי-אפשר להתעלם מהם. אין הם מסוגלים לאתר סימנים מבשרים, ולהפיק מהם את הלקחים, כדי להקדים רפואה למכה שעדיין לא הונחתה. 

איתור ליקויים אינו הפקת לקחים. רוב אנשי-הצבא אינם מסוגלים לנתח את הליקויים שאותרו ולהסיק מסקנות נכונות מניתוח כזה. הלקחים שאיתר יגאל ידין במארס 1948 היו תוצאת התרשמויות ואינטואיציות אישיות, והמידע שידין הסתמך עליו לא היה בדוק. יתר על כן, ללקחים שפורסמו במסמך לא הייתה השפעה משפרת. אף שהאסטרטגיה הפאביאנית ננטשה, אף שנקבעה אסטרטגיה של הכרעה, לא תוקנו ליקויי ארבעת החודשים הראשונים, והמחיר ששילמה ה"הגנה" על כך בשדות הקרב היה גדול מאוד, מפני שבשלב ההכרעה הייתה רמת האלימות גבוהה בהרבה מזו שהייתה בשלב שקדם לו. 

___________ 

בשבוע הבא: מצביא מלחמת העצמאות, דוד בן-גוריון, מתקשה להתאים את הפיקוד העליון של היישוב היהודי למצב מלחמה, עקב התנגדות של יריבים פוליטיים ושל קבוצות אינטרסנטים. לדעתו, עד פרוץ המלחמה לא היה פיקוח אזרחי על ארגון ה"הגנה", והוא פעל מכוח עצמו, במנותק מן האסטרטגיה הלאומית. לאחר שפרצה המלחמה התקשה בן-גוריון להקים מנגנון אזרחי שיפקח על הארגון הצבאי, ויפעיל אותו בהתאם לאסטרטגיה שרק הוא, כמפקד יחיד של המלחמה, יתווה.

 

 

הערות

 

1., ועדת החמישה היא ועדת שרים שהוקמה ביולי 1948 מתוך הממשלה הזמנית, בעקבות טענות של ראש הממשלה דוד בן-גוריון על מרד פוליטי בשורות הצבא. בפועל הוועדה תפקדה גם כגוף מגשר על הפערים בין תפיסת בן-גוריון, בתפקידו כשר הביטחון, לבין ראש המפקדה הארצית – ישראל גלילי, המטכ"ל, יוצאי הצבא הבריטי, ה"הגנה" והפלמ"ח. בראש הוועדה עמד יצחק גרינבוים, ובין חבריה היה אהרן ציזלינג. 
2. א"צ, פרוטוקולים מישיבות ועדת גרינבוים. 
3. יומן דב"ג, 29 בינואר ו-31 במארס 1948.. 
4. פרוטוקולים, שם. 
5. שם, שם. 
6. יומן דב"ג, 16 במארס 1948. 
7. יומן דב"ג 12 במארס 1948. 
8. קצין גרמני המקפיד על סדר ומשמעת 
9. יומן דב"ג, שם. 
10. ראיונות עם ישראל גלילי. 
11. המפקדה הארצית של ארגון ה"הגנה". 
12. יוחנן רטנר, חיי ואני עמ' 361-358. 
13.ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי. 
14. שם, עמ' 364; יומן דב"ג, 1 באפריל 1948. 
15. יומן דב"ג, 18 בינואר 1948. 
16. פרוטוקולים, שם. 
17. ראיון עם אהרון יריב. 
18. יהודי אנגלי, שירת בצבא הבריטי במלחמת העלם השנייה כמ"פ מג"ד קצין מטה חטיבתי ואוגדתי. עלה אצה ב-1947. במלחמת העצמאות שרת כראש מחלקה לתפקידי מטה במטכ"ל ה"הגנה" ובצה"ל בדרגת אלוף. 
19. יומן דב"ג, 28 בינואר 1948 
20. יומן דב"ג, 29 בינואר 1948. 
21. טד ברקמן, האלוף, עמ' 80. 
22. שם, עמ' 94. 
23. שם, עמ' 108 109-; אצ"מ 25/9347 S, פרוטוקול מדיוני ועד-הביטחון, 16 במארס 1948. 
24. יומן דב"ג.

 

הרקלייטוס "האפל"